אנו מזמינים את כל מבקשי האמת לפנות אלינו

המשך של הדבר מופיע בבשר(קטעי קריאה)

צבעים אחידים

ערכות נושא

גופן

גודל גופן

מרווח בין שורות

רוחב הדף

0 תוצאת(תוצאות) חיפוש

לא נמצאו תוצאות

עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב' חלק 2

מהירות

`

עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב' חלק 2

בתקופתו של אברהם, אלוהים גם השמיד עיר. לעיר הזו קראו סדום. אין ספק שרבים מכירים את סיפורה של סדום, אך איש אינו מכיר את מחשבותיו של אלוהים שהן הרקע להשמדת העיר.

לכן, היום, באמצעות השיחה של אלוהים עם אברהם להלן, נלמד על מחשבותיו של אלוהים באותה עת, וכן נלמד גם על טבעו. עכשיו, בואו נקרא את הפסוקים הבאים מכתבי הקודש.

ב. אלוהים חייב להשמיד את סדום

(בראשית י"ח 26) ויאמר יהוה, אם-אמצא בסדֹם חמשים צדיקִם בתוך העיר – ונשאתי לכל-המקום, בעבורם.

(בראשית י"ח 29) ויֹּסף עוד לדבר אליו, ויאמר, אולי ימצאון שם, ארבעים; ויאמר לא אעשה, בעבור הארבעים.

(בראשית י"ח 30) ויאמר אל-נא יחר לאדֹנָי, ואדברה – אולי ימצאון שם, שלֹשים; ויאמר לא אעשה, אם-אמצא שם שלֹשים.

(בראשית י"ח 31) ויאמר, הנה-נא הואלתי לדבר אל-אדֹנָי – אולי ימצאון שם, עשרים; ויאמר לא אשחית, בעבור העשרים.

(בראשית י"ח 32) ויאמר אל-נא יחר לאדֹנָי, ואדברה אך-הפעם – אולי ימצאון שם, עשרה; ויאמר לא אשחית, בעבור העשרה.

אלה קומץ ציטוטים שבחרתי מכתבי הקודש. הם לא מהווים את הגרסאות המלאות והמקוריות. אם ברצונכם לראות את הגרסאות האלה, קראו אותם בכתבי הקודש בעצמכם. כדי לחסוך זמן, השמטתי חלק מהתוכן המקורי. בחרתי כאן רק בפסוקי מפתח ובמשפטי מפתח, והשמטתי משפטים שאינם מתקשרים לשיתוף שלנו היום. בכל הפסוקים והתכנים שאנחנו משתפים, המיקוד שלנו מדלג על פרטי הסיפורים ועל התנהלותו של האדם בסיפורים. במקום זאת, אנחנו דנים רק במחשבותיו וברעיונותיו של אלוהים באותה העת. במחשבותיו ורעיונותיו של אלוהים, אנחנו רואים את טבעו של אלוהים , ומכל מעשיו של אלוהים, נשקף לנו אלוהים האמיתי עצמו – בכך אנחנו משיגים את מטרתנו.

לאלוהים אכפת רק ממי שיכול להישמע לדבריו ולציית לדברותיו

הפסוקים לעיל מכילים כמה מילות מפתח: מספרים. ראשית, יהוה אומר שאם הוא ימצא חמישים צדיקים בגבולות העיר, הוא יחוס על היישוב כולו, כלומר הוא לא ישמיד את העיר. אם כן, האם באמת היו חמישים צדיקים בסדום? לא. מיד לאחר מכן, מה אברהם אמר לאלוהים? הוא אמר, "אולי ימצאון שם ארבעים?" ואלוהים אמר, "לא אעשה בעבור הארבעים." לאחר מכן, אמר אברהם, "אולי ימצאון שם שלושים?" ואלוהים אמר, "לא אעשה אם אמצא שם שלושים." "ואולי ימצאון עשרים?" "לא אשחית בעבור העשרים." "עשרה?" "לא אשחית בעבור העשרה." אם כן, האם באמת היו עשרה צדיקים בגבולות העיר? לא היו עשרה – אבל היה אחד. ומי היה האחד הזה? זה היה לוט. באותה עת, היה רק צדיק אחד בסדום, אבל האם אלוהים היה מחמיר או קפדן מאוד בנוגע למספר הזה? לא. ולכן כשהאדם המשיך לשאול, "מה לגבי ארבעים?" "מה לגבי שלושים?" עד שהגיע ל"מה לגבי עשרה?" אלוהים אמר, "אפילו אם ישנם רק עשרה, לא אשמיד את העיר, אלא אחוס עליה ואסלח לכל האחרים מלבד העשרה האלה". גם עשרה היו מספר עלוב, אך התברר כי למעשה לא היה אפילו מספר כזה של צדיקים בסדום. אם כך, אתם מבינים שבעיני אלוהים, החטא והרשע של אנשי העיר היה כה נורא, עד שלא הייתה לאלוהים ברירה אלא להשמיד אותם . ולמה אלוהים התכוון כשהוא אמר שהוא לא ישמיד את העיר אם יהיו בה חמישים צדיקים? המספרים האלה לא היו חשובים לאלוהים. מה שהיה חשוב הוא אם העיר מכילה את הצדיקים שהוא רצה. אם היה בעיר רק צדיק אחד, אלוהים לא היה מוכן לפגוע בו כתוצאה מהשמדתו את העיר. פירוש הדבר הוא שבין שאלוהים התכוון להשמיד את העיר ובין שלא, ובלי קשר למספר הצדיקים שהיו בה, בעיני אלוהים, העיר החוטאת הזו הייתה מקוללת ונתעבת והיא הייתה צריכה להיחרב ולהעלם מעיניו של אלוהים, והצדיקים צריכים להישאר ללא פגע. בלי קשר לעידן ובלי קשר לשלב התפתחותה של האנושות, גישתו של אלוהים לא משתנה: הוא שונא רוע, ודואג למי שצדיק בעיניו. הגישה הברורה הזו של אלוהים היא גם הגילוי האמיתי של מהות אלוהים. משום שהיה רק צדיק אחד בגבולות העיר, אלוהים חדל מהיסוסיו. התוצאה הסופית הייתה שלא הייתה ברירה אלא להשמיד את סדום. מה אתם רואים בכך? באותו עידן, אלוהים לא היה משמיד עיר אם היו חמישים צדיקים בגבולותיה, ולא היה משמיד עיר אם היו עשרה צדיקים בגבולותיה. פירוש הדבר הוא שאלוהים היה מחליט לסלוח ולנהוג בסובלנות כלפי האנושות, או לבצע את עבודת ההכוונה משום המעטים שהיו מסוגלים לירוא אותו ולעבוד אותו. אלוהים מעריך מאוד את מעשיו הצודקים של האדם, הוא מעריך מאוד את מי שמסוגל לעבוד אותו, והוא מעריך מאוד את מי שמסוגל לעשות מעשים טובים לפניו.

מהזמנים המוקדמים ביותר ועד היום, האם אי-פעם קראתם בספרי הקודש על אלוהים המספר את האמת, או מדבר על דרכו של אלוהים לאדם כלשהו? לא, מעולם לא. דברי האל אל האדם שאותם אנחנו קוראים רק אמרו לבני האדם מה לעשות. חלקם עשו את מה שעליהם לעשות וחלקם לא. חלקם האמינו וחלקם לא. זה כל מה שהיה. לפיכך, צדיקי העידן ההוא, מי שהיה צדיק בעיני אלוהים, היו בסך הכל אלה שהיו יכולים לשמוע את דברי האל ולציית לדברותיו. הם היו משרתים שהגשימו את דברי האל בקרב בני האדם. האם אפשר לומר שאנשים אלה הכירו את אלוהים? האם אפשר לומר שאלוהים הפך את האנשים האלה למושלמים? לא. לכן, בלי קשר למספרם, בעיני אלוהים, האם הצדיקים האלה היו ראויים להיקרא אנשי סודו של אלוהים? האם אפשר לכנותם העדים של אלוהים? ודאי שלא! הם בפירוש לא היו ראויים להיקרא אנשי סודו ועדיו של אלוהים. אם כך, איך אלוהים קרא לאנשים כאלה? בכתבי הקודש, עד הפסוקים שקראנו זה עתה, ישנם מקרים רבים שבהם אלהים קורא להם "עבדים". כלומר באותה עת, צדיקים אלה היו בעיני אלוהים משרתיו – הם היו האנשים ששירתו אותו על פני האדמה . ואיך אלוהים הגה את הכינוי הזה? מדוע הוא קרא להם כך? האם יש לאלוהים אמות מידה לכינויים שהוא נותן לבני האדם בלבו? ודאי שכן. יש לאלוהים אמות מידה, בין שהוא קורא לבני אדם צדיקים, מושלמים, הגונים או משרתים. כשהוא קורא למישהו משרת, הוא סמוך ובטוח שהאדם הזה מסוגל לקבל את פני שליחיו ומסוגל לציית לדברותיו, ויכול להגשים את ציוויי שליחיו. ומה מגשים האדם הזה? הוא מגשים את הדברים שאלוהים מצווה על האדם לעשות ולהגשים על פני האדמה. באותה עת, האם אפשר היה לקרוא דרכו של אלוהים לדברים שאלוהים דרש מהאדם לעשות ולהגשים על פני האדמה? לא. משום שבאותה עת, אלוהים דרש מהאדם לעשות רק כמה דברים פשוטים. הוא ביטא כמה ציוויים פשטים, ואמר לאדם לעשות דבר כזה או אחר, ותו לא. אלוהים עבד על פי תוכניתו. מפני שבאותה עת היו חסרים תנאים רבים, זה לא היה הזמן הנכון, ולאנושות היה קשה לשאת את דרכו של אלוהים, ולכן דרכו של אלוהים עדיין לא יצאה לאור מלבו של אלוהים. אלוהים ראה את האנשים הצדיקים עליהם דיבר, אשר אנחנו רואים שהיו בין שלושים לעשרים,, כמשרתיו. כששליחיו של אלוהים הגיעו למשרתים האלה, הם היו יכולים לקבל את פניהם ולציית להוראותיהם, ולעשות כדבריהם. זה בדיוק מה שצריך לעשות ולהשיג מי שהוא משרת בעיני אלוהים. אלוהים שקול במתן כינויים לבני האדם. הוא לא קרא להם משרתיו משום שהם היו כמו שאתם כעת – משום שהם שמעו הטפות רבות, ידעו מה אלוהים צפוי לעשות, הבינו את רצונו של אלוהים באופן משמעותי ותפסו את תוכנית הניהול שלו – אלא משום שאנושיותם הייתה כנה והם היו מסוגלים לציית לדברי האל. כשאלוהים ציווה עליהם, הם היו יכולים לשים בצד את הדברים שהעסיקו אותם ולבצע את ציוויו של אלוהים. לכן, עבור אלוהים, שכבת המשמעות האחרת בתואר[א] משרת היא שהם שיתפו פעולה עם עבודתו על פני האדמה, ועל אף שהם לא היו שליחיו של אלוהים, הם היו המוציאים לפועל והמיישמים של דברי האל על פני האדמה. אם כך, אתם מבינים שהמשרתים או הצדיקים האלה היו בעלי חשיבות רבה בלבו של אלוהים. העבודה שאלוהים עמד לפתוח בה על פני האדמה לא הייתה יכולה להתקיים ללא שיתוף פעולה מצד בני אדם, ושליחיו של אלוהים לא היו יכולים להחליף את משרתי אלוהים בביצוע תפקידם. כל אחת מהמשימות שאלוהים ציווה על המשרתים האלה הייתה רבת-חשיבות עבורו, ולכן הם היו חיוניים עבורו. ללא שיתוף הפעולה של המשרתים האלה עם אלוהים, עבודתו בקרב האנושות הייתה מגיעה למבוי סתום, וכתוצאה מכך, תוכנית הניהול של אלוהים ותקוותיו של אלוהים היו מעלות חרס.

אלוהים חדור רחמים רבים כלפי מי שחשוב לו, ומלא חמה עמוקה כלפי מי שהוא מתעב ודוחה

בתיאור בספרי הקודש, האם היו עשרה משרתי אלוהים בסדום? לא. האם העיר הייתה ראויה לרחמיו של אלוהים? רק איש אחד בעיר, לוט, קיבל את שליחי אלוהים. ההשלכה של זה היא שהיה רק משרת אלוהים אחד בעיר, ולפיכך לא הייתה לאלוהים ברירה אלא להציל את לוט ולהשמיד את העיר סדום. השיחה הזו בין אברהם ואלוהים אומנם נראית פשוטה, אבל היא מדגימה דבר עמוק מאוד: יש עקרונות המנחים את מעשיו של אלוהים, ולפני שהוא מקבל החלטה, הוא משקיע זמן רב בבדיקה ובהרהור. הוא בהחלט לא יקבל כל החלטה או יקפוץ למסקנות לפני הזמן המתאים. השיחה בין אברהם ואלוהים מראה לנו שהחלטתו של אלוהים להשמיד את סדום לא הייתה שגויה כהוא זה, מפני שאלוהים כבר ידע שאין בעיר ארבעים צדיקים, או שלושים צדיקים, או עשרים. לא היו אפילו עשרה. הצדיק היחיד בעיר היה לוט. אלוהים ראה את כל מה שקרה בסדום ואת מצבה, והוא הכיר את ההתרחשויות הללו כפי שהוא מכיר את כף ידו. לכן, לא ייתכן שהחלטתו הייתה שגויה. לעומת זאת, בהשוואה לכול יכולתו של אלוהים, האדם כה אדיש, כה טיפש ובור, וכה קצר ראות. זה מה שאנחנו רואים בשיחה בין אברהם ואלוהים. אלוהים הוציא לאור את טבעו מהראשית ועד היום. גם כאן, עלינו לראות את טבעו של אלוהים. מספרים הם פשוטים, והם לא מדגימים דבר, אבל כאן יש הבעה חשובה מאוד של טבעו של אלוהים. אלוהים לא היה משמיד את העיר בעבור חמישים צדיקים. האם הדבר נובע מחסדו של אלוהים? האם הוא נובע מאהבתו וסובלנותו? האם ראיתם את הצד הזה של טבעו של אלוהים? אפילו אם היו רק עשרה צדיקים, אלוהים לא היה משמיד את העיר, בעבור עשרת הצדיקים האלה. האם אלה הסובלנות והאהבה של אלוהים או לא? משום חסדו, סובלנותו ודאגתו של אלוהים כלפי הצדיקים האלה, הוא לא היה משמיד את העיר. זו סובלנותו של אלוהים. ובסופו של דבר, מה התוצאה שאנחנו רואים? כשאברהם אמר, " אולי ימצאון שם עשרה?" אלוהים אמר, "לא אשחית בעבור העשרה." לאחר מכן, אברהם לא הוסיף לדבר, מפני שלא היו בסדום עשרת הצדיקים שהוא התייחס אליהם, ולא היה לו עוד מה לומר. באותו רגע הוא הבין מדוע אלוהים גמר בדעתו להשמיד את סדום. איזה טבע של אלוהים משתקף מזה? איזו מין החלטה הייתה החלטתו של אלוהים? כלומר אם בעיר הזו לא היו עשרה צדיקים, אלוהים לא התיר את קיומה והיה בלתי נמנע שהוא ישמיד אותה. האין זה חרון אפו של אלוהים? האם חרון האף הזה מייצג את טבעו של אלוהים? האם טבע זה מהווה גילוי של מהותו הקדושה של אלוהים? האם זהו הגילוי של מהותו הצודקת של אלוהים שאסור לאדם להעליב? אחרי שאלוהים ווידא שאין עשרה צדיקים בסדום, לא היה ספק שהוא ישמיד את העיר ויעניש בחומרה את יושביה, משום שהם התנגדו לאלוהים, ומשום שהם היו כה מזוהמים ומושחתים.

מדוע ניתחנו את הפסוקים האלה כך? משום שהמשפטים הפשוטים המעטים האלה מהווים הבעה מלאה של טבעו של אלוהים, החדור רחמים רבים והמלא בחמה עמוקה. לצד נצירת הצדיקים בלבו, ורחמיו, סובלנותו ודאגתו כלפיהם, לבו של אלוהים היה מלא בתיעוב כלפי כל אנשי סדום שהושחתו. האם היו אלה רחמים רבים וחמה עמוקה או לא? באילו אמצעים השתמש אלוהים כדי להשמיד את העיר? באש. ומדוע הוא השמיד אותה באש? כשאתם רואים דבר מה עולה בלהבות, או כשאתם עומדים לשרוף דבר מה, מה אתם מרגישים כלפיו? מדוע אתם רוצים לשרוף אותו? האם אתם מרגישים שאתם לא זקוקים לו יותר, שאתם לא רוצים לראות אותו יותר? האם אתם רוצים לנטוש אותו? השימוש של אלוהים באש פירושו נטישה ושנאה, ושהוא לא רצה לראות את סדום עוד. זה היה הרגש שגרם לאלוהים להעלות את סדום בלהבות. השימוש באש מוכיח עד כמה אלוהים כעס. הרחמים והסובלנות של אלוהים אכן קיימים, אך קדושתו וצדקתו של אלוהים כשהוא מתיר את הרסן מחמתו מראים לאדם גם את הצד של אלוהים שלא מוכן לשאת אף פגיעה. כשהאדם לגמרי מסוגל להישמע לציווייו של אלוהים ופועל בהתאם לדרישות אלוהים, אלוהים חדור רחמים רבים כלפי האדם. כשהאדם מלא בשחיתות, שנאה ואיבה כלפיו, אלוהים מלא כעס עמוק. ובאיזו מידה הוא מלא כעס עמוק? חרון אפו יימשך עד שהוא לא יראה עוד את התנגדותו של האדם ואת מעשיו הרעים – עד שהם לא יהיו לנגד עיניו. רק אז ייעלם כעסו של אלוהים. במילים אחרות, תהיה זהותו אשר תהיה, אם אדם מסוים מתנכר לאלוהים בלבו ומפנה לאלוהים את גבו לתמיד, בלי קשר לשאלה עד כמה נדמה שהוא רוצה לעבוד את אלוהים, להיות חסיד של אלוהים ולהישמע לאלוהים בגופו או בחשיבתו, ובלי קשר לשאלה עד כמה זו משאת נפשו הסובייקטיבית, מרגע שהוא יפנה את גבו לאלוהים בלבו, חמתו של אלוהים תצא לחופשי והיא תבער בלי הפסקה. כאשר אלוהים ישחרר את כעסו, אחרי שהוא נתן לאדם שפע הזדמנויות, מרגע שהכעס יצא לחופשי, הוא לא יינעל שוב, ואלוהים לעולם לא יהיה רחום וסובלני עוד כלפי האדם הזה. זהו צד אחד של טבעו של אלוהים שאינו סובל אף פגיעה. כאן נראה לאנשים סביר שאלוהים משמיד עיר, מכיוון שבעיני אלוהים, עיר מלאת חטאים לא יכולה להישאר ולהמשיך להתקיים , והגיוני שאלוהים ישמיד אותה. עם זאת, במה שקרה לפני השמדת סדום ואחריה, אנחנו רואים את כלל טבעו של אלוהים. הוא סובלני ורחום כלפי דברים אדיבים, יפים וטובים. כלפי דברים מרושעים וחוטאים וזדוניים, הוא מלא חמה עמוקה, והוא משחרר את חרון אפו. אלה הם שני ההיבטים העקרוניים והבולטים ביותר בטבעו של אלוהים, ויתרה מזאת, אלוהים חשף אותם מראשית ועד תכלית: רחמים רבים וחמה עמוקה. רובכם חוויתם את רחמיו של אלוהים במידה כלשהי, אך מעטים מכם חוויתם על בשרכם את חרון אפו של אלוהים. אפשר לראות את רחמיו של אלוהים ואת חסדיו בכל אדם. כלומר אלוהים היה רחום מאוד כלפי כל אדם ואדם. עם זאת, לעתים נדירות מאוד אלוהים נתקף בכעס עמוק כלפי אדם ספציפי או קבוצת בני אדם מבינכם – אפשר גם לומר שזה מעולם לא קרה. הירגעו ! במוקדם או במאוחר, כל אדם יראה ויחווה את חרון אפו של אלוהים, אך עכשיו הוא לא הזמן. מדוע? מפני שכאשר אלוהים כועס על מישהו ללא-הרף, כלומר כשהוא משחרר את חרון אפו העמוק כלפי האדם הזה, פירוש הדבר שהוא מתעב ודוחה את האדם הזה זה מכבר, שהוא בוחל בקיומו, ושהוא לא יכול לשאת את קיומו. ברגע שכעסו ייגע באדם הזה, האדם ייעלם. כיום, עבודתו של אלוהים טרם הגיעה לשלב הזה. אף אחד מכם לא יעמוד בכך כשאלוהים יתמלא בכעס עמוק. אם כן, אתם מבינים שכעת, אלוהים ניחן רק ברחמים רבים כלפיכם, וטרם ראיתם את כעסו העמוק. אם מישהו מכם טרם השתכנע, אתם יכולים לבקש שחרון אפו של אלוהים יכה בכם, כדי שתוכלו לחוות בעצמכם את העובדה שכעסו של אלוהים כלפי האדם וטבעו שלא יכול לשאת פגיעה, אכן קיימים. האם אתם מעזים?

אנשי אחרית הימים רואים את חרון אפו של אלוהים רק בדבריו, והם אינם חווים באמת את חרון אפו של אלוהים

האם שני הצדדים של טבעו של אלוהים המשתקפים מהפסוקים האלה ראויים לשיתוף? אחרי ששמעתם את הסיפור הזה, האם זכיתם להבנה מחודשת של אלוהים? לאיזה סוג של הבנה? אפשר לומר שמאז הבריאה ועד היום, אף קבוצה לא נהנתה מחסדו ומרחמיו של אלוהים יותר מהקבוצה הסופית הזו. אף על פי שבשלב הסופי, אלוהים ביצע את עבודת השיפוט והייסורים , ועשה את עבודתו במלכותיות ובחרון אף, רוב הזמן אלוהים משתמש במילים בלבד כדי לבצע את עבודתו. הוא משתמש במילים כדי ללמד, להשקות, לספק ולהזין. יחד עם זאת, חרון אפו של אלוהים תמיד היה נסתר, ופרט לחוויית טבעו מלא החמה באמצעות דבריו, מעטים בני האדם שחוו את כעסו באופן ישיר. פירוש הדבר הוא שבמהלך עבודת השיפוט והייסורים של אלוהים, אף על פי שחרון אפו של אלוהים כפי שהוא נחשף בדברי האל מאפשר לבני האדם לחוות את מלכותיותו של אלוהים ואת חוסר סובלנותו לפגיעה, חרון האף הזה לא ממשיך מעבר לדבריו. במילים אחרות, אלוהים משתמש במילים כדי לנזוף באדם, לחשוף את האדם, לשפוט את האדם, לייסר את האדם ואפילו לגנות את האדם, אבל אלוהים טרם כעס על האדם באופן עמוק, ובקושי שחרר את חרון אפו על האדם חוץ מאשר בדבריו. לפיכך, הרחמים והנדיבות של אלוהים שהאדם חווה בעידן זה הם גילוי של טבעו האמיתי של אלוהים, בעוד חרון אפו של אלוהים שהאדם חווה אינו אלא ביטוי של הנימה והתחושה שאמירותיו משרות. רבים טועים ורואים בביטוי הזה חוויה אמיתית והכרה אמיתית של חרון אפו של אלוהים. כתוצאה מכך, רוב בני האדם סבורים שהם ראו את הרחמים והנדיבות של אלוהים בדבריו, שהם חזו גם בחוסר סובלנותו לפגיעות מצד האדם, ושרובם אפילו מבינים את רחמיו וסובלנותו של אלוהים כלפי האדם. אך בלי קשר לשאלות כמה רעה התנהגותו של האדם וכמה מושחת טבעו, אלוהים תמיד החזיק מעמד. מטרתו בכך היא לחכות שהדברים שהוא אמר, המאמצים שהוא השקיע והמחיר שהוא שילם ישיגו השפעה על האנשים שהוא רוצה לזכות בהם. המתנה לתוצאה שכזו אורכת זמן ודורשת יצירת סביבות שונות עבור האדם, בדיוק כשם שאנשים אינם הופכים למבוגרים ברגע שהם נולדים. הדבר דורש שמונה עשרה או תשע עשרה שנים, ולאנשים מסוימים נדרשות גם עשרים או שלושים שנים לפני שהם מבשילים לכדי מבוגר אמיתי. אלוהים ממתין להשלמת התהליך הזה, הוא ממתין לבוא הרגע הזה ולהגעתה של התוצאה הזו. ולאורך כל הזמן שבו הוא ממתין, אלוהים חדור רחמים רבים. אולם במהלך תקופת העבודה של אלוהים, מספר זעום ביותר של אנשים נקטלים ואנשים ספורים נענשים על התנגדותם החריפה לאלוהים. דוגמאות כאלה משמשות הוכחה נוספת לטבעו של אלוהים, שאינו סובל את עלבונות האדם, ומאשרות באופן מלא את קיומן הממשי של הסובלנות וכוח הסבל של אלוהים כלפי נבחריו. מובן שבדוגמאות הטיפוסיות האלה, גילויו של חלק מטבעו של אלוהים באנשים הללו אינו משפיע על תוכנית הניהול הכוללת של אלוהים. למעשה, בשלב סופי זה של עבודתו של אלוהים, אלוהים החזיק מעמד לכל אורך תקופת ההמתנה שלו והוא החליף את כוח הסבל שלו ואת חייו בעבור ישועת חסידיו. האם אתם רואים זאת? אלוהים לא משבש את תוכניתו ללא סיבה. הוא יכול לשחרר את חרון אפו, והוא יכול גם להיות רחום. זהו הגילוי של שני החלקים העיקריים של טבעו של אלוהים. האין הדבר ברור מאוד? במילים אחרות, בכל הנוגע לאלוהים, נכון ולא נכון, צדק ואי-צדק, חיובי ושלילי – כל זאת מוצג בבירור לאדם. הדברים שהוא יעשה, הדברים שהוא אוהב, הדברים שהוא שונא – כל אלה משתקפים ישירות בטבעו. דברים שכאלה ניתן גם לראות בבירור בעבודת אלוהים והם אינם מעורפלים או כלליים. להיפך, הם מאפשרים לכל האנשים לחזות בטבעו של אלוהים ובמה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, באופן ממשי, אמיתי ומעשי במיוחד. זהו האל האמיתי עצמו.

טבעו של אלוהים מעולם לא היה נסתר מהאדם – לבו של האדם התרחק מאלוהים

אם לא הייתי משתף את הדברים הללו, איש מכם לא היה יכול לחזות בטבעו האמיתי של אלוהים בסיפורים של כתבי הקודש. זו עובדה. הסיבה לכך היא שאף על פי שהסיפורים בכתבי הקודש מתעדים כמה מהדברים שאלוהים עשה, אלוהים אומר בהם רק דברים מועטים, והוא לא מציג את טבעו ישירות או מוציא לאור את רצונו בפני האדם. דורות מאוחרים יותר התייחסו לתיעוד הזה כאל לא יותר מסיפורים, ולכן נדמה לבני האדם שאלוהים מסתתר מפני האדם, ושלא התגלמותו של אלוהים היא שנסתרת מהאדם אלא טבעו ורצונו. אחרי השיתוף שלי היום, האם אתם עדיין מרגישים שאלוהים נסתר מהאדם לחלוטין? האם אתם עדיין סבורים שטבעו של אלוהים נסתר מהאדם?

מאז הבריאה, טבעו של אלוהים תאם את עבודתו. הוא מעולם לא היה נסתר מהאדם, אלא פורסם בפניו והוצג לו בבירור. עם זאת, בחלוף הזמן, לב האדם הלך והתרחק מאלוהים וככל שהעמיקה שחיתותו של האדם, האדם ואלוהים התרחקו עוד ועוד זה מזה. לאט לאט, האדם נעלם מעיני האל. האדם לא מסוגל עוד "לראות" את אלוהים, מה שמותיר אותו ללא "חדשות" על אלוהים. לכן, הוא אינו יודע אם אלוהים קיים והוא אף הרחיק לכת עד כדי הכחשת קיומו של אלוהים. כתוצאה מכך, חוסר הבנתו של האדם את טבעו של אלוהים ואת מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו אינו נובע מנסתרות האל מן האדם , אלא מכך שלבו עזב אתאלוהים. על אף שהאדם מאמין באלוהים, אלוהים אינו בלבו של האדם והאדם אינו יודע כיצד לאהוב את אלוהים ואינו רוצה לאהוב את אלוהים, משום שלבו לעולם אינו מתקרב לאלוהים והוא תמיד מתחמק מאלוהים. כתוצאה מכך, לבו של האדם מרוחק תמיד מאלוהים. אם כן, היכן לבו? למעשה, לבו של האדם לא הלך לשום מקום: במקום למסור את לבו לאלוהים או לחשוף אותו אליו, הוא שומר אותו לעצמו. זאת חרף העובדה שיש כאלה שמתפללים תדיר לאלוהים ואומרים, "הו, אלוהים, הבט בלבי – אתה יודע את כל מחשבותיי," ויש שאפילו נשבעים להניח לאלוהים להביט בהם, ושייענשו אם הם יפרו את שבועתם. על אף שהאדם מאפשר לאלוהים להביט אל תוך לבו, אין פירוש הדבר שהוא מסוגל להישמע לכל התזמורים והסידורים של אלוהים, או שהוא נתן את גורלו ועתידו ואת כל כולו לשליטתו של אלוהים. לכן, יהיו אשר יהיו השבועות שאתם נשבעים לאלוהים או הדברים שאתם מצהירים בפניו, בעיני אלוהים לבכם עדיין סגור בפניו, משום שאתם מתירים לו רק להביט בלבכם, אך לא לשלוט בו. במילים אחרות, לא מסרתם את לבכם לאלוהים כלל, ואתם רק אומרים מילים יפות כדי שאלוהים ישמע. מצד שני, אתם מסתירים את כוונותיכם הערמומיות מאלוהים, יחד עם התככים, המזימות והתוכניות שלכם, ואתם אוחזים את עתידכם וגורלכם בידיכם, בפחד שאלוהים ייקח אותם מכם. לכן, אלוהים לעולם אינו חוזה בכנותו של האדם כלפיו. על אף שאלוהים צופה בעומקי לב האדם ויכול לראות מה האדם חושב ולמה הוא מייחל בלבו, ויכול לראות אילו דברים שמורים בלבו, לבו של האדם אינו שייך לאלוהים – הוא לא מסר אותו לשליטת אלוהים. כלומר לאלוהים יש הזכות לצפות, אך לא לשלוט. בהכרתו הסובייקטיבית של האדם, האדם אינו רוצה להיות נתון לחסדי האל ואינו מתכוון לעשות זאת. לא רק שהאדם סגר עצמו בפני אלוהים, ישנם אפילו אנשים המעלים דרכים לעטוף את לבם. הם משתמשים בדיבור חלק ובחנופה כדי ליצור מראית שווא ולרכוש את אמונו של אלוהים, והם מסתירים את פניהם האמיתיים מעיניו של אלוהים. מטרתם בכך היא למנוע מאלוהים לתפוס את טיבם האמיתי . הם אינם רוצים לתת את לבם לאלוהים, אלא לשמור אותם לעצמם. המשמעות הסמויה כאן היא שהאדם עצמו מתכנן, מחשב ומחליט את כל מה שהאדם עושה ורוצה. הוא אינו זקוק להשתתפותו או התערבותו של אלוהים, לא כל שכן לתזמוריו וסידוריו של אלוהים. לפיכך, בין אם ביחס לציווייו של אלוהים, למינויו או לדרישות של אלוהים מהאדם, החלטות האדם מבוססות על כוונותיו וענייניו שלו ועל מצבו ונסיבותיו שלו באותו הזמן. האדם תמיד משתמש בידע ובתובנות המוכרים לו ובתבונתו כדי לשפוט ולבחור את הדרך שבה ילך והוא לא מאפשר התערבות או שליטה מצד אלוהים. זהו לב האדם שאלוהים רואה.

קודם:עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב' חלק 4

הבא:עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב' חלק 6

ייתכן שתאהב גם...