אנו מזמינים את כל מבקשי האמת לפנות אלינו

אחרי ששדים עשו בי שמות, אני מבין אף יותר את ערכו של החסד האלוהי

0

מאת שו צ'יאנג, המחוז האוטונומי – מונגוליה הפנימית

שמי שו צ'יאנג. פעם עבדתי כקבלן הנדסה ומדי שנה הייתי עומד בראש צוותים גדולים בפרויקטים הנדסיים. הייתה לי הכנסה מכובדת. בעיני חבריי לעבודה, הייתה לי משפחה מושלמת, קריירה בטוחה ועתיד ללא גבולות; הם בוודאי חשבו שאין בר-מזל ממני. אך בעודי נהנה מאורח חיים חומרני, הייתה בי תמיד תחושה בלתי מוסברת של ריקנות. זה היה נכון במיוחד בכל הנוגע למאמציי המתמידים לזכות בפרויקטים: תמיד נאלצתי לחזר אחר ראשי המחלקות הרלבנטיות, לנסות לקרוא את מחשבותיהם מתוך שפת גופם, ותמיד היה עליי להשתמש בהתרפסות וחנפנות בדיוק במידה הדרושה כדי לקבל את מה שרציתי; אחרת לא הייתי מרוויח כסף בכלל. מלבד כל זאת, היה עליי להתמודד עם תככים בקרב עמיתיי למקצוע, עם מנגנוני ההגנה שהם תמיד הפעילו האחד כנגד רעהו, ועם התחשבנויותיהם. כל זה גרם לי לייגע את מוחי אף יותר… ומהסיבות הללו חשתי מותש מאוד, חשתי שאני מאבד את המוטיבציה; נראה היה שהפכתי לבובה על חוט, למכונה לעשיית כסף, ואיבדתי לחלוטין את כבודי ואת היושרה האישית. הדבר נמשך עד שנת 1999, כאשר קיבלתי את עבודתו של האל הכול יכול באחרית הימים. השחרור שמושג באמצעות חיי הכנסייה, יחד עם פשטותם וכנותם של אחיי ואחיותיי ריגשו אותי עמוקות. רציתי מאד לחיות כך את חיי הכנסייה, לשתף עם אחיי ואחיותיי בנושא דבר האל ולשוחח זה עם זה אודות חוויותינו האישיות והידע הנוגע לדברי האל. גם הוקרתי מאד מפגשים כאלה. ככל שהמשכתי לקרוא את אמירות האל ולהשתתף באסיפות, למדתי להבין אמיתות רבות ונפשי חוותה שחרור אדיר. שמחתי במיוחד שסוף סוף מצאתי את הדרך הנכונה לחיות, ושמצאתי אושר אמיתי. ליבי נמלא בהכרת תודה לאלוהים: אלמלא חילץ אותי האל מים הסבל העולמי, לא היה לי לעולם למה לצפות בחיים. בהמשך הדברים התחלתי להפיץ באורח פעיל את הבשורה – באתי במגע בשמחה וללא לאות עם האנשים החוקרים את דרך האמת ואפשרתי גם להם לשמוע את קול האל ולזכות בישועת האל הכול יכול.

אך בסין, הארץ האתאיסטית, האזרחים אינם נהנים מדמוקרטיה או מזכויות אדם, ומי שמאמין באלוהים ועובד אותו מועד במיוחד להיתקל בכפייה וברדיפה מצד הממשלה הקומוניסטית בסין. בשל אמונתי באלוהים, גם אותי תפסה ממשלת סין, וגם אני ספגתי ממנה עינויים אכזריים ובלתי אנושיים, ועברתי כמעט שנתיים של חיי גיהינום בכלא של הממשל הקומוניסטי בסין… לאחר שעברתי את התקופה הקשה והכאובה הזו בחיי, ראיתי בבירור את המהות השטנית של ההתנגדות המטורפת של הממשל הקומוניסטי הסיני לאלוהים, ואת שנאתו לאמת. זכיתי גם להעריך בצורה עמוקה יותר את העובדה שדברי האל הם האמת. דבריו הם חיי, והם מראים לי כיצד להתקדם בדרך. אלמלא זכיתי להכוונה מתמדת מדברי האל שהעניקו לי כוח ואמונה, לא ייתכן בשום אופן שהייתי עדיין חי כיום. לעולם לא אשכח את חסד ישועת האל!

היה זה בוקר ה-18 בדצמבר 2005 והייתי בעיצומה של אסיפה עם אחיי ואחיותיי. לפתע נשמע פרץ של רעשי ריסוק אלימים מכיוון הדלת. לפני שהיה לנו זמן לחשוב, למעלה מעשרה שוטרים התפרצו פנימה, לכל אחד מהם מבט רצחני בעיניים. יחידת המשטרה שהם שלחו נראתה כסצינה מאיזה סרט שבה לוכדים פושע נמלט מפחיד במיוחד. ללא כל הסבר, הם חלצו את נעלינו כדי למנוע מאיתנו לברוח בריצה, ואז הם לקחו את חגורותינו וקשרו בהן את ידינו מאחורי הגב. הם גזלו מאתנו את כל פריטינו האישיים, כולל הטלפונים הניידים, השעונים, המזומנים וכדומה. לאחר מכן השוטרים הורו לנו בזעם לכרוע ברך זה לצד זה לאורך הקיר, ואם אחד מאתנו התמהמה, הם דחפו ובעטו בו ואילצו אותו לכרוע ארצה. לאחר מכן הם ערכו חיפוש יסודי, הפכו רהיטים וחיטטו בכל הבית; לאחר זמן מה הבית היה מבולגן לגמרי. לאחר שצפיתי בכל זה שאלתי בכעס: "לא הפרנו אף חוק, אז למה אתם עוצרים אותנו?" לתדהמתי המוחלטת, שוטר אחד חש אליי, הפיל אותי לרצפה במהלומת אגרוף וצרח עליי: "אנחנו עוצרים אתכם, המאמינים באלוהים! לא נוכל לישון טוב עד שנתפוס כל אחד מכם, עד האחרון!" התפרצות הזעם הזו היממה והשתיקה אותי, וגם גרמה לי להתפכח: דבר אינו שנוא על הממשל הקומוניסטי בסין יותר מאלוהים, ואם כן, כיצד הוא יוכל לשחרר אותנו, המאמינים? הייתי כה עיוור ותמים! באותו הרגע התחלתי לשאת תפילה חרישית לאלוהים והפצרתי בו להגן עלינו כדי שנוכל לשאת עדות ולהימנע מלבגוד בו. זמן קצר לאחר מכן, השוטר ששמר עלינו חקר אותי: 'מי אמר לך להפיץ את הדת שלך בכל מקום? מי המנהיג שלך?" אמרתי, "אנחנו מפיצים את הבשורה מרצוננו החופשי". הוא קילל: "בולשיט! אל תנסה להכחיש את העבירות שלך, בחור, אחרת נראה לך מה זה!" ואז שמעתי שוטרת שואגת מחדר אחר: "תביא לי מחט! רק תנסי להסתתר ממני…" מייד הרגשתי את ליבי עולה לגרון, כי באותו הרגע הבנתי שחסרה אחות צעירה; היא ניסתה להסתתר כדי שהמשטרה לא תתפוס אותה, אך השוטרים גילו אותה. השוטרת תפסה אותה ודקרה אותה במחט מתחת לציפורניה ובכפות רגליה, ואף החלה לתלוש בפראות את שיערה, קווצה אחר קווצה. בסופו של דבר הם הותירו שם את האחות הצעירה, שהתעלפה בינתיים, עצרו את כולנו יחד עם כל החפצים האישיים שהם בזזו, ונסעו משם במהירות יחד אתנו.

בשעת הצהריים כולנו היינו עצורים בתחנת המשטרה, והשוטרים החלו לחקור אותנו בנפרד. השוטר הראשי שחקר אותי היה שוטר חזק, בריון, וברגע שנכנסתי לחדר החקירות הוא צעק עליי לכרוע ברך. אמרתי: "אני סוגד רק לאלוהים; רק אלוהי השמיים, הארץ וכל הדברים ראוי שיכרעו בפניו ברך. אני מסרב נחרצות לכרוע ברך לפניך!" ברגע שהוא שמע את זה, הוא הפנה אליי אצבע מאשימה ונהם: "אתה צריך לדעת שכאן, אפילו מלך הגיהינום צריך לציית להוראות! מי לעזאזל אתה חושב שאתה? אם לא נגרום לך לסבול קצת, לא תדע מי כאן הבוס! עכשיו, רד על הברכיים, לעזאזל!" בעודו צורח את הדברים, הוא הפיל אותי בבעיטה אל הרצפה. לאחר מכן הוא החל לחקור אותי: "תגיד לי את האמת: אתה ראש הכנסייה, לא? איפה אתה מחזיק את ספרי הכנסייה שלך?" הייתי מבולבל ולא ידעתי כיצד להשיב, ולכן התחננתי שוב ושוב לאלוהים שיתן לי את החכמה שתאפשר לי להתמודד עם השוטר המרושע הזה. לאחר שהתפללתי חשתי רגוע יותר, עם מרץ מחודש, וחשבתי לעצמי: "אני מעדיף למות מאשר לבגוד באחיי ובאחיותיי. איני יכול לבגוד באלוהים!"לשוטר אמרתי: "אני לא יודע שום דבר לגבי מה שאתה שואל אותי. מה בדיוק אתה רוצה שאגיד?" ברגע שאמרתי את זה, השוטר הרשע הלם בראשי בחוזקה באגרופו, והמשיך להלום בי באגרופיו ולבעוט בי. הוכיתי קשות כל כך עד שראיתי כוכבים וראשי החל להסתחרר. הכאב גרם לי להרגיש כאילו שיש לי סדק בגולגולת. נפלתי מלוא קומתי ארצה. לאחר מכן הוא אחז בפנקס הבשורה שהם מצאו עליי ואיים: "תסתכל, אתה רואה? יש לנו ראיות, אז אין טעם לעזאזל שתסרב לדבר. תגיד את זה! אתה המנהיג, לא? אם לא היית המנהיג, לא היה לך פנקס כזה!" כשראה שלא אדבר, הוא ניסה גישה אחרת, ודחק בי: "אל תהיה עקשן, נו, שתף איתנו פעולה. תגיד לנו את מה שאתה יודע ותוכל ללכת מכאן מחר". ובאותו הרגע אלוהים הפך אותי לנאור ונזכרתי בקטע מאמירותיו: "כשאלוהים והשטן עורכים קרב במישור הרוחני, כיצד עליכם לרצות את אלוהים וכיצד עליכם לעמוד איתן בעדותכם עליו? עליכם לדעת שכל דבר שקורה לכם הוא ניסיון וזה הזמן שבו אלוהים צריך שתישאו עדות. כלפי חוץ, הדברים האלה לא בהכרח נראים חשובים, אבל כשהם מתרחשים, הם מוכיחים אם אתם אוהבים את אלוהים או לא. אם אתם אוהבים אותו, תוכלו לעמוד איתן בעדותכם עליו…" ("רק אהבת האל היא אמונת אמת באלוהים" ב'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל אפשרו לי לראות בבירור שזהו קרב בעולם הרוחני. אסור היה לי להתפתות לתחבולות של השטן, והייתי חייב לשאת עדות למען האל. לא משנה כמה ראיות, כביכול, היו ברשותם, אסור לי לגלות שום מידע על הכנסייה. מדובר בעדות לאהבתי לאל ובמסירות שעליי להפגין כלפי אלוהים. לאחר מכן התפללתי ולאט לאט נרגעתי. למרות כל העינויים שלו, לא אמרתי אף מילה. בסופו של דבר, מרוב תסכול, השוטר הרשע טרק את הדלת ועזב.

מעט מאוחר יותר, שוטר בשנות השלושים לחייו נכנס וסייע לי באיטיות לקום מהרצפה ולהתיישב. הוא אפילו נתן לי כוס מים, ואז הוא אמר: "הנה, אחי; שתה קצת מים. סבלת". הייתי בהלם: מה קורה כאן? איך ייתכן שאדם במקום כזה קורא לי "אחי"? שהספקתי לחשוב על זה יותר, הוא המשיך: "אחי, בימים כאלה אנחנו צריכים לחיות בצורה קצת יותר מציאותית, ולהיות גמישים לגמרי. כשמדובר באדם כמוך, אין להם ברירה אלא להכות אותך למוות. למען האמת, גם אני האמנתי פעם באלוהים, אז אני יודע שהאמונה היא דבר טוב – אבל לסבול כל כך הרבה בגלל זה, שלא לדבר על סיכון חייך – זה פשוט לא שווה את זה! אם תישפט, יוטל קלון על כל המשפחה שלך. אני מתאר לעצמי ששני הוריך עדיין בחיים? אם תשב כמה שנים בכלא, הם כבר לא יהיו שם כשתצא. מה יחשבו עליך בני המשפחה שלך? …" מבחינה רגשית הייתי קשור לאמי ולאבי יותר מאשר לכל אדם אחר, ולכן כל מילה שאותו שוטר אמר הציקה לי במקום הכואב ביותר. כאשר דמויותיהם של הוריי הקשישים חלפו לנגד עיני, חשתי לפתע גל של אפלה וחולשה עובר בגופי, וחשבתי: "זה נכון; אם אשפט למאסר, מה יעשו אימא ואבא? מי יטפל בהם? …" המחשבה גרמה לי לפרוץ בבכי ולא יכולתי להפסיק. השוטר נאחז מייד בהזדמנות וניסה להמשיך לשכנע ולשדל אותי באמרו כך: "אז אתה צריך לעשות את המיטב כדי לשתף איתם פעולה; אם כך תעשה, מחר ישחררו אותך". כששמעתי את המילים האלה ניעורתי לפתע, והמילים הברורות האלההיכו בראשי: אסור לך בשום אופן להיות יהודה איש קריות שבגד באלוהים! זה היה כל כך קרוב! השטן בכבודו ובעצמו שלח את השוטר הערמומי הזה, כדי לפתות אותי לבגוד באלוהים. באותו הרגע קיבלתי הכוונה גם מדברי האל: "רק בנאמנות אתם יכולים לערוך מתקפת נגד על הערמומיות של השטן" ("פרק 10" ב'דברי האל לתבל כולה' בספר 'הדבר מופיע בבשר'). הבנתי שכל מה שהשוטרים אמרו הוא בגדר תכסיסים מהשטן; הם רצו לנצל את הקשרים הרגשיים של גופי הגשמי כדי לדחוק בי לבגוד באלוהים. לא יכולתי בשום אופן ללכת שולל אחר השטן. אז נשאתי תפילה חרישית לאלוהים, כי האמנתי שהוא אשר מחליט בעניינם של הוריי ושהדבר נתון לחלוטין בידיו. הפקדתי את גורל הוריי בידו האדירה של אלוהים והחלטתי בנחישות לשאת עדות למען האל. בנחישות אמרתי לשוטר: "תודה על כוונותיך הטובות; אני מעריך את נדיבות לבך. אך לא ידוע לי דבר על ענייני הכנסייה". משראה שמזימתו לא צלחה, השוטר המרושע הזה הראה לפתע את מהותו האמיתית והתפרץ בזעם. הוא הפנה אליי אצבע מאשימה ושאג בנימה ארסית: "אז חכה כאן למות!" ואז הוא עזב. בסביבות שתיים בצהריים באו שלושה או ארבעה שוטרים. הם משכו אותי מהכיסא וגררו אותי בצווארון אל הדלת כדי לתלות אותי מהמשקוף, באמצעות האזיקים. לבסוף הם העירו בנבזות: "הנה, קח את הזמן שלך ותיהנה", ועזבו. לא יכולתי לגעת ברצפה בשתי כפות רגליי בו זמנית; אם נגעתי בכף רגל אחת, נאלצתי להרים את השנייה. תנועות גופי גרמו לאזיקים לחתוך בבשרי, והכאב היה בלתי נסבל. לאחר כמעט שעה, השוטרים המרושעים חזרו לאחר שאכלו לשובעה ושתו לרוויה. בחיוך מצמרר הם שאלו אותי איך אני מרגיש. בשלב הזה, בגלל הכאב, מכנסי הכותנה וחולצת הכותנה שלעורי היו ספוגים בזיעה, וכאשר השוטרים הורידו אותי, ידיי היו נפוחות ככיכרות לחם וללא כל תחושה. כנופייה זו של שוטרים מרושעים היו ממש אכזריים וחסרי רחמים. שנאתי אותם במלוא מובן המילה, וראיתי בבהירות את רשעותה ואת אכזריותה של הממשלה הקומוניסטית הסינית. מדובר בכנופיית שדים שמתנגדים לאלוהים ושונאים אותו, ושנאתי כלפי המפלגה המרושעת הזו גברה במהירות.

באותו הערב, בסביבות השעה שבע, השוטרים המרושעים דחסו אותי לתוך ניידת יחד עם ארבע מאחיותיי, כדי לקחת אותנו למקום אחר. כל אחת מאחיותיי נראתה חיוורת; נראה שגם הן סבלו מאכזריות דומה. עודדנו איש את רעותו במבטי נחישות רבי-משמעות. כשהגענו אל בית המעצר, השוטרים המרושעים אפשרו לארבע אחיותיי לצאת מהמכונית, אך לי נאמר להישאר במכונית ותוך זמן קצר התחלנו לנסוע שוב. כששאלתי אותם לאן הם לוקחים אותי, אחד השוטרים אמר בחיוך חורש מזימות: "אמנם לא גילית שום מידע, אך אנחנו בכל זאת יודעים שאתה לא שחקן שולי בכנסייה. לא רצינו להיות מארחים גרועים, ולכן אנחנו רוצים להוציא אותך לארוחת חצות קטנה". היות שידעתי שלכנופיית השוטרים הנבזית הזו לא היו כוונות טובות, לא העזתי להפסיק לעמוד על המשמר אף לרגע. המשכתי להפציר חרישית באלוהים שיתן לי כח ויגן עליי מפני הבגידה בו. לאחר זמן קצר נלקחתי אל החטיבה לבטחון לאומי. שני בריונים גברתנים קיבלו את פניי והובילו אותי לחדר חקירות. המראה של כל מכשירי העינויים שהיו פזורים על הרצפה כנמרים שקטים המשחרים לטרף העביר בגבי צמרמורת. באותו הרגע נבח לעברי אחד השוטרים הרשעים: 'אני שומע שאתה די עקשן. נו, אנחנו ממש אוהבים לפרק לחתיכות טיפוסים עקשניים כמוך!" ברגע שהוא אמר את זה, שני שוטרים מרושעים הסתערו קדימה בצרחות, תפסו אותי באזניים ומשכו בכל הכוח. באור העמום ראיתי שני פרצופים מעוותים וחורשי רעה, וליבי החל להלום ללא שליטה. באותו הרגע שמעתי עוד שוטר מרושע גועה בצחוק ואומר: "זהו מזלך הביש, שנתקלת בי היום. הנה, בוא נתחיל במקלחת". בזמן שאמר זאת, הם החזיקו אותי וקרעו מעליי את כל בגדיי. עמדתי שם עירום לחלוטין על הרצפה הקפואה, כל גופי רועד ושיניי נוקשות. השוטר המרושע משך צינור, כיוון אותו אליי ופתח את השסתום. תוך שבריר שנייה הלם בי מטח מקפיא עצמות של מי קרח. הכאב היה בלתי נסבל, כאילו סכין מקלף מעליי את עורי; ההרגשה היתה שהדם הזורם בכל גופי קופא. כעבור דקה לא יכולתי להרגיש דבר. בעודם מציפים אותי במים, השוטרים המרושעים המשיכו לאיים עליי בצעקות: "אם אתה יודע מה טוב בשבילך, תזדרז ותדבר; אם לא, לא תחיה כדי לראות את הזריחה מחר בבוקר!" אילצתי את עצמי לעמוד בכאב הזה, הרכנתי את ראשי ולא אמרתי דבר. אחד השוטרים המרושעים חרק בשיניו ואמר שהוא מתכוון לחמם אותי – כלומר, לחשמל אותי. בשלב הזה כבר לא נותרה בי טיפת כוח מרוב עינויים. הרגשתי שהמוות סוגר עליי צעד אחר צעד והתחננתי נואשות לאלוהים: "אלוהים! אני חסר חשיבות מדי מכדי שאוכל לעשות עבורך דבר-מה, אך היום אני רוצה להשתמש במותי כדי להשפיל את השטן. כל מה שאני מבקש הוא שתגן על ליבי כדי שלא יתרחק ממך לעולם וכדי שלא אבגוד בך". השוטר פער בכח את פי ודחס לתוכו מטלית רטובה, שהקצה השני שלה היה מחובר לכבל חשמלי. הם חיברו לאוזני את אחד מקצות הכבל, ואז השוטר שהחזיק במפסק הפעיל אותו. פתאום הרגשתי כיצד כל הדם שבגופי גואה כלפי מעלה, וההרגשה היתה שראשי עומד להתפוצץ. הכאב היה כה עז וההרגשה היתה שגלגלי עיניי יישפכו החוצה. כל עצב מעצבי גופי התעוות והרגשתי שעצביי ייקרעו. כשחבורה זו של שוטרים מרושעים ראתה אותי בכאב כזה, הם פשוט שאגו בצחוק. כעבור רגע התעלפתי. זמן קצר לאחר מכן הוטח בי דלי של מים קרים כדי לעוררני. כשהתעוררתי, המטלית היתה עדיין בפי. אחד השוטרים צחקק בנבזות ושאל: "איך הטעם? אם אתה רוצה לומר משהו, פשוט תניד בראשך". בדיוק אז נזכרתי בקטע מדברי האל: "כשבני האדם מוכנים להקריב את חייהם, כל הדברים הופכים לזוטות, ואף אחד לא יכול לנצל אותם. מה יכול להיות חשוב יותר מהחיים? לפיכך, השטן מאבד את היכולת לעשות דברים נוספים בבני האדם, ואין שום דבר שהוא יכול לעשות באדם" ("פרק 36" ב'פירושים של מסתרי דברי האל לתבל כולה' בספר 'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל חיזקו את בחירתי הנחושה לשאת עדות ולא לכרוע ולהשתחוות לשטן. חשבתי: "עשה בי כרצונך. ככלות הכל, אני חי רק פעם אחת; במקרה הכי גרוע, אמות, אך אל תחשוב לרגע שתוציא ממני אפילו מילה אחת!" לא עניתי לשוטר; פשוט עצמתי עיניים וסירבתי להביט בו. בכך עוררתי את זעמו של השוטר המרושע, והוא זעזע אותי במכת חשמל נוספת, אך הפעם הזרם החשמלי היה חזק אף יותר מקודמו. זעקתי בשתיקה: "אלוהים! הושע אותי! איני יכול לסבול זאת עוד!" ובדיוק אז, תמונה חיה של צליבת ישוע אדוננו הופיעה לנגד עיניי: החיילים הפראיים שהחדירו לכף ידו של אדוננו מסמר שאורכו 15 ס"מ – והמסמר חודר את העור ואת העצם… סבלו של ישוע אדוננו גרם לי כאב לב שלא יתואר, ולא יכולתי שלא לפרוץ בדמעות. בליבי התפללתי לאלוהים: "אלוהים! אתה קדוש; אין בך כלל מן החטא. אך כדי להביא ישועה לאנושות, מסרת עצמך בידי החוליגנים ההם ואפשרת להם לצלוב אותך ולהקיז ממך את טיפת הדם האחרונה כדי לגאול אותנו, בני האדם. אלוהים, אני אדם מושחת במידה קיצונית, חפץ שיש להרסו. קיבלתי את ישועתך והתמזל מזלי לחוות את עבודתך, ולכן עליי להקריב עצמי למענך. אלוהים, אני יודע ללא ספק שאתה ניצב לצדי, ממש עכשיו, ושאתה מלווה אותי בסבלי. תמיד אהבת אותי והשקעת בי אנרגיה. אני נכון להקריב את כל כולי כדי להשביע את רצונך, כדי שלא תצטרך עוד לסבול עבורי או לדאוג בגללי יותר". בדיוק באותו הרגע, שני השוטרים הרשעים הפסיקו לחשמל אותי. כשראיתי שאלוהים רוחש לי סימפטיה בחולשתי, ליבי הוצף בהכרת תודה כלפיו! לאחר מכן, למרות שהשוטרים לא הפסיקו לפגוע בי, שוב לא הרגשתי כאב. היות שידעתי שאלוהים מגונן עליי ושהוא נטל על עצמו את סבלי, אהבתו של אלוהים ריגשה אותי עמוקות ולא הפסקתי להזיל דמעות. לאחר מכן, אחד השוטרים נכנס לחדר, העיף בי מבט אחד ואמר לשני השוטרים הרשעים: "זה מספיק; היכיתם אותו עד אובדן חושים והוא לא מדבר. אני בטוח שהוא לא יודע כלום". רק אז הם הפסיקו לענות אותי. ידעתי שכל זה הוא חלק מהתזמור הנפלא של אלוהים ומהסדריו הנפלאים. אלוהים לא הרשה לחבורת שדים זו לקפח את חיי, והוא הביא מישהו שייכנס ויעצור אותם. הערכתי מקרב לב את אהבתו של אלוהים.

משהובסו, השוטרים המרושעים לא חקרו אותי יותר ובסביבות חצות הם לקחו אותי לבית המעצר. סוהר הוביל אותי לתא ובו יותר משלושים עבריינים, וכשהוא פתח את הדלת כדי להכניס אותי שמעתי את צחקוקו האפל כאשר הוא הורה לראש האסירים כך: "עוד מעט, שמור על פרופיל נמוך; אל תעשו יותר מדי רעש". ראש האסירים בחן אותי מלמעלה למטה, חייך לעצמו ואמר לסוהר: "אל תדאג!" לפני שהיה לי זמן להגיב, ראש האסירים עטה הבעה אפלה והוא הורה לאחרים בנימה שקטה ומאיימת, "בדיוק כמו תמיד, אחים. תפסו אותו!" כל האסירים הזדקפו, ישובים, ונעצו בי מבטים כשל נמר הצופה בטרפו. צמרמורת אחזה בגווי. בשנייה שבה נופף ראש האסירים בידו, כולם סגרו עליי כלהקת זאבים אכזרית. הם הצמידו אותי לקרקע, קרעו מעליי את כל הבגדים והחלו להצליף בי בכל כוחם, בסוליות נעליהם השטוחות. בסופו של דבר הם היכו בי עד עילפון. התעוררתי רק בשש בבוקר למחרת. הבחנתי שנדחקתי אל פינה ולא יכולתי ללבוש דבר היות שגופי היה כה נפוח. וכך שכבתי במשך שישה ימים רצופים על מיטת קרשים – כל גופי היה פצוע וחבול קשות. מלבד זאת, חלל הפה שלי נצלה כאשר השוטרים הרשעים חשמלו אותי – הנמק הקיף את הרקמה כולה והכאב היה כה רב עד כי לא יכולתי לבלוע אף פיסת מזון. היות שהסוהרים חששו שמותי עלול לגרום להם צרות, הם שלחו את האסירים האחרים, איש איש בתורו, להאכיל אותי מרק ירקות.

כאשר פצעיי החלימו במידת-מה, השוטרים הרשעים הסיתו את האסירים לחדש את הבריונות וההתעללות. השכם בכל בוקר, הם אילצו אותי לדקלם את תקנות הכלא; אם לא עשיתי זאת כשורה, הם היכו אותי. הם גם אילצו אותי לנקות ולכבס עבור אסירים בעלי ממון. השגיאה הקלה ביותר היתה מזכה אותי באגרופים ובעיטות. הם ידעו שאני מאמין באלוהים, ולכן הם נהגו לומר בנוכחותי בכוונה כל מיני דברי חילול השם, רק כדי לעצבן אותי. הם גם השפילו אותי במילים, ואמרו למשל: "נכון שאנשים שמאמינים באלוהים לא מרגישים כאב כשמרביצים להם? ונכון שאתם יכולים לעבוד בלי לחוש עייפות? לא אכפת לך כמה אתה סובל, נכון?" כדי להציק לי, הם הכריחו אותי לדלות את הזוהמה מאסלת הכריעה בידיי החשופות, פעולה שגרמה לי לרצות להקיא מרוב שהיתה דוחה; הם אפילו אילצו אותי לנקות את המרצפות במברשת השיניים שלי, והם השליכו בכוונה את הלחמניות המאודות שלי לתוך האסלה. כשהסוהר בא כדי לערוך מסדר ניקיון בתא, הוא הסיר את נעליו והסתובב במעגל בגרביים לבנות. אם הוא גילה עליהן לכלוך כלשהו, הוא הצליף בי. …לנוכח העינויים האינסופיים האלה מצד השוטרים הרשעים והאסירים הללו, הרגשתי חולשה כללית והייתי שרוי בדיכאון עמוק. התחלתי להרגיש שעדיף יהיה לי למות מאשר להמשיך לחיות כך. בעודי שרוי בעומק חולשתי וסבלי, דברי האל הקנו לי את האמונה והמוטיבציה להמשיך לחיות. נזכרתי שאלוהים אמר כך: "אולי אתם זוכרים את המילים האלה: 'כי סבלנו הקל, שהוא רק לרגע, יביא לנו כבוד עולמים גדול במאוד מאוד.' בעבר, כולכם שמעתם את האמרה הזאת, אך איש מביניכם לא הבין את משמעותן האמיתית של המילים. כיום, אתם יודעים היטב את המשמעות האמיתית שהן טומנות בחובן. המילים האלה הן מה שאלוהים ישיג באחרית הימים. והן יושגו על בני האדם שהתנין הגדול האדום כאש אמלל בארץ שבה הוא שוכן. התנין הגדול האדום כאש רודף את אלוהים והוא אויבו של אלוהים, ולכן בארץ הזו, בני האדם שמאמינים באלוהים חשופים להשפלה ולרדיפה. זו הסיבה שהמילים האלה יהפכו למציאות בקרב קבוצת בני האדם שאתם שייכים לה" ("האם עבודתו של אלוהים פשוטה כפי שהאדם חושב?" ב'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל לימדו אותי שהיכולת לסבול השפלה ועינויים בגין אמונתי היא אות לכך שבאופן חריג, אלוהים רומם אותי – זהו כבוד גדול עבורי! אך אני הייתי פחדן וחסר עמוד שדרה מוסרי; היות שסבלתי כאב פיסי כלשהי והושפלתי קלות, איבדתי את אמונתי באלוהים ולא הייתי מוכן לשאת עדות כדי לגמול לאלוהים על אהבתו באמצעות הסבל. אלוהים שילם מחיר כה כבד כדי להושיעני, אז איך אני מסוגל לגמול לו בצורה כזאת? איך אני מסוגל לפעול כך בניגוד למצפוני ולהשיב בצורה כה שלילית? זה לא יילך! בשום אופי לא אהיה חלשלוש חסר עמוד שדרה; בשום אופן לא אוכל להמיט חרפה על שם האל! ולכן מיהרתי לשאת תפילה לאלוהים: "אלוהים, אני מודה לך על שהפכת אותי לנאור וגרמת לי להבין את משמעות הסבל. למען כבודך אני נכון לסבול בכל אופן שהוא; ברצוני להשביע את רצונך אפילו אם המשמעות היא שאבלה את שארית חיי בכלא. אני מבקש ממך רק שתישאר איתי, תאיר את עיניי, תנחה אותי ותאפשר לי לעמוד איתן ולשאת עדות מהדהדת למענך במהלך העינויים שיפעיל עליי השטן". לאחר התפילה חשתי שננסך בי מרץ מחודש, והיה בי האומץ להתמודד עם הסביבה הקשה הזו.

כעבור כמה שבועות, השוטרים הרשעים חזרו לחקור אותי. הם אמרו שעדיין לא מאוחר לשתף איתם פעולה, ואיימו שאם לא אעשה כן, מצבי יהיה הרבה יותר קשה בימים הבאים. לאחר שעברתי עינויי פרא בכמה הזדמנויות, כבר מזמן הבנתי לעומק את מהותם השטנית ושנאתי אותם ברמ"ח אבריי. אם כן, ככל שהם שידלו אותי, איימו עליי והפחידו אותי, לא נגרע אף קמצוץ מאמונתי. בהמשך, הם החלו לחקור אותי אחת לשבועיים, עד שבסופו של דבר, כאשר נוכחו שהם באמת לא יקבלו ממני שום מידע, הם גזרו עליי שנתיים של חינוך מחדש באמצעות עבודת פרך, בעוון "גרימת הפרעה לציבור ועיסוק באסיפות לא חוקיות".

ב-24 בפברואר 2006 נשלחתי למחנה עבודה. בשל אמונתי באלוהים סומנתי כ"עבריין פוליטי" והסוהרים שלחו אותי בכוונה לעבוד עבודת פרך ליד כבשן הלבנים המסוכן ביותר – עבודה קשה ומתישה מאין כמוה. הוטל עליי להוציא מהכבשנים את הלבנים שלובנו בהם. בתוך הכבשן הטמפרטורה היתה לפחות 300 מעלות צלסיוס. בבקרים הטמפרטורה היתה נמוכה ביותר, אך עדיין מעל למאה מעלות. למרות שנאלצנו לעבוד ליד טמפרטורות כה גבוהות, השומרים לא ציידו אותנו בבגדי עבודה עמידים לחום. קסדות המיגון שחבשנו היו נמסות אחרי שתי דקות בלבד באיזור הכבשנים, וכדי להימנע מכוויות היה עלינו לעצור את הנשימה בעודנו רצים פנימה והחוצה מהר ככל יכולתנו. היות שלא היו לנו מגפיים עמידים לחום, כשנכנסנו לאזור הכבשנים היה עלינו להעביר את משקלנו מרגל לרגל; אם לא נזהרנו, כוויות כואבות הופיעו בכפות רגלינו. אסירים חדשים לא היו רגילים לכך, והם לא יכלו לשהות באיזור יותר מחמש דקות מבלי לברוח החוצה בריצה. לפיכך, ראש הצוות שלנו דאג לכך שראשי החוליות יצויידו איש איש בצינור PVC מלא בחול; מי שברח בריצה, הוכה בצינור. אי אפשר היה לשבור עצמות באמצעות הצינורות הללו – הם לא היו קשים מספיק – אך ניתן היה לגרום באמצעותם לחבורות קשות בעור. האסירים קראו להם "חובטי מסתתרים". כשנכנסו לאיזור הכבשן לא העזנו לנשום; שאיפת אוויר דמתה לשאיפת אש לתוך נחירינו. לאחר שהסרנו כמה לבנים, היה עלינו למשוך במהירות את המריצות החוצה, ואם אחד הצמיגים התפוצץ, לא רק שנענשנו, מאסרנו היה מתארך בעוון "השמדת מתקני ייצור והתנגדות לחינוך מחדש". כאסירים, מכסתנו היומית היתה למלא 115 מריצות בלבנים גדולות ו-95 בלבנים קטנות. בחום כזה לא ניתן היה לעמוד במכסה הזו, אך השומרים אף פעם לא שאלו מדוע לא יכולת להשלימה; הם פשוט שאלו אותך מדוע אתה מתנגד לעבודת פרך מבחינה רגשית. היות שהעבודה בחום גרמה לי להזיע כל כך, בסופו של דבר נוצר בגופי מחסור חמור באשלגן. כמה פעמים צנחתי ארצה מחוסר הכרה, ואז הם נהגו להטיל אותי על קיר הכבשן כדי להתקרר לכמה דקות. לאחר שהתעוררתי, הם נתנו לי כוס מי מלח והכריחו אותי לחזור לעבוד. כך חשתי לראשונה מהו קצה גבול היכולת שלי, מהי מצוקה בלתי נסבלת ומהי ההרגשה כשמעדיפים למות מאשר להמשיך לחיות. כאן לאיש לא היה אכפת אם אתה חי או מת; ראש הצוות רצה לדעת רק אם החוליה שלך השלימה את העבודה או לא. אם כן, הוא לא אמר דבר, ואם לא, הוא עדיין לא אמר דבר – הוא פשוט הצביע על דלת הכבשן ועזב את המקום. לאחר מכן, ראש החוליה נהג לקרוא לכל אסיר שלא השלים את עבודתו להתייצב באזור הכבשן ולקבל מכות; ברגע שהם נפלו ארצה, הקרקע החמה גרמה להם כוויות כה קשות עד ששלפוחיות הופיעו על כל עורם. מלבד זאת הוטל עליהם למלא עוד עשרים מריצות בלבנים מדי יום ואסור היה להם להפסיקעד שהם זעקו לרחמים. בסביבה כזו חשתי חלש מאד; די היה בימים ספורים של עינויים כדי להרגיש שאני במסע דרך הגיהינום. תחושתי היתה ששנתיים הן זמן ארוך בהחלט. לא ידעתי כיצד אצלח את התקופה הזו ודאגתי פן אוכה למוות ע"י השוטרים הרשעים, או שאצלה למוות בחום היוקד. ככל שחשבתי על עתידי הצפוי, כך חשתי יותר לכוד; חשתי שלא אוכל לסבול יותר את השהייה בכלא השדים – ולכן חשבתי למות. מכאן ואילך, בכל יום חיפשתי הזדמנויות "להשתחרר".

סוף כל סוף, יום אחד הגיעה ההזדמנות שלי. ברגע שבו משאית מלאה בלבנים התחילה לעזוב את המקום, זינקתי והשתטחתי במלוא גופי מתחתיה. אך גלגלי הרכב עצרו לפתע סנטימטרים ספורים לפניי. כמה אסירים משכו אותי החוצה וראש הסוהרים אמר שאני מסרב לקבל משמעת ולא מוכן לשנות הרגלים ישנים. לאחר מכן הוא החל להעניש אותי. הם דחפו אלה חשמלית שהפיקה ניצוצות לקדמת חולצתי, והכאב היה כה עז, עד כדי נפלתי ארצה בעוויתות פרא. לאחר מכן הם אזקו את ידיי לאחור, אל עמוד טלפון, והיכו אותי ללא רחם באלות חשמליות. לאחר ארוחת הערב ננזפתי בפומבי כדי לחנך אותי מחדש ו"לתקן" את האידיאולוגיה שלי… הסבל והייסורים הבלתי פוסקים גרמו לי לחוש אימה, ייאוש וחוסר אונים במימדי ענק. בדיוק כאשר התמודדתי מול השאלה כיצד אוכל להמשיך לחיות, עלה בדעתי קטע מדברי האל: "בלי קשר לאופן שבו אלוהים מזכך אתכם, אתם נשארים מלאי אמון ואתם אף פעם לא מאבדים אמון באלוהים. אתם עושים את מה שעל האדם לעשות. זה מה שאלוהים דורש מהאדם, ולבו של האדם צריך להיות מסוגל לשוב לאלוהים ולפנות אליו בכל רגע ורגע. כזהו מתגבר. בני האדם שאלוהים מתייחס אליהם כאל מתגברים הם אלה שעדיין מסוגלים לשאת עדות, לשמר את ביטחונם העצמי ואת מסירותם לאלוהים כשהם תחת השפעתו של השטן ותחת מצור של השטן, כלומר כשהם מצויים בתוך כוחות החושך. אם אתם עדיין מסוגלים לשמור על לב טהור ועל אהבתכם האמיתית לאלוהים בלי קשר לנסיבות, אתם נושאים עדות בפני אלוהים, וזה הדבר שאלוהים קורא לו להיות מתגברים" ("עליכם לשמור על מסירותכם לאלוהים" ב'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל הביאו לליבי קרן של אור וחום, בדיוק ברגע שבו הייתי קרוב ביותר לאבד כל תקווה. זה היה נכון; בסופו של דבר, אלוהים רוצה ליצור קבוצה של מתגברים שיוכלו לשמור על אמונתם ומסירותם כלפיו בכל סביבה קשה, לחיות על פי דבריו, וכעניין אחרון, לשאת עדות חזקה ומהדהדת למען האל בפני השטן. הסיבה שהשטן השתמש בכל שיטה אפשרית כדי לייסר אותי ולפגוע בי היתה שהוא ניסה לנצל את חולשתי , לתקוף אותי כשמצבי היה רעוע ולאלצני לבגוד באל – אך לא יכולתי להפוך לסמל להשפלת האל! אלוהים אהב אותי בצורה ממשית וומעשית; כשנתקפתי בחולשה הגדולה ביותרוייחלתי למוות, אלוהים עדיין השגיח עליי בחשאי, גונן עליי ושמר אותי בחיים. לא משנה עד כמה נחלשתי, לאלוהים מעולם לא היה שמץ של כוונה לנטוש אותי; אהבתו כלפיי נותרה ברמה קבועה מראשית הדברים, והוא עדיין הפך אותי לנאור, הנחה אותי והוביל אותי למצוא דרך מוצא מהכאב. בשום אופן לא יכולתי לאכזב את אלוהים או לפגוע ברגשותיו. הייתי אסיר תודה על שאלוהים הנחה אותי; בכך הוא אפשר לי שוב לראות מבעד לתכסיסי השטן ולסגת מסף המוות. לא יכולתי שלא לשיר מזמור: "אתן לאלוהים את אהבתי ונאמנותי ואשלים את שליחותי כדי לפאר את האל. אני נחושה לעמוד איתן כשאעיד למען אלוהים, ולעולם לא להיכנע לשטן. ראשי אולי יישבר ודמי אולי יזרום, אך אסור לאנשי האל לאבד את התושיה. כשתוכחות האל בליבי, אני נחושה להשפיל את השטן. אלוהים קבע מראש את הכאב והתלאות, אני אסבול השפלות כדי להיות נאמנה לו. לעולם לא אגרום לאלוהים להזיל שוב דמעות, או לדאוג" ("הלוואי שאזכה ליום תפארת האל" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים').

לאחר שהתמסרתי לאלוהים וגיבשתי נכונות לעבור את כל הסבל כדי להשביע את רצון האל, אלוהים פתח עבורי דרך מוצא: היות שראש הצוות היה אנאלפבית, הוא הורה לי לסייע לו למלא את הדו"חות, ומכאן ואילך לא הוטלה עליי עבודה כה רבה בטיפול בלבנים. בשלב מאוחר יותר, אחות מבוגרת מהכנסייה באה לבקרני. היא אחזה בידי ואמרה לי בדמעות: "ילדי, אתה סבלת. אחיך ואחיותיך מודאגים מאד בגללך וכולנו מתפללים למענך מדי יום. עליך להישאר חזק ולא לכרוע ברך לשטן. עליך לעמוד איתן ולשאת עדות למען האל. כולנו מחכים שתבוא הביתה". בגיהינום האנושי הקר והאכזרי הזה, חוץ מדברי הנחמה של אלוהים, לא שמעתי מילה חמה מאף אדם. כששמעתי את דבריהם הנעימים של אחיי ואחיותיי, דברים ששמעתי רבות לפני זמן רב, הפקתי מכך הרבה נחמה ועידוד. לאחר מכן, במשך תקופה ארוכה חשתי מעודד בזכות אהבת האל; חשתי הרבה יותר נינוח והליכתי היתה נמרצת כאשר עבדתי. בכל תקופת שהותי בכלא, הימים הללו עברו במהירות הרבה ביותר. זה היה נכון במיוחד ביחס לארבעת החודשים האחרונים למאסרי. תמיד הייתי הראשון ברשימת השמות שהוקראה מדי חודש – שמות האסירים שתקופת מאסרם קוצרה. בחודשים הקודמים, רשימת השמות כללה רק ראשי אסירים וראשי צוותים; אסירים ללא כסף או קשרים נותרו בצד. באשר למשיחי כמוני, שהממשלה הקומוניסטית בסין סימנה כ"עבריין פוליטי", הסבירות שאהנה מיחס כזה היתה נמוכה אף יותר. מסיבה זו, שאר האסירים תמיד הקיפו אותי ושאלו: "איך עשית את זה?" בכל פעם שזה קרה, הודיתי לאלוהים מעמקי לבבי, כי ידעתי שהדבר נובע מרחמיו האדירים כלפיי; אהבת האל היא זו שנסכה בי כוחות.

ב-7 בספטמבר 2009 שוחררתי על תנאי לפני המועד. כעבור זמן קצר חזרתי לכנסייה ולחיי הכנסייה. שוב הצטרפתי לשורותיהם של מפיצי הבשורה. לאחר שעברתי את התקופה הקשה הזו, הייתי נחוש ובוגר יותר לעומת העבר, והוקרתי אף יותר את ההזדמנות למלא את חובתי. היות שראיתי את הפנים האמיתיות של התנגדותה של הממשלה הקומוניסטית הסינית לאלוהים ושל אכזריותה כלפי בני אדם, היתה בי תחושה עמוקה אף יותר, עד כמה רב ערכה של ישועת האל. אלמלא אלוהים בא בכבודו ובעצמו, בהתגלמותו כבשר ודם, כדי לעשות את העבודה שעיקרה הבאת הישועה לאנושות, השטן היה הורס ובולע את כל אלו שחיים בתחומו. מנקודה זו ואילך, כל אימת שמילאתי את חובתי, גישתי היתה שונה בתכלית מגישתי בעבר; הרגשתי שלעבודת הפצת הבשורה ולהצלת נשמותיהם של בני האדם יש חשיבות עליונה ורציתי להקדיש את כל נאמנותי ואת כל מרצי בשארית חיי כדי להביא יותר ויותר אנשים לאלוהים. רציתי לאפשר גם להם להתעורר ממעטה הבלבול והרמייה שיוצרת הממשלה האתאיסטית הזו, לקבל את אספקת החיים מאלוהים ולזכות בישועתו. כשאני נזכר בשנתיים הארוכות כל כך שבהן שהיתי בכלא, אני יודע שהשטן ניסה לשווא להפעילהתעללות רודנית כדי לאלצני לבגוד באל. אך אלוהים השתמש בסביבה הנבזית הזו כדי להגביר את אמונתי, נאמנותי ומסירותי כלפיו, לטהר את אהבתי כלפיו ולאפשר לי להיווכח בחכמתו ובכל-יכולתו של האל ולזכות בהערכה עמוקה של העובדה שאלוהים הוא ישועת האנושות, ושהוא הנו אהבה! הערצה חסרת גבולות לאלוהים, ושבחים חסרי גבולות פרצה מליבי!

פוסט בנושא דומה