בחלוף השנים, האדם הפך לרפה, משחווה את מצוקת הזיכוך והייסורים.

על אף שהאדם איבד את ה"כבוד" וה"רומנטיקה" של ימים עברו,

הוא החל להבין באופן לא מודע את אמת היותו אדם

והחל להעריך את שנות מסירותו של אלוהים לישועת האנושות.

והחל להעריך את שנות מסירותו של אלוהים לישועת האנושות.

האדם מתחיל אט-אט לתעב את הבהמיות שלו עצמו.

הוא מתחיל לשנוא את פראיותו,

את כל אי-ההבנות שלו עם אלוהים ואת הדרישות הבלתי סבירות שהוא מציב לאלוהים.

לא ניתן להשיב את הזמן לאחור,

אירועי העבר הופכים לזיכרונות המצערים של האדם,

ודבריו ואהבתו של אלוהים הופכים לכוח המניע בחיים החדשים של האדם.

לא ניתן להשיב את הזמן לאחור,

אירועי העבר הופכים לזיכרונות המצערים של האדם,

ודבריו ואהבתו של אלוהים הופכים לכוח המניע בחיים החדשים של האדם.

פצעי האדם נרפאים עם כל יום שעובר, כוחו שב אליו

והוא קם ומביט בפני האל הכול יכול...

ואז הוא מגלה שאלוהים תמיד היה לצדו

ושחיוכו וארשת פניו היפהפייה עדיין מרגשים כל כך.

לבו עדיין מלא בדאגה לאנושות שברא,

וידיו עדיין חמות וחזקות כפי שהיו בראשית.

האדם כאילו חזר לגן עדן,

אלא שהפעם האדם לא מקשיב יותר לפיתוייו של הנחש וכבר לא דוחה את יהוה.

האדם כורע ברך בפני אלוהים,

מרים את מבטו אל פניו המחייכות של אלוהים,

ומעלה את הקורבן המנחה היקר לו מכל – הו! אדוניי, אלוהיי!

האדם כורע ברך בפני אלוהים,

מרים את מבטו אל פניו המחייכות של אלוהים,

ומעלה את הקורבן המנחה היקר לו מכל – הו! אדוניי, אלוהיי!

האדם כורע ברך בפני אלוהים,

מרים את מבטו אל פניו המחייכות של אלוהים,

ומעלה את הקורבן המנחה היקר לו מכל – הו! אדוניי, אלוהיי!

הו! אדוניי, אלוהיי!

מתוך 'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'