אנו מזמינים את כל מבקשי האמת לפנות אלינו

אהבת האל מלווה אותי בכול הניסיונות הקשים

1

מאת לי לינג, מחוז הנאן

שמי לי לינג, והשנה אני בת 76. הגעתי לאמונה בישוע אדוננו ב-1978 אחרי שחליתי, ובאותה תקופה זכיתי בחסדו בשפע. קיבלתי מכך השראה רבה לעבוד במרץ למען האל. נסעתי למקומות שונים, נשאתי דרשות ושיתפתי בבשורה, גם אירחתי אחים ואחיות בביתי. הכנסייה שלנו צמחה במהירות לקהילה של יותר מאלפיים איש, וכתוצאה מכך, זמן קצר לאחר מכן הממשלה הסינית הקומוניסטית החלה לרדוף אותנו. המשטרה הגיעה לביתי מספר פעמים וערכה בו חיפוש, בניסיון למנוע ממנו לנהוג לפי אמונתי ולהפיץ את הבשורה. בכל פעם שהגיעו, לקחו איתם השוטרים כל חפץ בעל ערך וכל דבר שיכלו לשאת עמם – אפילו נורות חשמל. יתר על כן, קצינים של משרד ביטחון הציבור (PSB) עצרו אותי והחזיקו אותי במעצר יותר מתריסר פעמים. קיבלתי את עבודת אחרית הימים של האל הכול יכול ב-1996, ושנתיים לאחר מכן נעצרתי שוב ונרדפתי על-ידי הממשלה הסינית הקומוניסטית. אך הפעם הרדיפה הייתה אפילו יותר חסרת מעצורים. חוויתי על גופי עד כמה קשה להאמין באלוהים במדינה אתאיסטית כמו סין. למרות כל הקשיים הללו, עדיין יכולתי לחוש את ישועת האל ואת אהבתו אליי.

באמצע לילה אחד בחודש מאי ב-1998, מעט אחרי שתיים בבוקר, התעוררתי משינה עמוקה לקול דפיקות עזות על דלת ביתי. כמובן שהתמלאתי חרדה וחשבתי, "זו המשטרה! בבית נמצאים חמישה אחים ואחיות, שבאו ממקום רחוק כדי להפיץ את הבשורה. איך אוכל להגן עליהם?" נבהלתי מאוד. עוד לפני שהספקתי להגיע לדלת, המשטרה פרצה אותה בחבטה גדולה. מפקד יחידת הביטחון הפוליטי של משרד ביטחון הציבור, עם אקדח בידו, ויותר מתריסר שוטרים מצוידים באלות חשמליות, התפרצו פנימה באלימות. מיד כשנכנסו לבית, אחד השוטרים פנה לעברי, בעט בי בפראות וצרח, "מה זה, לכל הרוחות? נעצרת כל כך הרבה פעמים, ועדיין את מעזה להאמין באלוהים! חי נפשי, אדאג לכך שתאבדי את כל שיש לך ושמשפחתך תחוסל!" השוטרים המרושעים התחילו לצרוח בחדרי השינה. "משטרה! לקום מיד!" מבלי לתת אפילו הזדמנות לאחים ולאחיות האחרים להתלבש, הם אזקו אותנו יחד, שניים-שניים, ביצעו עלינו חיפוש, ואף לקחו טבעת שענדתי. לאחר מכן הם התחילו להפוך את כל הבית. אפילו את מאגר הקמח שלי הם שפכו על הרצפה. הם זרקו ופזרו חפצים על פני כל הרצפה. בסופו של דבר הם לקחו אחד-עשר מכשירי הקלטה, מכשיר טלוויזיה, מאוורר, מכונת כתיבה ויותר ממאתיים ספרים של דברי האל. הם אפילו פרצו את המגרות בארון של בני וגנבו יותר מאלף יואן, שהוא קיבל במשכורתו האחרונה. בדיוק כאשר השוטרים עמדו לקחת את כולנו לתחנת המשטרה, בני חזר הביתה מהעבודה. ברגע שהוא ראה שמשכורתו נגנבה, הוא רץ אל השוטרים וביקש מהם שיחזירו לו את כספו. אחד השוטרים אמר בערמומיות, "נבדוק את העניין בתחנה, ואם הכסף אכן שלך, נחזיר לך אותו." במקום זאת, באותו ערב הם חזרו כדי לעצור את בני באשמת "הפרעה לכוחות החוק." למרבית המזל הוא כבר ירד למחתרת, אחרת גם הוא היה נעצר.

השוטרים לקחו את הספרים והחפצים האחרים שהחרימו לתחנה והחזיקו את ששתנו, כלואים בתאים נפרדים במשרד ביטחון הציבור המחוזי, עד למחרת היום. ביושבי שם, לא יכולתי למצוא מנוח לנפשי במשך זמן רב. נזכרתי במעצרי בשנת 1987. אז המשטרה התעללה בי גופנית ומילולית, ועינתה אותי עד מוות כמעט. במו עיניי גם ראיתי איך איש צעיר, בשנות העשרים לחייו, הוכה למוות על-ידי השוטרים בתוך פחות משעתיים, ואישה סיפרה לי ששני שוטרים אנסו אותה בזה אחר זה במהלך חקירה. שוטרים גם הושיבו אנשים על "ספסלי נמר", גרמו להם כוויות בברזל מלובן, וחשמלו את לשונותיהם באלות חשמליות עד שלא נותר בהן דם. הם השתמשו בשיטות מזעזעות, מפלצתיות, כדי לענות אנשים – זו הייתה זוועה שלא תתואר. בתריסר הפעמים לערך שנעצרתי ראיתי במו עיניי וחוויתי על בשרי עינויים אכזריים וחסרי רחמים כאלו על-ידי המשטרה. הם מסוגלים לכל מעשה זוועה. חוויית היותי שוב ב"שער הגיהנום" הזה, ואיומי השוטרים שהם "יפשטו את עורי בעודי בחיים", גרמו לי לחרדה גדולה. הם לקחו כה הרבה חפצים מביתי באותו יום, ועצרו גם עוד כמה אחים ואחיות אחרים. לא היה סיכוי שהם יתנו לי להשתחרר בקלות. התפללתי לאלוהים בלבי. "הו אלוהים! אני יודעת שנפלנו היום לידי המשטרה בהסכמתך. אני מרגישה חלשה מאוד והם שדים בלי שמץ אנושיות. אני מתחננת לפניך שתיתן לי אומץ וחכמה, ותנחה אותי לומר את המילים הנכונות. אני מוכנה לשאת לך עדות – בשום אופן לא אהיה יהודה איש-קריות ואבגוד בך! עוד יותר אני מקווה שתגן על האחרים שנעצרו, כך שיצליחו לעמוד איתן במצב הזה. אלוהים, אתה מולך ביקום כולו, וכל האירועים וכל הדברים כפופים לשלטונך ולסדריך. אני מאמינה באמונה שלמה, שכל עוד אני סומכת עליך באמת, תוביל אותנו בבטחה לניצחון על השפעת השטן האפלה." בזמן שהתפללתי, אלוהים האיר את עיניי והזכיר לי את דבריו אלו: "החיים הנשגבים של המשיח כבר הופיעו. אין שום דבר שאתם צריכים לפחד ממנו. השטן נמצא מתחת לרגלינו והזמן שלו מוגבל. …היו נאמנים אליי מעל הכל, והתקדמו באומץ. אני הסלע החזק שלכם – הסתמכו עליי!" ("פרק 10" ב'אמירותיו של המשיח בראשית' בספר 'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל מילאו אותי באמונה. זו האמת – אלוהים הוא כל יכול והשטן יובס תמיד בידיו. בלי רשותו של האל, הוא אינו יכול לגעת בשערה משערות ראשי. חשבתי על כל הפעמים שהממשלה הסינית הקומוניסטית עצרה אותי מאז שזכיתי באמונתי; האם לא התגברתי על אתגרים אלו, פעם אחר פעם, הודות לחסותו של אלוהים? חשבתי גם על הנביא דניאל, כיצד הוא ושלושה מחבריו הופללו על-ידי אנשי רשע והושלכו לגוב האריות ולכבשן האש, רק משום שקידשו את יהוה ועבדו אותו. כיוון שהיו תחת חסותו של אלוהים, יצאו בלי פגע. כאשר חשבתי על כל אלו, התמלאתי פתאום באומץ וחשתי מלאת עצמה. ידעתי שאין זה משנה עד כמה השטן ינסה לדכא או לפגוע בי, עם אלוהים לצידי אין לי מה לחשוש. הייתי מוכנה לסמוך על אמונתי ולשתף פעולה עם אלוהים, לעמוד כעדת האל בפני השטן.

למחרת בבוקר המשטרה החלה לחקור אותי. השוטר שחקר אותי כבר מספר פעמים בעבר העיף בי מבט, הכה באגרופו בשולחן ונבח, "שוב זו את, כלבה זקנה! שוב נפלת לידיי. אם לא תגלי לי הפעם כל מה שאת יודעת, תכניסי את עצמך לצרות גדולות! דברי! מאיפה באו כל האנשים שהתארחו בביתך? מיהו מנהיג הכנסייה? מאיפה הגיעו כל הספרים הללו? למי שייכת מכונת הכתיבה?" בעל כורחי התחלתי לחוש חרדה. השוטר הזה היה כה מרושע, כה חסר מעצורים, שלא יקשה עליו להכות מישהו למוות. הרכנתי את ראשי בפחד ולא אמרתי דבר, בעודי מתפללת בדממה לאלוהים שישמור על לבי. כאשר ראה שאיני מדברת, השוטר החל לצרוח ולקלל אותי. "מכשפה זקנה שכמוך, לדבר איתך זה כמו להצליף בפגר של סוס!" הוא זינק לעברי צורח ובעט בי בכל כוחו במרכז החזה. מעצמת הבעיטה הוטלתי כמה מטרים לאחור ונפלתי על הרצפה כשפניי כלפי מעלה. הכאב היה כה עז שלא יכולתי לנשום. השוטר לא היה מוכן להרפות ממני. הוא רכן מעליי, הרים אותי מהרצפה כשהוא אוחז בבגדי ואמר, "כלבה זקנה ומטומטמת! לא אתן לך למות היום, אבל אדאג לכך שלא תירצי עוד לחיות. חיים של סבל וייסורים מחכים לך!" כשאמר זאת, הניף את האלה החשמלית שלו ועמד לחשמל אותי. ראיתי ניצוץ כחול יוצא ממנה, וחרדתי מאוד. בלבי התפללתי שוב ושוב לאלוהים, ובאותו רגע נזכרתי בדבריו אלו: "אתם חייבים לעמוד בכל הדברים, ואתם חייבים לוותר על כל רכושכם ולעשות כל דבר שאתם יכולים כדי להיות חסידים שלי ולשלם לי את כל המחירים הנחוצים. זו תהיה העת שבה אבחן אתכם. איך תוכיחו את נאמנותכם אליי? האם תהיו חסידים נאמנים שלי עד סוף הדרך? אל תפחדו. עם תמיכתי, מי יכול לחסום את המסלול אי-פעם? זכרו זאת! זכרו! כל דבר שקורה נובע מכוונתי הטובה, והכל תחת השגחתי. האם כל מילה ומעשה שלכם יכולים להישמע לדברי? כשניסיונות האש יפקדו אתכם, האם תכרעו ברך ותזעקו? או שמא תתכווצו מרוב פחד ולא תוכלו להתקדם?" ("פרק 10" ב'אמירותיו של המשיח בראשית' בספר 'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל לא רק חיזקו אותי והפיחו בי אומץ, אלא גם אפשרו לי להבין את רצונו. הניסיון שבפניו ניצבתי באותו רגע היה הזדמנות לאלוהים לבחון אותי. השוטר עינה את גופי בניסיון לגרום לי לבגוד באלוהים, אבל רצון האל היה שאתמסר לו ואוהב אותו. אלוהים תלה בי את תקוותו, ואני לא יכולתי להיכנע לחולשת הגוף ולהשתחוות לכוחות השטן. ידעתי שעליי לעמוד איתן לצדו של אלוהים ולשאת לו עדות ניצחת. השוטר הכה אותי בפראות באלתו, וזרמים חשמליים חלפו בגופי וגרמו לו להתקשות ולהתכווץ ככדור. בזמן שחשמל אותי, צעק השוטר, "דברי! אם לא תדברי אחשמל אותך למוות!" הידקתי את שיניי ולא אמרתי מילה. הדבר גרם לשוטר לצאת מדעתו מרוב חימה. באותו רגע שנאתי את השד המטורף הזה עד לשד עצמותיי. האדם נברא על ידי אלוהים, ואין ספק שנכון וראוי להאמין בו ולקדש אותו, אבל הממשלה הסינית הקומוניסטית מתנגדת לאלוהים בטירוף, מדכאת ורודפת באכזריות את מאמיניו. היא לא חסה אפילו עליי, אישה זקנה כבת ששים. אפילו אותי הם רצו להרוס! ככל שפגעו בי כך הידקתי את שיניי בשנאה ונשבעתי בלבי: אפילו אם אמות, אשא עדות לאלוהים. לא אחיה חיים בזויים כבוגדת, ללגלוגו של השטן. כוחותיו של השוטר כבר הותשו מהמכות שהיכה אותי והצרחות שצרח עליי. כשראה שאיני מתכוונת לדבר, ניסה אחד השוטרים לפתות אותי: "את כבר כה זקנה – בשביל מה לך כל זה? אם רק תעני לשאלותינו ותספרי לנו מי נתן לך את החפצים האלו והיכן גרים האנשים הללו, נחזיר אותך לביתך." אלוהים פתח את עיני לבי וראיתי את ערמומיות השטן, ועל כן המשכתי לשתוק. כשנוכח שאיני מתכוונת לדבר, השוטר הפך לפתע עוין והחל לאיים עליי. "ספרי לנו את האמת ואז לא תקבלי עונש כה חמור; אחרת נטפל בך כמו שצריך. אם לא תדברי תקבלי עונש מאסר של 12 שנים ותבלי את שארית חייך בבית סוהר!" למשמע דבריו, שאקבל 12 שנות מאסר, צלצולים החלו בראשי וחשבתי, "מצב בריאותי כה מדורדר שלא אחזיק מעמד אפילו שנה אחת, כל שכן 12 שנים. כנראה אסיים את חיי בכלא." המחשבה שאבלה את שארית חיי בכלא אפל, בלי לראות את אור השמש, העציבה אותי מאוד. האם אצליח להחזיק מעמד בלי החיים בכנסייה ובלי לשאוב השראה מדברי האל? מתוך תחושת חוסר אונים, התפללתי בדממה לאלוהים. הוא פתח מייד את עיני לבי, ודבריו אלו עלו בדעתי: "מכל הדברים שמתרחשים בתבל, אין שום דבר שאני עושה שאינו סופי. איזה דבר בעולם לא נתון בידיי?" ("פרק 1" ב'דברי האל לתבל כולה' בספר 'הדבר מופיע בבשר'). זו האמת! גורלם של בני אדם נמצא בידי האל, וכל האירועים וכל הדברים כפופים לשלטונו ולסדריו. דברי אלוהים מתגשמים, ללא יוצא מן הכלל: אם אלוהים לא ירצה שאלך לכלא, המשטרה לא תוכל לעשות דבר בנוגע לכך. ואם הוא כן ירצה בכך, אלך לכלא ללא תלונה. פטרוס היה מסוגל להתמסר לשיפוטו ולייסוריו של האל, לניסיונות ולאתגרים. לא הייתה לו בחירה לעצמו. הוא מסר עצמו לידי האל בשלמות וציית לסדריו. בסוף הוא נצלב הפוך עם ראשו כלפי מטה למען אלוהים – הוא ציית לו עד מותו והיה לחלוץ באהבת האל. ידעתי שעליי ללמוד מהדוגמה של פטרוס ולהפקיד עצמי בידי האל. גם אם משמעות הדבר תהיה מאסר עולם, עליי להפקיד עצמי בידי האל. בסופו של דבר שלחה אותי המשטרה לבית מעצר.

בבית המעצר חשתי כמו בגיהנום עלי אדמות. בתאים לא היו חלונות, לא הייתה תאורת חשמל, ויותר מעשרים איש נדחסו לתוך תא שגודלו כעשרה מטרים מרובעים. היה עלינו לאכול, לשתות ולעשות את צרכינו באותו התא. על הרצפה היו שלוליות מים קטנות ומספר מחצלות פרושות, אבל לא היו שמיכות או סדינים. כולנו נאלצנו לשכב על שלוליות המים כדי לישון. בפינה עמד דלי ששימש לעשיית צרכים, והתא היה מלא יתושים וזבובים. הסירחון היה כה נורא שבקושי יכולתי לנשום. כולם נלחמו להגיע לקרבת שער הברזל, כדי שיוכלו לנשום מעט אוויר דרך הפתח הקטן, שגודלו לא עלה על שלושים סנטימטרים. בקיץ התא הקטן היה חם מאוד וכל כך הרבה אנשים היו דחוסים בתוכו, שאסירות רבות הסתובבו ערומות, מבלי ללבוש דבר. קטטות בין האסירות פרצו לעתים קרובות בגלל דברים קטנים, והן קיללו ללא הרף. המנות היומיות שלנו כללו מרק קמח מבושל-למחצה ואטריות דקות, וירקות מבושלים בלי שום שמן או מלח. בתחתית הקערה נותר תמיד רפש, וכל האסירות סבלו משלשול. יום אחד, בזמן מסדר נוכחות, כאשר יצאנו לנשום מעט אוויר צח, טעיתי בהכרזת מספר האסיר שלי. קצין הכליאה התרגז וצרח, "תראי את עצמך, עלובת נפש שכמוך! ואת עוד מאמינה באלוהים!" הוא הסיר את נעל העור שלו והצליף בה על פניי עשר פעמים, עד שכוסו בחבורות שחורות. כל שותפותיי לתא נענשו אז בגללי, וכולן הוכו עשר פעמים. גם פניהן התכסו חבורות שחורות. הן כיסו את פניהן ובכו מכאב. מאותו יום, קצין הכליאה הכריח אותי לכבס את המדים ואת כלי המיטה שלהם. אחד מהשומרים הבכירים ניהל אכסניה בביתו. הוא נהג להביא את כל כלי המיטה שהוסרו מהמיטות כדי שאכבס אותן, ואחרי שהיו נקיים היה עליי לתקן אותם בחוט ומחט. בסופו של כל יום הייתי כה תשושה, שכל גופי היה דואב וכואב. הרגשתי כאילו אני מתפרקת. בתוך ימים ספורים ידיי התנפחו. באותן פעמים שלא יכולתי להמשיך עוד ונחתי לרגע, קצין הכליאה נזף בי בצורה כה מאיימת, שלא הייתה לי ברירה אלא להמשיך לעבוד, תוך שדמעות זולגות מעיניי. כאשר הגיע שעת השינה בלילה, למרות שהייתה עייפה ומותשת גופנית, לא הייתי מסוגלת לישון היטב. זרועותיי היו רגישות וכואבות וגבי כאב כל כך שלא יכולתי ליישר אותו. רגליי היו גם כן חסרות תחושה. עד היום אני יכולה להרים את זרועותיי רק עד ארבעים או חמישים מעלות – אני אפילו לא יכולה להחזיק אותן ישר לפנים. בגלל שעבדתי קשה ולא אכלתי מספיק, פיתחתי בעיות עיכול רציניות ולעתים קרובות סבלתי משלשול. בנוסף לכך, פצעי המכות שהיכו אותי השוטרים המרושעים מעולם לא החלימו לגמרי. מצב בריאותי הלך והחמיר. בהמשך חליתי בקדחת וחום גופי היה גבוה כל הזמן; שומרי הכלא סרבו לאפשר לי לקבל טיפול. גופי נחלש ומצאתי עצמי חושבת, "בגילי, אם העינויים האלו ימשיכו, אני עלולה למות כאן כל יום עכשיו." תחושה של חוסר אונים ואזלת יד הציפה אותי, ובכאבי התפללתי לאלוהים. "הו אלוהים, אני חלשה מאוד כעת ואיני יודעת מה רצונך. אלוהים, הנחה נא אותי, כדי שאוכל לשאת לך עדות בעיצומו של הניסיון הזה ולהשביע את רצונך." קראתי לאלוהים שוב ושוב מעמקי לבי, ומבלי שאדע כיצד, אלוהים האיר את עיני והעלה בזיכרוני המנון של דברי האל. בשקט זימרתי לעצמי את ההמנון: "אלוהים התגלם כבשר ודם הפעם כדי לעשות את העבודה הזו, כדי לחתום את העבודה שהוא טרם השלים, כדי לסגור את העידן, לשפוט את העידן, להושיע את החוטאים הגדולים מהעולם של ים הצרה וכדי לחולל בהם שינוי גמור. אלוהים הדיר שינה מעיניו לילות רבים כדי לבצע את העבודה של האנושות. מלמעלה ועד למעמקים, הוא ירד אל הגיהינום שבו האדם חי כדי להעביר את ימיו עם האדם. הוא מעולם לא התלונן על מצב המחיה העלוב בקרב בני האדם ולא הוכיח את האדם על מרדנותו, אלא שהוא סובל השפלה מאין כמוה בעת שהוא מבצע את עבודתו באופן אישי. איך ייתכן שמקומו של אלוהים יהיה בגיהינום? איך ייתכן שהוא יעביר את חייו בגיהינום? אולם למען כל האנושות, וכדי שהאנושות כולה תוכל למצוא מנוח כמה שיותר מהר, אלוהים סבל השפלות ועוולות כדי לרדת ארצה, ונכנס באופן אישי ל'גיהינום' ול'שאול', אל גוב האריות, כדי להושיע את האדם" ("כל שלב בעבודת האל הוא למען חיי האדם" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). בזמן שזמזמתי אותו, דמעות המשיכו לזלוג על פניי, וחשבתי על כך שאלוהים נעלה על הכל, ולמרות זאת הוא השפיל עצמו פעמיים כדי להתגלם כבשר ודם, ונשא בסבל ובהשפלה לאין קץ כדי להושיע את האנושות. לא רק שהוא סבל את ההתנגדות והגינויים של האנושות המושחתת, אלא שהוא גם סבל מדיכוי ורדיפה על ידי הממשלה הסינית הקומוניסטית. אלוהים חף מכל אשמה, והוא סובל כדי שהאנושות תוכל לחיות חיים טובים ומאושרים בעתיד. הוא סבל כאב והשפלה עצומים, אבל מעולם לא רטן ולא התלונן על כך לאיש. הכאב שסבלתי היה, אם כך, ברכת האל המומטרת עליי, ומאחורי הכל היה רצון האל. הכל קרה על מנת שאוכל להכיר בטבעם המרושע של אותם שדים ולהתמרד כנגד השטן, להימלט מהשפעת השטן האפלה ולמצוא ישועה שלמה. אך אני לא הבנתי את כוונותיו הנדיבות של אלוהים, והפכתי שלילית וחלשה אחרי שסבלתי רק מעט. כאשר השוויתי זאת לאהבת האל, ראיתי עד כמה אנוכית ומרדנית הייתי. לפיכך גמרתי אומר, שאפילו אם מצבי עוד יחמיר מאוד, אני אמלא את רצון האל ולא אעשה עוד דבר שיפגע בו. נשבעתי בחיי שאשא עדות לאלוהים. וכאשר צייתתי, ראיתי את מעשי האל. אחרי שהמשטרה אסרה אותי, אלוהים זימן את אחותי, שלא הייתה מאמינה, לשלם למשטרה קנס של 16,000 יואן ועוד כ-1,000 יואן עבור החדר והמזון שקיבלתי, ואני שוחררתי.

למרות שסבלתי עינויי גוף בשלושת החודשים שבהם הייתי אסורה, ראיתי את פניה האמתיים של עדת השדים של הממשלה הסינית הקומוניסטית ואת התנגדותם לאלוהים. הודות לכך שנעצרתי פעמים רבות על ידי הממשלה הסינית הקומוניסטית, זכיתי גם בהבנה מעשית של עבודת האל, של כל יכולתו וחכמתו, ושל אהבתו. ראיתי כי אלוהים שומר ומגן עליי בכל עת, נמצא תמיד לצידי ולא עוזב אותי אפילו לרגע. כאשר עברתי כל מיני עינויים בידיהם של אותם שדים וסבלתי ייסורים, דברי האל הם שהובילו אותי, פעם אחר פעם, לניצחון על פגעי השטן והרסנותו, ונתנו לי אמונה ואומץ להתגבר על השפעת האפלה. כאשר הייתי חלשה וחסרת אונים, דברי האל הם שפתחו מייד את עיני לבי וכיוונו אותי; הם היו לי למשען וליוו אותי בימים אפלים ונוראים. הדיכוי והקושי שחוויתי אפשרו לי לזכות באוצר חיים, שלא ניתן לזכות בו בתקופות של שלווה ונוחיות. הודות לניסיוני זה התחזקה נחישות אמונתי, ויהיו אשר יהיו הזוועות שאיתן אצטרך אולי להתמודד בעתיד, אעסוק בחיפוש האמת ובחיפוש החיים. את לבי אתן לאלוהים כי הוא אדון הבריאה והוא מושיעי האחד והיחיד.

פוסט בנושא דומה

  • יציאה מדיכוי אפל

    מו ג'יז'יא, מחוז גואנגדונג נולדתי באזור הררי מרוחק ועני, שבו במשך דורות רבים היינו שורפים קטורת וסוגדים לבודהה. מקדשים בודהיסטיים רבים פרוסים בכל הארץ…

  • תלאות עוררו את אהבתי לאלוהים

    מנג יונג מחוז שאנשי אני מטבעי אדם ישר, ולכן אנשים תמיד הציקו לי. כתוצאה מכך, טעמתי את טעמו הקר של עולם האדם והרגשתי שחיי ריקים וחסרי משמעות. לאחר ש…

  • את אביב נעוריי העברתי בכלא

    מאת צ'נשי, נפת הבאי כולם אומרים שאביב נעורינו הוא תקופת החיים הנפלאה והטהורה ביותר. עבור רבים, כנראה, שנים אלו גדושות בזיכרונות יפים. אני מעולם לא ציפ…

  • אלוהים מדריך אותי להתגבר על אכזריות השדים

    מאת וואנג הואה, מחוז הנאן בתי ואני נוצריות המשתייכות לכנסיית האל הכול יכול. בשל אמונתנו באלוהים, בתי ואני נאסרנו ונידונו לחינוך מחדש בעבודת פרך על ידי…

  • הנישגבוּת והגדוּלה של כוח החיים של אלוהים

    מאת לין לינג, נפת הנאן נולדתי למשפחת איכרים ענייה, ובגלל שמשפחתנו הייתה חסרת השפעה או מעמד, מגיל צעיר התייחסו אליי בזלזול ולעתים קרובות הציקו לי. בכול…