מאז שהאדם רכש לראשונה את מדעי החברה,

מדע וידע העסיקו את דעתו של האדם.

לאחר מכן המדע והידע הפכו לכלים לשליטה באנושות

ולא נותר לאדם מספיק מקום לעבוד את אלוהים,

ולא תנאים מיטיבים לעבודת האל.

מעמדו של אלוהים בלב האדם פחת יותר ויותר.

בלבו של אדם שאין בו מקום לאלוהים,

העולם חשוך, ריק וחסר תקווה.

לכן קמו הוגים רבים בתחום מדעי החברה,

והיסטוריונים ופוליטיקאים רבים

והביעו תיאוריות של מדעי החברה,

את תורת האבולוציה האנושית ותיאוריות נוספות,

שסותרות את האמת לפיה אלוהים ברא את האדם

כדי למלא את לבו ודעתו של האדם.

בני האדם שמאמינים שאלוהים ברא את הכל מתמעטים עוד יותר,

ובני האדם שמאמינים בתורת האבולוציה מתרבים עוד יותר.

עוד ועוד בני אדם מתייחסים לתיאורים של עבודת האל

ודברי האל בעידן התנ"ך כאל מיתוסים ואגדות.

בני האדם נעשים אדישים בלבם לאצילותו ולגדולתו של אלוהים,

לאמונה שאלוהים קיים ושהוא ריבון הכל.

הישרדותה של האנושות וגורלן של מדינות ואומות

כבר לא חשובים להם.

האדם חי בעולם נבוב ורק מתעסק באכילה,

שתייה ורדיפת תענוגות...

רק מעטים לוקחים על עצמם אחריות ומחפשים

איפה אלוהים מבצע את עבודתו כיום,

או מבררים איך אלוהים שולט ביעדו של האדם ומסדיר אותו.

וכך הציוויליזציה האנושית

פחות ופחות מסוגלת לנהוג לפי משאלות האדם,

ויותר ויותר בני אדם מרגישים שחייהם בעולם כזה

הם פחות מאושרים מחייהם של אנשי העבר.

אפילו בני אדם ממדינות שהיו פעם תרבותיות מאוד

משמיעים תלונות כאלה.

זאת משום שללא הכוונת האל,

גם אם שליטים וסוציולוגים

יתאמצו מאוד לשימור הציוויליזציה האנושית,

ניסיונותיהם יהיו לשווא.

איש לא יכול למלא את הריקנות שבלבו של האדם,

איש לא יכול למלא את הריקנות שבלבו של האדם,

מפני שאיש לא יכול להיות חייו של אדם,

ושום תיאוריה חברתית לא יכולה לשחרר את האדם

מהריקנות שהוא לוקה בה.

מתוך 'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'