חלק 3

כעת נביט במשל שסיפר האדון ישוע בעידן החסד.

3. משל הכבשה האובדת

(מתי י"ח 12-14) מה דעתכם? אם יש לאדם מאה כבשים, ואחד מהם תעה, האם הוא לא יעזוב את התשעים ותשעה וילך אל ההרים לחפש את האחד שתעה? ואם הוא ימצא אותו, אמן אני אומר לכם, הוא ישמח על האחד יותר מעל התשעים ותשעה שלא תעו. כך אין הוא רצון אביכם שבשמיים, שאחד מן הקטנים האלה יאבד.

זו מטאפורה – איזו הרגשה אנשים מקבלים מהפסוקים האלה? הצורה שבה המטאפורה הזו מובעת עושה שימוש בביטוי שגור בשפת בני האדם. זהו דבר המצוי בתוך טווח הידע האנושי. אם אלוהים היה אומר דבר דומה בעידן החוק, אנשים היו מרגישים שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם מי שאלוהים הינו, אך כאשר בר האנוש מסר את הפסוק הזה בעידן החסד, הדבר נתן לאנשים תחושה מנחמת, חמה ואינטימית. כשאלוהים התגלם כבשר ודם, כשהוא הופיע בצורת אדם, הוא השתמש במטאפורה הולמת ביותר כדי להשמיע את קול לבו בקרב האנושות. הקול הזה ייצג את קולו של אלוהים ואת העבודה שרצה לעשות בעידן ההוא. הוא ייצג גם גישה שהייתה לאלוהים כלפי אנשים בעידן החסד. מנקודת המבט של גישתו של אלוהים לאנשים, הוא השווה כל אדם לכבשה. אם כבשה אובדת, הוא יעשה כל מה שיידרש כדי למצוא אותה. הדבר מייצג את עיקרון עבודתו של אלוהים בקרב האנושות, הפעם כבשר ודם. אלוהים השתמש במשל הזה כדי לתאר את נחישותו ואת גישתו בעבודה הזו. זה היה היתרון של התגלמות אלוהים כבשר ודם: הוא יכול היה לנצל את הידע האנושי ואת שפת בני האדם כשהוא דיבר אל האנשים, כדי להביע את רצונו. הוא הסביר או "תרגם" לאדם את שפתו האלוהית, העמוקה, שאנשים התקשו להבין בשפת בני האדם, בצורה אנושית. הדבר סייע לאנשים להבין את רצונו ולדעת מה הוא רוצה לעשות. הוא יכול היה גם לשוחח עם אנשים מנקודת המבט האנושית, באמצעות שפה אנושית, ולתקשר עם אנשים באופן שהם מבינים. הוא אפילו יכול היה לדבר ולעבוד באמצעות השפה והידע של בני האדם כדי שאנשים יוכלו להרגיש את טוב לבו ואת קרבתו של אלוהים, כדי שהם יוכלו לראות את לבו. מה אתם רואים בכך? שאין כל איסור בדבריו ומעשיו של אלוהים? כפי שאנשים רואים זאת, אין דרך שבה אלוהים יכול להשתמש בידע, בשפה או בצורת הדיבור של בני האדם כדי לשוחח על מה שאלוהים עצמו רצה לומר, העבודה שרצה לעשות, או כדי להביע את רצונו. זו חשיבה שגויה. אלוהים השתמש בסוג הזה של מטאפורה כדי שאנשים יוכלו להרגיש את הממשות והכנות של אלוהים ולראות את גישתו כלפי האנשים במהלך אותה תקופה. המשל הזה העיר מחלום אנשים שחיו זמן רב תחת החוק, והדבר גם נתן השראה לדור אחר דור של אנשים שחיו בעידן החסד. באמצעות קריאת פסוקיו של המשל הזה, אנשים מכירים את כנותו של אלוהים בהושעת האנושות ומבינים את משקלה של האנושות בלבו.

בואו נביט שוב במשפט האחרון בפסוקים האלה: "כך אין הוא רצון אביכם שבשמיים, שאחד מן הקטנים האלה יאבד." האם היו אלה דבריו של האדון ישוע, או דברי אביו שבשמיים? על פניו, נראה שזהו האדון ישוע שמדבר, אך רצונו מייצג את רצון האל עצמו, לכן אמר: "כך אין הוא רצון אביכם שבשמיים, שאחד מן הקטנים האלה יאבד." אנשים באותו הזמן הכירו רק באב השמיימי כאלוהים, והאיש הזה שהם ראו לנגד עיניהם רק נשלח על ידו, והוא לא יכול לייצג את האב השמיימי. לכן היה על האדון ישוע לומר גם זאת, כדי שיוכלו להרגיש באמת את רצונו של אלוהים עבור האנושות ואת האמיתות והדיוק שבדבריו. על אף שזה היה דבר פשוט לומר, הוא היה מלא תשומת לב וחשף את ענוותו ונסתרותו של האדון ישוע. בין אם אלוהים התגלם כבשר ודם ובין אם עבד בעולם הרוחני, הוא הכיר טוב יותר מכל את לב האדם והבין טוב יותר מכל למה אנשים נזקקים. הוא ידע מה מדאיג אותם ומה מבלבל אותם, ולכן הוא הוסיף את המשפט הזה. המשפט הדגיש בעיה חבויה באנושות: אנשים היו ספקנים לגבי דבריו של בר האנוש, כלומר שכאשר האדון ישוע דיבר, היה עליו להוסיף: "כך אין הוא רצון אביכם שבשמיים, שאחד מן הקטנים האלה יאבד." רק על סמך ההנחה הזו, יכלו דבריו לשאת פרי, לגרום לאנשים להאמין בדיוקם ולשפר את אמינותם. הדבר מראה שכשאלוהים הפך לבר אנוש רגיל, בין אלוהים לבין האנושות הייתה מערכת יחסים מוזרה למדי, ושמצבו של בר האנוש היה מביך מאוד. הדבר גם מראה כמה לא משמעותי היה מעמדו של האדון ישוע בקרב בני האדם באותו הזמן. כשהוא אמר זאת, זה היה כדי לומר לאנשים: אתם יכולים להיות רגועים ובטוחים – הדבר לא מייצג את מה שבלבי, אלא שזהו רצונו של האל אשר בלבכם. עבור האנושות, האין זה דבר אירוני? על אף שהיו יתרונות רבים לעבודתו של אלוהים כבשר ודם, שלא היו בישותו, היה עליו לעמוד בספקותיהם ובדחייתם, כמו גם בעמימות ובקהות החושים שלהם. אפשר לומר שתהליך עבודתו של בר האנוש היה תהליך החוויה של דחייה מצד האנושות ושל התחרות של האנושות נגדו. יותר מכך, זה היה תהליך של מאמץ לזכות כל העת באמונה של האנושות ולכבוש את האנושות באמצעות מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, באמצעות מהותו שלו. העניין הוא לא שאלוהים בהתגלמותו פתח במלחמה על הקרקע נגד השטן. העניין היה שאלוהים הפך לאדם רגיל והחל במאבק עם חסידיו, ובמאבק הזה, בר האנוש השלים את עבודתו באמצעות ענוותו, באמצעות מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, ובאמצעות אהבתו וחוכמתו. הוא זכה באנשים שהוא רצה, בזהות ובמעמד שהגיעו לו, ושב אל כס מלכותו.

כעת, בואו נסתכל על שני הפסוקים הבאים מכתבי הקודש:

4. לסלוח שבעים ושבע פעמים

(מתי י"ח 21-22) אז פטרוס בא אליו ואמר, "אדוני, כמה פעמים אחי יחטא נגדי, ואני אסלח לו? עד שבע פעמים?" ישוע אמר לו, "אינני אומר לך עד שבע פעמים, אלא עד שבעים ושבע."

5. אהבת האדון

(מתי כ"ב 37-39) ישוע אמר לו, ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבך ובכל נפשך ובכל מאודך. זו המצווה הגדולה הראשונה. והשנייה דומה לה: ואהבת לרעך כמוך.

מבין שני הפסוקים הללו, אחד מדבר על מחילה והאחר על אהבה. שני הנושאים הללו מדגישים מאוד את העבודה שהאדון ישוע רצה לבצע בעידן החסד.

כשאלוהים התגלם כבשר ודם, הוא הביא שלב בעבודתו – הוא הביא את העבודה הספציפית ואת הטבע שהוא רצה להביע בעידן זה. באותה תקופה, כל מה שבר האנוש עשה סבב סביב העבודה שאלוהים רצה לבצע בעידן זה. הוא יעשה לא יותר ולא פחות. כל דבר ודבר שהוא אמר וכל סוג עבודה שביצע היו קשורים כולם לעידן זה. בין אם הוא הביע זאת בצורה אנושית ובשפה אנושית או בשפה אלוהית – לא משנה באיזו דרך ומאיזו נקודת מבט – מטרתו הייתה לעזור לאנשים להבין מה הוא רוצה לעשות, מה רצונו ומהן דרישות מהאנשים. הוא עשוי להשתמש באמצעים שונים מנקודות מבט שונות כדי לסייע לאנשים להבין ולדעת את רצונו, להבין את עבודתו להושעת האנושות. אם כן, בעידן החסד אנחנו רואים את האדון ישוע עושה שימוש תדיר בשפה אנושית להבעת הדברים שרצה לתקשר לאנושות. יותר מכך, אנחנו רואים אותו מנקודת המבט של מדריך רגיל שמדבר עם אנשים, מספק את צורכיהם, עוזר להם בדברים שהם רצו. דרך העבודה הזו לא נראתה בעידן החוק שבאה לפני עידן החסד. הוא נעשה יותר אינטימי ויותר רחום כלפי האנושות, כמו גם נהיה מסוגל יותר להשיג תוצאות מעשיות הן בצורה והן בהתנהגות. הביטוי לסלוח לאנשים שבעים ושבע פעמים ממש מבהיר את הנקודה הזו. המטרה שהשיג המספר שבביטוי הזה היא לאפשר לאנשים להבין את כוונתו של האדון ישוע כשהוא אמר את הדברים הללו. כוונתו הייתה שעל אנשים לסלוח לאחרים – לא פעם או פעמיים ואף לא שבע פעמים, כי אם שבעים ושבע פעמים. איזה מין רעיון זה, "שבעים ושבע פעמים"? הרעיון הוא לגרום לאנשים להפוך את המחילה לאחריותם, דבר שעליהם ללמוד ודרך שעליהם לשמור. אף על פי שזה היה רק ביטוי, הוא שירת נקודה חיונית. הוא סייע לאנשים להעריך כראוי את כוונתו ולמצוא את דרכי הנוהג הנכונות ואת העקרונות ואמות המידה בפועל. הביטוי הזה סייע לאנשים להבין בבירור ונתן להם תפיסה מדויקת שעליהם ללמוד לסלוח – לסלוח ללא תנאי או הגבלה, אלא עם גישה של סובלנות והבנת האחר. כשהאדון ישוע אמר זאת, מה היה בלבו? האם באמת חשב על שבעים ושבע פעמים? לא. האם יש מספר פעמים שאלוהים יסלח לאדם? ישנם אנשים רבים שמאוד מתעניינים ב"מספר הפעמים" המוזכר, שרוצים מאוד להבין את המקור והכוונה של המספר הזה. הם רוצים להבין מדוע המספר הזה יצא מפיו של האדון ישוע. הם מאמינים שישנה כוונה עמוקה יותר במספר הזה. למעשה, זו הייתה רק התבטאות של אלוהים באנושיות. יש לקחת כל כוונה או השלכה בצירוף עם דרישותיו של האדון ישוע מהאנושות. כשאלוהים לא התגלם כבשר ודם, אנשים לא הבינו הרבה ממה שהוא אמר, מכיוון שהדברים באו מאלוהיות מוחלטת. נקודת המבט וההקשר של דבריו היו בלתי נראים ומחוץ להשגתם של בני האדם. הדבר הובע מעולם רוחני שאנשים לא יכלו לראות. זאת משום שאנשים שחיו כבשר ודם לא יכלו לעבור דרך העולם הרוחני. אך לאחר שאלוהים התגלם כבשר ודם, הוא דיבר אל האנושות מנקודת המבט של האנושות, והוא יצא מתחום העולם הרוחני ועבר אותו. הוא יכול היה לבטא את טבעו האלוהי, את רצונו ואת גישתו באמצעות דברים שבני אדם יכולים לדמיין ודברים שהם ראו ונתקלו בהם בחייהם, ובאמצעות שיטות שבני אדם יכלו לקבל, בשפה שהם יכולים להבין וידע שהם יכולים לקלוט. זאת כדי לאפשר לאנושות להבין ולהכיר את אלוהים, להבין את כוונתו ואת אמות המידה שדרש בגדר יכולותיהם, ברמה שהם מסוגלים לה. אלה היו השיטה והעיקרון של עבודת אלוהים באנושות. על אף שדרכיו של אלוהים ועקרונותיו בעבודה כבשר ודם הושגו בעיקר באמצעות אנושיות, העבודה הזו באמת השיגה תוצאות שלא היו מושגות מעבודה ישירות באלוהיות. עבודת אלוהים באנושיות הייתה יותר ממשית, אמיתית וממוקדת. השיטות היו גמישות הרבה יותר, ובצורתה היא עלתה על עידן החוק.

להלן, בואו נדבר על אהבתו של אלוהים ועל "ואהבת לרעך כמוך". האם הדבר הזה מובע ישירות באלוהיות? ברור שלא! את כל הדברים הללו בר האנוש אמר באנושיות. רק אנשים היו אומרים דברים כמו "ואהבת לרעך כמוך. אהבת האחר, כמוה כאהבת חייך שלך", ורק אנשים היו מדברים כך. אלוהים מעולם לא דיבר כך. לכל הפחות, לאלוהים זה לא סוג של שפה באלוהיותו, מכיוון שהואט אינו זקוק לעיקרון כמו "ואהבת לרעך כמוך" כדי לקבוע כללים לאהבתו לאנושות. זאת מכיוון שאהבתו של אלוהים לאנושות היא גילוי טבעי של מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. מתי אי-פעם שמעתם שאלוהים אמר דבר כמו "אני אוהב את האנושות כפי שאני אוהב את עצמי"? זאת מכיוון שהאהבה היא במהותו של אלוהים ובמה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. אהבתו של אלוהים לאנושות והאופן שבו הוא מתייחס לאנשים, וכן גישתו, הם ביטויים וגילויים טבעיים של טבעו. הוא אינו צריך לעשות זאת במכוון בדרך מסוימת, או לפי שיטה או מוסר מסוימים כדי להשיג את אהבת רעו כעצמו – הוא כבר מגלם בתוכו מהות שכזו. מה אתם רואים בכך? כשאלוהים עבד באנושיות, הרבה משיטותיו, דבריו ואמיתותיו הובעו כולם בדרך אנושית. אך באותו הזמן, טבעו של אלוהים, מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו ורצונו, הובעו כדי שאנשים יכירו ויבינו אותם. מה שהם הכירו והבינו היה בדיוק מהותו ומה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, המייצגים את הזהות והמעמד הטבועים באלוהים עצמו. כלומר בר האנוש כבשר ודם הביע את הטבע והמהות הטבועים באלוהים עצמו במידה הרבה ביותר והמדויקת ביותר האפשרית. לא רק שאנושיותו של בר האנוש לא היוותה מכשול או מחסום לתקשורת ולמגע של האדם עם אלוהים שבשמיים, אלא שלמעשה, זה היה הערוץ היחיד והגשר היחיד עבור האנושות ליצור קשר עם אדון הבריאה. בשלב הזה, האם אינכם חשים שיש נקודות דמיון רבות בין הטבע והשיטות של העבודה שעשה האדון ישוע בעידן החסד לבין שלב העבודה הנוכחי? השלב הנוכחי בעבודה עושה גם הוא שימוש רב בשפת בני האדם כדי להביע את טבעו של אלוהים וכן עושה שימוש רב בשפה ובשיטות מחיי היום-יום של האנושות ומהידע האנושי כדי להביע את רצונו של אלוהים. ברגע שאלוהים מתגלם כבשר ודם, בין אם הוא מדבר מנקודת מבט אנושית או אלוהית, חלק ניכר משפתו ודרכי ההתבטאות שלו נעשה באמצעות שפה ושיטות של בני האדם. כלומר כשאלוהים מתגלם כבשר ודם, זו ההזדמנות הטובה ביותר בשבילכם לראות את כל יכולתו של אלוהים ואת חוכמתו ולהכיר כל היבט ממשי של אלוהים. כשאלוהים התגלם כבשר ודם, במהלך התבגרותו, הוא החל ללמוד, להבין ולתפוס חלק מהידע, ההיגיון, השפה ושיטות ההבעה של האנושות. לאלוהים בהתגלמותו היו הדברים הללו שבאו מבני האדם שהוא ברא. הם הפכו לכלים של אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם להבעת טבעו ואלוהיותו ואפשרו לו לעשות את עבודתו עניינית יותר, אמיתית יותר ומדויקת יותר בעת שהוא עבד בקרב האנושות, מנקודת מבט אנושית ובאמצעות שפה אנושית. הדבר הפך את עבודתו לנגישה יותר וקלה יותר להבנה עבור אנשים, וכך הושגו התוצאות שאלוהים רצה. האין זה מעשי יותר שאלוהים יעבוד כך כבשר ודם? האין זו חוכמתו של אלוהים? כשאלוהים התגלם כבשר ודם, כשגופו של אלוהים היה מסוגל לקחת על עצמו את העבודה שהוא רצה לבצע, זה הזמן שבו הוא הביע את טבעו ועבודתו באופן מעשי, וזה היה גם הזמן שבו הוא יכול היה להתחיל באופן רשמי את כהונתו כבר האנוש. משמעות הדבר הייתה שלא הייתה עוד תהום בין אלוהים לאדם, שבקרוב אלוהים יחדל מעבודתו שבה הוא מתקשר באמצעות שליחים, ושאלוהים עצמו יכול באופן אישי להביע את כל הדברים והעבודה כבשר ודם, כרצונו. המשמעות הייתה גם שהאנשים שאלוהים מושיע היו קרובים יותר אליו, ושעבודת הניהול שלו נכנסה לשטח חדש, ושכל האנושות ניצבה בפני עידן חדש.

כל מי שקרא את כתבי הקודש יודע שדברים רבים קרו כשהאדון ישוע נולד. העיקרי שביניהם הוא רדיפתו בידי מלך השדים, עד כדי שחיטת כל הילדים עד גיל שנתיים באזור ההוא. ניכר שאלוהים לקח על עצמו סיכון רב בהתגלמותו כבשר ודם בקרב בני האדם. המחיר הכבד שהוא שילם עבור השלמת הניהול שלו להושעת האנושות ניכר גם הוא. התקוות הגדולות שהיו לאלוהים לגבי עבודתו כבשר ודם בקרב האנושות ניכרות גם הן. כשגופו של אלוהים יכול היה לקחת על עצמו את העבודה בקרב האנושות, כיצד הוא הרגיש? אנשים אמורים להצליח להבין זאת קצת, נכון? לכל הפחות, אלוהים היה שמח, מכיוון שהוא יכול היה להתחיל לפתח את עבודתו החדשה בקרב האנושות. כשהאדון ישוע הוטבל והחל רשמית בעבודתו למימוש כהונתו, לבו של אלוהים הוצף בשמחה, מכיוון שלאחר שנים כה רבות של המתנה והכנה, הוא יכול היה סוף סוף לעטות גוף של אדם ממוצע ולהחל בעבודתו החדשה בדמות אדם בשר ודם, שאנשים יכלו לראותו ולגעת בו. סוף סוף, הוא יכול היה לדבר פנים אל פנים ולב אל לב עם אנשים באמצעות זהות של בן אדם. אלוהים יכול היה סוף סוף לעמוד פנים אל פנים מול האנושות בשפה אנושית, בדרך אנושית. הוא יכול היה לספק את צורכי האנושות, להפוך את בני האדם לנאורים ולסייע להם באמצעות שפה אנושית. הוא יכול היה לשבת עמם סביב אותו שולחן ולחיות עמם באותו מרחב. הוא יכול היה גם לראות בני אדם, לראות דברים ולראות הכול בדרך שבה בני אדם רואים ואפילו מבעד לעיניהם. עבור אלוהים, זה היה כבר ניצחונו הראשון בעבודתו כבשר ודם. אפשר גם לומר שזו הייתה השלמה של עבודה גדולה – זה כמובן מה ששימח את אלוהים יותר מכל. באותו הזמן החלה הפעם הראשונה שאלוהים הרגיש נחמה מסוימת בעבודתו בקרב האנושות. כל האירועים הללו היו כה מעשיים וכה טבעיים, והנחמה שאלוהים חש הייתה כה אמיתית. עבור האנושות, בכל פעם שמושלם שלב חדש בעבודתו של אלוהים ובכל פעם שאלוהים חש סיפוק, האנושות יכולה הייתה להתקרב יותר אל אלוהים ובני האדם יכלו להתקרב יותר אל הישועה. עבור אלוהים, זוהי גם תחילתה של עבודתו החדשה, כאשר תוכנית הניהול שלו התקדמה שלב נוסף, וחשוב מכך, כאשר רצונו התקרב למימוש מלא. עבור האנושות, הגעתה של הזדמנות כזו היא רבת מזל וטובה מאוד. עבור כל מי שהמתין לישועתו של אלוהים, אלה חדשות רבות חשיבות. כשאלוהים מבצע שלב עבודה חדש, יש לו התחלה חדשה, והעבודה וההתחלה החדשות האלה מושקות ומוצגות בקרב האנושות כאשר התוצאה של שלב העבודה הזה כבר הוכרעה והושגה ואלוהים כבר ראה את תוצאותיה הסופיות ואת פירותיה. זו גם העת שבה ההשפעות הללו גורמות לאלוהים סיפוק ולבו שמח כמובן. מכיוון שבעיני אלוהים, הוא כבר ראה וקבע מיהם האנשים שהוא מחפש, וכבר הרוויח את הקבוצה הזו, קבוצה שמסוגלת להפוך את עבודתו למוצלחת ולהביא לו סיפוק, אלוהים חש בטוח. הוא הניח בצד את דאגותיו וחש מאושר. במילים אחרות, כשבשרו ודמו של אלוהים מסוגלים לפתוח בעבודה חדשה בקרב בני האדם והוא מתחיל לעשות את העבודה שעליו לעשות ללא הפרעה וכאשר הוא מרגיש שהכל הושלם, הוא כבר ראה את הסוף. ומשום הסוף הזה הוא מסופק ולבו שמח. כיצד מתבטאת שמחתו של אלוהים? האם אתם יכולים לדמיין זאת? האם אלוהים יבכה? האם אלוהים מסוגל לבכות? האם אלוהים מסוגל למחוא כפיים? האם אלוהים מסוגל לרקוד? האם אלוהים מסוגל לשיר? מה יהיה השיר הזה? מובן שאלוהים מסוגל לשיר שיר יפהפה ונוגע ללב, שיר שיכול להביע את האושר והשמחה שבלבו. הוא מסוגל לשיר אותו בשביל האנושות, לשיר אותו בשביל עצמו ולשיר אותו בשביל כל הדברים. את אושרו של אלוהים ניתן לבטא בכל דרך – כל זה רגיל לחלוטין, מכיוון שלאלוהים יש שמחות וצער ואת רגשותיו השונים ניתן לבטא בדרכים שונות. זו זכותו וזה הדבר הרגיל ביותר. אסור לכם לחשוב אחרת על כך ואסור לכם להשליך את עכבותיכם שלכם על אלוהים ולומר שאסור לו לעשות כך או אחרת, או שאסור לו לנהוג באופן כזה או אחר, ולהגביל את אושרו או כל הרגשה אחרת שיש לו. בלבם של בני האדם, אלוהים לא יכול להיות מאושר, הוא אינו יכול להזיל דמעות, הוא אינו יכול לבכות – הוא אינו יכול להביע כל רגש. באמצעות מה שתקשרנו בשתי הפעמים הללו, אני מאמין שלא תראו עוד את אלוהים כך, אלא תאפשרו לאלוהים חופש ושחרור מסוימים. זה דבר טוב מאוד. בעתיד, אם תוכלו לחוש באמת את עיצבונו של אלוהים כשתשמעו שהוא עצוב, ותוכלו לחוש באמת את אושרו כשתשמעו שהוא מאושר – לכל הפחות, תוכלו לדעת ולהבין בבירור מה עושה את אלוהים מאושר ומה מעציב אותו – כשתוכלו להרגיש עצובים מפני שאלוהים עצוב ולהיות מאושרים מפני שאלוהים מאושר, אז הוא כבר זכה בלבכם באופן מלא ולא יהיה עוד מכשול עמו. כבר לא תנסו להגביל את אלוהים בדמיון, בתפיסות ובידע אנושיים. בעת הזו, אלוהים יהיה חי וברור בלבכם. הוא יהיה אלוהי חייכם והאדון של כל כולכם. האם יש לכם שאיפות מהסוג הזה? האם אתם בטוחים שתוכלו להשיג זאת?