אלוהים חייב להשמיד את סדום

(בראשית י"ח 26) ויאמר יהוה, אם-אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר-- ונשאתי לכל-המקום, בעבורם.

(בראשית י"ח 29) ויסף עוד לדבר אליו, ויאמר, אולי ימצאון שם, ארבעים; ויאמר לא אעשה...

(בראשית י"ח 30) ויאמר ... ואדברה--אולי ימצאון שם, שלשים; ויאמר לא אעשה...

(בראשית י"ח 31) ויאמר, הנה-נא הואלתי לדבר אל-אדני--אולי ימצאון שם, עשרים; ויאמר לא אשחית...

(בראשית י"ח 32) ויאמר ... אולי ימצאון שם, עשרה; ויאמר לא אשחית...

אלוהים חדור רחמים רבים כלפי מי שחשוב לו, ומלא חמה עמוקה כלפי מי שהוא מתעב ודוחה

בתיאור בספרי הקודש, האם היו עשרה משרתי אלוהים בסדום? לא. האם העיר הייתה ראויה לרחמיו של אלוהים? רק איש אחד בעיר, לוט, קיבל את שליחי אלוהים. ההשלכה של זה היא שהיה רק משרת אלוהים אחד בעיר, ולפיכך לא הייתה לאלוהים ברירה אלא להציל את לוט ולהשמיד את העיר סדום. השיחה הזו בין אברהם ואלוהים אומנם נראית פשוטה, אבל היא מדגימה דבר עמוק מאוד: יש עקרונות המנחים את מעשיו של אלוהים, ולפני שהוא מקבל החלטה, הוא משקיע זמן רב בבדיקה ובהרהור. הוא בהחלט לא יקבל כל החלטה או יקפוץ למסקנות לפני הזמן המתאים. השיחה בין אברהם ואלוהים מראה לנו שהחלטתו של אלוהים להשמיד את סדום לא הייתה שגויה כהוא זה, מפני שאלוהים כבר ידע שאין בעיר ארבעים צדיקים, או שלושים צדיקים, או עשרים. לא היו אפילו עשרה. הצדיק היחיד בעיר היה לוט. אלוהים ראה את כל מה שקרה בסדום ואת מצבה, והוא הכיר את ההתרחשויות הללו כפי שהוא מכיר את כף ידו. לכן, לא ייתכן שהחלטתו הייתה שגויה. לעומת זאת, בהשוואה לכול יכולתו של אלוהים, האדם כה אדיש, כה טיפש ובור, וכה קצר ראות. זה מה שאנחנו רואים בשיחה בין אברהם ואלוהים. אלוהים הוציא לאור את טבעו מהראשית ועד היום. גם כאן, עלינו לראות את טבעו של אלוהים. מספרים הם פשוטים, והם לא מדגימים דבר, אבל כאן יש הבעה חשובה מאוד של טבעו של אלוהים. אלוהים לא היה משמיד את העיר בעבור חמישים צדיקים. האם הדבר נובע מחסדו של אלוהים? האם הוא נובע מאהבתו וסובלנותו? האם ראיתם את הצד הזה של טבעו של אלוהים? אפילו אם היו רק עשרה צדיקים, אלוהים לא היה משמיד את העיר, בעבור עשרת הצדיקים האלה. האם אלה הסובלנות והאהבה של אלוהים או לא? משום חסדו, סובלנותו ודאגתו של אלוהים כלפי הצדיקים האלה, הוא לא היה משמיד את העיר. זו סובלנותו של אלוהים. ובסופו של דבר, מה התוצאה שאנחנו רואים? כשאברהם אמר, "אולי ימצאון שם עשרה?" אלוהים אמר, "לא אשחית..." לאחר מכן, אברהם לא הוסיף לדבר, מפני שלא היו בסדום עשרת הצדיקים שהוא התייחס אליהם, ולא היה לו עוד מה לומר. באותו רגע הוא הבין מדוע אלוהים גמר בדעתו להשמיד את סדום. איזה טבע של אלוהים משתקף מזה? איזו מין החלטה הייתה החלטתו של אלוהים? כלומר אם בעיר הזו לא היו עשרה צדיקים, אלוהים לא התיר את קיומה והיה בלתי נמנע שהוא ישמיד אותה. האין זה חרון אפו של אלוהים? האם חרון האף הזה מייצג את טבעו של אלוהים? האם טבע זה מהווה גילוי של מהותו הקדושה של אלוהים? האם זהו הגילוי של מהותו הצודקת של אלוהים שאסור לאדם להעליב? אחרי שאלוהים ווידא שאין עשרה צדיקים בסדום, לא היה ספק שהוא ישמיד את העיר ויעניש בחומרה את יושביה, משום שהם התנגדו לאלוהים, ומשום שהם היו כה מזוהמים ומושחתים.

מדוע ניתחנו את הפסוקים האלה כך? משום שהמשפטים הפשוטים המעטים האלה מהווים הבעה מלאה של טבעו של אלוהים, החדור רחמים רבים והמלא בחמה עמוקה. לצד נצירת הצדיקים בלבו, ורחמיו, סובלנותו ודאגתו כלפיהם, לבו של אלוהים היה מלא בתיעוב כלפי כל אנשי סדום שהושחתו. האם היו אלה רחמים רבים וחמה עמוקה או לא? באילו אמצעים השתמש אלוהים כדי להשמיד את העיר? באש. ומדוע הוא השמיד אותה באש? כשאתם רואים דבר מה עולה בלהבות, או כשאתם עומדים לשרוף דבר מה, מה אתם מרגישים כלפיו? מדוע אתם רוצים לשרוף אותו? האם אתם מרגישים שאתם לא זקוקים לו יותר, שאתם לא רוצים לראות אותו יותר? האם אתם רוצים לנטוש אותו? השימוש של אלוהים באש פירושו נטישה ושנאה, ושהוא לא רצה לראות את סדום עוד. זה היה הרגש שגרם לאלוהים להעלות את סדום בלהבות. השימוש באש מוכיח עד כמה אלוהים כעס. הרחמים והסובלנות של אלוהים אכן קיימים, אך קדושתו וצדקתו של אלוהים כשהוא מתיר את הרסן מחמתו מראים לאדם גם את הצד של אלוהים שלא מוכן לשאת אף פגיעה. כשהאדם לגמרי מסוגל להישמע לציווייו של אלוהים ופועל בהתאם לדרישות אלוהים, אלוהים חדור רחמים רבים כלפי האדם. כשהאדם מלא בשחיתות, שנאה ואיבה כלפיו, אלוהים מלא כעס עמוק. ובאיזו מידה הוא מלא כעס עמוק? חרון אפו יימשך עד שהוא לא יראה עוד את התנגדותו של האדם ואת מעשיו הרעים – עד שהם לא יהיו לנגד עיניו. רק אז ייעלם כעסו של אלוהים. במילים אחרות, תהיה זהותו אשר תהיה, אם אדם מסוים מתנכר לאלוהים בלבו ומפנה לאלוהים את גבו לתמיד, בלי קשר לשאלה עד כמה נדמה שהוא רוצה לעבוד את אלוהים, להיות חסיד של אלוהים ולהישמע לאלוהים בגופו או בחשיבתו, ובלי קשר לשאלה עד כמה זו משאת נפשו הסובייקטיבית, מרגע שהוא יפנה את גבו לאלוהים בלבו, חמתו של אלוהים תצא לחופשי והיא תבער בלי הפסקה. כאשר אלוהים ישחרר את כעסו, אחרי שהוא נתן לאדם שפע הזדמנויות, מרגע שהכעס יצא לחופשי, הוא לא יינעל שוב, ואלוהים לעולם לא יהיה רחום וסובלני עוד כלפי האדם הזה. זהו צד אחד של טבעו של אלוהים שאינו סובל אף פגיעה. כאן נראה לאנשים סביר שאלוהים משמיד עיר, מכיוון שבעיני אלוהים, עיר מלאת חטאים לא יכולה להישאר ולהמשיך להתקיים, והגיוני שאלוהים ישמיד אותה. עם זאת, במה שקרה לפני השמדת סדום ואחריה, אנחנו רואים את כלל טבעו של אלוהים. הוא סובלני ורחום כלפי דברים אדיבים, יפים וטובים. כלפי דברים מרושעים וחוטאים וזדוניים, הוא מלא חמה עמוקה, והוא משחרר את חרון אפו. אלה הם שני ההיבטים העקרוניים והבולטים ביותר בטבעו של אלוהים, ויתרה מזאת, אלוהים חשף אותם מראשית ועד תכלית: רחמים רבים וחמה עמוקה. רובכם חוויתם את רחמיו של אלוהים במידה כלשהי, אך מעטים מכם חוויתם על בשרכם את חרון אפו של אלוהים. אפשר לראות את רחמיו של אלוהים ואת חסדיו בכל אדם. כלומר אלוהים היה רחום מאוד כלפי כל אדם ואדם. עם זאת, לעתים נדירות מאוד אלוהים נתקף בכעס עמוק כלפי אדם ספציפי או קבוצת בני אדם מבינכם – אפשר גם לומר שזה מעולם לא קרה. הירגעו! במוקדם או במאוחר, כל אדם יראה ויחווה את חרון אפו של אלוהים, אך עכשיו הוא לא הזמן. מדוע? מפני שכאשר אלוהים כועס על מישהו ללא-הרף, כלומר כשהוא משחרר את חרון אפו העמוק כלפי האדם הזה, פירוש הדבר שהוא מתעב ודוחה את האדם הזה זה מכבר, שהוא בוחל בקיומו, ושהוא לא יכול לשאת את קיומו. ברגע שכעסו ייגע באדם הזה, האדם ייעלם. כיום, עבודתו של אלוהים טרם הגיעה לשלב הזה. אף אחד מכם לא יעמוד בכך כשאלוהים יתמלא בכעס עמוק. אם כן, אתם מבינים שכעת, אלוהים ניחן רק ברחמים רבים כלפיכם, וטרם ראיתם את כעסו העמוק. אם מישהו מכם טרם השתכנע, אתם יכולים לבקש שחרון אפו של אלוהים יכה בכם, כדי שתוכלו לחוות בעצמכם את העובדה שכעסו של אלוהים כלפי האדם וטבעו שלא יכול לשאת פגיעה, אכן קיימים. האם אתם מעזים?

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב'