הקמתו לתחייה של אלעזר מפארת את אלוהים

(יוחנן י"א 43-44) ולאחר שהוא אמר זאת, הוא קרא בקול גדול, "אלעזר, צא." והאדם שהיה מת יצא, וידיו ורגליו כרוכות בתכריכים, ופניו עטופים במטפחת. ישוע אמר להם, "התירו אותו ותנו לו ללכת."

מה התרשמותכם לאחר שקראתם את הפסוק הזה? משמעות הנס הזה שהאדון ישוע עשה, הייתה גדולה בהרבה מהנס הקודם, מכיוון שאין נס מפליא יותר מאשר השבת מת מן הקבר. הפעולה הזו של האדון ישוע הייתה משמעותית עד מאוד בעידן ההוא. מכיוון שאלוהים התגלם כבשר ודם, אנשים יכלו לראות רק את הופעתו הגשמית, את הפן המעשי שלו והפן חסר המשמעות שלו. אפילו אם אנשים מסוימים ראו והבינו משהו מאופיו של אלוהים, או ראו והבינו או עוצמות מסוימות שנראה שיש לאלוהים, איש לא ידע מהיכן האדון ישוע בא, מה הייתה מהותו האמיתית ומה עוד הוא באמת יכול לעשות. האנושות לא ידעה את כל אלה. יותר מדי אנשים רצו בהוכחות לכך, ורצו לדעת את האמת. האם אלוהים יכול היה לעשות משהו כדי להוכיח את זהותו? עבור אלוהים, הדבר היה קל – "קלי קלות". הוא יכול היה לעשות משהו בכל מקום ובכל זמן כדי להוכיח את זהותו ומהותו, אך אלוהים עשה דברים עם תוכנית ובשלבים. הוא לא עשה דברים ללא אבחנה. הוא חיפש את הזמן המתאים וההזדמנות הנכונה לעשות דבר משמעותי ביותר כדי שהאנושות תראה. הדבר הוכיח את סמכותו ואת זהותו. אם כן, האם הקמתו לתחייה של אלעזר הוכיחה את זהות האדון ישוע? בואו נסתכל בפסקה זו בכתבי הקודש: "ולאחר שהוא אמר זאת, הוא קרא בקול גדול, 'אלעזר, צא.' והאדם שהיה מת יצא." כשהאדון ישוע עשה זאת, הוא אמר דבר אחד בלבד: "אלעזר, צא." אז יצא אלעזר מקברו – הדבר הזה הושג בזכות משפט אחד שהאדון הגה. בזמן הזה, האדון ישוע לא הקים מזבח, והוא לא ביצע כל פעולה אחרת. הוא רק אמר דבר אחד. האם הדבר הזה נקרא נס, או ציווי? או שמא זה היה איזה מין מעשה קסם? על פניו, נראה שאפשר לכנות זאת נס, ואם תביטו בו מנקודת מבט עכשווית, מובן שתוכלו עדיין לכנות זאת נס. עם זאת, בהחלט אי-אפשר לכנות זאת כישוף להשבת נשמה מן המוות ובפירוש לא מעשה קסם. נכון לומר שהנס הזה היה הדגמה קטנטנה ורגילה ביותר של סמכות הבורא. זו סמכותו ויכולתו של אלוהים. לאלוהים יש הסמכות לגרום לאדם למות, לנשמתו לעזוב את הגוף ולשוב אל השאול, או לכל מקום שאליו עליה ללכת. מתי אדם ימות ולאן ילך לאחר מותו – אלוהים קובע את הדברים הללו. הוא יכול לעשות זאת בכל זמן ובכל מקום. בני אדם, אירועים, חפצים, מרחב או מקום לא מגבילים אותו. אם ברצונו לעשות זאת הוא יכול לעשות זאת, מכיוון שכל הדברים והיצורים החיים נתונים למרותו, וכולם חיים ומתים לפי דברו וסמכותו. הוא יכול להחיות מת – גם זה דבר שהוא יכול לעשות בכל זמן ובכל מקום. זו הסמכות שנמצאת רק בידי הבורא.

כשהאדון ישוע עשה דבר כמו השבת אלעזר לחיים, מטרתו הייתה לספק הוכחה שבני האדם והשטן יכלו לראות, וליידע את בני האדם ואת השטן שכל דבר של האנושות, החיים והמוות של האנושות נתונים ביד אלוהים ושעל אף שהוא התגלם כבשר ודם, כמו תמיד, הוא נותר בשליטה על העולם הגשמי הנראה, כמו גם על העולם הרוחני שבני האדם אינם יכולים לראות. זאת כדי ליידע את בני האדם והשטן שאף דבר של האנושות אינו נתון לשליטת השטן. זו הייתה חשיפה והדגמה של סמכותו של אלוהים וזו הייתה גם דרך שבה אלוהים העביר מסר לכל הדברים, שחייה ומותה של האנושות נתונים בידי אלוהים. הקמתו לתחייה של אלעזר בידי האדון ישוע – הגישה הזו הייתה אחת מדרכי הבורא ללמד ולהדריך את האנושות. זו הייתה פעולה ממשית שבה הוא עשה שימוש ביכולתו ובסמכותו כדי להדריך את האנושות ולספק את צורכיהם של בני האדם. זו הייתה דרך ללא מילים בשביל הבורא לאפשר לאנושות לראות את האמת של היותו בשליטה על כל הדברים. זו הייתה דרך בשבילו לספר לאנושות באמצעות פעולות מעשיות, שאין ישועה אלא דרכו. האמצעי האילם הזה להדרכתו את האנושות נשמר לנצח – הוא בל ימחה והוא הביא אל לבם של בני האדם הלם ונאורות שלעולם לא ידהו. הקמתו לתחייה של אלעזר פארה את אלוהים – יש לכך השפעה עמוקה על כל אחד ואחד מחסידי האל. היא טובעת בכל אדם שמבין את האירוע הזה לעומק את ההבנה ואת החזון שרק אלוהים יכול לצוות על החיים והמוות של האנושות. על אף שלאלוהים יש סמכות כזו, ועל אף שהוא העביר מסר לגבי ריבונותו על חייה ומותה של האנושות באמצעות הקמתו לתחייה של אלעזר, זו לא הייתה עבודתו העיקרית. אלוהים לעולם אינו עושה דבר ללא משמעות. כל דבר ודבר שהוא עושה הוא בעל ערך עצום. הכל הוא אוצר קלאסי. הוא לחלוטין לא היה הופך השבת אדם מקברו למטרה העיקרית או היחידה בעבודתו. אלוהים אינו עושה דבר שהוא חסר משמעות. הקמת אלעזר לתחייה פעם אחת מספיקה להדגמת סמכותו של אלוהים. זה מספיק להוכחת זהותו של האדון ישוע. זו הסיבה לכך שהאדון ישוע לא חזר על נס שכזה. אלוהים עושה דברים בהתאם לעקרונותיו. בשפה אנושית, היינו אומרים שאלוהים נותן דעתו לעבודה רצינית. כלומר כשאלוהים עושה דברים הוא אינו סוטה ממטרת עבודתו. הוא יודע איזו עבודה הוא רוצה לבצע בשלב הזה, מה הוא רוצה להשיג, והוא יעבוד בצמוד לתוכניתו. אם לאדם מושחת הייתה יכולת שכזו, הוא היה חושב רק על דרכים לחשוף את יכולתו כדי שאחרים יידעו כמה הוא מעורר יראת כבוד, כדי שהם ישתחוו בפניו, וכדי שהוא יוכל לשלוט בהם ולטרוף אותם. זהו הרוע הנובע מהשטן – לזה קוראים שחיתות. לאלוהים אין טבע כזה או מהות כזו. מטרתו בעשיית דברים אינה להתרברב ביכולותיו, אלא לספק לאנושות גילויים והדרכה נוספים. לכן, אנשים רואים דוגמאות מעטות בלבד לדברים כאלה בכתבי הקודש. אין פירוש הדבר שיכולותיו של האדון ישוע היו מוגבלות, או שהוא לא יכול היה לעשות דברים כאלה. אלוהים פשוט לא רצה לעשות זאת, מכיוון שהקמת אלעזר לתחייה בידי האדון ישוע הייתה בעלת משמעות מעשית ביותר, וגם מכיוון שהעבודה העיקרית של התגלמות אלוהים כבשר ודם לא הייתה עשיית נסים, ולא הייתה תחיית מתים, אלא הייתה עבודת גאולה למען האנושות. לכן, הרבה מהעבודה שהאדון ישוע השלים הייתה לימוד אנשים, סיפוק צורכיהם וסיוע להם, ודברים כמו תחיית אלעזר היו רק חלקים קטנים מהכהונה שהאדון ישוע ביצע. יתרה מזאת, אפשר לומר ש"התרברבות" אינה חלק ממהותו של אלוהים. לכן, אי עשיית נסים נוספים לא הייתה הפגנת איפוק מכוונת וגם לא נבעה ממגבלות סביבתיות, והיא בהחלט לא הייתה חוסר יכולת.

כשהאדון ישוע הקים את אלעזר לתחייה, הוא השתמש במשפט אחד: "אלעזר, צא." הוא לא אמר דבר מלבד זאת – מה מייצגות המילים האלה? הן מייצגות שאלוהים יכול להשיג כל דבר בדיבור, לרבות תחיית מתים. כשאלוהים ברא את כל הדברים, כשהוא ברא את העולם, הוא עשה זאת במילים. הוא עשה שימוש בציוויים מדוברים, מילים בעלות סמכות, וכך כל הדברים נבראו. זה הושג כך. המשפט היחיד הזה שהאדון ישוע אמר היה בדיוק כמו המילים שאלוהים אמר כשהוא ברא את השמיים ואת הארץ ואת כל צבאם. הוא נשא באותה מידה את סמכותו של אלוהים, ואת יכולתו של הבורא. כל הדברים נוצרו והתייצבו בזכות מילים מפי אלוהים, ובאותו אופן, אלעזר יצא מקברו בזכות המילים מפיו של האדון ישוע. זו הייתה סמכותו של אלוהים, שהודגמה והוגשמה בהתגלמותו כבשר ודם. הסוג הזה של סמכות ויכולת שייכים לבורא, ולבר האנוש שבו התגשם הבורא. זו ההבנה שאלוהים לימד את האנושות בכך שהוא השיב את אלעזר מהקבר.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ג'