הוריה של וניה נפרדו כשהיא הייתה בת שנתיים, ולאחר מכן היא חיה עם אביה ואמה החורגת. אמה החורגת לא יכלה לסבול אותה ולא הפסיקה להתווכח עם אביה. לאביה לא הייתה ברירה – הוא נאלץ לשלוח את וניה לבית אמה. אך אמה התמקדה בניהול עסקה ולא היה לה זמן לטפל בווניה, ולכן לעתים קרובות נשלחה וניה לקרוביה וידידיה שטיפלו בה וגידלוה. לאחר שנים כה רבות שבהן זכתה לטיפול ממשפחות אומנות, וניה הצעירה חשה בודדה וחסרת אונים, וערגה לחומו של בית. רק כאשר אביה ואמה החורגת התגרשו, היא חזרה לחיות לצד אביה, ומאז והלאה היה לה בית, לטוב ולרע.

כאשר וניה גדלה, היא הייתה מאוד זהירה וצייתנית ושקדה על לימודיה. אך כאשר היא הקדישה ימים ולילות כדי להתכונן לבחינות הכניסה למכללה, היכה בה הגורל: אמה סבלה משטף דם במוח ונעשתה משותקת ומרותקת למיטתה. אביה החורג נטש את אמה ואף השתלט על כל נכסיה, ואז אביה אושפז עם סרטן בכבד... לא הייתה כל אפשרות שווניה תיטול על עצמה את מלוא העול של משק הבית. כל שיכלה לעשות היה להתחנן בפני קרוביה וידידיה, אך בקשותיה נענו בסירוב...

וניה סבלה ללא מפלט או עזרה, כאשר שתי אחיות מכנסיית האל הכול יכול העידו בפניה ובפני אמה ואחותה על עבודתו של האל הכול יכול באחרית הימים. הם החלו להבין את המקור לכאב בחייהם של בני האדם מתוך דברי האל הכול יכול, והם הבינו שרק אם בני האדם יבואו אל אלוהים, הם יוכלו לזכות בהגנתו ולחיות חיי אושר. רק בזכות הנחמה שבדברי אלוהים, האם והבנות הצליחו להיחלץ מכאבן ומחוסר האונים. וניה חוותה על בשרה את אהבתו של אלוהים ואת רחמיו, ובסופו של דבר חשה את חומו של בית, וזכתה בבית אמיתי...