טבעו הצודק של אלוהים חלק 1

עתה, לאחר שהאזנתם לשיתוף הקודם העוסק בסמכותו של אלוהים, אני בטוח שאתם מצויידים במגוון לא קטן של מילים בנושא. כמה ביכולתכם לקבל, לתפוס ולהבין, הכול תלוי במידת המאמץ שתקדישו לכך. תקוותי היא שתוכלו לגשת לנושא הזה ברצינות. בשום אופן אל לכם להתמודד אתו שלא בלב שלם! האם הכרת סמכותו של אלוהים שווה להכרת שלמותו של אלוהים? ניתן לומר כי הכרת סמכותו של אלוהים היא ראשיתה של הכרת אלוהים עצמו הייחודי, וניתן אף לומר כי הכרת סמכותו של אלוהים פירושה שכבר עברנו בשער להכרת מהותו של אלוהים עצמו הייחודי. הבנה זו היא חלק אחד מהכרת אלוהים. מהו אם כן החלק השני? זהו הנושא שהייתי רוצה לשתף בו היום – טבעו הצודק של אלוהים.

בחרתי בשני קטעים מכתבי הקודש, שבעזרתם אשתף בנושא של היום: הראשון עוסק בהשמדתה של סדום על ידי אלוהים, שאת סיפורה ניתן למצוא בבראשית י"ט: א'-י"א ובבראשית י"ט: כ"ד-כ"ה. השני עוסק בהושעתה של נינוה על ידי אלוהים, שאת סיפורה ניתן למצוא בספר יונה א': א'-ב', בנוסף לפרק ג' ו-ד' בספר זה. אני חושד שכולכם מצפים לשמוע מה יש לי לומר על שני הקטעים האלה. הדברים שאני אומר אינם יכולים כמובן לסטות מנושא הכרת אלוהים עצמו והכרת מהותו, אך מה יהיה מוקד השיתוף של היום? האם מי מכם יודע? אילו חלקים מן השיתוף שלי על "סמכותו של אלוהים" משכו את תשומת לבכם? מדוע אמרתי שרק מי שיש לו סמכות ועוצמה כאלה הוא אלוהים עצמו? מה רציתי להסביר בדברים האלה? על מה רציתי ליידע אתכם? האם סמכותו ועוצמתו של אלוהים הן היבט אחד מן האופן שבו מופגנת מהותו? האם הן חלק ממהותו, אשר מוכיח את זהותו ומעמדו? האם מתוך שאלות אלה, הבנתם מה אני עומד לומר? מה ברצוני שתבינו? חשבו על כך לעומק.

בשל התנגדות עיקשת לאלוהים, האדם מושמד על ידי חרון אפו של אלוהים

תחילה, הבה נעיין בכמה קטעים מכתבי הקודש, המתארים את "השמדת סדום על ידי אלוהים".

(בראשית י"ט 1-11) ויבאו שני המלאכים סדומה בערב ולוט ישב בשער סדום וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה. ויאמר הנה נא אדני סורו נא אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם והשכמתם והלכתם לדרככם ויאמרו לא כי ברחוב נלין. ויפצר בם מאד ויסרו אליו ויבאו אל ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו. טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה. ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אותם. ויצא אליהם לוט הפתחה והדלת סגר אחריו. ויאמר אל נא אחי תרעו. הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קרתי. ויאמרו גש הלאה ויאמרו האחד בא לגור וישפט שפוט עתה נרע לך מהם ויפצרו באיש בלוט מאד ויגשו לשבור הדלת. וישלחו האנשים את ידם ויביאו את לוט אליהם הביתה ואת הדלת סגרו. ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצוא הפתח.

(בראשית י"ט 24-25) ויהוה המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת יהוה מן השמים. ויהפוך את הערים אלוהים ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה.

מתוך הקטעים האלה, לא קשה להבין כי רשעותה ושחיתותה של סדום כבר הגיעה לדרגה המתועבת הן בעיני האדם והן בעיני אלוהים, וכי לפיכך, בעיני אלוהים העיר ראויה היתה להשמדה. אך מה התרחש בתוך העיר בטרם הושמדה? מה יכולים אנשים ללמוד מן ההתרחשויות האלה? מה מראה לאנשים את עמדתו של אלוהים כלפי אירועים אלה על טבעו? כדי להבין את הסיפור כולו, הבה נקרא בעיון את אשר תועד בכתבי הקודש...

שחיתותה של סדום: מעוררת את זעמו של האדם, מעוררת את חרון אפו של אלוהים

בלילה ההוא, קיבל לוט את פניהם של שני שליחים מאלוהים והכין להם משתה. לאחר שאכלו ובטרם שכבו לישון, הקיפו אנשים מכול רחבי העיר את ביתו של לוט וקראו ללוט. בכתבי הקודש מתועד כי אמרו, "איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אותם." מי אמר את הדברים האלה? למי נאמרו? אלה הם דבריהם של אנשי סדום, שאותם צעקו מחוץ לביתו של לוט ושנועדו ללוט. מהי ההרגשה, כששומעים את הדברים האלה? האם אתם זועמים? האם דברים אלה מחליאים אתכם? האם אתם רותחים מזעם? האין הדברים האלה מצחינים בצחנת השטן? האם ביכולתכם לראות דרכם את הרוע והחשכה שבעיר הזו? האם ביכולתכם לחוש באכזריות ובברבריות של התנהגות האנשים האלה, דרך דבריהם? האם ביכולתכם לחוש בעומק השחיתות שלהם, דרך התנהגותם? האם אין זה קשה לראות דרך תוכן דבריהם, כי טבעם המרושע והפראי הגיע לרמה שמעבר לשליטתם? פרט ללוט, כול אדם ואדם בעיר הזו לא היה שונה בדבר מן השטן. עצם מראהו של אדם אחר גרם לאנשים האלה לרצות להזיק לו ולכלותו... הדברים האלה אינם רק נותנים לנו תחושה על טבעה המבעית והמזעזע של העיר, וכן על הילת המוות שסביבה. הם אף נותנים לנו תחושה על רשעותה ואכזריותה.

כאשר מצא את עצמו פנים אל פנים מול כנופייה של ביריונים לא אנושיים, בני אדם שהיו מלאים שאיפה המכלה את הנפש, כיצד הגיב לוט? על פי כתבי הקודש: "אל נא... תרעו. הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קרתי". בדבריו, התכוון לוט לזאת: הוא היה מוכן לוותר על שתי בנותיו כדי להגן על השליחים. מתוך היגיון, היה על האנשים להסכים לתנאיו של לוט ולעזוב את שני השליחים לנפשם. אחרי הכול, השליחים היו להם זרים לגמרי, בני אדם שלא היה להם כול קשר אליהם. שני השליחים האלה מעולם לא פגעו באינטרסים שלהם. אולם כיוון שהיו מונעים על ידי טבעם המרושע, הם לא הסתפקו בכך, אלא רק הגבירו את מאמציהם. כאן יכולים עוד מחילופי הדברים ביניהם להעניק לנו ללא ספק תובנה נוספת על טבעם המרושע האמיתי של אנשים אלה. יחד עם זאת, הם אף מאפשרים לנו לדעת ולהבין את הסיבה לרצונו של אלוהים להשמיד את העיר הזו.

מהו אם כן הדבר הבא שהם אמרו? כנאמר בכתבי הקודש: "ויאמרו גש הלאה ויאמרו האחד בא לגור וישפט שפוט עתה נרע לך מהם ויפצרו באיש בלוט מאד ויגשו לשבור הדלת". מדוע רצו לשבור את הדלת? הסיבה היא שהשתוקקו יתר על המידה לפגוע בשני השליחים האלה. מה עשו שני השליחים האלה בסדום? מטרת בואם היתה להציל את לוט ומשפחתו. אולם אנשי העיר חשבו בטעות שהם באו לקבל משרות רשמיות. מבלי לשאול למטרתם, השערה בלבד היא שגרמה לעיר לרצות לפגוע באכזריות בשני השליחים. רצונם היה לפגוע בשני אנשים שלא היה להם כול קשר אליהם. ברור כי אנשי העיר הזו איבדו לחלוטין את אנושיותם ואת ההיגיון שלהם. דרגת טירופם ופראותם כבר לא היתה שונה מטבעו המרושע של השטן, הפוגע בבני אדם ומכלה אותם.

כאשר דרשו את האנשים האלה מלוט, מה עשה לוט? ידוע לנו מן הטקסט כי לוט לא מסר אותם. האם לוט הכיר את שני השליחים האלה של אלוהים? מובן שלא! אך מדוע הצליח להציל את שני האנשים האלה? האם ידע מה באו לעשות? על אף שלא היה מודע לסיבת בואם, הוא ידע שהם משרתי אלוהים, ולפיכך אירח אותם. העובדה שיכול היה לכנות את משרתי אלוהים האלה בשם אדונים, מראה כי לוט הלך בדרך כלל בדרכי אלוהים, שלא כמו האחרים בעיר סדום. לפיכך כששליחי אלוהים באו אליו, הוא סיכן את חייו כדי לארח את שני המשרתים האלה. יתרה מזאת, הוא אף הציע את שתי בנותיו במקום שני המשרתים האלה, כדי להגן עליהם. זהו מעשהו הצודק של לוט. זהו גם ביטוי מוחשי לטבעו ומהותו של לוט, וזוהי גם הסיבה לכך שאלוהים שלח את השליחים להציל את לוט. כשעמד מול סכנה, הגן לוט על שני השליחים האלה מבלי להתחשב בשום דבר אחר. הוא אף ניסה להחליף את שתי בנותיו תמורת ביטחונם של המשרתים. פרט ללוט, האם היה עוד מישהו בעיר שיכול היה לעשות דבר כזה? כפי שמוכיחות העובדות – לא! אין צורך לומר אם כן שכל האנשים בסדום, מלבד לוט, היו מטרה להשמדה, ואף מטרה שהיתה ראויה להשמדה.

סדום נחרבת עד היסול משום שפגעה בחרון אפו של אלוהים

לאחר שאנשי סדום ראו את שני המשרתים האלה, הם לא שאלו לסיבת בואם, ואיש אף לא שאל אם באו להפיץ את רצון אלוהים. ההפך הוא הנכון, הם התקבצו לכנופייה ומבלי להמתין להסבר, באו לתפוס את שני המשרתים האלה כמו כלבי פרא או זאבים מרושעים. האם אלוהים צפה בדברים האלה בעת התרחשותם? מה היו המחשבות שחשב אלוהים בלבו על התנהגות אנושית מעין זו, על דבר מעין זה? אלוהים החליט להשמיד את העיר הזו. הוא לא יהסס ולא יחכה, ולא ימשיך להפגין סבלנות. יומו הגיע והוא החל אפוא בפעולה שחפץ לעשות. כך נאמר בבראשית י"ט: כ"ד-כ"ה, "ויהוה המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת יהוה מן השמים. ויהפוך את הערים אלוהים ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה". שני הפסוקים האלה מספרים לבני האדם על השיטה שבה השמיד אלוהים את העיר הזו. הם אף מספרים לבני האדם מה השמיד אלוהים. דבר ראשון, מסופר בכתבי הקודש כי אלוהים שרף את העיר באש וכי די היה בעוצמת האש כדי להשמיד את כול בני האדם ואת צמח האדמה. כלומר האש שנפלה מן השמיים לא רק השמידה את העיר. היא השמידה גם את כול בני האדם וכול יצור חי בתוכה, מבלי להותיר כול זכר. לאחר שהעיר הושמדה, האדמה היתה שוממה מכול דבר חי. לא היו עוד חיים ולא כול סימן לחיים. העיר הפכה לשממה, מקום ריק בו שוררת דממת מוות. לא יהיו עוד מעשים רעים נגד אלוהים במקום הזה. לא יהיו עוד טבח ושפיכות דמים.

מדוע רצה אלוהים לשרוף את העיר הזו עד היסוד? מה אתם יכולים לראות כאן? האם אלוהים יכול היה לשאת כי האנושות והטבע, הברואים שלו, יושמדו כך? אם ביכולתכם להבחין בכעסו של יהוה אלוהים מתוך האש שהוטלה מן השמיים, לא קשה לראות את רמת זעמו מתוך יעד ההשמדה שלו וכן מתוך המידה שבה הושמדה העיר הזו. כאשר אלוהים מתעב עיר, הוא יטיל עליה את עונשו. כאשר אלוהים נגעל מעיר, הוא ייתן אזהרות חוזרות ונשנות, שיודיעו לבני האדם על כעסו. אולם כאשר אלוהים מחליט לשים קץ לעיר ולהשמידה – כלומר כאשר נגרם עלבון לחרון אפו ולמלכותיותו – הוא לא ייתן עוד עונשים או אזהרות, אלא ישמיד אותה ישירות. הוא יגרום לה להיעלם כליל. זהו טבעו הצודק של אלוהים.

לאחר התנגדותה ועוינותה החוזרת ונשנית של סדום כלפיו, מוחה אותה אלוהים כליל מעל פני האדמה

עתה משיש לנו הבנה כללית על טבעו הצודק של אלוהים, נוכל לחזור להפנות את תשומת לבנו לעיר סדום – שאלוהים ראה בה עיר של חטא. על ידי הבנת מהותה של העיר הזו, נוכל להבין מדוע רצה אלוהים להשמידה ומדוע השמיד אותה באופן כה מוחלט. מתוך כך, נוכל ללמוד להכיר את טבעו הצודק של אלוהים.

מנקודת מבט אנושית, היתה סדום עיר שיכולה היתה להשביע באופן מלא את תשוקתו של האדם ואת הרוע שבאדם. מפתה ומכשפת, עם מוסיקה וריקודים לילה אחר לילה, שגשוגה גרם לבני אדם התפעלות וטירוף. הרוע שלה שחק את לבבות בני האדם וכישף אותם עד כדי ניוון. היתה זו עיר שרוחות טמאות ורוחות רעות השתוללו בה. היא היתה מלאה עד גדותיה חטא ורצח, ריח דם וריקבון. היתה זו עיר שגרמה לבני אדם להצטמרר עד לשד עצמותיהם, עיר שבני אדם נרתעו ממנה. איש מאנשי העיר הזו – גבר או אשה, צעיר או זקן – לא חיפש את דרך האמת. איש לא השתוקק לאור ולא כמה להתרחק מחטא. הם חיו תחת השליטה, ההשחתה והולכת השולל של השטן. הם איבדו את אנושיותם, הם איבדו את שפיותם ואיבדו את מטרת קיומו המקורית של האדם. הם ביצעו אין ספור חטאים של התנגדות לאלוהים. הם סירבו להנחייתו והתנגדו לרצונו. מעשיהם הרעים הם שלקחו את האנשים האלה, את העיר וכל יצור חי בתוכה, צעד אחר צעד, במורד נתיב ההשמדה.

על אף ששני הקטעים האלה אינם מתעדים את הפרטים המתארים את מידת שחיתותם של אנשי סדום, אלא רק את התנהגותם כלפי שני משרתי אלוהים בעקבות הגעתם של האחרונים לעיר, אמת פשוטה יכולה לחשוף את המידה שבה היו אנשי סדום רעים, מושחתים והתנגדו לאלוהים. בכך נחשפו גם פניה ומהותה האמיתיות של העיר. לא זו בלבד שהם לא קיבלו את אזהרותיו של אלוהים, הם אף לא פחדו מעונשו. ההפך הוא הנכון, הם בזו לכעסו של אלוהים. הם התנגדו לאלוהים בעיוורון. אין זה משנה מה עשה וכיצד עשה זאת, טבעם המרושע רק התגבר, והם התנגדו לאלוהים שוב ושוב. אנשי סדום היו עוינים כלפי קיומו של אלוהים, בואו, עונשו, ועוד יותר מכך, אזהרותיו. הם לא ראו דבר אחר בעל ערך סביבם. הם כילו ופגעו בכול בני האדם שניתן היה לכלותם ולפגוע בהם, ויחסם למשרתי אלוהים לא היה שונה. באשר לכלל המעשים הרעים שביצעו אנשי סדום, הפגיעה במשרתי אלוהים היתה רק קצה הקרחון, וטבעם המרושע שאותו חשף הדבר, הסתכם למעשה בלא יותר מטיפה בים עצום ממדים. אלוהים בחר אפוא להשמיד אותם באש. אלוהים לא השמיד את העיר בעזרת מבול, הוריקן, רעידת אדמה, צונאמי, או בכל שיטה אחרת. מה סימן השימוש של אלוהים באש כדי להשמיד את העיר הזו? משמעותו היתה השמדה מוחלטת של העיר. משמעותו היתה כי העיר נעלמה לחלוטין מעל פני האדמה ומן הקיום. המלה "השמדה" מתייחסת כאן להיעלמות צורתה של העיר והמבנה או המראה החיצוני שלה. משמעותה היא גם כי נשמותיהם של בני האדם שבתוך העיר חדלו מלהתקיים, לאחר שהוכחדו לחלוטין. במלים פשוטות, כול בני האדם, האירועים והדברים שהיו קשורים לעיר, הושמדו. העולם הבא לא יהיה מנת חלקם, ואף לא תחיית המתים. אלוהים הכחיד אותם מן האנושות, בריאתו, אחת ולתמיד. "השימוש באש" סימן את עצירת החטא, ומשמעותו היתה סוף לחטא. החטא הזה יחדל להתקיים ולהתפשט. משמעותו היתה כי הרוע של השטן איבד את הקרקע שהזינה אותו וכן את בית הקברות שהעניק לו מקום לשהות ולחיות בו. במלחמה בין אלוהים לבין השטן, השימוש של אלוהים באש הוא סימן ההיכר של ניצחונו, שהשטן מסומן בו. השמדתה של סדום היא צעד מוטעה מאוד בשאיפתו של השטן להתנגד לאלוהים על ידי השחתת בני אדם וכילויים, ובדומה לכך, זהו סימן מעורר ענווה לתקופה בהתפתחותה של האנושות, שבה האדם דחה את הנחייתו של אלוהים והפקיר את עצמו למידות רעות. זאת ועוד, זהו תיעוד של התגלות אמיתית של טבעו הצודק של אלוהים.

כשהאש שאלוהים שלח מן השמיים הפכה את סדום לעפר ואפר, משמעות הדבר היתה כי העיר ששמה "סדום" חדלה מלהתקיים, וכך גם כל דבר בתוך העיר עצמה. היא הושמדה על ידי כעסו של אלוהים. היא נעלמה בשל חרון אפו ומלכותיותו של אלוהים. בזכות טבעו הצודק של אלוהים, קיבלה סדום את עונשה הצודק. בזכות טבעו הצודק של אלוהים, היא באה אל סופה הצודק. קץ קיומה של סדום נבע מן הרוע שבה, והוא נבע גם מרצונו של אלוהים לא להביט שוב לעולם על העיר הזו, ואף לא על איש מן האנשים שחיו בה ועל דבר מן החיים שצמחו בתוך העיר. רצונו של אלוהים "שלא להביט שוב לעולם על העיר" הוא חרון אפו, וכן מלכותיותו. אלוהים שרף את העיר מפני שרשעותה והחטא שבה גרמו לו להרגיש כעס, גועל ותיעוב כלפיה, ולבקש שלא לראות שוב לעולם אותה, איש מן האנשים ואף לא אחד מן היצורים החיים שבתוכה. לאחר שהעיר סיימה לבעור ונותר ממנה רק אפר, היא חדלה באמת מלהתקיים בעיני אלוהים. גם זיכרונותיו ממנה נעלמו, נמחקו. משמעות הדבר היא כי האש שנשלחה מן השמיים לא רק השמידה את העיר סדום כולה ואת האנשים מלאי הרשע שבתוכה, ולא רק השמידה את כול הדברים שבתוך העיר, אשר הוכתמו בחטא. עוד יותר מכך, האש הזו השמידה את הזיכרונות על הרוע של האנושות והתנגדותה לאלוהים. זו היתה מטרתו של אלוהים בשריפת העיר.

חלק זה מן האנושות נעשה מושחת עד הקצה. הם לא ידעו מיהו אלוהים ומאין הם באו. אילו הזכרתם את אלוהים, האנשים האלה היו תוקפים, משמיצים ומחללים את הקודש. גם כשמשרתי אלוהים באו להפיץ את אזהרתו, האנשים המושחתים האלה לא רק שלא הפגינו כול סימן לחרטה, הם לא זנחו את התנהגותם המרושעת. ההפך הוא הנכון, הם פגעו בחוצפה במשרתי אלוהים. מה שהם הביעו וחשפו היה טבעם ומהותם, איבה קיצונית לאלוהים. ניתן לראות כי התנגדותם של אנשים מושחתים אלה לאלוהים היתה יותר מאשר חשיפה של טבעם המושחת, כפי שהיתה יותר מאשר מקרה של השמצה או לעג הנובעים מחוסר הבנה של האמת. לא טיפשות ולא בורות הן שגרמו להתנהגותם הרעה. הדבר לא היה מפני שהאנשים האלה רומו, ובהחלט לא מפני שהוטעו. התנהגותם הגיעה לרמה של איבה מחוצפת באופן שערורייתי, התנגדות ומרד נגד אלוהים. התנהגות אנושית מעין זו היתה ללא ספק מעוררת את זעמו של אלוהים, את זעם טבעו – טבע שאין לפגוע בו. אלוהים נותן אפוא פורקן ישיר וגלוי לחרון אפו ולמלכותיותו. זהו גילוי אמיתי של טבעו הצודק. אל מול עיר העולה על גדותיה מרוב חטא, חפץ אלוהים להשמידה בדרך המהירה ביותר שאפשר. הוא שאף להכחיד את בני האדם שבתוכה ואת כול חטאיהם בדרך המלאה ביותר, לגרום לאנשי העיר הזו לחדול להתקיים ולמנוע מן החטא שבמקום הזה להתרבות. הדרך המהירה והמלאה ביותר לעשות זאת, היתה לשרוף אותה באש. עמדתו של אלוהים כלפי אנשי סדום לא היתה נטישה או התעלמות, אלא בעזרת חרון אפו, מלכותיותו וסמכותו, הוא העניש, הכה והשמיד לחלוטין את האנשים האלה. עמדתו כלפיהם לא היתה עמדה של השמדה פיסית בלבד, אלא גם של השמדת הנשמה, הכחדה נצחית. זוהי ההשלכה האמיתית של רצון אלוהים כי "יחדלו להתקיים".