אלוהים עצמו, הייחודי ב'

טבעו הצודק של אלוהים חלק 3

האנושות זוכה ברחמי אלוהים ובסובלנותו על ידי חרטה כנה

להלן סיפור "ישועת נינוה על ידי אלוהים" מכתבי הקודש.

(יונה א' 1-2) ויהי דבר יהוה אל יונה בן אמיתי לאמר. קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני.

(יונה ג') ויהי דבר יהוה אל יונה שנית לאמר. קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך. ויקם יונה וילך אל נינוה כדבר יהוה ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים מהלך שלושת ימים. ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת. ויאמינו אנשי נינוה באלהים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם. ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר. ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדוליו לאמר האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו. ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. מי יודע ישוב ונחם האלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד. וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלהים על הרעה אשר דיבר לעשות להם ולא עשה.

(יונה ד') וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו. ויתפלל אל יהוה ויאמר אנה יהוה הלוא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קדמתי לברוח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. ועתה יהוה קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי. ויאמר יהוה ההיטב חרה לך. ויצא יונה מן העיר וישב מקדם לעיר ויעש לו שם סכה וישב תחתיה בצל עד אשר יראה מה יהיה בעיר. וימן יהוה אלהים קיקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה. וימן האלהים תולעת בעלות השחר למחרת ותך את הקיקיון ויבש. ויהיה כזרח השמש וימן אלהים רוח קדים חרישית ותך השמש על ראש יונה ויתעלף וישאל את נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי. ויאמר אלהים אל יונה ההיטב חרה לך על הקיקיון ויאמר היטב חרה לי עד מות. ויאמר יהוה אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד. ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה.

תמצית סיפור נינוה

על אף שאורכו של סיפור "ישועת נינוה על ידי אלוהים" קצר, הוא מאפשר לנו לזכות במבט חטוף על הצד האחר של טבעו הצודק של אלוהים. כדי להבין בדיוק מה כולל הצד הזה, עלינו לשוב לכתבי הקודש ולשוב ולהתבונן באחד ממעשיו של אלוהים.

הבה נעיין תחילה בתחילת הסיפור: "ויהי דבר יהוה אל יונה בן אמיתי לאמר. קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני" (יונה א' 1-2). בקטע זה מכתבי הקודש, ידוע לנו כי יהוה אלוהים ציווה על יונה ללכת לעיר נינוה. מדוע ציווה על יונה ללכת לעיר הזו? בכתבי הקודש נאמר בבירור: רעתם של האנשים שבתוך העיר הזו הגיעה לעיני יהוה אלוהים, ולכן הוא שלח את יונה להכריז בפניהם על אשר בכוונתו לעשות. אמנם לא מתועד דבר המספר לנו מי היה יונה, אך הדבר אינו קשור כמובן להכרת אלוהים. כך, אין צורך שתבינו את האיש הזה. עליכם לדעת רק את אשר אלוהים ציווה על יונה לעשות ומדוע עשה זאת.

אזהרתו של יהוה אלוהים מגיעה לאנשי נינוה

הבה נמשיך לקטע השני, הפרק השלישי בספר יונה: "ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". אלה הם הדברים שאלוהים מסר ישירות ליונה, כדי שיאמר אותם לאנשי נינוה. כמו כן, הם כמובן הדברים שיהוה ביקש לומר לאנשי נינוה. דברים אלה אומרים לאנשים כי אלוהים החל לתעב ולשנוא את אנשי העיר מפני שרעתם הגיעה לעיניו, ולכן הוא ביקש להשמיד את העיר הזו. אולם בטרם השמיד אלוהים את העיר, הוא הכריז הכרזה בפני אנשי נינוה, ובה-בעת נתן להם הזדמנות להתחרט על רעתם ולהתחיל מחדש. הזדמנות זו עתידה היתה להימשך ארבעים יום. במילים אחרות, אילו האנשים שבתוך העיר לא היו מתחרטים, מודים בחטאיהם ומשתטחים בפני יהוה אלוהים תוך ארבעים יום, היה אלוהים משמיד את העיר כפי שהשמיד את סדום. זה היה הדבר שיהוה אלוהים ביקש לומר לאנשי נינוה. ברור שלא היתה זו הכרזה פשוטה. היא לא רק ביטאה את כעסו של אלוהים, אלא ביטאה גם את עמדתו כלפי אנשי נינוה. יחד עם זאת, הכרזה פשוטה זו אף שימשה כאזהרה חמורה לאנשים החיים בתוך העיר. אזהרה זו אמרה להם כי מעשיהם הרעים זיכו אותם בשנאתו של יהוה אלוהים וכי מעשיהם הרעים יביאו אותם במהרה אל סף השמדתם. חייהם של כול אנשי נינוה היו אפוא בסכנה מיידית.

ההבדל החד בין תגובתן של נינוה וסדום לאזהרתו של יהוה אלוהים

מה פירוש הדבר, להיהפך? במונחים של שפה פשוטה, פירושו להיעלם. אך באיזו דרך? מי יכול להפוך עיר שלמה? אדם אינו יכול לבצע מעשה שכזה כמובן. האנשים האלה לא היו טיפשים. מייד לאחר ששמעו את ההכרזה הזו, הבינו את הרעיון. הם ידעו שהיא באה מאלוהים, הם ידעו שאלוהים עומד לבצע את עבודתו, הם ידעו כי רעתם עוררה את זעמו של יהוה אלוהים והביאה עליהם את כעסו, כך שבמהרה יושמדו יחד עם עירם. כיצד התנהגו אנשי העיר לאחר שהאזינו לאזהרתו של יהוה אלוהים? בכתבי הקודש מתואר בפרטי פרטים כיצד הגיבו אנשים אלה, החל ממלכם וכלה באדם הפשוט. כפי שמתועד בכתבי הקודש: "ויאמינו אנשי נינוה באלהים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם. ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר. ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדוליו לאמר האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו. ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם..."

לאחר ששמעו את הכרזתו של יהוה אלוהים, הפגינו אנשי נינוה עמדה מנוגדת לחלוטין לזו של אנשי סדום – אנשי סדום התנגדו לאלוהים בגלוי, הלכו מדחי אל דחי, אך אנשי נינוה, לאחר ששמעו דברים אלה, לא התעלמו מן העניין ולא התנגדו, אלא האמינו באלוהים והכריזו על צום. למה מתייחסת כאן המילה "ויאמינו"? המילה עצמה מרמזת על אמונה וציות. אם ניעזר בהתנהגותם של אנשי נינוה בפועל כדי להסביר את המילה הזו, פירושה הוא שהם האמינו כי אלוהים יכול לעשות כדבריו ואכן יעשה זאת, ושהם היו מוכנים להתחרט. האם אנשי נינוה חשו פחד לנוכח אסון העומד להתרחש? היתה זו אמונתם שהחדירה פחד בלבבם. במה נוכל להיעזר אם כן כדי להוכיח את אמונתם ופחדם של אנשי נינוה? כפי שנאמר עליהם בכתבי הקודש: "ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם". כלומר, אנשי נינוה האמינו באמת, ומתוך האמונה הזו בא הפחד, אשר הוביל לאחר מכן לצום וללבישת שק. כך הם הראו את תחילת החרטה שלהם. בניגוד מוחלט לאנשי סדום, לא זו בלבד שאנשי נינוה לא התנגדו לאלוהים, אלא הם אף הראו בבירור כי הם מתחרטים, באמצעות התנהגותם ומעשיהם. הדבר לא חל כמובן רק על פשוטי העם של נינוה. גם מלכם לא היה יוצא מן הכלל.

חרטת מלך נינוה זוכה לשבחי אלוהים

כשמלך נינוה שמע את הבשורות האלה, הוא קם מכיסאו, פשט את אדרתו, לבש שק וישב באפר. לאחר מכן הכריז שאיש מאנשי העיר לא יורשה לטעום דבר, וששום בהמה, בקר וצאן לא ירעו ולא ישתו מים. על האדם והבהמה גם יחד היה ללבוש שק. האנשים יתחננו ברצינות בפני אלוהים. המלך אף הכריז שכול אחד מהם יסור מדרכו הרעה וינטוש את האלימות שבידיו. על פי סדרה זו של מעשים, מלך נינוה הפגין חרטה כנה. סדרת המעשים שנקט – הקימה מכיסאו, פשיטת האדרת, לבישת השק והישיבה באפר – אומרת לבני האדם כי מלך נינוה הניח בצד את מעמדו המלכותי ולבש שק לצד פשוטי העם. כלומר לאחר ששמע את ההכרזה מיהוה אלוהים, מלך נינוה לא תפס את מעמדו המלכותי כדי להמשיך בדרכו הרעה או באלימות שבכפיו, אלא הניח בצד את הסמכות שהיתה בידיו והתחרט בפני יהוה אלוהים. ברגע זה, מלך נינוה לא התחרט כמלך. הוא בא להתוודות ולהתחרט על חטאיו בפני אלוהים, כנתין רגיל של אלוהים. זאת ועוד, הוא אף אמר לעיר כולה להתוודות ולהתחרט על חטאיה בפני יהוה אלוהים באותה הדרך שבה הוא עשה זאת. בנוסף לכך, היתה לו תכנית ספציפית, כיצד לעשות זאת, כפי שניתן לראות בכתבי הקודש: "האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו... ויקראו אל אלהים בחזקה וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם". כשליט העיר, היה מלך נינוה בעל מעמד עליון וסמכות עליונה ויכול היה לעשות כול דבר שחפץ. כשעמד מול הכרזתו של יהוה אלוהים, הוא יכול היה להתעלם מן העניין או רק להתחרט ולהתוודות על חטאיו לבדו. באשר לשאלה אם אנשי העיר יבחרו להתחרט, הוא יכול היה להתעלם לחלוטין מן העניין. אולם מלך נינוה לא עשה זאת כלל. לא זו בלבד שהוא קם מכיסאו, לבש שק ואפר והתוודה והתחרט על חטאיו בפני יהוה אלוהים, אלא הוא אף ציווה על כול בני האדם וחיות המשק שבתוך העיר לעשות כמותו. הוא אף ציווה על האנשים "לקרוא אל אלוהים בחוזקה". באמצעות סדרת פעולות זו, מלך נינוה השיג באמת את אשר על שליט להשיג. סדרת הפעולות שלו היא סדרה שהיה קשה למלך כלשהו בהיסטוריה האנושית להשיג, ואיש אף לא השיג אותה. ניתן לכנות פעולות אלה בשם התחייבויות ללא תקדים בהיסטוריה האנושית. הן ראויות הן להנצחה והן לחיקוי על ידי האנושות. משחר האנושות, כול מלך הוביל את נתיניו להתנגד לאלוהים. איש מעולם לא הוביל את נתיניו להתחנן בפני אלוהים כדי לבקש גאולה על רשעותו, לקבל את מחילתו של יהוה אלוהים ולהימנע מעונש מיידי. אולם מלך נינוה הצליח להוביל את נתיניו לפנות לאלוהים, לזנוח את דרכיהם הרעות ולנטוש את האלימות שבידיהם. זאת ועוד, הוא אף הצליח להניח בצד את כס מלכותו, ובתמורה יהוה אלוהים ניחם והתחרט והשיב את חרון אפו, אפשר לאנשי העיר לשרוד ומנע את השמדתם. את מעשיו של המלך ניתן רק לכנות בשם נס נדיר בהיסטוריה האנושית. ניתן אף לכנותם בשם דוגמה לאנושות מושחתת אשר מתוודה ומתחרטת על חטאיה בפני אלוהים.

אלוהים רואה את החרטה הכנה בעומק לבם של אנשי נינוה

לאחר שהאזינו להכרזת אלוהים, ביצעו מלך נינוה ונתיניו סדרה של פעולות. מהו טבע התנהגותם ומעשיהם? במילים אחרות, מהי מהות התנהגותם בכללותה? מדוע עשו את שעשו? בעיני אלוהים, הם התחרטו חרטה כנה, לא רק מפני שהתחננו בפני אלוהים בכנות והתוודו בפניו על חטאיהם, אלא גם מפני שזנחו את התנהגותם הרעה. הם נהגו כך מפני שלאחר ששמעו את דברי אלוהים, הם נבהלו במידה שלא תיאמן והאמינו שהוא יעשה כדבריו. על ידי צום, לבישת שק וישיבה באפר, הם ביקשו להביע את נכונותם לתקן את דרכיהם ולסור מרע, להתפלל ליהוה אלוהים שירסן את כעסו, להתחנן ליהוה אלוהים שיחזור בו מהחלטתו וכן מן האסון שעמד לפקוד אותם. על ידי בחינת כול התנהגותם, אנו יכולים לראות שהם כבר הבינו כי מעשיהם הרעים בעבר היו מתועבים בעיני יהוה אלוהים והבינו את הסיבה לכך שהוא עמד להשמידם בקרוב. מסיבות אלה, ביקשו כולם להתחרט מכול וכול, להפנות את גבם לדרכיהם הרעות ולזנוח את האלימות שבידיהם. במילים אחרות, לאחר שנעשה מודע להכרזתו של יהוה אלוהים, חש כל אחד ואחד מהם פחד בלבו. הם לא המשיכו עוד בהתנהגותם הרעה ולא הוסיפו לבצע את המעשים השנואים על יהוה אלוהים. בנוסף לכך, הם התחננו בפני יהוה אלוהים שיסלח על חטאי העבר שלהם ולא יתייחס אליהם על פי מעשיהם בעבר. הם היו מוכנים שלא לעסוק עוד לעולם ברע ולפעול על פי הוראותיו של יהוה אלוהים, ולו רק כדי לא לעורר שוב לעולם את זעמו. חרטתם היתה כנה ומוחלטת. היא באה מעומק לבם ולא היתה העמדת פנים, ואף לא היתה זמנית.

לאחר שנודע לאנשי נינוה, החל ממלכם הנעלה וכלה בנתיניו, כי יהוה אלוהים כועס עליהם, כול אחד ואחד ממעשיהם, התנהגותם בכללותה, וכן כול אחת מהחלטותיהם ובחירותיהם, היו ברורים ופשוטים בעיני אלוהים. דעתו של אלוהים השתנתה בהתאם להתנהגותם. מה היה הלך רוחו של אלוהים באותו הרגע עצמו? כתבי הקודש יכולים להשיב למענכם לשאלה זו. כפי שמתועד בכתבי הקודש: "וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלהים על הרעה אשר דיבר לעשות להם ולא עשה". על אף שאלוהים שינה את דעתו, לא היה בהלך רוחו שום דבר מורכב. הוא בפשטות עבר מביטוי כעסו להרגעת כעסו, ואחר כך החליט שלא להביא את האסון על העיר נינוה. הסיבה לכך שהחלטתו של אלוהים – להציל את אנשי נינוה מן האסון – היתה כה מהירה היא כי אלוהים צפה בלבו של כול אדם בנינוה. הוא ראה את אשר היה בעומק לבם: וידויים וחרטתם הכנים על חטאיהם, אמונתם הכנה בו, תחושתם העמוקה על האופן שבו מעשיהם הרעים עוררו את זעם טבעו וכתוצאה מכך, הפחד מן העונש מיהוה אלוהים, העומד להתרחש. יחד עם זאת, יהוה אלוהים אף שמע את התפילות מעומק לבם, שבהן התחננו אליו לחדול מכעסו כלפיהם כדי שיוכלו להימנע מן האסון הזה. כשאלוהים צפה בכל העובדות האלה, כעסו נעלם אט אט. אין זה משנה עד כמה גדול היה כעסו קודם לכן, כאשר ראה את החרטה הכנה שבעומק לבם של האנשים האלה, הדבר נגע ללבו והוא לא יכול היה לשאת את המחשבה להביא עליהם את האסון וחדל לכעוס עליהם. במקום זאת, הוא הוסיף להעניק להם את רחמיו וסובלנותו והוסיף להנחותם ולקיימם.

אם אמונתכם באלוהים אמיתית, תזכו לעתים קרובות לדאגתו

שינוי כוונתו של אלוהים כלפי אנשי נינוה לא היה כרוך בהיסוס או דו-משמעות כלשהם. היה זה מעבר מכעס טהור לסובלנות טהורה. זהו גילוי אמיתי של מהות אלוהים. אלוהים לעולם אינו מהסס או לא החלטי במעשיו. העקרונות והמטרות שמאחורי מעשיו כולם ברורים ושקופים, טהורים וללא פגם, מבלי שיהיו מעורבות בהם מזימות או תחבולות כלשהן. במילים אחרות, מהותו של אלוהים אינה כוללת חשכה או רוע. אלוהים כעס על אנשי נינוה מפני שמעשיהם הרעים הגיעו לעיניו. בעת ההיא, כעסו נבע ממהותו. אולם כשכעסו של אלוהים נעלם והוא שב להעניק לאנשי נינוה את סובלנותו, כול אשר הוא חשף היה עדיין מהותו. השינוי הזה כולו נבע משינוי בעמדתו של האדם כלפי אלוהים. במשך כול פרק הזמן הזה, טבעו של אלוהים, שאין לפגוע בו, לא השתנה. מהותו הסובלנית של אלוהים לא השתנתה. מהותו האוהבת והרחומה של אלוהים לא השתנתה. כשבני אדם עושים מעשים רעים ופוגעים באלוהים, הוא מביא עליהם את כעסו. כשבני אדם מתחרטים באמת, דעתו של אלוהים משתנה וכעסו פוסק. כשבני אדם ממשיכים להתנגד לאלוהים בעיקשות, זעמו הוא בלתי פוסק. חרון אפו ידחק בהם אט אט, עד שיושמדו. זוהי מהות טבעו של אלוהים. בין אם אלוהים מביע חרון אף או רחמים, טוב לב ואהבה, התנהגותו ועמדתו של האדם כלפי אלוהים בעומק לבו, מכתיבות את אשר יבוא לידי ביטוי דרך גילוי טבעו של אלוהים. אם אלוהים חושף בהתמדה אדם אחד לחרון אפו, אין ספק שלבו של האדם הזה מתנגד לאלוהים. כיוון שמעולם לא התחרט באמת, לא הרכין את ראשו בפני אלוהים ולא היה בעל אמונת אמת באלוהים, הוא מעולם לא זכה ברחמיו וסובלנותו של אלוהים. אם אדם זוכה לעתים קרובות לדאגתו של אלוהים, רחמיו וסובלנותו, אין ספק כי לאדם זה יש בלבו אמונת אמת באלוהים ולבו אינו מתנגד לאלוהים. הוא מתחרט פעמים רבות באמת בפני אלוהים. לפיכך גם אם משמעת אלוהים פוקדת אדם זה לעתים קרובות, חרון אפו לא יפקוד אותו.

תיאור קצר זה מאפשר לבני האדם להבין את לבו של אלוהים, להבין את מציאות מהותו, להבין שכעסו של אלוהים ושינוי דעתו אינם חסרי סיבה. למרות הניגוד החריף שהפגין אלוהים כשכעס וכששינה את דעתו, דבר שגורם לבני אדם להאמין כי נדמה שקיים פער גדול או ניגוד גדול בין שני היבטים אלה של מהות אלוהים – כעסו וסובלנותו – עמדתו של אלוהים כלפי חרטת אנשי נינוה מאפשרת פעם נוספת לבני האדם להבין צד נוסף בטבעו האמיתי של אלוהים. שינוי דעתו של אלוהים מאפשר באמת לאנושות להבין פעם נוספת את האמת שברחמיו, אהבתו וטוב לבו של אלוהים, ולהבין את הגילוי האמיתי של מהות אלוהים. אין על האנושות אלא להכיר בכך שרחמיו, אהבתו וטוב לבו של אלוהים אינם מיתוס ואינם המצאה. הסיבה לכך היא שהרגש של אלוהים ברגע ההוא היה אמיתי. שינוי דעתו של אלוהים היה אמיתי. אלוהים אכן העניק לאנושות פעם נוספת את רחמיו וסובלנותו.

אסונות הפכו כעת לאירוע שכיח ברחבי העולם. האם תרצו להילקח למלכות השמיים לפני האסונות הגדולים? הצטרפו לקבוצת אונליין כדי לדון בכך ולמצוא את הדרך.