אפליקציית כנסיית האל הכול יכול

הקשב לקולו של אלוהים וקדם את פני ישוע אדוננו בשובו!

אנו מזמינים את כל מבקשי האמת לפנות אלינו

עידן החסד: עבודתו של אלוהים – תוכנה ותוצאותיה

2

דברים קלאסיים שאמר אלוהים:

בעידן החסד, ישוע בא לגאול את כל האנושות המופקרת (ולא רק את בני ישראל). הוא גילה רחמים ואהבה כלפי האדם. ישוע שהאדם ראה בעידן החסד היה מלא נדיבות ותמיד רחש אהבה לאדם, מפני שהוא בא כדי לגאול את האנושות מחטא. הוא יכול היה למחול לאדם על חטאיו עד שצליבתו באמת גאלה את האנושות מחטא. בעת ההיא, אלוהים הופיע בפני האדם עם רחמים ונדיבות. כלומר הוא הפך לקורבן חטאת למען האדם ונצלב בעבור חטאי האדם, כדי שהם יימחלו לעד. הוא היה רחום, חנון, סבלני ואוהב. וכל חסידיו של ישוע בעידן החסד שאפו אף הם להיות סבלניים ואוהבים בכל דבר. הם סבלו ללא תלונה ומעולם לא השיבו מלחמה גם אם הכו אותם, קיללו אותם או סקלו אותם באבנים.

מתוך 'שתי ההתגלמויות משלימות את חשיבותה של ההתגלמות'

עבור בני האדם של אותו עידן – עבור כל בני האדם – ישוע היה סמל של רחמים ואהבה. הוא מעולם לא זכר את עבירותיהם של בני האדם ולא הניח לעבירות האלה להשפיע על יחסו אליהם. כיוון שזה היה עידן שונה, הוא העניק לבני האדם לעתים קרובות מזון ומשקה בשפע, כדי שיאכלו לשובע. הוא התייחס אל כל חסידיו בחסד, ריפא את החולים, גירש שדים, החיה את המתים. כדי שבני האדם יאמינו בו ויראו שכל מעשיו נעשו מתוך רצינות וכנות, הוא אף החיה גווייה מרקיבה והוכיח שבידיו גם המתים יכולים לחזור לחיים. כך הוא סבל בשקט וביצע את עבודתו הגואלת בקרבם. גם לפני שהוא נצלב, ישוע כבר קיבל על עצמו את חטאי האנושות והפך לקורבן החטאת של בני האדם. עוד טרם צליבתו, הוא פתח את הדרך שהובילה אל הצלב כדי לגאול את בני האדם. בסופו של דבר הוא נצלב, הקריב את עצמו למען הצלב והרעיף את רחמיו, רוחב לבו וקדושתו על האנושות. עבור האנושות, הוא תמיד היה סובלני ומעולם לא חיפש נקמה, אלא מחל לבני האדם על כל חטאיהם, עודד אותם להכות על חטא, לימד אותם מה הם סבלנות, איפוק ואהבה, עודד אותם ללכת בעקבותיו ולהקריב עצמם למען הצלב. אהבתו לאחים ולאחיות עלתה על אהבתו למרים. העיקרון שבבסיס עבודתו היה ריפוי בני האדם וגירוש שדים – והכל מכוח גאולתו. בכל מקום שאליו פנה הוא נהג בכל חסידיו בחסד. הוא הפך את העניים לעשירים, גרם לפסחים ללכת, לעיוורים לראות ולחירשים לשמוע. הוא אף הזמין את השפלים ביותר והמופקרים מכל, את החוטאים, לסעוד עמו, ולא דחה אותם אלא נהג תמיד בסבלנות, ואף אמר, "אם יש לאיש מאה כבשים ואבד אחד מהם, האם לא יעזוב את התשעים ותשעה על ההרים וילך לחפש את האובד? אמן אני אומר לכם, כאשר ימצא אותו, הוא ישמח עליו יותר מאשר על התשעים ותשעה שלא אבדו." הוא אהב את מאמיניו כפי שכבשה אוהבת את טלאיה. אף על פי שהיו טיפשים ובורים, והיו חוטאים בעיניו, וכן בני האדם הצנועים ביותר בחברה, הוא התייחס לחוטאים האלה – שעוררו בוז בקרב אחרים – כאל בבת עינו. כיוון שכך, הוא מסר את חייו למענם, כטלה המועלה לקורבן על המזבח. הוא הילך ביניהם כמשרתם, הניח להם להשתמש בו ולטבוח אותו, ומסר עצמו לידיהם ללא תנאי. בעיני חסידיו הוא היה ישוע המושיע האהוב, אולם כלפי הפרושים שהטיפו לעם מעמדת התנשאות, הוא לא הפגין רחמים ולא אהבה, אלא תיעוב וטינה. הוא לא הרבה לעבוד בקרב הפרושים ורק מעת לעת הטיף להם ונזף בהם. הוא לא פעל בקרבם כדי לגאול אותם ולא עשה אותות ומופתים ביניהם. הוא העניק את כל רחמיו ורוחב לבו לחסידיו וסבל למען החוטאים עד הסוף, כשמסמרו אותו לצלב, וספג כל השפלה אפשרית עד לגאולה מלאה של בני האדם. זה היה סך כל עבודתו.

מתוך 'הסיפור האמיתי בנוגע לעבודה בעידן הגאולה'

עבודתו של ישוע בזמנו הייתה גאולת האנושות כולה. חטאיהם של כל מאמיניו נסלחו. כל עוד בני האדם האמינו בו, הוא היה גואל אותם; אם בני האדם האמינו בו, הם כבר לא היו חוטאים – הם שוחררו מחטאיהם. זו הייתה משמעותה של ישועה ושל הצדקה על ידי אמונה. אולם נותר בקרב המאמינים חלק מרדני שהתנגד לאלוהים, שעדיין היה צריך להסיר באיטיות. משמעותה של ישועה לא הייתה שהאדם נפל לחלוטין בנחלתו של ישוע, אלא שהאדם לא היה שייך עוד לחטא, שנמחל לו על חטאיו: בהיותם מאמינים, בני האדם לא היו שייכים עוד לחטא.

מתוך 'חזון עבודתו של אלוהים (2)'

פוסט בנושא דומה