לפני אלפיים השנים שבמהלכן עשה יהוה את עבודתו, האדם לא ידע דבר, וכמעט כל בני האנוש התדרדרו לשפל של הפקרות ושחיתות שקדם למבול; יהוה לא היה בלבם, ועל אחת כמה וכמה לא הייתה דרכו בלבם. הם מעולם לא הבינו את העבודה שיהוה עתיד היה לעשות; היה חסר להם היגיון, ויותר מכך היה חסר להם ידע – הם היו כמכונות בשר-ודם, בורים בכל הנוגע לאדם, לאלוהים, לעולם ולחיים גם יחד. על פני האדמה הם התעסקו בפיתוי רב, כמו הנחש, ואמרו דברים רבים שהיו פוגעניים כלפי יהוה, אך משום שהם היו בורים, יהוה לא ייסר אותם ולא הטיל עליהם משמעת. אחרי המבול, כשנוח היה בן 601 שנים, הופיע יהוה באופן רשמי בפני נוח והדריך אותו ואת משפחתו. הוא הוביל אותו, את העופות והבהמות ששרדו את המבול, ואת צאצאיו עד סוף עידן החוק, בסך הכל במשך 2,500 שנים. הוא עבד באופן רשמי בישראל במשך 2,000 שנים ופרק הזמן שבו עבד גם בישראל וגם מחוץ לישראל היה בן 500 שנים, כך שבסך הכל מדובר במשך זמן של 2,500 שנים. במשך תקופה זו, הוא הנחה את בני ישראל שכדי לעבוד את יהוה, עליהם לבנות בית מקדש וללבוש גלימות כוהנים, וללכת יחפים אל תוך בית המקדש עם הנץ החמה, פן נעליהם יטמאו את בית המקדש והאש תישלח מראש בית המקדש ותשרוף אותם למוות. הם מילאו את חובותיהם ונשמעו לתוכניותיו של יהוה. הם התפללו ליהוה בבית המקדש, ולאחר שיהוה עורר בהם השראה, כלומר לאחר שיהוה נשא דבריו, הם הנהיגו את בני העם ולימדו אותם שעליהם לרחוש כבוד ליהוה אלוהיהם. ויהוה אמר להם שעליהם לבנות את בית המקדש ואת המזבח, ובזמן שיהוה קבע, כלומר בחג הפסח, עליהם להכין עגלים וטלאים בני יומם על המזבח כקורבן עולה ליהוה, כדי לרסן אותם ולעורר בלבם יראה ליהוה. הישמעותם לחוק זה תהיה מדד לנאמנותם ליהוה. יהוה אף קבע להם את יום השבת, היום השביעי לבריאתו. את היום שלאחר יום השבת קבע להם כיום הראשון, יום שבו יהללו את יהוה, יגישו לו קורבנות ויחברו מוזיקה למענו. ביום הזה, יהוה קיבץ את כל הכוהנים כדי לחלק את הקורבנות על המזבח למאכל האנשים כדי שהם יוכלו ליהנות מהקורבנות שהועלו ליהוה. ויהוה אמר שהם בורכו ושיש בהם חלק ממנו, וכי הם עמו הנבחר (זו הייתה בריתו של יהוה עם בני ישראל). זו הסיבה לכך שעד היום, עם ישראל עדיין אומר שיהוה הוא אלוהיהם בלבד, ושאינו האל של עמים אחרים.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, העבודה בעידן החוק