המשך של הדבר מופיע בבשר

Recital-latest-expression
המשך של הדבר מופיע בבשר

קטגוריה אחת

Recital-utterances-of-christ-of-the-last-days
אמירותיו של המשיח של אחרית הימים (קטעים נבחרים)

הבינו את יחסו של אלוהים והשליכו מעליכם תפיסות שגויות על אלוהים

האל הזה שאתם מאמינים בו כרגע – האם אי-פעם חשבתם לעצמכם איזה מין אל הוא? כשהוא רואה אדם רע עושה דברים רעים, האם הוא בז לו? (הוא בז לו.) כשהוא רואה טעויות של בני אדם בורים, מה יחסו? (עצב.) כשהוא רואה בני אדם גונבים את המנחות שלו, מה יחסו? (הוא בז להם.) זה ברור מאוד, נכון? כשאלוהים רואה מישהו נוהג באי זהירות באמונתו באלוהים ולא מחפש את האמת, מה יחסו? אתם לא לגמרי בטוחים בתשובה לשאלה הזו, נכון? אי זהירות היא יחס שהוא לא חטא, ולא פוגע באלוהים. בני האדם סבורים שהיא לא צריכה להיחשב לטעות גסה. אם כך, מה לדעתך יחסו של אלוהים כלפיה? (הוא לא מוכן להגיב אליה.) לא מוכן להגיב אליה – איזה מין יחס הוא זה? אלוהים דווקא מזלזל בבני אדם כאלה ובז לבני אדם כאלה! אלוהים מגיב לבני אדם כאלה בכך שהוא מפנה אליהם עורף. גישתו היא לזנוח אותם, לא לעבוד עליהם כלל, לרבות נאורות, הארה, ייסורים או משמעת. בני אדם כאלה פשוט לא נחשבים בעבודתו של אלוהים. מה יחסו של אלוהים לבני אדם שמעוררים את זעמו ופוגעים בצווים המנהליים שלו? תיעוב עמוק! אלוהים זועם עד מאוד על בני אדם שלא מצטערים על כך שהם עוררו את זעמו! "זועם" היא רק הרגשה, מצב רוח. זעם לא יכול לייצג יחס ברור. אולם ההרגשה הזו, מצב הרוח הזה, יביא לסוף לאדם הזה: היא תמלא את אלוהים בתיעוב עמוק! מה ההשלכות של התיעוב העמוק הזה? ההשלכות שלו הן שאלוהים יזנח את האדם הזה ולא יגיב אליו בינתיים. הוא יחכה שהם יטופלו במהלך הענישה. מה זה מרמז? האם עדיין יש לאדם הזה סוף? אלוהים מעולם לא התכוון לתת סוף לאדם כזה! אם כן, המצב שבו אלוהים לא מגיב לאדם כזה כרגע הוא מצב תקין, הלא כן? (כן.) כיצד אדם כזה צריך להתכונן כעת? הוא צריך להתכונן להשלכות השליליות של התנהגותו ולדברים הרעים שהוא גרם להם. זו התגובה של אלוהים לאדם כזה. לכן, אני אומר כעת בבירור לבני אדם כאלה: אל תשלו את עצמכם עוד, ואל תחזיקו בתקוות שווא. אלוהים לא יהיה סובלני עד אין קץ. הוא לא יסבול את הסגת הגבול והמרדנות של בני האדם האלה עד אין קץ. יש כאלה שיאמרו: "ראיתי גם כמה בני אדם כאלה. כשהם מתפללים, אלוהים נוגע ללבם במיוחד, והם בוכים בכי תמרורים. הם בדרך כלל מאושרים מאוד. נדמה שאלוהים שוכן בקרבם ומכוון אותם." אל תאמרו את השטויות האלה! בכי התמרורים שלהם אין פירושו בהכרח שאלוהים נוגע ללבם או שאלוהים שוכן בקרבם, ועל אחת כמה וכמה אין פירוש הדבר שאלוהים מכוון אותם. אם בני האדם מכעיסים את אלוהים, האם אלוהים בכל זאת יכוון אותם? באופן כללי, כשאלוהים מחליט לסלק מישהו, לנטוש אותו, לאדם הזה כבר אין סוף. לא משנה כמה בני האדם האלה מרוצים מעצמם כשהם מתפללים, ולא משנה כמה הם בטוחים שאלוהים שוכן בלבם – זה כבר לא חשוב. מה שחשוב הוא שאלוהים לא צריך ביטחון כזה ושאלוהים כבר דחה את האדם הזה. גם לא חשוב כיצד מטפלים בו לאחר מכן. מה שחשוב הוא שכרגע, האדם הזה מכעיס את אלוהים, ושסופו כבר נקבע. אם אלוהים החליט שלא להושיע אדם כזה, הוא יישאר מאחור להיענש. זה יחסו של אלוהים.

על אף שאהבה היא חלק ממהותו של אלוהים, ועל אף שהוא מרחם על כולם, בני האדם מתעלמים מהעובדה שמהותו היא גם כבוד, ושוכחים אותה. העובדה שיש בו אהבה אין פירושה שבני האדם יכולים לפגוע בו בחופשיות ושאין לו רשות או תגובות. העובדה שיש לו רחמים אין פירושה שאין לו עקרונות בהתייחסותו לבני האדם. אלוהים חי. הוא באמת קיים. הוא לא בובה דמיונית על חוט או משהו אחר. מכיוון שהוא קיים, עלינו להקשיב בזהירות לקול לבו כל הזמן, לשים לב ליחסו ולהבין את רגשותיו. אסור לנו להשתמש בדמיונות של בני האדם כדי להגדיר את אלוהים, ואסור לנו להכפיף את אלוהים למחשבות והרצונות של בני האדם ולכפות על אלוהים את סגנונו וחשיבותו של האדם באופן שבו הוא מתייחס אל האנושות. אם אתם עושים זאת, אתם מכעיסים את אלוהים, אתם מתגרים בחרון אפו של אלוהים, ואתם קוראים תיגר על כבודו של אלוהים! לפיכך, אחרי שהבנתם את חומרת העניין, אני מפציר בכל אחד ואחד מכם להיות זהיר ושקול במעשיו. היו זהירים ושקולים בדיבורכם. ובאשר לאופן שבו אתם מתייחסים לאלוהים, ככל שתהיו יותר זהירים ושקולים, כך ייטב! כשאתם לא מבינים מה יחסו של אלוהים, אל תדברו ברשלנות, אל תהיו רשלנים במעשיכם ואל תדביקו תוויות ברשלנות. יותר מכך, אל תסיקו מסקנות באופן שרירותי. במקום זאת, עליכם להמתין ולחפש. זה גם ביטוי של יראת האל והישמרות מרע. אם תוכלו להשיג את המטרה הזו מעל הכל, ואם תאמצו את היחס הזה מעל הכל, אלוהים לא יאשים אתכם בטיפשותכם, בורותכם וחוסר ההיגיון שלכם. במקום זאת, משום חששכם מפגיעה באלוהים, כבודכם כלפי כוונותיו של אלוהים ומוכנותכם להישמע לו, אלוהים יזכור אתכם, יכוון אתכם ויהפוך אתכם לנאורים, או יהיה סובלני לבוסריות והבורות שלכם. מצד שני, אם יחסכם כלפי אלוהים יהיה מזלזל – אם תמתחו ביקורת על אלוהים באופן שרירותי, ואם תנחשו ותגדירו את כוונתו של אלוהים באופן שרירותי – אלוהים יגזור את דינכם, יטיל עליכם משמעת ואפילו יעניש אתכם, או שהוא יעביר לכם מסר. ייתכן שהמסר הזה יהיה קשור לסופכם. לפיכך, אני בכל זאת רוצה להדגיש זאת פעם נוספת, ולהודיע לכל הנוכחים להיות זהירים ושקולים לגבי כל מה שמגיע מאלוהים. אל תדברו ברשלנות, ואל תהיו רשלנים במעשיכם. לפני שאתם אומרים דבר מה, עליכם לחשוב: האם הדברים האלה יכעיסו את אלוהים? האם הדברים האלה מבטאים יראת אל? אפילו בעניינים פשוטים, עליכם בכל זאת לנסות לענות על השאלות האלה וממש לחשוב עליהן. אם אתם יכולים באמת לנהוג על פי העקרונות האלה בכל מקום, בכל הדברים ובכל זמן, במיוחד בקשר לעניינים שאתם לא מבינים, אלוהים תמיד יכוון אתכם ותמיד ייתן לכם נתיב לצעוד בו. ללא קשר לרושם שבני האדם יוצרים, אלוהים רואה הכל בבירור ובפשטות, והוא יספק לכם הערכה מדויקת וראויה של הרשמים האלה. לאחר שתחוו את הניסיון הסופי, אלוהים ייקח את התנהגותכם הכוללת ויסכם אותה כדי לקבוע את סופכם. התוצאה הזו תשכנע את כולם מעבר לכל ספק. מה שאני רוצה לומר לכם הוא שכל מעשה שלכם, כל פעולה שלכם וכל מחשבה שלכם יכריעו את גורלכם.

מי קובע את סופו של האדם

יש עוד עניין חשוב מאוד, והוא יחסכם לאלוהים. היחס הזה הוא חיוני! הוא קובע אם דרככם תוביל אתכם בסופו של דבר לחורבן או ליעד יפהפה שאלוהים הכין לכם. בעידן המלכות, אלוהים כבר עבד יותר מ-20 שנה, ובמהלך 20 השנים האלה, יכול להיות שלבכם לא היו בטוחים לגבי הביצועים שלכם. עם זאת, אלוהים ערך בלבו רישום ממשי ונכון של כל אחד ואחד מכם. החל מהרגע שבו כל אדם הופך לחסיד שלו, מתחיל להאזין להטפותיו ולהבין את האמת יותר ויותר וכלה ברגע שהאדם הזה ממלא את חובתו – אלוהים מנהל רישום של כל אחד מהרשמים האלה. כשאדם כלשהו ממלא את חובתו, כשהוא ניצב בפני נסיבות שונות וניסיונות שונים, מה יחסו של האדם הזה? איך הוא ממלא את חובתו? מה הוא מרגיש כלפי אלוהים בלבו? אלוהים עורך רישום של כל זה – תיעוד של כל זה. אולי מנקודת מבטכם, העניינים האלה מבלבלים. עם זאת, מזווית מבטו של אלוהים, הם ברורים כשמש, ואין כל סימן לרישול. זה עניין שקשור לסופו של כל אדם ואדם, וכן לגורלו וסיכוייו העתידיים. יתרה מזאת, כאן אלוהים משקיע את כל מאמציו הקפדניים. משום כך, אלוהים לא מעז לזנוח את העניין הזה, והוא לא יסבול אף רישול בנושא. אלוהים עורך את הרישום הזה של האנושות, והוא עורך רישום של כל חסידיו, מהראשית ועד התכלית. היחס שלכם כלפי אלוהים בעת הזו יקבע את גורלכם. האין זאת כך? אם כן, האם אתם חושבים שאלוהים צודק? האם מעשיו של אלוהים ראויים? האם יש לכם עדיין דימוי שונה של אלוהים בדעתכם? (לא.) אם כן, האם אתם אומרים שאלוהים קובע את סופו של האדם, או שהאדם הוא שקובע אותו בעצמו? (אלוהים קובע אותו.) מי קובע אותו? (אלוהים.) אתם לא בטוחים, נכון? אחים ואחיות מכנסיות הונג קונג, השמיעו את קולכם – מי קובע זאת? (האדם קובע זאת בעצמו.) האדם קובע זאת בעצמו? אם כן, האם פירוש הדבר שאין לכך שום קשר לאלוהים? מי מהכנסיות הקוריאניות רוצה להשמיע את קולו? (אלוהים קובע את סופו של האדם על פי פעולותיו ומעשיו, ועל פי הנתיב שהוא צועד בו.) זו תשובה מאוד אובייקטיבית. יש כאן עובדה שעליי לגלות לכם: במהלך עבודת הישועה של אלוהים, הוא קובע רף לאדם. הרף הזה הוא שהאדם יוכל להישמע לדבר האל ולצעוד בדרכו של אלוהים. הרף הזה הוא מה שמשמש בשיקולים על סופו של האדם. אם אתם נוהגים על פי הרף הזה של אלוהים, אתם יכולים לזכות בסוף טוב. אם לא, אתם לא יכולים לזכות בסוף טוב. אם כן, מי אתם אומרים שקובע את הסוף הזה? אלוהים לא קובע אותו לבדו – אלוהים והאדם קובעים אותו ביחד. האם זה נכון? (כן.) מדוע? משום שאלוהים הוא זה שרוצה באופן פעיל לעסוק בעבודה של הושעת האנושות, ולהכין יעד יפהפה לאדם. האדם הוא המטרה של עבודתו של אלוהים, והסוף הזה, היעד הזה, הוא מה שאלוהים מכין לאדם. אילו לא הייתה מטרה לעבודתו של אלוהים, הוא לא היה צריך לעשות את העבודה הזו. אילו אלוהים לא היה עושה את עבודתו, לא הייתה לאדם הזדמנות לישועה. האדם הוא מטרת הישועה, ועל אף שהאדם הוא הצד הפסיבי בתהליך הזה, יחסו של הצד הזה היא שקובעת אם אלוהים יצליח בעבודתו להושעת האנושות. אלמלא ההכוונה שאלוהים מעניק לכם, לא הייתם יודעים מה הרף שלו ולא הייתה לכם מטרה. אם יש לכם את הרף הזה, המטרה הזו, אך אתם לא מסוגלים לשתף פעולה, לא מנהיגים זאת, לא משלמים את המחיר, הרי שאתם בכל זאת לא תשיגו את הסוף הזה. זו הסיבה שאנחנו אומרים שלא ניתן להפריד את הסוף הזה מאלוהים, ושלא ניתן להפריד אותו מהאדם. ועכשיו אתם יודעים מי קובע את סופו של האדם.

בני האדם נוטים להגדיר את אלוהים על פי ניסיונם

כשדנו בנושא של הכרת האל, האם הבחנתם במשהו? האם הבחנתם שיחסו הנוכחי של אלוהים השתנה? האם יחסו של אלוהים כלפי האנושות לא יכול להשתנות? האם אלוהים יישא זאת תמיד, וירעיף את כל אהבתו ורחמיו על האדם עד אין קץ? העניין הזה נוגע גם למהותו של אלוהים. בואו נחזור לשאלת הבן האובד לכאורה שדנו בה קודם לכן. אחרי שהשאלה הזו נשאלה, תשובותיכם לא היו ברורות במיוחד. במילים אחרות, אתם עדיין לא מבינים היטב את כוונותיו של אלוהים. ברגע שבני האדם יודעים שאלוהים אוהב את האנושות, הם מגדירים את אלוהים כסמל לאהבה: מעשיהם של בני האדם, התנהגותם, יחסם לאלוהים ומרדנותם לא חשובים כלל, משום שיש לאלוהים אהבה, ומשום שאהבתו של אלוהים לא יודעת גבול ולא ניתנת למדידה יש לאלוהים אהבה, ולכן הוא יכול להיות סובלני כלפי בני האדם. יש לאלוהים אהבה, ולכן הוא יכול להיות רחום כלפי בני האדם, רחום כלפי בוסריותם, רחום כלפי בורותם ורחום כלפי מרדנותם. האם זה באמת המצב? מבחינת בני אדם מסוימים, לאחר שהם חוו את סבלנותו של אלוהים פעם אחת או פעמים ספורות, הם מתייחסים אליה כאל נכס להבנתם את אלוהים וסבורים שאלוהים יהיה סבלן ורחום כלפיהם לנצח נצחים, ולאורך חייהם, הם מתייחסים לסבלנותו של אלוהים כאל רף לאופן שבו אלוהים מתייחס אליהם. יש גם כאלה שלאחר שהם חוו את סובלנותו של אלוהים פעם אחת, הם מגדירים את אלוהים אחת ולתמיד כסובלני, והסובלנות הזו היא ללא גבול, ללא תנאים ואף ללא כל עקרונות. האם הסברות האלה נכונות? בכל פעם שאנחנו דנים במהותו של אלוהים או בטבעו של אלוהים, אתם נראים מבולבלים. כשאני רואה אתכם מצב כזה, אני קצת כועס. שמעתם אמיתות רבות בנוגע למהותו של אלוהים. הקשבתם גם לנושאים רבים בנוגע לטבעו של אלוהים. עם זאת, בדעתכם, העניינים האלה והאמת של ההיבטים האלה הם רק זיכרונות המבוססים על תיאורה ומילים כתובות. אף אחד מכם לא מסוגל לחוות את טבעו האמיתי של אלוהים בחייו הממשיים, ואתם גם לא יכולים פשוט להבין מהו טבעו של אלוהים. לפיכך, אתם פזורי דעת באמונותיכם – לכולכם יש אמונה עיוורת, עד כדי כך שיחסכם לאלוהים מזלזל ואתם מבטלים אותו כלאחר יד. לאן מוביל יחס כזה לאלוהים? הוא מוביל אתכם מיד להסיק מסקנות לגבי אלוהים. ברגע שאתם מתחילים להכיר את אלוהים במקצת, אתם חשים סיפוק רב, אתם חשים כאילו זכיתם באלוהים כולו. לאחר מכן, אתם מסיקים שכך הוא אלוהים, ואתם לא מניחים לו לנוע בחופשיות. ובכל פעם שאלוהים עושה משהו חדש, אתם פשוט לא מודים שהוא אלוהים. יום אחד, כשאלוהים יאמר, "אני כבר לא אוהב את האדם. אני כבר לא מעניק לאדם רחמים. כבר אין לי אף סובלנות או סבלנות כלפי האדם. אני מלא בתיעוב עמוק ואנטיפתיה כלפי האדם," בני האדם יתנגדו להצהרה הזו מעומק לבם. חלקם אפילו יאמרו: "אתה כבר לא אלוהיי. אתה כבר לא האל שאני רוצה להימנות על חסידיו. אם זה מה שאתה אומר, אתה כבר לא כשיר להיות אלוהיי, ואני לא צריך להמשיך להימנות על חסידיך. אם לא תיתן לי רחמים, אם לא תיתן לי אהבה, ואם לא תיתן לי סובלנות, אני לא אמנה עוד על חסידיך. רק אם תהיה סובלני כלפיי עד אין קץ, אם תהיה תמיד סבלן כלפיי, אם תאפשר לי לראות שאתה אהבה, שאתה סבלנות שאתה סובלנות... רק אז אוכל להימנות על חסידיך, ורק אז יוכל להיות לי הביטחון להימנות על חסידיך עד הסוף. מכיוון שזכיתי בסבלנות וברחמים שלך, המרדנות והסגת הגבול שלי יכולות לזכות לסליחה עד אין קץ ולזכות למחילה עד אין קץ, ובאפשרותי לחטוא בכל מקום ובכל זמן, להתוודות ולזכות למחילה בכל זמן ובכל מקום, ולהכעיס אותך בכל זמן ובכל מקום. לא אמורים להיות לך דעות או מסקנות משלך בנוגע אליי." על אף שאתם אולי לא חושבים על שאלה כזו באופן כה סובייקטיבי ומודע, בכל פעם שאתם רואים באלוהים כלי להשגת סליחה על חטאיכם ואמצעי לזכייה ביעד יפהפה, מבלי להרגיש, כבר הצבתם את האל החי כמנוגד לכם, כאויבכם. זה מה שאני רואה. אתם יכולים להמשיך לומר, "יש בי אמונה באלוהים," "אני בחיפוש אחר האמת," "אני רוצה לשנות את הטבע שלי," "אני רוצה להיחלץ מהשפעת החושך," "אני רוצה לרצות את אלוהים," "אני רוצה לציית לאלוהים" "אני רוצה להיות נאמן לאלוהים ולמלא את חובתי היטב," וכן הלאה. עם זאת, גם אם דבריכם נשמעים נחמדים מאוד, גם אם בקיאים בתיאורה, גם אם התיאוריה הזו מרשימה ומכובדת, האמת היא שיש כעת בני אדם רבים שכבר גילו כיצד להשתמש בפיקוח, בדוקטרינה ובתיאוריה שלמדתם כדי להסיק מסקנות על אלוהים ולהציב אותו כמנוגד אליכם באופן טבעי לחלוטין. אף על פי שלמדתם מכתבים ולמדתם דוקטרינות, לא באמת נוכחתם במציאות האמת, ולכן קשה לכם מאוד להתקרב לאלוהים, להכיר את אלוהים ולהבין את אלוהים. זה מצב עלוב!

ראיתי את המקרה הבא בסרטון וידאו: כמה אחיות החזיקו עותק של "הדבר מופיע בבשר", והן החזיקו אותו גבוה מאוד. הן החזיקו את הספר הזה ביניהן, גבוה מעל ראשיהן. על אף שזה רק דימוי, הדבר שזה מעורר אצלי הוא לא דימוי. זה גורם לי דווקא לחשוב שמה שכל אדם מרומם בלבו הוא לא דבר האל, אלא הספר של דבר האל. זה עניין מדכא מאוד. דרך ההנהגה הזו פשוט אינה תפיסה מרוממת של אלוהים. העובדה שאתם לא מבינים את אלוהים היא הסיבה לכך ששאלה כה ברורה וכה פעוטה גורמת לכם להעלות את התפיסות שלכם. כשאני דורש מכם דברים, כשאני רציני איתכם, אתם מגיבים בהשערות ובדמיונות משלכם. חלקכם אפילו נוקטים נימה ספקנית ושואלים שאלות בחזרה. זה מאשר באופן ברור אף יותר שהאל שאתם מאמינים בו הוא לא אלוהים האמיתי. אחרי שקראתם את דבר האל במשך שנים כה רבות, אתם משתמשים בדבר האל, בעבודתו של אלוהים ובדוקטרינות נוספות כדי להסיק שוב מסקנות על אלוהים. יתרה מזאת, אתם לעולם לא מנסים להבין את אלוהים. אתם לעולם לא מנסים לברר את כוונותיו של אלוהים. אתם לא מנסים להבין מה יחסו של אלוהים לאדם, או מה אלוהים חושב, מדוע הוא עצוב, מדוע הוא כועס, מדוע הוא דוחה בני אדם, ולענות על שאלות נוספות כאלה. יותר מכך, אפילו יותר בני אדם מאמינים שאלוהים שתק מאז ומתמיד משום הוא רק צופה במעשיה של האנושות, מפני שאין לו יחס אליהם ומשום שאין לו רעיונות משלו. יש עוד קבוצה של בני אדם שמרחיקה לכת עוד יותר. בני האדם האלה סבורים שאלוהים לא פוצה פה משום שהוא מאשר את הנעשה, שאלוהים לא פוצה פה משום שהוא ממתין, שאלוהים לא פוצה פה משום שאין לו יחס, שמשום שיחסו של אלוהים כבר פורט במלואו בספר, הוא כבר בוטא לגמרי בפני האנושות, ואין צורך לחזור ולומר אותו לבני האדם פעם אחר פעם. על אף שאלוהים שותק, עדיין יש לו יחס, יש לו השקפה ויש לו רף שהוא מציב לבני האדם. על אף שבני האדם לא מנסים להבין אותו ולא מנסים לחפש אותו, יחסו ברור מאוד. חשבו על אדם שעבד את אלוהים בלהט בעבר, אך אשר נטש את אלוהים ועזב בשלב מסוים. אם האדם הזה ירצה לחזור כעת באופן מפתיע, אתם לא יודעים מה תהיה השקפתו של אלוהים ומה יהיה יחסו של אלוהים. נכון שזה מצב עלוב? למעשה, זה עניין שטחי למדי. אם באמת הייתם מבינים את לבו של אלוהים, הייתם יודעים מה יחסו לאדם כזה, ולא הייתם משיבים תשובה כה מעורפלת. מכיוון שאתם לא יודעים, אני אספר לכם.

יחסו של אלוהים כלפי מי שבורח במהלך עבודתו

תיתקלו בבני אדם כאלה בכל מקום: לאחר שהוא היה בטוח בנוגע לדרכו של אלוהים, מסיבות שונות, הוא עוזב בשקט מבלי לומר שלום והולך לעשות את מה שהוא רוצה. בינתיים לא נדבר על הסיבה שהאדם הזה עזב. קודם כל נבחן את יחסו של אלוהים לבני אדם כאלה. הוא מאוד ברור! מהרגע שהאדם הזה עוזב, בעיני אלוהים, כל אמונתו חלפה. לא האדם הזה הוא שסיים אותה, אלא אלוהים. העובדה שהאדם הזה עזב את אלוהים פירושה שהוא כבר דחה את אלוהים, ושהוא כבר לא רוצה את אלוהים. פירוש הדבר שהוא כבר לא מקבל את ישועתו של אלוהים. מכיוון שהאדם הזה לא רוצה את אלוהים, האם ייתכן שאלוהים עדיין ירצה אותו? יתרה מזאת, כשיש לאדם הזה יחס כזה והשקפה כזו, וכשהוא נחוש בדעתו לעזוב את אלוהים, הוא כבר עורר את זעמו של אלוהים. אף על פי שהאדם הזה לא נתקף בזעם וקילל את אלוהים, ואף על פי שהוא לא הפגין אף התנהגות גסה או מוגזמת, ואף על פי שהאדם הזה חושב, "אם יבוא יום שבו יימאס לי מההנאה בחוץ, או שבו עדיין אזדקק לאלוהים מסיבה כלשהי, אני אחזור. לחלופין, אם אלוהים יקרא לי, אני אחזור", או שהוא אומר, "כשאפגע בחוץ, או כשאראה שהעולם החיצון חשוך מדי ומרושע מדי, ולא ארצה עוד לנהות אחר ההמון, אני אחזור לאלוהים." אפילו שהאדם הזה חישב בדעתו מתי הוא ישוב, ואפילו שהוא משאיר את הדלת פתוחה למקרה שהוא יחזור, הוא לא מבין שמחשבותיו ותוכניותיו לא חשובות, ושזו רק תקוות שווא. הטעות הכי גדולה שלו היא אי-הבנתו לגבי הרגשתו של אלוהים כשהוא רוצה לעזוב. החל מאותו רגע שבו האדם הזה גומר בדעתו לעזוב את אלוהים, אלוהים נטש אותו לגמרי. אלוהים כבר קבע את סופו בלבו. איזה סוף הוא קבע? הוא קבע שהאדם הזה הוא אחד מהאוגרים, והוא יימחה ביחד איתם. לכן, בני האדם רואים את המצב הבא לעתים קרובות: מישהו נוטש את אלוהים, אך הוא לא מקבל עונש. אלוהים פועל על פי עקרונות משלו. בני האדם מסוגלים לראות דברים מסוימים, ואלוהים מכריע לגבי דברים מסוימים בלבו, כך שבני האדם לא יכולים לראות את התוצאה. מה שבני האדם רואים הוא לא בהכרח הצד הממשי של הדברים. אולם מצד שני, הצד שאתם לא רואים הוא הצד של המחשבות וההכרעות שבלבו של אלוהים.

בני אדם שבורחים במהלך עבודתו של אלוהים הם אלה שיורדים מהדרך האמיתית

אם כן, מדוע אלוהים יכול לתת לבני אדם כאלה עונש כה כבד? מדוע אלוהים כל כך זועם עליהם? קודם כל, אנחנו יודעים שטבעו של אלוהים הוא מלכותיות וחרון אף. הוא לא צאן שכל אחד יכול להוביל לטבח. יתרה מזאת, הוא לא בובה על חוט שבני האדם שולטים בה כרצונם. הוא גם לא אוויר שבני האדם יכולים לרדות בו. אם אתם באמת מאמינים שאלוהים קיים, צריך להיות לכם לב שירא את אלוהים, ועליכם לדעת שאין לעורר את כעסו של מהות האל. הכעס הזה יכול להיגרם ממילה, ממחשבה, מהתנהגות מתועבת מסוימת, או שמא מהתנהגות מתונה – כזו שעומדת באמות המידה של האדם וברף המוסרי שלו – או מדוקטרינה או מתיאוריה. עם זאת, לאחר שאתם מכעיסים את אלוהים, ההזדמנות שלכם אובדת וימיכם האחרונים מגיעים. זה דבר נורא! אם אתם לא מבינים שאסור לפגוע באלוהים, אולי אתם לא מפחדים מאלוהים, ואולי אתם פוגעים בו כל הזמן. אם אתם לא יודעים איך לירוא את אלוהים, אתם לא מסוגלים לירוא את אלוהים, ואתם לא יודעים איך להגיע למצב שבו אתם צועדים בדרכו של אלוהים – לירוא את אלוהים ולסור מרע. ברגע שתהיו מודעים לכך, תוכלו להיות מודעים לכך שאסור לפגוע באלוהים, ואז תדעו מה פירוש הדבר לירוא את אלוהים ולסור מרע.

הצעידה בדרך של יראת אל והישמרות מרע לא בהכרח קשורה לכמות האמת שאתם יודעים, למספר הניסיונות שחוויתם או למספר הפעמים שאלוהים הטיל עליכם משמעת. היא תלויה דווקא במהות הרגשתכם בנוגע לאלוהים וביחסכם אליו. מהותם ויחסם הסובייקטיבית של בני האדם הם חשובים מאוד ומרכזיים מאוד. באשר לבני האדם שהתכחשו לאלוהים ועזבו אותו, יחסם הנתעב לאלוהים ולבם שבז לאמת עוררו את זעמו של אלוהים, כך שהוא לא יסלח להם לעולם. הם ידעו על קיומו של אלוהים, היה להם המידע שאלוהים כבר בא, והם אפילו חוו את עבודתו החדשה של אלוהים. עזיבתם לא נבעה מכך שהם התבדו או משום שהם מבולבלים לגבי זה. קל וחומר שהיא לא נבעה מכך שהם אולצו לעזוב. במקום זאת, הם בחרו לעזוב את אלוהים ביודעין ובדעת צלולה. עזיבתם לא מהווה אובדן דרך, או סילוק. לפיכך, בעיני אלוהים, הם לא שה שתעה מהעדר, וקל וחומר שהם לא בן אובד שתעה בדרך. הם עזבו מבלי להיענש, ומצב כזה ונסיבות כאלה מעוררות את הזעם של טבעו של אלוהים, ובגלל הזעם הזה, הוא נותן להם סוף חסר תוחלת. סוף כזה הוא דבר מפחיד, הלא כן? על כן, אם בני האדם לא מכירים את אלוהים, הם יכולים לפגוע באלוהים. זה לא עניין של מה בכך! אם מישהו לא מתייחס ברצינות ליחסו של אלוהים, ועדיין מאמין שאלוהים ממתין לשובו – משום שהוא אחד מהשיים התועים של אלוהים, ואלוהים עדיין מחכה שהוא יחזור בו – האדם הזה לא רחוק מהיום שבו הוא ייענש. אלוהים לא סתם יסרב לקבל אותו. זו הפעם השנייה שהוא מעורר את זעמו של אלוהים. זה עניין איום עוד יותר! יחסו המזלזל של האדם הזה כבר פגע בצו המנהלי של אלוהים. האם אלוהים בכל זאת יקבל אותו? עקרונותיו של אלוהים בנוגע לעניין הזה הם כדלקמן: אם אדם מסוים הכיר את הדרך האמיתית אך יכול היה לדחות את אלוהים ולהתבדל מאלוהים ביודעין ובדעת צלולה, אלוהים יחסום את מסלול הישועה שלו, ושער המלכות ינעל בפניו מאותו רגע ואילך. כשהאדם הזה יתדפק על דלתו של אלוהים, אלוהים לא יפתח שוב את הדלת בפניו. האדם הזה ינעל בחוץ לעד. ייתכן שחלקכם קראתם את סיפורו של משה בכתבי הקודש. לאחר שאלוהים משח את משה, 250 המנהיגים לא היו מרוצים ממשה משום פעולותיו וסיבות אחרות. למי הם סירבו להישמע? לא למשה. הם סירבו להישמע להסדריו של אלוהים. הם סירבו להישמע לעבודתו של אלוהים בנושא הזה. הם אמרו כך: "רב-לכם – כי כל-העדה כֻּלם קדֹשים, ובתוכם יהוה..." בעיניכם, האם הדברים האלה רציניים מאוד? הם לא רציניים! לפחות הפירוש המילולי של הדברים לא רציני. מבחינה משפטית, הם לא מפרים שום חוק, משום שלמראית עין, זה לא ניסוח עוין, ואלה לא מילים עוינות, וקל וחומר שאין כאן פירוש של חילול קודש. זה רק משפט סתמי ולא יותר. אם כן, מדוע הדברים האלה עוררו את זעמו של אלוהים? זאת מפני שהדברים האלה לא נאמרו אל בני אדם, אלא אל אלוהים. היחס והטבע שמתבטאים בהם הם בדיוק מה שמעורר את זעמו של אלוהים, במיוחד את החלק בטבעו של אלוהים שאסור לפגוע בו. כולנו יודעים מה הייתה תוצאתם הסופית. מה השקפתם של בני האדם שנטשו את אלוהים? מה היחס שלהם? ומדוע ההשקפה והיחס שלהם גורמים לאלוהים לטפל בהם כך? הסיבה לכך היא שהם יודעים היטב שהוא אלוהים, אך הם בוחרים לבגוד בו. זו הסיבה לכך שהם מנושלים לחלוטין מכל סיכוי לישועה. בדיוק כפי שנכתב בכתבי הקודש: "כי אם נחטא בזדון לאחר שקיבלנו את ידיעת האמת, לא יישאר כל קורבן לחטאים." האם העניין הזה ברור לכם עכשיו?

0תוצאת(תוצאות) חיפוש