בהיותו חסיד של ישוע, היו לפיטר דעות רבות לגביו והוא תמיד שפט אותו מנקודת מבטו שלו. אף שהייתה לו מידה מסוימת של הבנה של הרוח, פטרוס לא היה נאור במיוחד, וזו הסיבה לדבריו כשאמר: "חייב אני להיות חסיד של שליחו של האב שבשמים. חייב אני להכיר באדם שרוח הקודש בחרה בו." הוא לא הבין את הדברים שישוע עשה ולא נעשה נאור כלל. לאחר שהיה חסידו מזה זמן מה, הוא החל להתעניין במעשיו ובדבריו, ובישוע עצמו. הוא החל להרגיש שישוע מעורר בו גם חיבה וגם כבוד – הוא אהב להיות מקושר אליו ולהתייצב לצדו, וההאזנה לדבריו של ישוע הקנתה לו כוח ועזרה. עם הזמן, בהיותו חסיד של ישוע, פטרוס התבונן בו והפנים כל היבט של חייו: מעשיו, דבריו, תנועותיו והבעותיו. הוא פיתח הבנה עמוקה שישוע איננו כאחד האדם. אף שמראהו האנושי היה רגיל שברגילים, הוא היה מלא אהבה, חמלה וסובלנות לאדם. כל שעשה ואמר סייע רבות לזולת, ולצדו פטרוס ראה ולמד דברים שמעולם לא ראה או עשה בעבר. הוא ראה שאף על פי שישוע לא ניחן בשיעור קומה ראוי לציון או באנושיות יוצאת דופן, הוא השרה אווירה בלתי שגרתית ויוצאת מגדר הרגיל. אף על פי שפטרוס לא היה מסוגל להסביר זאת לגמרי, הוא יכול היה לראות שישוע מתנהל בשונה מכל אחד אחר, שכן עשה דברים שונים מאוד משעשו בני אדם מן השורה. מאז שחבר לישוע, פטרוס גם הבין שאופיו היה שונה מזה של אדם מן השורה. הוא תמיד נהג ביציבות ולעולם לא בחופזה, מעולם לא הפליג או המעיט בחשיבותו של נושא, וניהל את חייו באופן רגיל ומעורר הערכה גם יחד. בשיחה היה ישוע עדין וחינני, פתוח וצוהל אך שליו, ואף פעם לא איבד את כבודו בביצוע עבודתו. פטרוס ראה שישוע לעתים מסוגר אך ברגעים אחרים הוא מדבר ללא הרף. הוא היה לפעמים כה מאושר עד כי הפך קל תנועה ונמרץ כיונה, אך בפעמים אחרות, היה כה עצוב עד כי לא דיבר כלל, כאילו היה אם שעורה שרוף מהשמש. לעתים היה מלא זעם, כאיש צבא אמיץ המסתער על אויביו להורגם, ולפעמים אפילו כאריה שואג. לפעמים צחק, בפעמים אחרות התפלל ובכה. בכל אשר פעל ישוע, צמחו בפטרוס אהבה וכבוד ללא גבול כלפיו. צחוקו של ישוע מילא אותו באושר, צערו הטיל עליו יגון, כעסו הפחיד אותו, בעוד חסדו, רחמיו וקפדנותו הביאו אותו לאהבת אמת לישוע ופיתחו בו יראה וכמיהה אליו. כמובן, רק עם הזמן הבין פטרוס את כל זאת, לאחר שחי לצד ישוע מזה שנים מספר.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, כיצד פטרוס הכיר את ישוע