חלק 5

על אודות איוב

לאחר שלמדתם כיצד איוב עבר את ניסיונותיו, רובכם ודאי ירצה לדעת עוד על איוב עצמו, במיוחד בנוגע לסוד שבאמצעותו הוא רכש את שבחי אלוהים. אם כך היום, בואו נדבר על איוב!

בחיי היום-יום של איוב אנחנו רואים את תומתו, יושרו, יראתו את אלוהים והישמרותו מרע

אם בכוונתנו לדון באיוב, עלינו להתחיל מהאופן שבו אלוהים העריך אותו: "אין כמֹהו בארץ איש תם וישר ירא אלֹהים, וסר מרע."

בואו נלמד ראשית על תומתו ויושרו של איוב.

איך אתם מבינים את המילים "תם" ו"ישר"? האם אתם מאמינים שאיוב היה ללא רבב ומכובד? כמובן זה יהיה פירוש מילולי והבנה מילולית של המילים "תם" ו"ישר". החיים הממשיים חיוניים להבנה אמיתית של איוב – מילים, ספרים ותיאוריה לבד לא יספקו תשובות. נתחיל במבט על חיי המשפחה של איוב, בהתנהלותו הרגילה בחייו. הדבר יספר לנו על עקרונותיו ומטרותיו בחיים, כמו גם על אישיותו ועיסוקיו. כעת, בואו נקרא את המילים האחרונות של איוב א' 3: "ויהי האיש ההוא, גדול מכל-בני-קדם." מה שנאמר כאן הוא שמעמדו של איוב היה רם מאוד ועל אף שלא נאמר לנו אם הוא היה גדול מכל בני קדם משום נכסיו הרבים או משום היותו תם וישר, וירא אלוהים וסר מרע, באופן כללי, אנחנו יודעים שמעמדו של איוב היה מוערך מאוד. כמתועד בכתבי הקודש, הרושם הראשוני שאיוב הותיר באנשים היה שהוא תם וירא אלוהים וסר מרע, ושהיו לו עושר רב ומעמד נכבד. עבור אדם רגיל החי בסביבה כזו ובתנאים כאלו, תזונתו של איוב, איכות חייו והיבטים שונים בחייו האישיים היו מוקד תשומת הלב של רוב האנשים. לפיכך, עלינו להמשיך ולקרוא בכתבי הקודש: "והלכו בניו ועשו משתה, בית איש יומו; ושלחו, וקראו לשלֹשת אחיתיהם, לאכֹל ולשתות, עמהם. ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבֹקר והעלה עלות מספר כֻּלם – כי אמר איוב, אולי חטאו בנַי וברכו אלֹהים בלבבם: ככה יעשה איוב, כל-הימים" (איוב א' 4-5). הפסוקים האלה מספרים לנו שני דברים: הראשון הוא שבניו ובנותיו של איוב נהגו לערוך משתאות באופן קבוע, לסעוד ולשתות. השני הוא שאיוב נהג להעלות עולות באופן קבוע, כיוון שהוא לעתים קרובות דאג להם וחשש שהם חוטאים, ושהם קיללו את אלוהים בלבם. בכך מתוארים חייהם של שני סוגים שונים של אנשים. הראשונים, בניו ובנותיו של איוב, נהגו לערוך משתאות קבועים משום אמידותם. הם חיו בראוותנות, הם סעדו ושתו כטוב לבם, בהנאה מאיכות החיים הגבוהה הנובעת מעושר חומרי. משום שהם חיו חיים כאלה, בלתי נמנע שהם לעתים קרובות חטאו ופגעו באלוהים – אך הם לא קידשו את עצמם ולא העלו עולות בעקבות זאת. אם כן, אתם רואים שלא היה להם מקום בלבם לאלוהים, שהם לא הקדישו כל מחשבה לחסדיו של אלוהים ושהם לא חששו לפגוע בו, לא כל שכן להתכחש לו בלבם. כמובן איננו מתמקדים בילדיו של איוב, כי אם במה שאיוב עשה לנוכח הדברים הללו. זהו העניין הנוסף המתואר בפסוק, ואשר מתייחס לחיי היום-יום של איוב ולמהות אנושיותו. כשכתבי הקודש מתארים את המשתאות של בני ובנות איוב, אין כל אזכור של איוב. נאמר רק שבניו ובנותיו נהגו לאכול ולשתות יחד. במילים אחרות, הוא לא ערך משתאות ולא הצטרף לסעודות הראוותניות של בניו ובנותיו. על אף שהיה אמיד ובעל נכסים ועבדים רבים, חייו של איוב לא היו מלאי יוקרה. סביבת המחייה המופלגת שלו לא תעתעה בו והוא לא האביס את עצמו בעינוגי הגוף, ולא שכח להעלות עולות משום עושרו, לא כל שכן גרם לו הדבר לסור בהדרגה מאלוהים בלבו. אם כן, מסתבר שאיוב היה ממושמע בסגנון חייו ולא היה תאוותן או נהנתן וגם לא התקבע על איכות חיים, כתוצאה מכך שאלוהים ברך אותו. במקום זאת, הוא היה צנוע וענו והיה זהיר ומחושב לפני אלוהים. הוא הקדיש מחשבה רבה לחסדיו של אלוהים ולברכותיו והוא היה תמיד ירא אלוהים. בחיי היום-יום שלו, הוא לעתים קרובות היה קם מוקדם להעלות עולות בעבור בניו ובנותיו. במילים אחריו, לא רק שהוא היה בעצמו ירא אלוהים, אלא שהוא גם קיווה שילדיו יהיו יראי אלוהים כמותו ולא יחטאו נגד אלוהים. עושרו החומרי של איוב לא תפס כל מקום בלבו ולא לקח את מקומו של אלוהים. בין אם למען עצמו או ילדיו, פעולותיו היום-יומיות של איוב היו כולן קשורות ליראתו את אלוהים ולהישמרותו מרע. יראתו את יהוה אלוהים לא נעצרה בפיו, כי אם הובאה לידי ביטוי במעשים בכל חלק מחייו היום-יומיים. ההתנהלות הזו של איוב בפועל מראה לנו שהוא היה הגון ובעל מהות שאוהבת צדק ודברים חיוביים. העובדה שאיוב לעתים קרובות שלח וקידש את בניו ובנותיו פירושה שהוא לא אישר את התנהגות ילדיו או תמך בה. בלבו, הוא מאס בהתנהגותם וגינה אותם. הוא הסיק שהתנהגות בניו ובנותיו לא ריצתה את יהוה אלוהים ולכן דרש מהם לעתים קרובות לבוא לפני יהוה אלוהים ולהתוודות על חטאיהם. מעשיו של איוב מראים לנו צד נוסף באנושיותו: צד שבו הוא מעולם לא הלך עם אלו אשר לעתים קרובות חטאו ופגעו באלוהים, ובמקום זאת הוא סר ונמנע מהם. על אף שהאנשים הללו היו בניו ובנותיו, הוא לא זנח את עקרונותיו שלו משום שהם היו בני משפחתו ולא סבל את חטאיהם בגלל רגשותיו שלו. במקום זאת, הוא דחק בהם להתוודות ולהשיג את ארך אפיו של יהוה אלוהים, והוא הזהיר אותם לא לזנוח את אלוהים לשם הנאותיהם התאוותניות. העקרונות של יחסו של איוב לאחרים הם בלתי נפרדים מעקרונותיו – יראת אל והישמרות מרע. הוא אהב את מה שמקובל על אלוהים ותיעב את מה שאלוהים דחה, והוא אהב את בני האדם שיראים את אלוהים בלבם ותיעב את אלה שעושים רע או חוטאים נגד אלוהים. אהבה ותיעוב כאלה הודגמו בחיי היום-יום שלו והיו עצם יושרו של איוב, שנראה בעיני אלוהים. מובן שאלו גם ההבעה וההבאה לידי ביטוי של אנושיותו האמיתית של איוב ביחסיו עם אחרים בחיי היום-יום, שעליהם עלינו ללמוד.

ביטויי אנושיותו של איוב במהלך ניסיונותיו (הבנת תומתו של איוב, יושרו, יראתו את אלוהים והישמרותו מרע במהלך ניסיונותיו)

הדברים שחלקנו למעלה הם ההיבטים השונים של אנושיותו של איוב שהוצגו בחיי היום-יום שלו לפני שהוא נבחן. אין ספק שהביטויים השונים האלה מספקים היכרות והבנה ראשוניות של יושרו של איוב, של יראתו את אלוהים ושל הישמרותו מרע, ומספקים באופן טבעי אישור התחלתי. הסיבה שאני אומר "התחלתי" היא שלרוב האנשים עדיין אין הבנה אמיתית של אישיותו של איוב ושל המידה שבה הוא עסק בדרך של ציות לאלוהים ויראת אלוהים. כלומר הבנתם של רוב האנשים את איוב מסתכמת ברושם החיובי משהו המתקבל מדבריו בכתבי הקודש, ש"יהוה נתן, ויהוה לקח; יהי שם יהוה, מבֹרך" ו"גם את-הטוב נקבל מאת האלֹהים, ואת-הרע לא נקבל." לפיכך, יש לנו עדיין צורך ניכר להבין כיצד איוב הביא לידי ביטוי את אנושיותו בעת שהוא קיבל את הניסיונות מאלוהים. כך אנושיותו האמיתית של איוב תיראה לכל בשלמותה.

כשאיוב שמע שרכושו נגנב, שבניו ובנותיו נספו ושעבדיו נהרגו, הוא הגיב כך: "ויקם איוב ויקרע את-מעִלו, ויגז את-ראשו; ויפֹל ארצה, וישתחו" (איוב א' 20). המילים האלה מספרות לנו עובדה אחת: לאחר שהתבשר על כך, איוב לא הוכה בהלה, הוא לא בכה או האשים את העבדים שנשאו את הבשורה, לא כל שכן בחן את זירת הפשע כדי לחקור ולאמת את הסיבות, ולגלות מה קרה באמת. הוא לא הפגין כל כאב או חרטה על אובדן רכושו ולא פרץ בבכי משום אובדן ילדיו, אהוביו. להיפך, הוא קרע את מעילו, גז את ראשו, נפל ארצה, והשתחווה. מעשיו של איוב שונים מאלו של אדם רגיל. הם מבלבלים אנשים רבים וגורמים להם לגעור באיוב על "קרירותו" בלבם. נוכח האובדן הפתאומי של רכושם, אנשים רגלים נראים שבורי לב או מיואשים – יש כאלה שאפילו שוקעים בדיכאון עמוק. זאת מכיוון שבלבם, רכושם של אנשים מייצג חיים שלמים של מאמץ, זה הדבר שעליו נסמכת הישרדותם, זו התקווה שגורמת להם להמשיך לחיות. אובדן רכושם פירושו שמאמציהם היו לשווא, שהם נטולי תקווה ושהם אפילו חסרי עתיד. זו גישתו של כל אדם רגיל לרכושו והיחסים הקרובים שיש לו עמו, וזו גם החשיבות של רכוש בעיני אנשים. לפיכך, הרוב המכריע של האנשים חשים מבולבלים נוכח גישתו הרגועה של איוב לאובדן רכושו. היום נפיג את הבלבול של האנשים הללו על-ידי הסברת ההתרחשויות בתוך לבו של איוב.

ההיגיון הבריא אומר שלאחר שאלוהים נתן לאיוב נכסים כה רבים, עליו להתבייש בפני אלוהים על כך שהוא איבד את הנכסים הללו, משום שהוא לא שמר עליהם או דאג להם – הוא לא החזיק את הנכסים שאלוהים נתן לו. לפיכך, כשהוא שמע על גניבת רכושו, תגובתו הראשונה הייתה צריכה להיות ללכת אל זירת הפשע ולרשום את מצאי הדברים שנלקחו, ואז להתוודות בפני אלוהים כדי שהוא יוכל לזכות שוב בברכתו של אלוהים. אולם איוב לא עשה זאת – ומובן שהיו לו סיבות משלו לכך. בלבו, איוב האמין באמת שכל רכושו היה מתת אל ולא נבע מעבודת כפיו. לפיכך, הוא לא ראה בברכות האלה דברים להרוויח מהם, אלא אימץ בחייו את העיקרון של התמדה נחושה בדרך. הוא הוקיר את ברכותיו של אלוהים והודה עליהן, אך לא הוקסם או רצה ברכות נוספות. זו הייתה גישתו לרכוש. הוא לא עשה דבר לשם קבלת ברכות ולא דאג או נעצב משום חוסר או אובדן של ברכותיו של אלוהים. הוא לא שמח עד כלות משום הברכות וגם לא התעלם מדרכו של אלוהים ולא שכח את חסדיו של אלוהים משום הברכות שהוא זכה להן לעתים קרובות. גישתו של איוב לנכסיו חושפת לאנשים את אנושיותו האמיתית: ראשית, איוב לא היה אדם תאב בצע, והוא היה חסר דרישות בחייו החומריים. שנית, הוא מעולם לא דאג או חשש שאלוהים ייקח את כל מה שהיה לו, שהיא גישה של ציות לאלוהים בלבו. כלומר לא היו לו כל דרישות או טענות לגבי השאלות מתי או האם אלוהים ייקח ממנו, והוא לא שאל מדוע, אלא רק רצה להישמע להסדריו של אלוהים. שלישית, הוא מעולם לא האמין שנכסיו נבעו מעבודת כפיו, אלא שאלוהים העניק לו אותם. זו הייתה אמונתו של איוב באלוהים וזה סימן לנחישותו. האם אנושיותו של איוב ועיסוקו היום-יומי האמיתי מובהרים בסיכום הזה שלו בשלושה סעיפים? אנושיותו של איוב ועיסוקו היו חיוניים להתנהלותו הרגועה לנוכח אובדן רכושו. בדיוק בגלל עיסוקו היום-יומי, היו לאיוב שיעור הקומה והנחישות לומר, "יהוה נתן, ויהוה לקח; יהי שם יהוה, מבֹרך," במהלך ניסיונותיו של אלוהים. המילים האלה לא הושגו בן לילה וגם לא קפצו סתם פתאום לראשו. הן היו מה שהוא ראה ורכש במהלך שנים רבות של חווית החיים. בהשוואה לכל מי שרוצה רק את ברכותיו של אלוהים וחושש שאלוהים ייקח ממנו, ושונא זאת ומלין על כך, האין הציות של איוב ממשי מאוד? בהשוואה לכל מי שמאמין שאלוהים קיים, אך מעולם לא האמין שאלוהים שולט בכל, האין איוב הגון וישר ביותר?

הרציונליות של איוב

חוויותיו הממשיות של איוב ואנושיותו הישרה וההגונה פירושן שהוא בחר ושפט בצורה ההגיונית ביותר כשהוא איבד את נכסיו ואת ילדיו. בחירות הגיוניות שכאלה היו בלתי נפרדות מעיסוקיו היום-יומיים וממעשיו של אלוהים שהוא הכיר במהלך חיי היום-יום שלו. כנותו של איוב אפשרה לו להאמין שיד יהוה שולטת בכל. אמונתו אפשרה לו לדעת את עובדת ריבונותו של יהוה אלוהים על הכל. הידע שלו אפשר לו להישמע לריבונותו והסדריו של יהוה אלוהים. הישמעותו אפשרה לו להיות יותר ויותר נאמן ביראתו את יהוה אלוהים. יראתו הפכה אותו לכן יותר ויותר בהישמרותו מרע. בסופו של דבר, איוב נעשה מושלם מפני שירא את אלוהים וסר מרע. ושלמותו עשתה אותו חכם ונתנה לו את הרציונליות הרבה ביותר.

כיצד עלינו להבין את המילה הזו, "רציונלי"? פירוש מילולי הוא שהמשמעות היא של היגיון בריא, חשיבה הגיונית ונכונה, מילים, מעשים ושיפוט נכונים ואמות מוסר נכונות. אך את הרציונליות של איוב לא קל כל כך להסביר. כשנאמר כאן שאיוב היה בעל הרציונליות הרבה ביותר, הדבר נאמר ביחס לאנושיותו ולהתנהלותו לפני אלוהים. מכיוון שאיוב היה הגון, הוא היה מסוגל להאמין ולהישמע לריבונותו של אלוהים, מה שנתן לו ידע שאחרים לא יכלו לרכוש, והידע הזה אפשר לו להבחין, לשפוט ולהגדיר בדיוק רב יותר את מה שארע לו. זה אפשר לו לבחור בדיוק ובחדות רבים יותר מה לעשות ובמה לדבוק. כלומר דבריו, התנהגותו, העקרונות שמאחורי מעשיו והמידות שהוא נהג לפיהן היו קבועים, ברורים ומסוימים, ולא עיוורים, אימפולסיביים או רגשיים. הוא ידע כיצד לנהוג בכל מה שארע לו, הוא ידע כיצד לאזן ולנהוג ביחסים שבין אירועים מורכבים, הוא ידע כיצד לדבוק בדרך שיש לדבוק בה, ויתרה מזאת, הוא ידע כיצד לנהוג בנתינה ובלקיחה של יהוה אלוהים. זה היה עצם הרציונליות של איוב. בדיוק משום שאיוב היה מצויד ברציונליות כזו, הוא אמר, "יהוה נתן, ויהוה לקח; יהי שם יהוה, מבֹרך," כשאיבד את נכסיו ואת בניו ובנותיו.

נוכח כאב גופני רב ומחאות מבני משפחתו וחבריו, וכן נוכח המוות, התנהלותו של איוב בפועל הפגינה שוב את פניו האמיתיים בפני כולם.

פניו האמיתיים של איוב: כנים, טהורים ונטולי העמדת פנים

בואו נקרא את הקטע הבא: "ויצא, השטן, מאת, פני יהוה; וַיַּךְ את-איוב בשחין רע, מכף רגלו עד (ועד) קָדקֳדו. ויקח-לו חרש, להתגרד בו; והוא, יֹשב בתוך-האפר" (איוב ב' 7-8). זהו תיאור של התנהלותו של איוב כשהשחין הכה את גופו. באותו זמן, איוב ישב באפר בעת שהוא סבל את הכאב. איש לא טיפל בו ואיש לא עזר להקל את מכאובי גופו. במקום זאת, הוא השתמש בחרס לגרד מעליו את הפצעים. על פניו, זה היה רק שלב בעינויו של איוב ואין כל קשר בין זה לבין אנושיותו ויראתו את אלוהים, מפני שאיוב לא אמר דבר שיראה את הלך רוחו ודעותיו באותו זמן. אולם מעשיו של איוב והתנהלותו הם בכל זאת ביטוי אמיתי לאנושיותו. בפרק הקודם קראנו שאיוב היה גדול מכל בני קדם. מצד שני, הפסוקים האלה בפרק השני מראים לנו שהגדול מבני קדם לקח חרס להתגרד בו בעודו יושב בתוך האפר. האין ניגוד מובהק בין שני התיאורים הללו? זהו ניגוד המראה לנו את העצמי האמיתי של איוב: חרף מעמדו היוקרתי, הוא מעולם לא אהב אותו ולא התייחס אליו. לא עניינו אותו דעותיהם של אחרים לגבי מעמדו, או השאלה אם למעשיו או להתנהלותו תהיה השפעה שלילית כלשהי על מעמדו. הוא לא התענג על העושר של מעמדו ולא נהנה מהתהילה שנלוותה לו. עניינו אותו רק הערך והמשמעות של חייו בעיני יהוה אלוהים. העצמי האמיתי של איוב היה מהותו ממש: הוא לא אהב פרסום ועושר ולא חי למענם. הוא היה כן וטהור ונטול העמדת פנים.

הפרדתו של איוב בין אהבה לשנאה

צד נוסף באנושיותו של איוב מופגן בחילופי הדברים האלה בינו לבין אשתו: "ותאמר לו אשתו, עֹדך מחזיק בתֻמתך; ברך אלֹהים, ומת. ויאמר אליה, כדבר אחת הנבלות תדברי – גם את-הטוב נקבל מאת האלֹהים, ואת-הרע לא נקבל?" (איוב ב' 9-10). בראותה את סבלו הרב, אשת איוב ניסתה לייעץ לו כדי לסייע לו להיחלץ מהעינוי – אולם ה"כוונות הטובות" לא היו לרוחו של איוב, אלא עוררו את כעסו, משום שהיא הכחישה את אמונתו ואת ציותו ליהוה אלוהים ואף את קיומו של יהוה אלוהים. הדבר היה בלתי נסבל עבור איוב, משום שהוא מעולם לא התיר לעצמו לעשות דבר שהתנגד לאלוהים או פגע בו, שלא לדבר על אחרים. כיצד הוא יכול היה להיוותר אדיש כשהוא שמע אחרים אומרים דברי כפירה ועלבונות נגד אלוהים? לכן הוא קרא לאשתו "נבלה". גישתו של איוב לאשתו הייתה של זעם ושנאה, כמו גם של גערה ונזיפה. זה היה הביטוי הטבעי לאנושיותו של איוב, של הבדלה בין אהבה לשנאה, והיה ייצוג אמיתי של אנושיותו הישרה. לאיוב היה חוש צדק, אשר גרם לו לשנוא את רוחות וגאויות הרוע ולתעב, לגנות ולדחות כפירה אבסורדית, טענות נלעגות וקביעות מגוחכות, ואפשר לו להישאר נאמן לעקרונות ולעמדות הנכונים שלו כשההמון דחה אותו וכשהקרובים אליו ביותר זנחו אותו.

טוב לבו וכנותו של איוב

מאחר שאנחנו יכולים לראות בהתנהלותו של איוב ביטויים של היבטים שונים של אנושיותו, מה אנחנו רואים מאנושיותו של איוב כשהוא פתח את פיו לקלל את יום היוולדו? זה הנושא שנחלוק להלן.

קודם לכן, דיברתי על המקורות לכך שאיוב קילל את יום היוולדו. מה אתם רואים בכך? אילו לבו של איוב היה קשה ונטול אהבה, אילו הוא היה קר וחסר רגש ונטול אנושיות, האם הוא יכול היה להתחשב ברצונות לבו של אלוהים? והאם הוא יכול היה לתעב את היום שבו הוא עצמו נולד כתוצאה מהתחשבות זו? במילים אחרות, אילו איוב היה נטול אנושיות ולבו היה קשה, האם הוא יכול היה לחוש צער משום כאבו של אלוהים? האם הוא יכול היה לקלל את יום היוולדו מפני שאלוהים הצטער עליו? התשובה היא בהחלט לא! מכיוון שהוא היה טוב לב, לאיוב היה אכפת מלבו של אלוהים. מכיוון שהיה אכפת לו, הוא חש את כאבו של אלוהים. משום טוב לבו, הוא סבל עינויים רבים יותר, מכיוון שהוא חש את כאבו של אלוהים. מכיוון שהוא חש את כאבו של אלוהים, הוא החל לתעב את יום היוולדו ולכן הוא קילל אותו. עם זרים, איוב התנהל באופן מופתי במהלך ניסיונותיו. רק קללתו את יום היוולדו מעלה סימן שאלה בנוגע לתומתו ויושרו, או מספקת הערכה שונה. למעשה, זה היה הביטוי האמיתי ביותר למהות אנושיותו של איוב. מהות אנושיותו לא הוסתרה או נעטפה, או תוקנה בידי אחר. כשהוא קילל את יום היוולדו, הוא הפגין את טוב הלב והכנות הטמונים בעומקי לבו. הוא היה כמו מעיין אשר מימיו כה צלולים עד שניתן לראות את קרקעיתו.

לאחר שרוב האנשים ילמדו את כל זאת על איוב, אין ספק שתהיה להם הערכה אובייקטיבית ומדויקת למדי של מהות אנושיותו של איוב. יהיו להם גם הבנה והערכה עמוקה, מעשית ומתקדמת יותר של תומתו ויושרו של איוב, שעליהם אלוהים דיבר. יש לקוות שההבנה וההערכה הללו יעזרו לאנשים לעלות על הדרך של יראת אל והישמרות מרע.

הקשר בין העובדה שאלוהים הפקיד את איוב בידי השטן לבין מטרות עבודתו של אלוהים

על אף שרוב האנשים מכירים כעת בכך שאיוב היה תם וישר וירא אלוהים וסר מרע, ההכרה הזו לא נותנת להם הבנה טובה יותר של כוונותיו של אלוהים. בזמן שהם מקנאים באנושיותו ובעיסוקיו של איוב, הם שואלים את אלוהים את השאלה הבאה: איוב היה כה תם וישר. אנשים מעריצים אותו כל כך. אם כן, מדוע אלוהים מסר אותו בידי השטן וחשף אותו לעינוי כה רב? ודאי קיימות שאלות כאלה בלבם של אנשים רבים – ליתר דיוק, הספק הזה הוא השאלה בלבם של אנשים רבים. מאחר שהדבר מבלבל אנשים כה רבים, עלינו להניח את השאלה הזו על השולחן ולהסביר אותה כראוי.

כל מה שאלוהים עושה הוא נחוץ ויש בכך משמעות יוצאת דופן, משום שכל מה שהוא עושה באדם נוגע לניהולו והושועתו את האנושות. באופן טבעי, העבודה שאלוהים עשה באיוב אינה שונה, על אף שאיוב היה תם וישר בעיני האל. במילים אחרות, בלי קשר למה שאלוהים עושה ולאמצעים הוא נוקט, בלי קשר למחיר או למטרותיו, תכלית פעולותיו אינה משתנה. תכליתו היא לטבוע באדם את דבריו, את דרישותיו ואת רצונו עבור האדם. במילים אחרות, התכלית היא לטבוע באדם את כל מה שאלוהים מאמין שהוא חיובי, בהתאם לצעדיו. זאת על מנת לאפשר לאדם להבין את לבו של אלוהים ואת מהותו, ולאפשר לאדם להישמע לריבונותו והסדריו של אלוהים, ובכך לאפשר לו להשיג את יראת האל וההישמרות מרע – אשר כולם היבט יחיד בתכליתו של אלוהים בכל מעשיו. ההיבט האחר הוא שמכיוון שהשטן הוא ניגוד וכלי שרת בעבודתו של אלוהים, האדם נמסר לעתים קרובות לידי השטן. זה האמצעי שבו אלוהים עושה שימוש כדי לאפשר לאנשים לראות את הרשעות, הכיעור והשפלות של השטן לנוכח פיתויו ומתקפותיו של השטן. כך אלוהים גורם לאנשים לשנוא את השטן ולהיות מסוגלים להכיר ולזהות את מה ששלילי. התהליך הזה מאפשר להם בהדרגה להשתחרר משליטת השטן, מהאשמותיו, הפרעותיו ומתקפותיו – עד שהודות לדברי האל, להכרתם את אלוהים, לציות שלהם לאלוהים, לאמונתם באלוהים וליראתם אותו, הם גוברים על מתקפות השטן ועל האשמותיו. רק אז הם יגאלו לחלוטין מתחומו של השטן. גאולתם של אנשים, פירושה שהשטן הובס, שהם חדלים מלהיות מזון בפיו השטן – שבמקום לבלוע אותם, השטן ויתר עליהם. הסיבה לכך היא שאנשים כאלו הם ישרים, שיש להם אמונה, ציות ויראה כלפי אלוהים, ושהם מתנתקים לחלוטין מהשטן. הם ממיטים חרפה על השטן, הופכים אותו לפחדן ומביסים אותו לחלוטין. נחישותם באמונתם באלוהים, ציותם כלפיו ויראתם אותו מביסים את השטן וגורמים לו לוותר עליהם כליל. רק אנשים כאלו נופלים באמת בנחלת האל וזו מטרתו הסופית של אלוהים בהושעת האדם. אם ברצונם לזכות בישועה וליפול לחלוטין בנחלת האל, על כל חסידי האל לעמוד בפיתויים ובמתקפות, קטנים כגדולים, מצד השטן. בני האדם שיוצאים מפיתויים ומתקפות אלו ומסוגלים להביס לחלוטין את השטן, הם אלה שאלוהים הושיע אותם. כלומר בני האדם שאלוהים הושיע אותם הם אלה שעמדו בניסיונות של אלוהים ושהשטן פיתה והתקיף אותם אינספור פעמים. בני האדם שאלוהים הושיע מבינים את רצונו של אלוהים ואת דרישותיו, הם מסוגלים לקבל ללא עוררין את ריבונותו ואת הסדריו של אלוהים, והם אינם זונחים את הדרך של יראת אל והישמרות מרע לנוכח פיתויי השטן. בני האדם שאלוהים הושיע אותם הם כנים וטובי לב, הם מבחינים בין אהבה לשנאה, יש להם חוש צדק והיגיון, והם מסוגלים לדאוג לאלוהים ולנצור אותו. השטן לא כובל אנשים כאלו. הוא אינו עוקב אחריהם, מאשים אותם או מתעלל בהם – הם חופשיים ומשוחררים לחלוטין. איוב היה אדם חופשי שכזה וזו בדיוק החשיבות של הסיבה לכך שאלוהים מסר אותו לידי השטן.

השטן התעלל באיוב, אך איוב גם הרוויח חירות נצח ושחרור, והרוויח את הזכות לעולם לא להיחשף עוד להשחתה, להתעללות ולהאשמות של השטן, ובמקום זאת לחיות באור פניו של אלוהים, להיות חופשי ובלתי מרוסן, ולחיות בקרב ברכותיו של אלוהים אליו. איש לא יכול לקחת, או להרוס, או לרכוש את הזכות הזו. היא ניתנה לאיוב בתמורה לאמונתו, נחישותו, ציותו ויראתו את אלוהים. איוב שילם בחייו כדי לזכות בשמחה ואושר על פני האדמה, לזכות בזכות ובזכאות שניתנו מהשמיים והוכרו על הארץ, ולעבוד את הבורא באין מפריע כברוא אל אמיתי על פני האדמה. זו הייתה גם התוצאה הגדולה ביותר של הפיתויים שאיוב עמד בהם.

כשאנשים עדיין לא נושעו, השטן לעתים קרובות מפריע לחייהם ואף שולט בחייהם. במילים אחרות, אנשים שלא נושעו הם אסירי השטן, אין להם חירות, השטן לא ויתר עליהם, הם אינם מוסמכים או זכאים לעבוד את אלוהים, הם נרדפים קשות, והשטן מתקיף אותם באכזריות. לאנשים כאלו אין כל שמחה, אין להם זכות לקיום רגיל, ויתרה מזאת, אין להם כל כבוד. רק אם תעמדו ותילחמו בשטן, תוך שימוש באמונתכם באלוהים, בציותכם כלפיו וביראתכם אותו ככלי נשק בקרב לחיים או למוות נגד השטן, כך שתביסו לחלוטין את השטן ותגרמו לו לסוב לאחור ולפחד בכל פעם שהוא יראה אתכם, כך שיזנח לחלוטין את מתקפותיו והאשמותיו נגדכם – רק אז תזכו באמת בישועה ותצאו לחופשי. אם אתם נחושים להינתק מן השטן לחלוטין, אך אינכם מצוידים בכלי הנשק אשר יעזרו לכם להביס אותו, עדיין תהיו נתונים בסכנה. עם חלוף הזמן, לאחר שתעברו עינויים כה רבים בידי השטן עד שלא יוותר בכם עוד שמץ של כוח, אך עדיין לא תצליחו לשאת עדות, ועדיין לא תשתחררו לחלוטין מהאשמות ומתקפות השטן נגדכם, הרי שתהיה לכם תקווה מעטה בלבד לישועה. בסופו של דבר, כשתוכרז השלמת עבודתו של אלוהים, עדיין תהיו נתונים באחיזתו של השטן, ללא יכולת להימלט, וכך לעולם לא יהיו לכם סיכוי או תקווה. אם כן, המשמעות היא שאנשים כאלה יהיו לחלוטין בשבי השטן.

קבלו את ניסיונותיו של אלוהים, גברו על פיתויי השטן, והניחו לכל כולכם ליפול בנחלתו של אלוהים

במהלך עבודתו של אלוהים, שבה הוא מספק את צורכי האדם ותומך בו, אלוהים מספר לאדם את כל רצונו ודרישותיו ומראה לאדם את מעשיו, את טבעו ואת מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. המטרה היא לצייד את האדם בשיעור קומה ולאפשר לו לרכוש אמיתות מסוימות מאלוהים בהיותו חסיד אל – אמיתות שהן כלי הנשק שהאדם מקבל מאלוהים כדי להילחם בשטן. כשבידיו הכלים האלה, על האדם לעמוד במבחניו של אלוהים. לאלוהים יש אמצעים ואפיקים רבים לבחינת האדם, אך כל אחד מהם דורש "שיתוף פעולה" מצד אויבו של אלוהים, השטן. כלומר לאחר שהוא נותן לאדם את הכלים ללחום בשטן, אלוהים מוסר את האדם לידי השטן ומאפשר לשטן "לבחון" את שיעור הקומה של האדם. אם האדם יכול להשתחרר מגדודי השטן, אם באפשרותו לברוח כשהשטן מקיף אותו ולהישאר בחיים, האדם יעבור את המבחן. אולם אם האדם אינו מצליח להשתחרר מגדודי השטן ונכנע לו, הוא לא יעבור את המבחן. יהיה אשר יהיה ההיבט שאלוהים בוחן באדם, הקריטריונים לבחינה זו הם אם האדם ניצב איתן בעדותו כשהשטן תוקף ואם האדם זונח את אלוהים ונכנע ומתמסר לשטן כשהוא לוכד אותו. אפשר לומר שיכולתו של האדם לזכות בישועה תלויה ביכולתו לגבור על השטן ולהביס אותו, ויכולתו להשיג חירות תלויה ביכולתו להרים בכוחות עצמו את כלי הנשק שאלוהים נתן לו כדי לגבור על כבלי השטן, ולגרום לשטן לחלוטין לאבד כל תקווה ולהניח לו. אם השטן מאבד כל תקווה ומוותר על מישהו, פירוש הדבר הוא שהשטן לעולם לא ינסה עוד לקחת את אותו אדם מאלוהים, לעולם לא יאשים או יפריע עוד לאדם זה, ולעולם לא יענה או יתקוף אותו עוד ללא רסן. רק אדם כזה ייפול באמת בנחלת האל. זהו כל התהליך שבו אנשים נופלים בנחלת האל.

האזהרה והנאורות שניתנות לדורות הבאים בעדותו של איוב

בו בזמן שבני האדם יבינו את התהליך שבו אלוהים זוכה באדם לחלוטין, הם גם יבינו את המטרות והחשיבות של העובדה שאלוהים הפקיד את איוב בידי השטן. אנשים כבר לא מוטרדים מעינויו של איוב ויש להם הערכה מחודשת לחשיבותו. הם אינם חוששים עוד שמא הם עצמם יחשפו לאותו פיתוי כמו איוב, והם כבר לא מתנגדים לבואם של הניסיונות של אלוהים או דוחים את בואם. אמונתו של איוב, ציותו ועדותו על התגברות על השטן היו מקור לעזרה ועידוד רבים לאנשים. בני האדם רואים באיוב תקווה לישועתם שלהם, והם רואים שבאמצעות אמונה, ציות ויראת אל, אפשר בהחלט להביס את השטן ולגבור עליו. הם רואים שכל עוד הם מקבלים ללא עוררין את ריבונותו של אלוהים ואת הסדריו, ויש להם הנחישות והאמונה לא לזנוח את אלוהים אחרי שהם איבדו הכל, הם יוכלו להמיט חרפה ותבוסה על השטן. בנוסף הם רואים שהם זקוקים רק לנחישות ולהתמדה כדי לעמוד איתנים בעדותם – אפילו אם פירוש הדבר שהם יאבדו את חייהם – כדי שהשטן יפחד וייסוג במהרה. עדותו של איוב היא אזהרה לדורות הבאים, אשר אומרת להם שאם לא יביסו את השטן, הם לעולם לא יוכלו לפטור את עצמם מההאשמות וההפרעות של השטן או להימלט מההתעללות והמתקפות שלו. עדותו של איוב הפכה דורות מאוחרים יותר לנאורים. הנאורות הזו מלמדת אנשים שרק אם הם תמים וישרים ומסוגלים לירוא את אלוהים ולסור מרע, הם יוכלו לשאת עדות אמיצה על אלוהים. רק אם הם יישאו עדות אמיצה על אלוהים, השטן לא יוכל לעולם לשלוט בהם והם יחיו תחת הנחייתו והגנתו של אלוהים – ורק אז הוא יזכה באמת בישועה. אישיותו של איוב ועיסוק חייו ראויים לחיקוי בכל מי שעוסק בישועה. מה שהוא הביא לידי ביטוי במהלך כל חייו והתנהלותו במהלך ניסיונותיו הם אוצר יקר ערך לכל מי שעוסק בחיפוש הדרך של יראת אל והישמרות מרע.