לאחר בריאת האנושות בראשית, בני ישראל היו אלה שהיוו את תשתית העבודה, ובני ישראל כולם היו הבסיס לעבודתו של יהוה בעולם. עבודתו של יהוה הייתה להנהיג ולרעות את האדם ישירות באמצעות קביעת החוקים והמצוות שיאפשרו לאדם לחיות חיים רגילים ולעבוד את יהוה באופן רגיל בעולם. בעידן החוק, אלוהים היה אל כזה שהאדם לא יכול היה לראות או לגעת בו. הוא בסך הכל הוביל את בני האדם הראשונים שהשטן השחית. הוא היה שם כדי להדריך ולרעות את בני האדם האלה. על כן, הדברים שהוא אמר נגעו רק לחוקים, לציווים, ולידע כללי על החיים כבן אדם, והם לא נגעו כלל לאמיתות התומכות בחייו של האדם. תחת הנהגתו של אלוהים, בני ישראל לא היו אלה שהשטן השחית עד היסוד. עבודת החוק של אלוהים היתה רק השלב הראשון בעבודת הישועה – ממש ההתחלה של עבודת הישועה – והיא כלל לא נגעה בפועל לשינויים בטבע החיים של האדם. לפיכך, בתחילת עבודת הישועה לא היה צורך שאלוהים יהפוך לבשר ודם לשם עבודתו בעם ישראל. זו הסיבה שאלוהים היה זקוק למתווך, כלומר לכלי שרת, שבאמצעותו הוא יוכל לבוא במגע עם האדם. לכן, צמחו מתוך הבריות אלה שדיברו ועבדו בשם יהוה, וכך היה שהנביאים ובני האדם הנבראים בצלם עבדו בקרב האנושות. בני האדם הנבראים בצלם עבדו בקרב האנושות בשם יהוה. העובדה שאלוהים כינה אותם כך פירושה שהאנשים האלה קבעו את החוקים בשם יהוה ואף היו כוהנים בקרב עם ישראל. בני האדם האלה היו כוהנים תחת עינו הפקוחה והגנתו של יהוה, ורוחו של יהוה היא שמינתה אותם לתפקיד זה. הם היו מנהיגים בעם ושירתו את יהוה ישירות. לעומת זאת, הנביאים היו אלה שהתמסרו לנשיאת דברים בשם יהוה אל כל בני האדם מכל הארצות ומכל השבטים. הם היו גם אלה שהתנבאו על עבודתו של יהוה. גם בני האדם הנבראים בצלם וגם הנביאים היו בניה המרוממים של רוח יהוה עצמו, ועבודתו של יהוה הייתה בקרבם. בין בני האדם, היו אלה שייצגו את יהוה ישירות. הם עבדו רק משום שיהוה רומם אותם ולא משום שהם היו הבשר והדם שרוח הקודש עצמה מגולמת בהם. לפיכך, אף על פי שהם עבדו ודיברו בשם אלוהים בדומה לאל בהתגלמותו, הנביאים ובני האדם הנבראים בצלם בעידן החוק לא היו בשרו ודמו של האל בהתגלמותו. ההיפך הוא שהיה הנכון בעידן החסד ובשלב האחרון, מכיוון שאלוהים עצמו בהתגלמותו כבשר ודם הוא שביצע את עבודת הישועה ואת שיפוט האדם, ולפיכך לא היה עוד צורך בנביאים מרוממים ובבני אדם הנבראים בצלם שיעבדו בשם אלוהים. בעיני האדם, אין הבדלים מהותיים בין המהות והאמצעים של עבודתם. זו הסיבה שבגללה האדם תמיד מבלבל בין עבודתו של האל בהתגלמותו לבין עבודתם של הנביאים ובני האדם הנבראים בצלם. בעיקרו של דבר, המראה של האל בהתגלמותו היה זהה לזה של הנביאים ובני האדם הנבראים בצלם, והאל בהתגלמותו היה אפילו עוד יותר רגיל ואמיתי מהנביאים. לכן האדם לא מסוגל כלל להבדיל ביניהם. האדם מתמקד אך ורק במראה החיצוני, והוא ובכלל לא מודע לכך שאף על פי ששניהם עובדים ומדברים, יש ביניהם הבדל מהותי. משום שיכולת ההבחנה של האדם ירודה ביותר, הוא לא מסוגל להבחין בסוגיות בסיסיות, ועל אחת כמה וכמה הוא לא מסוגל להבחין בדבר כל כך מורכב. דבריהם ועבודתם של הנביאים, ודבריה ועבודתה של רוח הקודש מילאו כולם את חובתו של האדם, ביצעו את תפקידו כיציר נברא ועשו את כל מה שהאדם צריך לעשות. יחד עם זאת, דבריו ועבודתו של האל בהתגלמותו כבשר ודם נועדו להוציא לפועל את כהונתו של אלוהים. אף על פי שצורתו החיצונית של אלוהים הייתה צורתו של יציר נברא, עבודתו לא הייתה להוציא לפועל את תפקידו של אלוהים אלא את כהונתו. המונח "חובה" מתייחס לברואים בעוד שהמונח "כהונה" מתייחס לבשרו ודמו של האל בהתגלמותו. יש הבדל מהותי בין השניים, ולא ניתן להחליף ביניהם. עבודתו של האדם היא אך ורק למלא את חובתו, בעוד שעבודתו של אלוהים היא לנהל ולהוציא לפועל את כהונתו. לפיכך, אף על פי שרוח הקודש השתמשה בשליחים רבים ואף על פי שנביאים רבים היו מלאים ברוח הקודש, עבודתם ודבריהם של הנביאים והשליחים האלה היו בסך הכל ביצוע חובתם כיציר נברא. אף על פי שייתכן שנבואותיהם היו רמות יותר מאורח החיים שעליו דיבר האל בהתגלמותו, ואף על פי שאנושיותם הייתה נשגבת יותר מזו של האל בהתגלמותו, הם עדיין רק מילאו את חובתם, ולא ביצעו את כהונתם. חובתו של האדם מתייחסת לתפקידו של האדם, שהוא דבר שהאדם יכול להשיג. עם זאת, הכהונה שהאל בהתגלמותו מוציא לפועל נוגעת לניהולו של אלוהים, וזהו דבר שהאדם לא יכול להשיג. בין שהאל בהתגלמותו מדבר, עובד, או עושה נפלאות, הוא עושה עבודה אדירה במסגרת ניהולו, והאדם לא יכול לעשות את העבודה הזו במקומו. עבודתו של האדם היא רק למלא את חובתו כיציר נברא בכל שלב של עבודת הניהול של אלוהים. ללא הניהול של אלוהים, אילו הייתה אובדת כהונת האל בהתגלמותו, גם חובתם של היצירים הנבראים הייתה אובדת. עבודתו של אלוהים בביצוע כהונתו היא לנהל את האדם, ואילו האדם שממלא את חובתו עושה את מה שהוא מחויב לעשות כדי לעמוד בדרישות הבורא, ובשום אופן אי-אפשר לומר שהוא מבצע את כהונתו שלו עצמו. עבור המהות הפנימית של אלוהים, כלומר רוח האל, הניהול של אלוהים הוא עבודתו. אולם עבור האל בהתגלמותו, הלובש צורה חיצונית של יציר נברא, עבודתו היא ביצוע כהונתו. כל עבודה שאלוהים עושה היא ביצוע כהונתו, וכל שהאדם יכול לעשות הוא להקדיש את מיטב יכולתו במסגרת ניהולו של אלוהים ותחת הנהגתו.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, ההבדל בין כהונת האל בהתגלמותו כבשר ודם לבין חובתו של האדם