1. כיצד להכיר את עבודתו של אלוהים מתוך עבודתו

דברי אלוהים רלוונטיים:

מאז קיום ניהולו של אלוהים, הוא תמיד היה מסור לגמרי לביצוע עבודתו. על אף שהוא מחביא את גופו מהאדם, הוא תמיד לצדו. הוא תמיד עשה עליו את עבודתו, הביע את טבעו, כיוון את כל האנושות במהותו ועשה את עבודתו על כל אדם באמצעות עוצמתו, חוכמתו וסמכותו, ובכך הוא הביא את עידן החוק, עידן החסד ועידן המלכות של ימינו. על אף שאלוהים מסווה את גופו מהאדם, טבעו, הווייתו ורכושו ורצונו עבור האנושות נחשפים לאדם ללא סייג, כדי שהאדם יראה ויחווה אותם. במילים אחרות, על אף שבני אדם לא יכולים לראות את אלוהים או לגעת בו, טבעו ומהותו של אלוהים, שהאנושות באה איתם במגע, הם הבעות של אלוהים עצמו, ללא צל של ספק. האין זו האמת? יהיו אשר יהיו דרך או זווית הגישה שאלוהים בוחר כדי לעשות את עבודתו, הוא תמיד מגלה לבני האדם את זהותו האמיתית, עושה את שהוא אמור לעשות ואומר את שהוא אמור לומר. תהיה אשר תהיה העמדה שאלוהים מדבר ממנה – בין שהוא ברקיע השלישי ובין שהוא מתגלם כבשר ודם, או אפילו כאדם רגיל – הוא תמיד מדבר אל האדם מכל לבו ומכל דעתו, ללא כל הונאה או הסתרה. כשאלוהים מבצע את עבודתו, הוא מבטא את דברו ואת טבעו ומבטא את מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, ללא סייג. הוא מכוון את האנושות באמצעות חייו והווייתו ורכושו.

קטע מתוך "עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו א'" ב'הדבר מופיע בבשר'

טבעו של אלוהים פתוח לכולם ולא נסתר, מפני שאלוהים מעולם לא נמנע באופן מודע מאדם כלשהו ומעולם לא ביקש במודע להסתיר את עצמו כדי שבני האדם לא יוכלו להכירו או להבינו. טבעו של אלוהים תמיד היה לפנות אל כל אדם בפתיחות ובכנות. במהלך ניהולו של אלוהים, אלוהים עושה את עבודתו כשפניו כלפי כל, ועבודתו נעשית על כל אדם. כשהוא עושה את העבודה הזו, הוא מגלה את טבעו ללא-הרף ומשתמש ללא-הרף במהותו, במה ששייך לאלוהים ובמה שאלוהים הינו כדי לכוון ולקיים כל אדם. בכל עידן ובכל שלב, בין שהנסיבות טובות או רעות, טבעו של אלוהים פתוח תמיד לכל אדם, ורכושו והווייתו פתוחים תמיד לכל אדם, באותו האופן שבו מהות חייו היא לקיים את האנושות ולתמוך באנושות ללא-הרף וללא-הפסק.

קטע מתוך "עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו א'" ב'הדבר מופיע בבשר'

שלושת שלבי העבודה הם עיקר ניהולו המלא של אלוהים והם מבטאים את טבעו של אלוהים ואת מה שאלוהים הינו. מי שלא מכיר את שלושת שלבי עבודתו של אלוהים לא מסוגל להבין איך אלוהים מבטא את טבעו, הוא לא מכיר את חוכמת עבודתו של אלוהים והוא לא מגלה את הדרכים הרבות שבהן אלוהים מושיע את האנושות ואת רצונו של אלוהים עבור האנושות כולה. שלושת שלבי העבודה מלאים בביטוי עבודת הושעת האנושות. מי שלא מכיר את שלושת שלבי העבודה לא יגלה את מבחר השיטות והעקרונות של עבודת רוח הקודש. מי שרק יכול לדבוק בדוקטרינה שנותרה משלב אחד בעבודה ללא כל גמישות הוא אדם שמצמצם את אלוהים לדוקטרינה ושאמונתו באלוהים מעורפלת ולא בטוחה. בני אדם כאלה לעולם לא יזכו בישועת האל. רק שלושת שלבי עבודתו של אלוהים יכולים לבטא באופן מלא את כלל טבעו של אלוהים ולבטא לגמרי את כוונתו של אלוהים להושיע את האנושות כולה ואת כלל התהליך של הושעת האנושות. זוהי הוכחה שאלוהים הביס את השטן וזכה באנושות, זוהי הוכחה של ניצחונו של אלוהים וזהו ביטוי של כלל טבעו של אלוהים. מי שמבין רק שלב אחד מתוך שלושת שלבי עבודתו של אלוהים מכיר רק חלק מטבעו של אלוהים. בתפיסתו של האדם, קל לשלב אחד בעבודה להפוך לדוקטרינה – כך סביר שהאדם יקבע כללים לגבי אלוהים, והאדם משתמש בחלק היחיד הזה מטבעו של אלוהים כייצוג לכלל טבעו של אלוהים. יתרה מזאת, הדבר משלב מרכיבים רבים מדמיונו של האדם וכך חוסר הגמישות מכניס את טבעו, הווייתו וחוכמתו של אלוהים וכן את עקרונות עבודתו של אלוהים לסד של מגבלות. האדם מאמין שאם אלוהים היה כך וכך בעבר, הוא יישאר ללא שינוי לנצח נצחים ולעולם לא ישתנה. רק מי שמכיר ומבין את שלושת שלבי העבודה יכול להכיר את אלוהים באופן מלא ומדויק. לכל הפחות, הוא לא יתחם את אלוהים כאלוהיהם של בני ישראל או של העם היהודי והוא לא יראה בו אל שיהיה לנצח על הצלב למען האדם. אם אתם מכירים את אלוהים רק משלב אחד בעבודתו, הכרתכם פעוטה מדי. הכרתכם היא רק טיפה בים. אם לא כך הדבר, איך ייתכן שהממסד הדתי השמרני ממסמר את אלוהים לצלב בעודו בחיים? הסיבה לכך היא שהאדם מכניס את אלוהים לסד של מגבלות מסוימות, הלא כן?

קטע מתוך "הכרת שלושת השלבים של עבודת האל היא הנתיב להכרת האל" ב'הדבר מופיע בבשר'

שלושת שלבי העבודה הם תיעוד של כלל עבודתו של אלוהים, הם תיעוד של האופן שבו אלוהים מושיע את האנושות והם לא פרי דמיון. אם אתם באמת רוצים לחפש הכרה של כלל טבעו של אלוהים, עליכם להכיר את שלושת שלבי העבודה שאלוהים מבצע, ויתר על כן, אסור לכם להחסיר אף שלב. זה המעט שמי שמחפש להכיר את אלוהים נדרש להשיג. האדם עצמו לא יכול להכיר את אלוהים באמת לבדו. זה לא דבר שהאדם יכול לדמיין בעצמו וזו לא התוצאה של משוא פנים מיוחד מצד רוח הקודש כלפי בן אדם מסוים. כמקום זאת, זוהי הכרה שמופיעה לאחר שהאדם חווה את עבודתו של אלוהים וזוהי הכרה של אלוהים שמופיעה רק לאחר חוויית העובדות של עבודתו של אלוהים. לא ניתן להגיע להכרה כזו מתוך גחמה והיא לא דבר שניתן ללמוד. היא קשורה הדוקות לחוויה אישית. האופן שבו אלוהים מושיע את האנושות נמצא בלב לבם של שלושת שלבי העבודה, אך עבודת הישועה כוללת מספר אמצעים ושיטות עבודה שבאמצעותם מתבטא טבעו של אלוהים. זה הדבר שהכי קשה לאדם לזהות וזה דבר שקשה לאדם להבין. הפרדת העידנים, שינויים בעבודתו של אלוהים, שינויים במיקום העבודה, שינויים בנמען העבודה וכן האלה – כל אלה כלולים בשלושת שלבי העבודה. בפרט, השינויים בשיטת העבודה של רוח הקודש, השינויים בטבעו, צלמו, שמו וזהותו של אלוהים, וכן שינויים נוספים הם כולם חלק משלושת שלבי העבודה. שלב אחד בעבודה יכול לייצג רק חלק אחד, והוא מוגבל לטווח מסוים. הוא לא קשור להפרדת העידנים או לשינויים בעבודתו של אלוהים, ועל אחת כמה וכמה שהוא לא קשור להיבטים אחרים. זוהי עובדה מובנת מאליה בבירור. שלושת שלבי העבודה הם כלל עבודת הושעת האנושות בידי אלוהים. על האדם להכיר את עבודתו של אלוהים ואת טבעו של אלוהים בעבודת הישועה, וללא העובדה הזו, הכרתכם את אלוהים תהיה ריקה מתוכן ותהיה הרהורי סרק ותו לא.

קטע מתוך "הכרת שלושת השלבים של עבודת האל היא הנתיב להכרת האל" ב'הדבר מופיע בבשר'

בתיעוד הזה של הסיפור של נח, האם אתם רואים היבט מטבעו של אלוהים? יש גבול לסבלנות של אלוהים כלפי השחיתות, הזוהמה והאלימות של האדם. כשהוא יגיע לגבול הזה יפסיק להיות סבלני ובמקום זאת יתחיל בניהולו החדש ובתוכניתו החדשה, יתחיל לעשות את מה שעליו לעשות, יגלה את מעשיו ואת הצד השני של טבעו. המעשה הזה שלו לא נועד להדגים שלאדם אסור לעולם לפגוע בו או שאלוהים מלא סמכות וחרון אף, אף לא להראות שהוא יכול להשמיד את האנושות. הסיבה למעשה הזה היא שטבעו ומהותו הקדושה לא יכולים עוד לאפשר לאנושיות כזו לחיות בפניו ולחיות תחת ריבונותו ואינם יכולים עוד לסבול זאת. כלומר, כשהאנושות כולה תפעל נגדו, כשלא יהיה אף אדם על פני האדמה כולה שהוא יוכל להושיע, לא תהיה לו עוד סבלנות לאנושות כזו וללא היסוס הוא יוציא לפועל את תוכניתו – להשמיד את האנושות הזו. מעשה כזה מצד אלוהים נקבע על ידי טבעו. זוהי השלכה הכרחית והשלכה שכל ברוא תחת ריבונותו של אלוהים חייב לשאת. האין הדבר מוכיח שבעידן הנוכחי, אלוהים לא יכול לחכות להשלים את תוכניתו ולהושיע את בני האדם שהוא רוצה להושיע? בנסיבות האלה, ממה אכפת לאלוהים יותר מכל? לא מהאופן שבו בני האדם שאינם חסידיו או שממילא מתנגדים אליו מתנהגים אליו או מתנגדים אליו, ולא מהאופן שבו האנושות משמיצה אותו. אכפת לו רק אם הוא השלים את חסידיו, מושאי ישועתו בתוכנית הניהול שלו, ואם הם נעשו כבר ראויים לשביעות רצונו. באשר לבני האדם שאינם חסידיו, הוא רק מעניש אותם קצת מדי פעם כדי להביע את חרון אפו. לדוגמה: גלי צונאמי, רעידות אדמה, התפרצויות הרי געש וכן הלאה. במקביל לכך, הוא גם מגן בעוז על חסידיו שאותם הוא עומד להושיע ומשגיח עליהם. טבעו של אלוהים הוא כזה: מצד אחד, הוא יכול להפגין סבלנות וסובלנות אינסופיות כלפי בני אדם שהוא מתכוון להשלים, ולהמתין להם ככול שרק יוכל. מצד שני, אלוהים שונא מאוד ומתעב את טיפוסי השטן שאינם חסידיו ואשר מתנגדים לו. על אף שלא אכפת לו אם טיפוסי השטן האלה הם חסידים שלו ולא אכפת לו אם הם עובדים אותו, הוא בכל זאת מתעב אותם. לעומת זאת, יש לו סבלנות אליהם בלבו, ובמקביל לקביעת סופם של טיפוסי השטן האלה, הוא גם ממתין להגעת השלבים של תוכנית הניהול שלו.

קטע מתוך "עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו א'" ב'הדבר מופיע בבשר'

במקור, אלוהים ברא אנושות שהייתה טובה מאוד בעיניו וקרובה אליו, אך בני האדם האלה הושמדו במבול לאחר שמרדו בו. האם כאב לאלוהים שאנושות כזו פשוט נעלמה בן-רגע, כך סתם? ודאי שכאב לו! וכיצד הוא הביע את הכאב הזה? כיצד הדבר תועד בכתבי הקודש? הדבר תועד בכתבי הקודש כך: "וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ". המשפט הפשוט הזה מגלה את מחשבותיו של אלוהים. ההשמדה הזו של העולם הכאיבה לו מאוד. במילים של בני אנוש, הוא היה עצוב מאוד. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו: איך נראתה הארץ שהייתה פעם שוקקת חיים לאחר שהושחתה במבול? איך נראתה כעת הארץ, שפעם הייתה מלאה בני אדם? ללא התיישבות אנושית, ללא יצורים חיים, מים בכל מקום ואי-סדר אדיר על פני המים. האם התרחשות כזו הייתה כוונתו המקורית של אלוהים כשהוא ברא את העולם? מובן שלא! כוונתו המקורית של אלוהים הייתה לראות חיים בכל רחבי הארץ, לראות את בני האדם שהוא ברא עובדים אותו, ולא שרק נח יהיה היחיד שעובד אותו או היחיד שיכול לענות לקריאתו לבצע את המשימה שהופקדה בידו. כשהאנושות נעלמה, אלוהים ראה לא את שהתכוון אליו במקור אלא את ההיפך הגמור. איך ייתכן שלבו שלא יכאב? אם כן, כשאלוהים גילה את טבעו והביע את רגשותיו, הוא קיבל החלטה. איזו מין החלטה הוא קיבל? ליצור קשת בענן (הערה: את הקשת בענן שאנחנו רואים) כברית עם האדם, כהבטחה שאלוהים לא ישמיד שוב את האנושות במבול. לצד זאת, היא נועדה גם לספר לבני האדם שאלוהים פעם השמיד את העולם במבול, כדי שהאנושות תזכור תמיד מדוע אלוהים עשה דבר כזה.

(...)

איזה היבט מטבעו של אלוהים אנו יכולים להבין מכך? אלוהים תיעב את האדם מפני שהאדם היה עוין כלפיו, אך בלבו, האכפתיות, הדאגה והרחמים שלו כלפי האנושות נותרו ללא שינוי. אפילו כאשר השמיד את האנושות, לבו נותר ללא שינוי. כשהאנושות הייתה מלאה בשחיתות והמרתה את פיו של אלוהים בצורה חמורה, אלוהים נאלץ להשמיד את האנושות משום טבעו ומהותו ועל פי עקרונותיו. אולם בגלל מהותו של אלוהים, הוא עדיין ריחם על האנושות ואפילו רצה להשתמש בדרכים שונות לגאול את האנושות כדי שהיא תוכל להמשיך לחיות. האדם, לעומת זאת, התנגד לאלוהים, המשיך להמרות את פיו וסירב לקבל את ישועתו של אלוהים, כלומר, סירב לקבל את כוונותיו הטובות. על אף שאלוהים קרא לו, הזכיר לו, קיים אותו, עזר לו וסבל אותו, האדם לא הבין או העריך זאת ולא שם לכך לב. בכאבו, אלוהים בכל זאת לא שכח להעניק לאדם את סובלנותו המרבית, והמתין לאדם שישנה את התנהגותו. לאחר שהגיע לגבול שלו, הוא עשה את מה שהיה עליו לעשות ללא היסוס. במילים אחרות, חלף פרק זמן מסוים והתחולל תהליך מסוים מהרגע שאלוהים תכנן להשמיד את האנושות ועד תחילתה הרשמית של עבודתו להשמדת האנושות. התהליך הזה התקיים כדי לאפשר לאדם לשנות את התנהגותו והוא היה ההזדמנות האחרונה שאלוהים נתן לאדם. אם כן, מה אלוהים עשה בפרק הזמן הזה לפני שהוא השמיד את האנושות? אלוהים עשה כמות משמעותית של עבודת הזכרה ושכנוע. על אף הכאב והצער בלבו של אלוהים, הוא המשיך לפעול באכפתיות, בדאגה וברחמים רבים כלפי האנושות. מה אנחנו רואים מכך? ללא ספק, אנחנו רואים שאהבתו של אלוהים כלפי האנושות היא אמיתית ולא רעיוןשהוא משלם לו מס שפתיים. היא אמיתית, מוחשית וניתנת להערכה, והיא לא מזויפת, מעושה, ערמומית או מתנשאת. אלוהים לעולם לא משתמש בהונאה או יוצר מראות מזויפים כדי לגרום לבני אדם להכיר בכך שהוא ראוי לאהבה. הוא לעולם לא משתמש בעדות שקר כדי להראות לבני אדם את חביבותו או כדי להתרברב בחביבותו ובקדושתו. האין ההיבטים האלה של טבעו של אלוהים ראויים לאהבת האדם? האין הם ראויים לעבודת האל? האין הם ראויים להוקרה? בשלב הזה, אני רוצה לשאול אתכם: לאחר ששמעתם את הדברים האלה, האם אתם חושבים שגדולתו של אלוהים היא רק מילים על דף? האם חביבותו של אלוהים היא רק מילים ריקות מתוכן? לא! בוודאי שלא! עליונותו, גדולתו, קדושתו, סובלנותו, אהבתו של אלוהים וכן הלאה – כל פרט מתוך ההיבטים השונים האלה של טבעו ומהותו של אלוהים בא לידי ביטוי בכל פעם שהוא עושה את עבודתו. הם מגולמים ברצונו כלפי האדם וגם מתגשמים ומשתקפים בכל בן אדם. גם אם לא הרגשתם זאת בעבר, אלוהים דואג לכל אדם בכל דרך אפשרית, באמצעות לבו הכן, חוכמתו ודרכים שונות לחמם את לבו ולעורר את רוחו של כל אדם. זוהי עובדה שאין עליה עוררין.

קטע מתוך "עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו א'" ב'הדבר מופיע בבשר'

השימוש של אלוהים באש להשמדת העיר סדום הוא השיטה המהירה ביותר שלו להשמיד לחלוטין חלק מן האנושות או דבר כלשהו. שריפתם של אנשי סדום השמידה לא רק את גופם הפיסי. היא השמידה את כול רוחם, את נשמתם וגופם, והבטיחה שבני האדם שבתוך העיר הזו יחדלו להתקיים הן בעולם החומרי והן בעולם הנסתר מעיני האדם. זוהי אחת הדרכים שבהן מגלה ומביע אלוהים את חרון אפו. אופן זה של גילוי והבעה הוא אחד ההיבטים של מהות חרון אפו של אלוהים, כפי שהוא כמובן גם גילוי של מהות טבעו הצודק של אלוהים. כאשר אלוהים שולח את חרון אפו, הוא חדל לגלות כול רחמים או טוב לב ואהבה, ואינו מפגין עוד מסובלנותו או סבלנותו. אין אדם, דבר או סיבה שיכולים לשכנעו להמשיך לנהוג בסבלנות, לשוב להעניק את רחמיו, להעניק פעם נוספת את סובלנותו. במקום הדברים האלה, מבלי להסס ולו לרגע, ישלח אלוהים את חרון אפו ומלכותיותו, יעשה כרצונו, ויעשה את הדברים האלה באופן מהיר וודאי, בהתאם לרצונו. זוהי הדרך שבה שולח אלוהים את חרון אפו ומלכותיותו, שאל לו לאדם לפגוע בהם, וזהו גם ביטוי לאחד ההיבטים של טבעו הצודק. כשבני אדם עדים לכך שאלוהים מפגין דאגה ואהבה כלפי האדם, הם אינם מסוגלים לגלות את חרון אפו, לראות את מלכותיותו או לחוש בחוסר סובלנותו לפגיעה. הדברים האלה הובילו מאז ומתמיד את בני האדם לאמונה, כי טבעו הצודק של אלוהים הוא טבע של רחמים, סובלנות ואהבה בלבד. אולם כשרואים כיצד אלוהים משמיד עיר או שונא חלק מן האנושות, חרון אפו בהשמדת האדם ומלכותיותו, מאפשרים לבני אדם להעיף מבט חטוף בצד השני של טבעו הצודק. זהו חוסר סובלנותו של אלוהים לפגיעה. טבעו של אלוהים, שאינו סובל פגיעה, עולה על דמיונה של כול ישות שנבראה, ובקרב הישויות שלא נבראו, איש אינו מסוגל להפריע לו או להשפיע עליו. יתרה מכך, לא ניתן להתחזות לו או לחקותו. לפיכך היבט זה בטבעו של אלוהים הוא ההיבט שעל האנושות להכירו יותר מכול. רק לאלוהים עצמו יש טבע מעין זה, ורק אלוהים עצמו הוא בעל טבע מעין זה. אלוהים הוא בעל טבע צודק מעין זה, מפני שהוא מתעב רשעות, חשכה, מרדנות ואת מעשיו הרעים של השטן – השחתתה וכילויה של האנושות – מפני שהוא מתעב את כול מעשי החטא תוך התנגדות לו ובזכות מהותו הקדושה והבלתי מחוללת. מסיבה זו, הוא לא יסבול כי אף אחת מן הישויות, שנבראו או שלא נבראו, תתנגד לו או תקרא עליו תגר בגלוי. גם אם מי שהוא הראה כלפיו רחמים או בחר אותו בעבר, יעז רק להתגרות בטבעו ולעבור על עיקרון הסבלנות והסובלנות שלו, הוא ישחרר ויגלה את טבעו הצודק ללא כול רחמים או היסוס, ולו הקלים ביותר – טבע שאינו סובל פגיעה.

קטע מתוך "אלוהים עצמו, הייחודי ב'" ב'הדבר מופיע בבשר'

יש עקרונות המנחים את מעשיו של אלוהים, ולפני שהוא מקבל החלטה, הוא משקיע זמן רב בבדיקה ובהרהור. הוא בהחלט לא יקבל כל החלטה או יקפוץ למסקנות לפני הזמן המתאים. השיחה בין אברהם ואלוהים מראה לנו שהחלטתו של אלוהים להשמיד את סדום לא הייתה שגויה כהוא זה, מפני שאלוהים כבר ידע שאין בעיר ארבעים צדיקים, או שלושים צדיקים, או עשרים. לא היו אפילו עשרה. הצדיק היחיד בעיר היה לוט. אלוהים ראה את כל מה שקרה בסדום ואת מצבה, והוא הכיר את ההתרחשויות הללו כפי שהוא מכיר את כף ידו. לכן, לא ייתכן שהחלטתו הייתה שגויה. לעומת זאת, בהשוואה לכול יכולתו של אלוהים, האדם כה אדיש, כה טיפש ובור, וכה קצר ראות. זה מה שאנחנו רואים בשיחה בין אברהם ואלוהים. אלוהים הוציא לאור את טבעו מהראשית ועד היום. גם כאן, עלינו לראות את טבעו של אלוהים. מספרים הם פשוטים, והם לא מדגימים דבר, אבל כאן יש הבעה חשובה מאוד של טבעו של אלוהים. אלוהים לא היה משמיד את העיר בעבור חמישים צדיקים. האם הדבר נובע מחסדו של אלוהים? האם הוא נובע מאהבתו וסובלנותו? האם ראיתם את הצד הזה של טבעו של אלוהים? אפילו אם היו רק עשרה צדיקים, אלוהים לא היה משמיד את העיר, בעבור עשרת הצדיקים האלה. האם אלה הסובלנות והאהבה של אלוהים או לא? משום חסדו, סובלנותו ודאגתו של אלוהים כלפי הצדיקים האלה, הוא לא היה משמיד את העיר. זו סובלנותו של אלוהים. ובסופו של דבר, מה התוצאה שאנחנו רואים? כשאברהם אמר, "אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה", אלוהים אמר, "לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית" לאחר מכן, אברהם לא הוסיף לדבר, מפני שלא היו בסדום עשרת הצדיקים שהוא התייחס אליהם, ולא היה לו עוד מה לומר. באותו רגע הוא הבין מדוע אלוהים גמר בדעתו להשמיד את סדום. איזה טבע של אלוהים משתקף מזה? איזו מין החלטה הייתה החלטתו של אלוהים? כלומר אם בעיר הזו לא היו עשרה צדיקים, אלוהים לא התיר את קיומה והיה בלתי נמנע שהוא ישמיד אותה. האין זה חרון אפו של אלוהים? האם חרון האף הזה מייצג את טבעו של אלוהים? האם טבע זה מהווה גילוי של מהותו הקדושה של אלוהים? האם זהו הגילוי של מהותו הצודקת של אלוהים שאסור לאדם להעליב? אחרי שאלוהים ווידא שאין עשרה צדיקים בסדום, לא היה ספק שהוא ישמיד את העיר ויעניש בחומרה את יושביה, משום שהם התנגדו לאלוהים, ומשום שהם היו כה מזוהמים ומושחתים.

...הרחמים והסובלנות של אלוהים אכן קיימים, אך קדושתו וצדקתו של אלוהים כשהוא מתיר את הרסן מחמתו מראים לאדם גם את הצד של אלוהים שלא מוכן לשאת אף פגיעה. כשהאדם לגמרי מסוגל להישמע לציווייו של אלוהים ופועל בהתאם לדרישות אלוהים, אלוהים חדור רחמים רבים כלפי האדם. כשהאדם מלא בשחיתות, שנאה ואיבה כלפיו, אלוהים מלא כעס עמוק. ובאיזו מידה הוא מלא כעס עמוק? חרון אפו יימשך עד שהוא לא יראה עוד את התנגדותו של האדם ואת מעשיו הרעים – עד שהם לא יהיו לנגד עיניו. רק אז ייעלם כעסו של אלוהים. במילים אחרות, תהיה זהותו אשר תהיה, אם אדם מסוים מתנכר לאלוהים בלבו ומפנה לאלוהים את גבו לתמיד, בלי קשר לשאלה עד כמה נדמה שהוא רוצה לעבוד את אלוהים, להיות חסיד של אלוהים ולהישמע לאלוהים בגופו או בחשיבתו, ובלי קשר לשאלה עד כמה זו משאת נפשו הסובייקטיבית, מרגע שהוא יפנה את גבו לאלוהים בלבו, חמתו של אלוהים תצא לחופשי והיא תבער בלי הפסקה. כאשר אלוהים ישחרר את כעסו, אחרי שהוא נתן לאדם שפע הזדמנויות, מרגע שהכעס יצא לחופשי, הוא לא יינעל שוב, ואלוהים לעולם לא יהיה רחום וסובלני עוד כלפי האדם הזה. זהו צד אחד של טבעו של אלוהים שאינו סובל אף פגיעה. כאן נראה לאנשים סביר שאלוהים משמיד עיר, מכיוון שבעיני אלוהים, עיר מלאת חטאים לא יכולה להישאר ולהמשיך להתקיים, והגיוני שאלוהים ישמיד אותה. עם זאת, במה שקרה לפני השמדת סדום ואחריה, אנחנו רואים את כלל טבעו של אלוהים. הוא סובלני ורחום כלפי דברים אדיבים, יפים וטובים. כלפי דברים מרושעים וחוטאים וזדוניים, הוא מלא חמה עמוקה, והוא משחרר את חרון אפו. אלה הם שני ההיבטים העקרוניים והבולטים ביותר בטבעו של אלוהים, ויתרה מזאת, אלוהים חשף אותם מראשית ועד תכלית: רחמים רבים וחמה עמוקה.

קטע מתוך "עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב'" ב'הדבר מופיע בבשר'

לאחר שיהוה ברא את האנושות, הוא לא הנחה את בני האדם ולא כיוון אותם מהתקופה של אדם ועד לתקופתו של נוח. רק אחרי המבול, יהוה החל להנחות באופן רשמי את בני ישראל, שהיו צאצאיהם של נוח וכן של אדם. עבודתו ואמירותיו בישראל הנחו את חייהם של כל בני האדם ברחבי ארץ ישראל והראו לאנושות שיהוה מסוגל לא רק להפיח רוח חיים באדם, כך שהאדם יקבל חיים מאלוהים, יעלה מהעפר ויהפוך לבן אנוש נברא, אלא גם לשרוף את האנושות, לקלל את האנושות ולהשתמש במטהו כדי למשול באנושות. כך בני האדם ראו שיהוה יכול לכוון את חיי האדם על פני האדמה, ולדבר ולעבוד בקרב האנושות בהתאם לשעות היום והלילה. הוא עשה את העבודה רק כדי שברואיו ידעו שהאדם נברא מאדמה שהוא אסף, ויתרה מזאת, שהוא ברא את האדם. יתר על כן, מטרתה של העבודה שהוא התחיל בישראל הייתה שעמים אחרים ואומות אחרות (שלמעשה לא היו נפרדים מישראל, אלא הסתעפו מבני ישראל, בהיותם גם הם צאצאים של אדם וחווה), יקבלו את בשורת יהוה מישראל, כך שכל הבריות בתבל יוכלו לירוא את יהוה ויהיו תמימי דעים באשר לגדולתו.

קטע מתוך "העבודה בעידן החוק" ב'הדבר מופיע בבשר'

במהלך עידן החוק, יהוה קבע דברות רבים כדי שמשה ימסור אותם לבני ישראל שהלכו בעקבותיו מארץ מצרים. יהוה נתן את הדברות האלה לבני ישראל, שלא היו קשורים לַמִּצְרִים, ומטרתם הייתה לרסן את בני ישראל. אלוהים השתמש בדברות כדי להציב להם דרישות. השאלות אם בן האדם שמר את יום השבת לקודשו, אם הוא כיבד את אביו ואת אמו, אם הוא עבד לפסל או תמונה, וכן הלאה – אלה היו העקרונות לפיהם נקבע אם בן האדם חוטא או צדיק. היו ביניהם כאלה שהוכו באש יהוה, כאלה שנסקלו למוות וכאלה שקיבלו את ברכתו של יהוה, וזה נקבע לפי מידת הציות לדברות האלה. אלה שלא שמרו את יום השבת לקודשו היו נסקלים באבנים למוות. הכוהנים שלא שמרו את יום השבת לקודשו היו מוכים באש יהוה. אלה שלא כיבדו את אביהם ואת אמם גם הם היו נסקלים באבנים למוות. כל זאת היה באישור יהוה. יהוה קבע את דברותיו ואת חוקיו כדי שבעודו מושל בחיי בני האדם, הם יקשיבו ויעשו את דברו ולא יתמרדו נגדו. הוא השתמש בחוקים האלה כדי לשלוט באנושות בת יומה, וכדי להשתית את יסודות עבודתו העתידית. כך, על סמך העבודה שיהוה עשה, העידן הראשון נקרא עידן החוק. על אף שיהוה ביטא אמירות רבות ועשה עבודה רבה, הוא הנחה את בני האדם רק על דרך החיוב ולימד את בני האדם הבורים האלה כיצד להיות בני אדם, כיצד לחיות וכיצד להבין את דרכו של יהוה. על פי רוב, העבודה שהוא עשה נועדה לאפשר לבני האדם לקיים את דרכו ולהישמע לחוקיו. העבודה נעשתה על בני אדם שהיו מושחתים רק על פני השטח. עניינה של העבודה לא היה לשנות את טבע האדם או לאפשר צמיחה בחיים. עניינה היה רק שימוש בחוקים כדי להגביל את בני האדם ולשלוט בבהם. עבור בני ישראל באותה תקופה, יהוה היה לא יותר מאל בבית המקדש ואל בשמיים. הוא היה עמוד ענן ועמוד אש. כל מה שיהוה דרש מהם היה להישמע למה שכיום ידוע בתור חוקיו ודברותיו – אפשר אפילו לומר שאלה הם הכללים שלו – משום שמעשיו של יהוה לא נועדו לשנות אותם, אלא להקנות להם דברים נוספים שצריכים להיות לאדם, ולהנחות אותם במו פיו של אלוהים. זאת משום שלאחר שהאדם נברא, הוא לא ידע דבר על הדברים שצריכים להיות בידיו. על כן, יהוה העניק לבני האדם את הדברים שהם היו זקוקים להם לשם חייהם על פני האדמה. כך הוא גרם לבני האדם שהוא הוביל להתעלות על אביהם אדם ואמם חווה, משום שהדברים שיהוה נתן להם התעלו על הדברים שהוא נתן לאדם ולחווה בראשית. על כל פנים, העבודה שיהוה עשה בישראל הייתה רק להנחות את האנושות ולגרום לאנושות להכיר בבורא שלה. הוא לא כבש את בני האדם ולא שינה אותם, אלא רק הנחה אותם. זה סיכום עבודתו של יהוה בעידן החוק. זהו הרקע, הסיפור האמיתי, המהות של עבודתו בכל ארץ ישראל, וראשיתן של ששת אלפי שנות עבודתו – לשלוט באנושות בידו של יהוה. מתוך כך נבעה עבודה נוספת בתוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים שלו.

קטע מתוך "העבודה בעידן החוק" ב'הדבר מופיע בבשר'

עבודתו של ישוע הושלמה בהתאם לצורכי האדם באותו עידן. משימתו הייתה לגאול את האנושות, לסלוח לה על חטאיה, ולכן טבעו היה כל כולו ענווה, סבלנות, אהבה, אדיקות, צניעות, רחמים ורוחב לב. הוא בירך את האנושות ברוחב לב והעניק לה חסד בשפע, והוא העניק לבני האדם את כל הדברים שהם יכולים ליהנות מהם להנאתם: שלווה ואושר, סבלנותו של ישוע ואהבתו, רחמיו ורוחב לבו. באותם ימים, כל מה שידע האדם היה שפע של דברים מהנים: לבו היה שלו ובטוח, רוחו זכתה לעידוד ונחמה, והוא שאב את כוחותיו מישוע המושיע. עצם היכולת להשיג את הדברים האלה הייתה תוצאה של העידן שבו הוא חי. בעידן החסד, האדם כבר הושחת ביד השטן, ולכן, כדי להשיג את התוצאה הרצויה, עבודת הגאולה של כלל האנושות הצריכה מידה רבה של חסד, סבלנות ואיפוק אינסופיים, ואף יותר מכך, קורבן שיכול היה לכפר על חטאי האנושות, על מנת להשיג את השפעתו. בעידן החסד האנושות רק נחשפה לקורבן שלי לכפרה על חטאי האנושות – ישוע. כל מה שבני האדם ידעו היה שאלוהים יודע להיות רחום וחנון, וכל מה שהם ראו היו רחמיו של ישוע ורוחב לבו. הסיבה היחידה לכך הייתה שהם נולדו בעידן החסד. לכן, בטרם הם יכלו להיגאל, היה עליהם ליהנות מסוגי החסד הרבים שהעניק להם ישוע – זה היה הדבר היחיד שהיטיב עמם. כך, דרך התענגותם על החסד, הם יכלו לקבל מחילה על חטאיהם ויכלו גם להיגאל דרך איפוקו ורחמיו של ישוע. רק הודות לאיפוקו ולסבלנותו של ישוע, הם זכו בזכות לקבל מחילה וליהנות משפע החסד שישוע העניק להם – ממש כפי שאמר ישוע, "לא באתי לגאול את הצדיקים, כי אם את החוטאים, מה שיאפשר לחוטאים לקבל מחילה על חטאיהם". אילו היה ישוע מתגלם כבשר ודם וטבעו היה משפט, קללה וחוסר סובלנות לחטאי האדם, הרי שלאדם לא הייתה ניתנת אפשרות להיגאל והיה נגזר עליו להישאר חוטא לנצח. אם כך היה, תוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים לא הייתה מצליחה להתקדם מעבר לעידן החוק, ועידן החוק היה מתארך לששת אלפי שנים. חטאי האדם היו רק מתרבים והופכים לחמורים יותר, ובריאת האדם הייתה כל כולה לחינם. בני האדם היו יכולים לשרת את יהוה על פי החוק, אולם חטאיהם היו חמורים יותר מחטאי בני האנוש הראשונים. ככל שהרבה ישוע לאהוב את האנושות, למחול לבני האנוש על חטאיהם ולהעניק להם שפע רחמים ורוחב לב, כך גדלה יכולתו של האדם להיגאל ולהיקרא "הטלאים האובדים" שהחזיר ישוע במחיר כבד. השטן לא יכול היה להפריע לעבודה זו כיוון שישוע נהג במאמיניו כפי שאם אוהבת נוהגת בפעוט שבחיקה. הוא לא כעס עליהם או תיעב אותם, אלא היה מלא ברחמים. הוא מעולם לא נהג בהם בזעם אלא בסבלנות והעלים עין מטיפשותם ומבורותם, ומחל להם לא "עד שבע פעמים אלא עד שבעים ושבע." כך לבו חולל שינוי בלבם של אחרים ובני האדם זכו למחילה על חטאיהם דרך איפוקו.

קטע מתוך "הסיפור האמיתי בנוגע לעבודה בעידן הגאולה" ב'הדבר מופיע בבשר'

התכלית של ישוע הייתה שהאדם יוכל להמשיך לשרוד ולהמשיך בחייו, ושהוא יוכל להתקיים טוב יותר. הוא הושיע את האדם מחטא כדי שהאדם יוכל לחדול לשקוע בשחיתות ולהפסיק לחיות בשאול ובגיהינום, ובכך שהוא הושיע את האדם מהשאול ומהגיהינום, הוא אפשר לו להמשיך לחיות. כעת הגיעה אחרית הימים. אלוהים ישמיד את האדם ויחסל לחלוטין את האנושות, כלומר הוא יחולל שינוי במרד של האנושות. משום כך, אלוהים לא יוכל לסיים את העידן או להגשים את תוכנית הניהול שלו בת ששת אלפי השנים באמצעות הטבע הרחום והאוהב מהעבר. כל עידן כולל ייצוג מיוחד של טבעו של אלוהים וכל עידן מכיל עבודה שאלוהים צריך לעשות. על כן, העבודה שאלוהים עצמו עושה בכל עידן מכילה את הביטוי של טבעו האמיתי, והן שמו והן העבודה שהוא עושה מתחלפים עם העידנים – הם חדשים לגמרי. במהלך עידן החוק, העבודה של הכוונת האנושות נעשתה תחת השם יהוה, ושלב העבודה הראשון החל על פני האדמה. בשלב הזה, העבודה הייתה בניית בית המקדש והמזבח, ושימוש בחוק כדי לכוון את עם ישראל ולעבוד בקרבו. על ידי הכוונת עם ישראל, יהוה כונן בסיס לעבודתו על פני האדמה. מהבסיס הזה, הוא הרחיב את העבודה מעבר לישראל, כלומר, הוא החל מישראל והפיץ את עבודתו החוצה, כך שהדורות המאוחרים יותר התוודעו בהדרגה לכך שיהוה הוא אלוהים, שיהוה הוא זה שברא את השמיים והארץ וכל צבאם ושיהוה הוא זה שברא את כל הברואים. הוא הפיץ את עבודתו באמצעות עם ישראל, החוצה מעבר לכך. ארץ ישראל הייתה המקום הקדוש הראשון שבו יהוה עבד על פני האדמה, וארץ ישראל הייתה המקום הראשון שבו אלוהים בא לעבוד על פני האדמה. זו הייתה העבודה של עידן החוק. במהלך עידן החסד, ישוע היה האל שהושיע את האדם. מה שהוא היה ומה שהיה שייך לו היו חסד, אהבה, חמלה, איפוק, סבלנות, צניעות, אכפתיות וסובלנות, וחלק ניכר מהעבודה שהוא עשה היה למען גאולת האדם. טבעו היה טבע של חמלה ואהבה, ומשום שהיה רחום ואוהב, היה עליו להיצלב למען האדם, על מנת להוכיח שאלוהים אוהב לאדם כמוהו, עד כדי כך שהוא העלה את כל כולו כקורבן מנחה. במהלך עידן החסד, שמו של אלוהים היה ישוע, כלומר אלוהים היה אל שהושיע את האדם, והוא היה אל רחום ואוהב. אלוהים היה עם האדם. אהבתו, החמלה שלו והישועה שלו ליוו כל אדם ואדם. רק על ידי קבלת שמו של ישוע ונוכחותו, האדם היה מסוגל לזכות בשלווה ואושר, לקבל את ברכתו, את חסדיו העצומים והרבים ואת הישועה שלו. באמצעות הצליבה של ישוע, כל חסידיו קיבלו ישועה וחטאיהם נמחלו להם. במהלך עידן החסד, ישוע היה שמו של אלוהים. במילים אחרות, העבודה של עידן החסד נעשתה בעיקרה תחת השם ישוע. במהלך עידן החסד, אלוהים נקרא ישוע. הוא ביצע שלב של עבודה חדשה מעבר לזו של התנ"ך, ועבודתו הסתיימה בצליבה. זו הייתה כל עבודתו. לפיכך, במהלך עידן החוק, שמו של אלוהים היה יהוה, ובעידן החסד, שמו של ישוע ייצג את אלוהים. באחרית הימים, שמו של אלוהים הוא האל הכול יכול – האל הכול יכול שמשתמש בעוצמתו לכוון את האדם, לכבוש את האדם, לזכות באדם, ובסופו של דבר, לסיים את העידן. טבעו של אלוהים ניכר בכל עידן ובכל שלב בעבודתו.

קטע מתוך "חזון עבודתו של אלוהים (3)" ב'הדבר מופיע בבשר'

בעבודתו האחרונה של סיום העידן, טבעו של אלוהים הוא טבע של ייסורים ומשפט, ובו הוא מגלה את כל הדברים המרושעים, על מנת לשפוט בפרהסיה את כל העמים וכדי להפוך למושלם את מי שאוהב אותו בלב מלא כנות. רק טבע כזה יכול לשים קץ לעידן. אחרית הימים כבר הגיעה. כל הדברים בבריאה ימוינו לפי סוגם ויחולקו לקטגוריות שונות על סמך אופיים. זה הרגע שבו אלוהים מגלה את סופה של האנושות ואת היעד שלה. אם בני האדם לא יעברו ייסורים ומשפט, לא תהיה דרך לחשוף את המרדנות והרשע שלהם. רק באמצעות ייסורים ומשפט ניתן לגלות את סופה של הבריאה כולה. האדם חושף את פרצופו האמיתי רק כשהוא עובר ייסורים ונשפט. רוע ימוין עם רוע, וטוב עם טוב, והאנושות כולה תמוין לסוגיה. באמצעות ייסורים ומשפט, יתגלה סופה של הבריאה כולה, כדי שהרשעים ייענשו והטובים יתוגמלו, וכדי שכל בני האדם יחיו תחת ריבונותו של אלוהים. יש להגשים את כל העבודה הזו באמצעות ייסורים צודקים ומשפט צדק. משום ששחיתותו של האדם הגיעה לשיאה ומשום שמרדנותו נעשתה חמורה ביותר, רק טבעו הצודק של אלוהים, אשר מורכב בבסיסו מייסורים ומשפט ומתגלה באחרית הימים, יכול לחולל שינוי מלא באדם ולהשלים אותו לגמרי. רק הטבע הזה יכול לחשוף את הרוע וכך להעניש בחומרה את כל הרשעים. לפיכך, טבע כזה ספוג בחשיבות של העידן, וההתגלות והחשיפה של הטבע של אלוהים באות לידי ביטוי למען העבודה של כל עידן חדש. לא מדובר בכך שאלוהים חושף את טבעו באופן שרירותי וללא חשיבות. נניח שכאשר אלוהים היה חושף את סופו של האדם באחרית הימים, הוא עדיין היה מעניק לאדם חמלה ואהבה עד אין קץ, ממשיך לרחוש לו אהבה, ולא כופה על האדם משפט צדק, אלא דווקא מפגין כלפיו סובלנות, סבלנות וסלחנות, והיה מוחל לאדם בלי קשר לחומרת חטאיו, ללא שמץ של משפט צדק: מתי היה מסתיים אי-פעם כל ניהולו של אלוהים? מתי היה טבע כזה מסוגל להוביל את בני האדם אל היעד הראוי של האנושות? קחו לדוגמה שופט שתמיד רוחש אהבה, שופט עם פנים אדיבים ולב רך. הוא אוהב את בני האדם בלי קשר לפשעים שהם אולי ביצעו והוא מביע אליהם אהבה ונוהג באיפוק כלפיהם, יהיו מי שיהיו. במקרה כזה, מתי הוא יהיה מסוגל אי-פעם לפסוק דין צדק? באחרית הימים, רק משפט צדק יכול למיין את בני האדם על פי סוגם ולהביא את האדם למישור חדש. כך, העידן כולו מסתיים באמצעות הטבע הצודק של אלוהים שמתאפיין במשפט וייסורים.

קטע מתוך "חזון עבודתו של אלוהים (3)" ב'הדבר מופיע בבשר'

כיום אלוהים שופט אתכם, וממיט עליכם ייסורים ומגנה אתכם, אך דעו לכם שהגינוי שלכם נועד כדי שתוכלו להכיר את עצמכם. גינוי, קללה, משפט, ייסורים – כל אלה נועדו כדי שתוכלו להכיר את עצמכם, כדי שהטבע שלכם יוכל להשתנות, ויתרה מזאת, כדי שתוכלו לדעת מה אתם שווים ולהבין שמעשיו של אלוהים צודקים, כדי שתוכלו לדעת בהתאם לטבעו ולצורכי עבודתו שהוא עובד לפי תוכניתו למען הישועה של האדם, ושהוא אל צודק שאוהב את האדם, ומושיע את האדם, ואשר שופט את האדם וממיט עליו ייסורים. אם אתם רק יודעים שמעמדכם עלוב ושאתם מושחתים וממרים את פיו, אך אתם לא יודעים שאלוהים רוצה לחשוף את הישועה שלו באמצעות המשפט והייסורים שהוא עושה בכם היום, הרי שאין לכם שום דרך לחוות דברים, וקל וחומר שאתם לא מסוגלים להמשיך קדימה. אלוהים לא בא כדי להרוג או להשמיד, אלא כדי לשפוט, לקלל, להמיט ייסורים ולהושיע. לפני סיום תוכנית הניהול שלו בת 6,000 השנים – לפני שהוא חושף את סופה של כל קטגוריית אדם – עבודתו של אלוהים על פני האדמה נעשית למען הישועה, על מנת להשלים לחלוטין את בני האדם שאוהבים אותו ולגרום להם להישמע לריבונותו. בלי קשר לאופן שבו אלוהים מושיע את בני האדם, הכול נעשה על ידי כך שהוא גורם להם להתנתק מהאופי השטני הישן שלהם. כלומר הוא מושיע אותם על ידי כך שהוא גורם להם לחפש את החיים. אם הם לא יחפשו את החיים, לא תהיה להם כל דרך לקבל את הישועה של אלוהים. ישועה היא העבודה של אלוהים עצמו, וחיפוש החיים הוא דבר שהאדם חייב להתאפיין בו על מנת לקבל את הישועה. בעיני האדם, הישועה היא אהבתו של אלוהים, ואהבתו של אלוהים לא יכולה להיות ייסורים, משפט וקללה. הישועה חייבת להכיל אהבה, חמלה, ויתרה מזאת, דברי נחמה, והיא חייבת להכיל את הברכות האינסופיות שאלוהים מעניק. בני האדם מאמינים שכאשר אלוהים מושיע את האדם, הוא עושה זאת על ידי כך שהוא נוגע בבני האדם וגורם להם לתת לו את לבם באמצעות הברכות והחסד שלו. כלומר כאשר הוא נוגע באדם, הוא מושיע אותו. ישועה כזו היא סחר חליפין. רק כאשר אלוהים יעניק לבני האדם פי מאת מונים, בני האדם יפעלו תחת שמו של אלוהים וישאפו לעשות דברים טובים למען אלוהים ולהעניק לו כבוד. לא זה הוא רצונו של אלוהים עבור האנושות. אלוהים בא כדי לעשות עבודה על פני האדמה על מנת להושיע את האנושות המושחתת – אין בכך כל שקר. אלמלא כן, הוא בשום אופן לא היה בא לעשות את העבודה הזו באופן אישי. בעבר, שיטת הישועה שלו הייתה הפגנה של שפע אהבה וחמלה, כך שהוא נתן את כל כולו לשטן בתמורה לאנושות כולה. המצב הנוכחי שונה לחלוטין מהעבר: כיום, הישועה שלכם מתרחשת באחרית הימים, במהלך המיון של כל בני האדם לפי סוגם. אמצעי הישועה שלכם הוא לא אהבה או חמלה, אלא ייסורים ומשפט שנועדו כדי שהאדם יזכה בישועה מעמיקה יותר. לפיכך, כל מה שאתם מקבלים הוא ייסורים, משפט ומכות חסרות רחמים, אך דעו לכם שהמכות האכזריות האלה אינן ענישה כלל ועיקר; דעו לכם שבלי קשר לחומרת דבריי, מה שפוקד אתכם אינו אלא מילים ספורות שנראות לכם אכזריות לגמרי; ודעו לכם שבלי קשר לכעסי הרב, מה שפוקד אתכם הוא עדיין דברי חינוך, ושאני לא מתכוון לפגוע בכם או להמית אתכם. האין כל אלה עובדות? דעו לכם שכיום, גם המשפט הצודק וגם הזיכוך והייסורים האכזריים נועדו כולם למען הישועה. בלי קשר לשאלה אם מתקיים היום המיון של כל בני האדם על פי סוגם או אם מתקיימת היום החשיפה של קטגוריות האדם, כל אמירותיו ועבודתו של האדם נועדו כדי להושיע את בני האדם שבאמת אוהבים את אלוהים. משפט צודק נועד לטהר את האדם; זיכוך אכזרי נועד לנקות את האדם; דברים מחמירים או ייסורים נועדו כולם לטהר את האדם ולמען הישועה.

קטע מתוך "עליכם להניח בצד את ברכות המעמד ולהבין את רצונו של אלוהים בנוגע לישועת האדם" ב'הדבר מופיע בבשר'

עכשיו הוא הזמן שבו אני קובע את סופו של כל אדם, וזה לא השלב שבו אני מתחיל את עבודתי על האדם. אני כותב בספר התיעוד שלי בזה אחר זה את דבריו ומעשיו של כל אדם, וכן את הנתיב שבו הוא צועד כחסיד שלי, את תכונות האופי הטבועות בו ואת ביצועיו הסופיים. כך לא יהיה אף אדם שיוכל להימלט מידי, וכולם יהיו בקרב בני סוגם להגדרתי. אני קובע את ייעודו של כל אדם לא על סמך גילו, בכירותו, מידת סבלו, ולא כל שכן על סמך המידה שבה הוא מעורר רחמים, אלא על פי החזקתו באמת. אין ברירה אחרת. עליכם להבין שכל אלה שלא ינהגו לפי רצונו של אלוהים יבואו על עונשם. זוהי עובדה שאין עליה עוררין. לפיכך, כל אלה שבאים על עונשם נענשים משום צדקו של אלוהים וכגמול על המעשים הרעים הרבים שהם עשו. ...

רחמיי יוצאים אל אלה שאוהבים אותי ומתכחשים לעצמם. בנוסף, העונש המומט על הרשעים הוא הוכחה לטבעי הצודק והרבה מעבר לכך, הוא גם עדות לחרון אפי. בבוא האסון, רעב ומגיפה יכו בכל אלה שמתנגדים לי, והם יבכו. אלה שעשו מעשים מרושעים שונים לא יחמקו מתשלום המחיר על חטאיהם, אפילו אם הם חסידי אל מזה שנים רבות. גם אותם יפקוד אסון, שבקושי נראה כמוהו אי-פעם לאורך מיליוני שנים, והם יחיו בפחד וחרדה תמידיים. בנוסף, כל חסידיי שהיו נאמנים לי בלבד ישמחו ויריעו לכוחי. הם יחוו סיפוק בל יתואר ויחיו חיי רון שמעולם לא הענקתי לאנושות קודם לכן. זאת מכיוון שאני נוצר בלבי את המעשים הטובים של בני האדם ומתעב את מעשיהם הרעים. מאז שהתחלתי למשול באנושות, ייחלתי בקוצר רוח לקבוצה של בני אדם שיהיו איתי בדעה אחת. מעולם לא שכחתי את אלה שדעתם שונה משלי. אני מתעב אותם בלבי ותמיד חיכיתי להזדמנות להטיל את עונשי על חוטאים אלה ולהתענג על כך. כעת, סוף-סוף הגיע היום שלי, ואני לא צריך לחכות עוד!

עבודתי האחרונה לא נועדה רק למען הענשת האדם אלא גם למען הסדרת ייעודו של האדם. מעבר לכך, מהות עבודתי היא גם לזכות בהכרת תודה מכל בני האדם על כל מה שעשיתי. אני רוצה שכל אדם ואדם יראה שכל מה שעשיתי היה הדבר הנכון לעשות והבעה של הטבע שלי. מעשי האדם הם לא מה שהביא את האנושות הלום, ועל אחת כמה וכמה שטבעו הוא לא זה עשה זאת. נהפוך הוא, אני הוא זה שמזין כל יצור חי בבריאה. ללא הקיום שלי, האנושות תוכל רק לרדת לטמיון ולסבול מאסונות. אף בן אנוש לא יראה עוד את השמש והירח היפהפיים או את העולם הירוק – האנושות תפגוש רק בלילה הצונן ובגיא צלמוות חסר הרחמים. אני ישועתה היחידה של האנושות. אני תקוותה היחידה של האנושות, ויתר על כן, עליי שעון עצם קיומה של האנושות. בלעדיי, האנושות תקפא מיד על מקומה. בלעדיי, האנושות תוכה באסון ותירמס תחת רגליהן של רוחות רפאים שונות, אפילו שאיש לא שומע לי. עשיתי עבודה שאף אחד אחר לא יכול לעשות רק מתוך תקווה שהאדם ישיב לי כגמולי במעשים טובים. על אף שמעטים הם אלה שיכולים להשיב לי כגמולי, אני בכל זאת משלים את מסעי בעולם האנושי ומתחיל את השלב הבא בעבודה המתפתחת שלי, מכיוון שהתרוצצותי בקרב בני האדם לאורך השנים הרבות נשאה פירות, ואני מרוצה מאוד. לא אכפת לי ממספר בני האדם אלא ממעשיהם הטובים. כך או כך, כולי תקווה שתכינו מספיק מעשים טובים למען ייעודכם שלכם – אז אתרצה. אחרת, אף אחד מכם לא יימלט מהאסון. אני הוא זה שימיט עליכם את האסון, ומובן שאני הוא זה שיתזמר אותו. אם לא תוכלו להיראות טובים בעיניי, הרי שאין לכם מנוס, והאסון יפקוד אתכם.

קטע מתוך "הכינו מספיק מעשים טובים למען ייעודכם" ב'הדבר מופיע בבשר'

קודם: 4. מהי נהייה אחרי אלוהים ומהי נהייה אחרי האדם

הבא: 2. דברים אודות הכרת טבעו של האל ומהותו

דברי אלוהים הם הבסיס לאמונתו של האדם. האם חשתם משבר אמונה, או שאתם צריכים להקשיב לקולו של אלוהים ולפתח אמונה אמיתית בו? האתר שלנו מציג את הדברים שרוח הקודש אומרת לכל הכנסיות, ואלה יסייעו לכם. אתם מוזמנים לשוחח עימנו בצ'ט ולהחליף רעיונות.

תוכן דומה

הגדרות

  • טקסט
  • ערכות נושא

צבעים אחידים

ערכות נושא

גופן

גודל גופן

מרווח בין שורות

מרווח בין שורות

רוחב דף

תוכן

חיפוש

  • חיפוש טקסט
  • חיפוש בספר זה