האמונה בגורל אינה תחליף להכרת ריבונותו של הבורא

לאחר שהייתם חסידיו של אלוהים במשך שנים כה רבות, האם יש הבדל משמעותי בין הידע שלכם על הגורל לבין זה של בני האדם החילונים? האם הבנתם באמת את קביעתו מראש של הבורא ולמדתם להכיר באמת את ריבונותו של הבורא? יש בני אדם המבינים לעומק את הביטוי "זה הגורל", אך הם אינם מאמינים כלל בריבונותו של אלוהים, אינם מאמינים כי גורל אנושי מסודר ומתוזמר על ידי אלוהים ואינם מוכנים להיכנע לריבונותו של אלוהים. בני אדם כאלה כמו נסחפים באוקיינוס, מושלכים על ידי הגלים, צפים עם הזרם, ללא ברירה אלא להמתין באופן פסיבי ולהשלים עם הגורל. אולם הם אינם מכירים בכך שהגורל האנושי כפוף לריבונותו של אלוהים. הם אינם יכולים ללמוד להכיר את ריבונותו של אלוהים ביוזמתם, וכך להשיג הכרה בסמכותו של אלוהים, להיכנע לתזמורי אלוהים וסידוריו, לחדול להתנגד לגורל ולחיות תחת דאגתו, הגנתו והנחייתו של אלוהים. במילים אחרות, קבלת הגורל אינה זהה לכניעה לריבונותו של אלוהים. אמונה בגורל אין פירושה שהאדם מקבל את ריבונותו של אלוהים, מכיר בה ומכיר אותה. אמונה בגורל היא רק הכרה בעובדה הזו ובתופעה החיצונית הזו, השונה מן הידיעה כיצד שולט הבורא בגורל האנושות, מן ההכרה בכך שהבורא הוא מקור הריבונות על גורלם של כול הדברים, ועוד יותר מן הכניעה לתזמוריו וסידוריו של הבורא לגורל האנושות. אם אדם רק מאמין בגורל – ואף אם יש לו תחושה עמוקה בקשר לכך – אך אינו מסוגל להכיר על ידי כך את ריבונותו של הבורא על גורל האנושות, להכיר בה, להיכנע לה ולקבלה, חייו בכל זאת יהיו טרגדיה, חיים שהיו לשווא, חלל ריק. הוא בכל זאת לא יוכל להיות כפוף לריבונותו של הבורא, להיות לאדם שנברא במובן האמיתי ביותר של הביטוי, וליהנות מדעה חיובית של הבורא עליו. על אדם שיודע וחווה באמת את ריבונותו של הבורא, להיות במצב אקטיבי ולא פסיבי או חסר אונים. תוך כדי קבלת העובדה שלכול הדברים יש גורל, עליו להיות בעל הגדרה מדוייקת לחיים ולגורל: שכול גלגול חיים כפוף לריבונותו של הבורא. כשהאדם מביט לאחור על הדרך שבה הלך, כשהוא נזכר בכל שלב במסעו, הוא רואה שבכול צעד, בין אם דרכו היתה קשה או קלה, אלוהים הנחה אותו בדרכו ותכנן אותה. היו אלה הסידורים הקפדניים של אלוהים, תכנונו הקפדני, שהובילו אותו בלי דעת עד ליום הזה. להיות מסוגל לקבל את ריבונות הבורא, לקבל את ישועתו – איזה מזל גדול הוא זה! אם עמדתו של האדם כלפי הגורל הינה פסיבית, הדבר מוכיח שהוא מתנגד לכול דבר שאלוהים סידר לו, שאין לו עמדה ממושמעת. אם עמדתו כלפי ריבונותו של אלוהים על הגורל האנושי הינה אקטיבית, כשהוא מביט לאחור על מסעו, כשהוא מתמודד באמת עם ריבונותו של אלוהים, רצונו להישמע לכול דבר שאלוהים קבע את סדרו יהיה רציני יותר, יהיו לו נחישות וביטחון רבים יותר להניח לאלוהים לתזמר את גורלו, לחדול להתמרד נגד אלוהים. כי הוא רואה שכשהוא אינו מבין את הגורל, כשהוא אינו מבין את ריבונותו של אלוהים, כשהוא מגשש את דרכו קדימה בעקשנות, מתנודד ומועד מבעד לערפל, המסע קשה מדי, מצער מדי. לכן כאשר בני אדם מכירים בריבונותו של אלוהים על הגורל האנושי, החכמים שבהם בוחרים להכירה ולקבלה, להיפרד לשלום מן הימים מלאי הכאב שבהם ניסו לבנות להם חיים טובים במו ידיהם, במקום להמשיך להיאבק נגד הגורל ולחתור לקראת מטרות החיים שלהם כביכול, בדרכם שלהם. כשאין לאדם אלוהים, כשהוא אינו יכול לראותו, כשהוא אינו יכול לזהות בבירור את ריבונותו של אלוהים, כול יום הוא חסר משמעות, חסר ערך, אומלל. בכול מקום שבו יהיה, יהיה אשר יהיה עיסוקו, אמצעי מחייתו והחתירה למטרותיו אינם מביאים עמם דבר מלבד צער אינסופי וסבל שלא ניתן להפיגו, כך שהוא אינו יכול לשאת להביט לאחור. רק כשהאדם מקבל את ריבונות הבורא, נכנע לתזמוריו ולסידוריו ומבקש חיים אנושיים אמיתיים, הוא משתחרר בהדרגה מכול הצער והסבל, מנער מעליו את כול הריקנות שבחיים.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ג'