אם בני האדם יסתמכו רק על רגשות מצפונם, הם לא יוכלו לחוש בחביבותו של אלוהים. אם הם יסתמכו רק על מצפונם, אהבתם לאלוהים תהיה קלושה. אם תדברו רק על פיצוי אלוהים על חסדו ואהבתו כגמולו, אהבתכם אליו תחסר כל מוטיבציה. אהבה לאלוהים המבוססת על רגשות המצפון שלכם היא גישה פסיבית. מדוע אני אומר שזו גישה פסיבית? זה עניין מעשי. איזו מין אהבה היא אהבת האל שלך? האין זה רק ניסיון לשטות באלוהים בפעולות חסרות רגש? רוב בני האדם סבורים שאין גמול לאהבה לאלוהים ושבכל מקרה הם יקבלו ייסורים על שאינם אוהבים אותו, ולכן בסופו של דבר די בהימנעות מחטא. על כן, אהבה לאלוהים והשבת אהבתו על סמך רגשות המצפון היא גישה פסיבית, וזו אינה אהבה לאלוהים שנובעת באופן ספונטני מלב האדם. אהבה לאלוהים צריכה להיות רגש אמיתי מעומק לבו של האדם. יש האומרים: "אני עצמי מוכן לעסוק בחיפוש אחר אלוהים, ואני עצמי מוכן להיות חסיד אל. כעת אלוהים רוצה לנטוש אותי, אך אני עדיין רוצה להיות חסיד שלו. בין שהוא רוצה אותי או לא, אני עדיין אוהב אותו, ובסופו של דבר, אני חייב לזכות בו. אני מעלה את לבי כקורבן מנחה לאלוהים, ובלי קשר למעשיו, אהיה חסיד שלו כל חיי. יהיה אשר יהיה, אני חייב לאהוב את אלוהים, ואני חייב לזכות בו. לא אנוח עד שאזכה בו." האם יש לכם נחישות רצון כזו?

נתיב האמונה באלוהים הוא נתיב האהבה כלפיו. אם אתם מאמינים בו, עליכם לאהוב אותו. עם זאת, אהבה אליו פירושה לא רק לאהוב אותו בחזרה או לאהוב אותו על סמך רגשות המצפון – מדובר באהבה טהורה לאלוהים. יש זמנים שבהם אנשים לא מסוגלים לחוש באהבתו של אלוהים בהסתמך על מצפונם בלבד. מדוע תמיד אמרתי: "מי ייתן ורוח האל תרגש את רוחנו"? מדוע לא התחלתי לדבר על הצורך לרגש את מצפונם של בני האדם כדי שהם יאהבו את אלוהים? הסיבה לכך היא שמצפונם של בני האדם לא יכול לחוש בחביבותו של אלוהים. אם המילים האלה לא משכנעות אתכם, נסו להשתמש במצפון שלכם כדי להרגיש באהבתו. תהיה לכם מוטיבציה מסוימת באותו רגע, אך אז היא תיעלם. אם תשתמשו רק במצפונכם כדי להרגיש בחביבותו של אלוהים, תהיה לכם מוטיבציה רק כאשר תתפללו, אך לאחר מכן היא פשוט תחלוף ותיעלם. מה הסיבה לכך? אם תשתמשו רק במצפון שלכם, לא תהיו מסוגלים לעורר את אהבתכם לאלוהים. כשבאמת תרגישו את חביבותו בליבכם, הוא ירגש את רוחכם, ורק אז מצפונכם יהיה מסוגל למלא את תפקידו המקורי. במילים אחרות, רק אחרי שאלוהים ירגש את רוחם של בני האדם, ורק אחרי שלבם יזכה בידע ובעידוד, כלומר אחרי שהם יזכו בחוויות – רק אז הם יהיו מסוגלים לאהוב את אלוהים במצפונם באופן אפקטיבי. לרחוש לאלוהים אהבה באמצעות המצפון שלכם אינו דבר רע, אלא שזו הרמה הנמוכה ביותר של אהבה לאלוהים. דרך האהבה של האנושות בקושי הולמת לחסדו של אלוהים, והיא בשום אופן לא יכולה לדרבן את ההיווכחות הפעילה של בני האדם. כשבני האדם זוכים במעט מעבודתה של רוח הקודש, כלומר כשהם רואים את אהבתו של אלוהים וטועמים אותה בחוויות המעשיות שלהם, כשהם רוכשים ידע מסוים על אלוהים, רואים כמה שאלוהים ראוי לאהבת האנושות ורואים כמה חביב הוא – רק אז הם מסוגלים לאהוב את אלוהים באמת ובתמים.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אהבה אמיתית לאלוהים היא ספונטנית