מתוך דברים בנושא טבעו של אלוהים

דברים בנושא טבעו של אלוהים, כפי שנאמרו ע"י יהוה אלוהים

"יהוה, אֶרֶךְ אַפַּיִם ורב-חסד, נֹשֵׂא עָוֹן, ופשע; וְנַקֵּה, לא ינקה – פֹּקֵד עָוֹן אבות על-בנים, על- שִׁלֵּשִׁים ועל- רִבֵּעִים" (במדבר י"ד 18).

"כי-הנה יהוה בָּאֵשׁ יבוא, וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו – להשיב בחמה אפו, וגערתו בְּלַהֲבֵי -אש. כי באש יהוה נשפט, ובחרבו את-כל-בשר; ורבו, חללי יהוה. המתקדשים והמִּטהרים אל-הגנות, אחר אחד (אחת) בַּתָּוֶךְ, אֹכְלֵי בשר החזיר, והשקץ והעכבר – יחדו יָסֻפוּ, נאֻם-יהוה" (ישעיהו ס"ו 15-17).

"לכן חכו-לי נאֻם-יהוה, ליום קוּמִי לעד: כי משפטי לאסֹף גוים לְקָבְצִי ממלכות, לשפֹּך עליהם זעמי כל חרון אפי – כי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי, תֵּאָכֵל כל-הארץ. כי-אז אהפֹּך אל-עמים, שפה ברורה, לקרֹא כֻלם בשם יהוה, לְעָבְדוֹ שכם אחד" (צפניה ג' 8-9).

דברים בנושא טבעו של אלוהים, כפי שביטא המשיח שהופיע באחרית הימים

טבעו של אלוהים הוא טבעו של המושל של היצורים החיים בקרב כל הדברים, אדון הבריאה כולה. טבעו מייצג כבוד, עוצמה, אצילות, גדולה ומעל לכל, עליונות. טבעו הוא הסמל של סמכות ושל כל מה שצודק, יפה וטוב. מעבר לכך, זהו סמל לכך שהחושך או כל כוח אויב לא יכולים להביס את אלוהים או לפלוש אליו, וכן סמל לכך שאף יציר נברא לא יכול לפגוע באלוהים (ולכך שאלוהים לא יסבול פגיעה כזו). טבעו הוא סמל העוצמה העליונה. אף בן אדם או בני אדם לא יכולים או רשאים להפריע לעבודתו או לטבעו. אולם האישיות של האדם אינה אלא סמל לעליונותו הקלה של האדם על הבהמה. כשלעצמו, אין לאדם סמכות, עצמאות או יכולת להתעלות על זהותו. יש לו רק מהות פחדנית שנתונה לרחמיהם של כל אדם, התרחשות או דבר. האושר של אלוהים נובע מהקיום וההופעה של הצדק והאור ומהשמדת החושך והרוע. הוא מתענג משום שהוא נתן לאנושות את האור וחיים טובים. האושר שלו הוא אושר של צדק, סמל לקיום של כל הדברים החיוביים, ולמעלה מכך, סמל מבשר טובות. כעסו של אלוהים נובע מקיומו של עוול, ומההפרעות שהדבר גורם, אשר פוגעות באנושות שלו. הוא נובע מקיום הרוע והחושך, מקיום הדברים המגרשים את האמת ואף יותר מכך, מקיום הדברים המתנגדים למה שטוב ויפה. כעסו הוא סמל לכך שכל הדברים השליליים כבר לא קיימים, ומעבר לכך, הוא סמל לקדושתו של אלוהים. צערו נובע מהאנושות, שיש לו תקוות עבורה, אך אשר נפלה אל תוך החשכה. זאת משום שהעבודה שאלוהים עושה על בני האדם לא עומדת בציפיותיו, ומשום שהאנושות שהוא אוהב לא יכולה כולה לחיות באור. הוא חש צער על האנושות התמימה, על האדם הישר והבור, ועל האדם הטוב שחסרות לו עמדות משל עצמו. צערו הוא סמל לטובו ולרחמיו, סמל ליופי ולאדיבות. אושרו נובע, כמובן, מהבסת אויביו ומזכייה בתום הלב של האדם. מעבר לכך, הוא נובע מהגירוש וההשמדה של כל כוחות האויב, ומכך שהאנושות מקבלת חיים טובים ושלווים. אושרו של אלוהים שונה משמחתו של האדם – זו תחושה של איסוף פירות נאים, תחושה חזקה אף יותר משמחה. אושרו של אלוהים הוא סמל לכך שהאנושות נחלצת מסבל מכאן ואילך, וזהו סמל לכך שהאנושות נכנסת לעולם של אור. מצד שני, רגשות האנושות מופיעים כולם למען טובתה האישית, ולא לשם צדק, אור, או מה שיפה, וודאי שלא לשם חסדי שמיים. רגשות האנושות אנוכיים, והם שייכים לעולם החושך. הם לא קיימים למען רצונו של אלוהים, וודאי שלא לשם תוכניתו, ולכן לעולם אין לדבר על האדם ועל אלוהים באותה נשימה. אלוהים נעלה ומכובד תמיד, ואילו האדם שפל וחסר ערך לעולמים. זאת משום שאלוהים תמיד מקריב קורבנות ומקדיש את עצמו לאנושות, בעוד האדם תמיד לוקח דברים וחותר רק למען עצמו. אלוהים תמיד עמל למען הישרדות האנושות, אך האדם לעולם לא תורם דבר למען האור או הצדק. אפילו אם האדם מתאמץ זמן מה, הוא חלש עד כדי כך שהוא לא יכול לעמוד במכה הקטנה ביותר, מפני שמאמצו של האדם הוא תמיד למען עצמו ולא למען הזולת. האדם תמיד אנוכי, ואילו אלוהים תמיד חסר אנוכיות. אלוהים הוא המקור לכל מה שצודק, טוב ויפה, ואילו האדם הוא היורש של כל הכיעור והרוע, והוא זה שמבטא אותם. אלוהים לעולם לא ישנה את מהותו המורכבת מצדק ויופי, אך האדם בהחלט מסוגל לבגוד בצדק ולהתרחק מאלוהים בכל רגע ובכל מצב.

מתוך 'חשוב מאוד להבין את טבעו של אלוהים'

כשהברק יוצא ממזרח – וזה גם בדיוק הרגע שבו אני מתחיל לדבר – ברגע שהברק יוצא, הרקיע כולו מואר, וכל הכוכבים מתחילים לשנות את צורתם… שוב, יומי הולך וקרב על האנושות, ושוב הוא מעורר את האנושות לחיים ומעניק לאנושות נקודת פתיחה חדשה. לבי פועם, ולפי קצב פעימות לבי, המים רוקדים בשמחה והגלים, על פי הקצב, מכים בשוניות הסלעיות. קשה לבטא את מה שבלבי. אני רוצה שכל הדברים הטמאים יישרפו ויהפכו לאפר ברגע שאביט בהם. אני רוצה שכל בני המרי ייעלמו מפניי ויחדלו להתקיים.

מתוך 'פרק 12' מתוך 'דברי האל לתבל כולה'

אני אש בוערת ואני לא סובל פגיעה. מפני שאני הוא זה שברא את בני האנוש, בני האדם חייבים להישמע לכל מה שאני אומר ולא למרוד נגדי. אין לבני האדם זכות להתערב בעבודתי, והם בפרט לא מוסמכים לנתח מה נכון ולא נכון בעבודתי ובדבריי. אני אדון הבריאה, והברואים צריכים להשיג את כל הדברים שאני דורש מהם בלב מלא יראה כלפיי. הם לא צריכים לנמק נימוקים בפניי, ובמיוחד, הם לא צריכים להתנגד. אני משתמש בסמכות שלי כדי למלוך על עמי, וכל בני האדם ששייכים לבריאה שלי צריכים להישמע לסמכות שלי.

מתוך 'כשעלי השלכת ישובו לשורשיהם, אתם תתחרטו על כל הדברים הרעים שעשיתם'

בני אדם לא מוקירים את בואי, והם לא יעריכו את יום כבודי. הם לא מתענגים על קבלת ייסוריי, וקל וחומר שהם לא מוכנים להשיב לי את כבודי. הם גם לא מוכנים להשליך מעליהם את רעל השטן. האנושות עדיין מתעתעת בי ללא-הרף באותו אופן כבעבר, ובני האדם עדיין עוטים את חיוכיהם הבהירים ואת ארשת פניהם השמחה באותו אופן כבעבר. הם לא מודעים לעומק הקדרות שתפקוד את האנושות לאחר שכבודי ייטוש אותם, והם בייחוד לא מודעים לכך שכאשר יבוא יומי לאנושות כולה, יהיה להם קשה יותר מאשר לבני האדם בתקופתו של נח. זאת משום שהם לא יודעים איזה חושך ירד על עם ישראל כשכבודי עזב אותו. זאת משום שעם בוא השחר, האדם שוכח כמה קשה לעבור את חשכת הלילה. כשהשמש תשקע שוב והחושך ירד על האדם, הוא יתאבל שוב ויחשוק את שיניו בחושך. האם שכחתם כמה קשה היה לבני ישראל לשאת את חצח הייסורים שלהם, כשכבודי עזב אותם? עכשיו הוא הזמן שבו אתם רואים את כבודי, וזה גם הזמן שבו אתם חולקים את יום כבודי. האדם יקונן בחשיכה כשכבודי יעזוב את הארץ המטונפת.

מתוך 'מהו אדם אמיתי'

רחמיי יוצאים אל אלה שאוהבים אותי ומתכחשים לעצמם. בנוסף, העונש המומט על הרשעים הוא הוכחה לטבעי הצודק והרבה מעבר לכך, הוא גם עדות לחרון אפי. בבוא האסון, רעב ומגיפה יכו בכל אלה שמתנגדים לי, והם יבכו. אלה שעשו מעשים מרושעים שונים לא יחמקו מאשמה אפילו אם הם חסידי אל מזה שנים רבות.גם אותם יפקוד אסון, שבקושי נראה כמוהו אי-פעם לאורך העידנים, והם יחיו בפחד וחרדה תמידיים. בנוסף, כל חסידיי שהיו נאמנים לי בלבד ישמחו ויריעו לכוחי. הם יחוו סיפוק בל יתואר ויחיו חיי רון שמעולם לא הענקתי לאנושות קודם לכן. זאת מכיוון שאני נוצר בלבי את המעשים הטובים של בני האדם ומתעב את מעשיהם הרעים. מאז שהתחלתי למשול באנושות, ייחלתי בקוצר רוח לקבוצה של בני אדם שיהיו איתי בדעה אחת. מעולם לא שכחתי את אלה שדעתם שונה משלי. אני מתעב אותם בלבי ותמיד חיכיתי להזדמנות להטיל את עונשי על חוטאים אלה ולהתענג על כך. כעת, סוף-סוף הגיע היום שלי, ואני לא צריך לחכות עוד!

מתוך 'עליכם להכין מספיק מעשים טובים למען ייעודכם'

באורי, בני האדם רואים שוב את האור. בדברי, בני האדם מוצאים דברים מהנים. באתי מהמזרח ושם נולדתי. כשכבודי מאיר, כל האומות מוארות, הכל נשטף באור, ודבר לא נותר בחושך. במלכות, חייהם של אנשי האל עם אלוהים הם מאושרים באופן שאין דומה לו. המים מרקדים לכבוד חייהם המבורכים של בני האדם, ההרים נהנים מהשפע של בני האדם. כל בני האדם מתאמצים, עובדים קשה ומפגינים נאמנות במלכותי. במלכות, אין עוד מרד, ואין עוד התנגדות. השמיים והארץ תלויים זה בזה, והאדם ואני קרובים ומרגישים תחושה עמוקה, דרך האושר שבחיים, כשאנחנו נשענים זה על זה... בעת הזו, אני מתחיל באופן רשמי את חיי השמימיים. השטן לא מתערב עוד, ובני האדם זוכים למנוחה. ברחבי תבל, בני האדם הנבחרים שלי חיים בכבודי, ומבורכים באופן שאין דומה לו, לא כבני אדם החיים בקרב בני אדם, אלא כבני אדם החיים עם אלוהים. כולם חוו את השחיתות של השטן וטעמו את המרירות והמתיקות של החיים. כעת, כשהם חיים באורי, איך ייתכן שהם לא יתרוננו? איך ייתכן שמישהו יוותר על רגע כה יפהפה וייתן לו לחלוף? בני אדם! שירו כעת את השירים שבלבכם ורקדו למעני! תנו ללבכם הישר לנסוק כעת והעלו אותו כקורבן מנחה למעני! הכו בתוף כעת ונגנו למעני! אני זוהר על פני התבל כולה! אני מראה לבני האדם את פניי רבי הכבוד! אני ארעים! אתעלה על התבל! אני כבר מולך בקרב בני האדם! בני האדם מהללים אותי! אני מרחף בשמי התכלת ובני האדם נעים ביחד איתי. אני צועד בקרב בני האדם ואנשיי מקיפים אותי! לבם של בני האדם צוהל, ושיריהם מרעידים את התבל וסודקים את הרקיע! התבל כבר לא אפופה בערפל. כבר אין בוץ, וכבר אין הצטברות של שפכים. בני האדם הקדושים של התבל! תחת בדיקתי, סבר פניכם האמיתי מתגלה. אתם לא בני אדם המכוסים בטינופת, אלא קדושים טהורים כאבן הירקן – כולכם יקיריי וכולכם העונג שלי! כל הדברים חוזרים לחיים! כל הקדושים בשמיים משרתים אותי, נכנסים לחיבוקי החם, כבר לא בוכים, כבר לא חרדים, מעלים את עצמם כקורבנות מנחה למעני, חוזרים לביתי, ובמולדתם, הם יאהבו אותי עד אין קץ! ללא שינוי! איפה הצער? איפה הדמעות? איפה הבשר והדם? הארץ איננה עוד, והשמיים הם לעולמים. אני מופיע בפני כל בני האדם, וכל בני האדם משבחים אותי. החיים האלה, היופי הזה, מימי קדם ולנצח נצחים, לא ישתנו. אלה חיים במלכות.

מתוך 'בני אדם! התרוננו!' ב'אמירותיו של אלוהים לתבל כולה'

טבעו הצודק של אלוהים הינו קדוש. אין לפגוע בו וכן אין להטיל בו ספק. זהו דבר שאין לאף אחת מן הישויות שנבראו או שלא נבראו. הוא ייחודי ובלעדי לאלוהים. כלומר חרון אפו של אלוהים הינו קדוש ואין לפגוע בו. יחד עם זאת, גם ההיבט האחר של טבעו הצודק של אלוהים – רחמיו של אלוהים – הינו קדוש ולא ניתן לפגוע בו. אף לא אחת מן הישויות שנבראו או שלא נבראו, אינה יכולה להחליף או לייצג את אלוהים במעשיו... זהו הביטוי האמיתי לטבעו הצודק הייחודי של אלוהים.

מתוך 'אלוהים עצמו, הייחודי ב''

הרחמים והסובלנות של אלוהים אכן קיימים, אך קדושתו וצדקתו של אלוהים כשהוא מתיר את הרסן מחמתו מראים לאדם גם את הצד של אלוהים שלא מוכן לשאת אף פגיעה. כשהאדם לגמרי מסוגל להישמע לציווייו של אלוהים ופועל בהתאם לדרישות אלוהים, אלוהים חדור רחמים רבים כלפי האדם. כשהאדם מלא בשחיתות, שנאה ואיבה כלפיו, אלוהים מלא כעס עמוק. ובאיזו מידה הוא מלא כעס עמוק? חרון אפו יימשך עד שהוא לא יראה עוד את התנגדותו של האדם ואת מעשיו הרעים – עד שהם לא יהיו לנגד עיניו. רק אז ייעלם כעסו של אלוהים... הוא סובלני ורחום כלפי דברים אדיבים, יפים וטובים. כלפי דברים מרושעים וחוטאים וזדוניים, הוא מלא חמה עמוקה, והוא משחרר את חרון אפו. אלה הם שני ההיבטים העקרוניים והבולטים ביותר בטבעו של אלוהים, ויתרה מזאת, אלוהים חשף אותם מראשית ועד תכלית: רחמים רבים וחמה עמוקה.

מתוך 'עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב''

המלך עטור הניצחונות יושב על כיסא הכבוד שלו. הוא הביא לגאולה והוביל את כל אנשיו להופיע ברוב-כבוד. הוא מחזיק את התבל בידיו, ובחוכמתו האלוהית ובעוזו, הוא בנה וחיזק את ציון. הוא שופט במלכותיות את עולם הרשע. הוא שופט את כל האומות ואת כל העמים, את פני האדמה, ואת הימים ואת כל היצורים שחיים בהם, וכן את כל מי ששיכור מיין ההוללות. אלוהים שופט אותם לבטח, והוא יכעס עליהם לבטח, וכך תתגלה מלכותיותו של אלוהים. המשפט הזה יהיה מידי ויתבצע ללא דיחוי. חמתו הבוערת של אלוהים תשרוף את כולם על פשעיהם הנתעבים, ואסון גדול יומט עליהם בכל רגע. לא יהיה להם לאן לברוח ולא יהיה להם היכן להסתתר. הם יבכו ויחרקו שיניים על החורבן שהם הביאו על עצמם. בני האל האהובים ועטורי הניצחון יישארו לבטח בציון, ולא יעזבו אותה לעולם. ההמונים יאזינו היטב לקולו של אלוהים וישימו לב למעשיו, והם לא יחדלו מלשבח אותו.

מתוך 'אמירותיו של המשיח בראשית'

Facebook