שפיטת הפרושים את ישוע

(מרקוס ג' 21-22) וכאשר קרוביו שמעו זאת, הם יצאו לתפוס אותו, כי הם אמרו, "הוא יצא מדעתו." והסופרים שירדו מירושלים אמרו, "יש בו בעל זבוב, ובעזרת שר השדים הוא מגרש את השדים."

תוכחת ישוע לפרושים

(מתי י"ב 31-32) לכן אני אומר לכם, כל חטא וחילול קודש ייסלח לאדם, אבל חילול רוח הקודש לא ייסלח. כל מי שידבר דברים כנגד בר האנוש, ייסלח לו, וכל מי שידבר כנגד רוח הקודש לא ייסלח לו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

(מתי כ"ג 13-15) אבל אוי לכם, סופרים ופרושים צבועים, מפני שאתם סוגרים את מלכות השמיים בפני בני האדם, מפני שאתם עצמכם לא תבואו בה, ואינכם מתירים לאלה הבאים להיכנס אליה. אוי לכם, סופרים ופרושים צבועים, מפני שאתם טורפים את בתי האלמנות, ומעמידים פנים שאתם מתפללים תפילה ארוכה. לכן גזר דינכם יהיה חמור יותר. אוי לכם, סופרים ופרושים צבועים, כי אתם מקיפים ים ויבשה לגייר אדם אחד, ולאחר שהוא יתגייר, תעשו אותו בן-גיהינום כפליים יותר מכם.

ישנם שני קטעים נפרדים לעיל – בואו נביט קודם בראשון: שפיטת הפרושים את ישוע.

בכתבי הקודש, הערכת הפרושים את ישוע עצמו ואת הדברים שעשה הייתה: "הם אמרו, 'הוא יצא מדעתו'... 'יש בו בעל זבוב, ובעזרת שר השדים הוא מגרש את השדים'" (מרקוס ג' 21-22). שפיטתם של הסופרים והפרושים את האדון ישוע לא הייתה חזרה מכנית על דברים או דמיון חסר בסיס – זו הייתה מסקנתם לגבי האדון ישוע ממה שהם ראו ושמעו על מעשיו. על אף שהסקתם נעשתה לכאורה בשם הצדק ונראתה לאנשים כמבוססת היטב, היוהרה שבה הם שפטו את האדון ישוע הייתה קשה להכלה אפילו על ידם. האנרגיה המטורפת של שנאתם כלפי האדון ישוע חשפה את שאיפותיהם הפרועות ואת פניהם השטניים, כמו גם את טבעם המרושע של התנגדות לאלוהים. הדברים הללו שהם אמרו בשפיטתם את האדון ישוע הונעו משאיפותיהם הפרועות, מקנאה ומהטבע המכוער והמרושע של עוינותם כלפי אלוהים והאמת. הם לא חקרו את מקור פעולותיו של האדון ישוע ולא את מהות דבריו או מעשיו. במקום זאת, באופן עיוור, חסר סבלנות ומטורף ובזדון מכוון, הם תקפו את מעשיו והטילו בהם דופי. הם עשו זאת עד כדי הטלת דופי ללא אבחנה ברוחו, כלומר ברוח הקודש, רוחו של אלוהים. זו הייתה כוונתם כשהם אמרו, "הוא יצא מדעתו", ו"בעל זבוב ונשיא השדים". כלומר הם אמרו שרוח האל היא בעל זבוב ונשיא השדים. הם הגדירו את העבודה שעשה הבשר שעטתה רוח האל כטירוף. לא רק שהם אמרו דברי כפירה נגד רוח האל וכינו אותה בעל זבוב ונשיא השדים, אלא שגם גינו את עבודתו של אלוהים. הם גינו את האדון ישוע המשיח ואמרו דברי כפירה נגדו. מהות התנגדותם וכפירתם נגד אלוהים הייתה זהה לחלוטין למהות השטן ולהתנגדותו וכפירתו נגד אלוהים. לא רק שהם ייצגו בני אדם מושחתים, הם גם היו התגלמות השטן. הם היו ערוץ לשטן בקרב האנושות, והם היו שותפיו ושליחיו של השטן. מהות כפירתם והשמצתם את האדון ישוע המשיח הייתה מאבקם עם אלוהים על מעמד, התחרותם עם אלוהים ובחינתם הבלתי פוסקת את אלוהים. מהות התנגדותם לאלוהים וגישתם העוינת כלפיו, כמו גם דבריהם ומחשבותיהם, היו חילול קודש מובהק והם הכעיסו את רוח האל. לפיכך, אלוהים קבע שיפוט סביר של מה שהם אמרו ועשו, וקבע שמעשיהם היו חטא כפירה נגד רוח הקודש. החטא הזה היה בלתי נסלח בעולם הזה ובעולם הבא, בדיוק כפי שכתוב בפסוקים הבאים מכתבי הקודש: "חילול רוח הקודש לא ייסלח", "וכל מי שידבר כנגד רוח הקודש לא ייסלח לו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא." בואו נדבר היום על המשמעות האמיתית של המילים האלה מפי אלוהים, "לא ייסלח לו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". כלומר נבהיר כיצד אלוהים מקיים את המילים "לא ייסלח לו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא."

כל מה שדיברנו עליו קשור לטבעו של אלוהים ולגישתו לאנשים, לעניינים ולדברים. באופן טבעי, שני הפסוקים לעיל אינם חורגים מכך. הבחנתם במשהו בשני הפסוקים הללו? יש אנשים שאומרים שהם רואים את כעסו של אלוהים. יש אנשים האומרים שהם רואים את הצד של טבעו של אלוהים שלא סובל את עלבונות האנושות ושאם אנשים עושים דבר כפירה נגד אלוהים, הם לא יזכו למחילתו. חרף העובדה שאנשים רואים ותופסים את כעסו של אלוהים ואת חוסר סובלנותו לעלבונות האנושות בשני הפסוקים הללו, הם עדיין לא מבינים באמת את גישתו. שני הפסוקים האלה מכילים השתמעות של גישתו האמיתית של אלוהים כלפי בני האדם שמחללים את הקודש ומכעיסים אותו. הפסוק הזה בכתבי הקודש מכיל את המשמעות האמיתית של גישתו: "כל מי שידבר כנגד רוח הקודש לא ייסלח לו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא." כשאנשים אומרים דברי כפירה נגד אלוהים וכשהם מכעיסים אותו, הוא מוציא פסק דין, שהוא תוצאתו הסופית. הדבר מתואר בכתבי הקודש כך: "לכן אני אומר לכם, כל חטא וחילול קודש ייסלח לאדם, אבל חילול רוח הקודש לא ייסלח" (מתי י"ב 31), ו"אבל אוי לכם, סופרים ופרושים צבועים!" (מתי י"ג 13). אולם האם מתועד בכתבי הקודש מה הייתה התוצאה עבור אותם סופרים ופרושים, כמו גם עבור אותם אנשים שאמרו שהאדון ישוע מטורף לאחר שהוא אמר את הדברים הללו? האם מתועד אם הם ספגו עונש כלשהו? בוודאות לא היה דבר כזה. המשמעות של המילים "לא היה" היא לא שלא היה תיעוד, אלא שלא הייתה תוצאה שיכלה להיראות בעיני אדם. המילים "לא היה" הזה מבהירות סוגייה, כלומר את גישתו ועקרונותיו של אלוהים בטיפול בדברים מסוימים. יחסו של אלוהים לאנשים שמחללים את הקודש או מתנגדים לו, או אפילו לאלו שמוציאים את דיבתו – אנשים שבמכוון תוקפים, מוציאים דיבה ומקללים אותו – הוא לא עוצם את עיניו או סותם את אוזניו. יש לו גישה ברורה כלפיהם. הוא מתעב את האנשים הללו, ובלבו הוא מגנה אותם. הוא אפילו מצהיר בריש גלי את התוצאה עבורם, כדי שאנשים יידעו שיש לו גישה ברורה כלפי בני האדם שמדברים כפירה נגדו, וכדי שיידעו כיצד הוא יקבע את תוצאתם. עם זאת, לאחר שאלוהים אמר את הדברים הללו, אנשים עדיין יכלו לראות רק לעתים נדירות את האמת על יחסו של אלוהים לאנשים הללו והם לא יכלו להבין את העקרונות שמאחורי תוצאתו של אלוהים – פסק הדין שלו עבורם. כלומר האנושות לא יכולה לראות את הגישה והשיטות הספציפיות של אלוהים בטיפולו בהם. הדבר קשור לעקרונות הפעולה של אלוהים. אלוהים משתמש בהופעתן של עובדות כדי לטפל בהתנהגויותיהם הרעות של אנשים מסוימים. כלומר הוא לא מצהיר על חטאיהם ולא קובע את תוצאותיהם, אלא עושה שימוש ישיר בהופעתן של עובדות כדי לאפשר להם להיענש – לקבל את הגמול המגיע להם. כשהעובדות האלה מתרחשות, בשרם של האנשים הוא שנושא את העונש. כל הדברים הללו יכולים להיראות בעיניים אנושיות. כשאלוהים מטפל בהתנהגות רעה של אנשים מסוימים, הוא רק מקלל אותם במילים, אך באותו הזמן הוא שופך עליהם את חמתו והעונש שהם מקבלים עשוי להיות דבר שאנשים אינם יכולים לראות. אולם תוצאה כזו עלולה להיות חמורה עוד יותר מהתוצאות שאנשים יכולים לראות, של ענישה או מוות. זאת מכיוון שבנסיבות שבהן אלוהים מחליט לא להושיע אנשים כאלה, לא להראות להם עוד חמלה או סובלנות, ולא לתת להם עוד הזדמנויות, גישתו אליהם היא להניח אותם בצד. מה המשמעות של המילים "להניח בצד"? משמעות המונח הזה לבדו היא להניח דבר מה בצד אחד, לא להתייחס אליו יותר. כאן, כשאלוהים "מניח בצד", יש שני הסברים שונים למשמעות: ההסבר הראשון הוא שהוא מסר את חייו של אותו אדם, את כל כולו של אותו אדם, לטיפולו של השטן. אלוהים לא יהיה אחראי יותר והוא לא ינהל אותו יותר. בין אם האדם הזה מטורף או טיפש, ובין אם בחייו או במותו, או אם עונשו הוא לרדת שאולה, לאלוהים אין כל קשר לכך. פירוש הדבר הוא שלאותו ברוא לא יהיה עוד קשר עם הבורא. ההסבר השני הוא שאלוהים קבע שהוא עצמו רוצה לעשות משהו עם אותו אדם במו ידיו. ייתכן שהוא יעשה שימוש בשירות של אדם כזה, או שהוא יעשה שימוש באדם כזה כניגוד. ייתכן שתהיה לו דרך מיוחדת לטפל באנשים כאלה, דרך להתייחס אליהם, בדיוק כמו פאולוס. זה העיקרון וזו הגישה בלבו של אלוהים לקביעת אופן הטיפול באנשים כאלה. לכן, כשאנשים מתנגדים לאלוהים, מוציאים את דיבתו ומדברים כפירה נגדו, אם הם מכעיסים את טבעו, או אם מגיעים לשורה התחתונה של אלוהים, לא ניתן להעלות על הדעת את ההשלכות. ההשלכה החמורה ביותר היא שאלוהים מוסר את חייהם ואת כל כולם לשטן, אחת ולתמיד. לנצח לא ייסלח להם. פירוש הדבר הוא שהאדם הזה הפך למזון בפי השטן ולצעצוע בידיו, ושמכאן והלאה לאלוהים לא יהיה כל קשר אליו. האם אתם יכולים לדמיין את האומללות כשהשטן פיתה את איוב? כשאסור היה לשטן לפגוע בחייו של איוב, איוב עדיין סבל רבות. והאין זה קשה עוד יותר לדמיין את החורבן שהשטן ימיט על אדם לאחר שהוא נמסר לו כליל, על אדם שנתון לחלוטין בידי השטן, שאיבד לחלוטין את דאגתו וחמלתו של אלוהים, שאינו נמשל עוד בידי הבורא, שנלקחה ממנו הזכות לעבוד את אלוהים והזכות להיות ברוא הנמשל בידי אלוהים, אדם שיחסיו עם אדון הבריאה נגדעו כליל? רדיפת השטן את איוב הייתה דבר שניתן לראות בעיני אדם, אך אם אלוהים מוסר את חייו של אדם לשטן, ההשלכות יהיו דבר שלא ניתן לדמיין. הדבר שווה ערך לאנשים שנשמתם מתגלגלת אל פרה או חמור, או אנשים שנאחזים דיבוק ושרוחות רעות תוקפות אותם, וכן הלאה. זו התוצאה – זה סופם של אנשים מסוימים שאלוהים מוסר לשטן. מבחוץ, נראה שאותם אנשים שלעגו, הוציאו דיבה, גינו ודיברו כפירה נגד האדון ישוע לא סבלו השלכות כלשהן. אולם האמת היא שלאלוהים יש גישה להתמודדות עם הכל. הוא עשוי שלא להשתמש בשפה ברורה כדי לומר לאנשים את התוצאה של התמודדותו עם כל סוג של אנשים. לפעמים הוא אינו מדבר בצורה ישירה, אך הוא עושה דברים בצורה ישירה. העובדה שהוא אינו מדבר על כך לא אומרת שאין תוצאה – ייתכן שהתוצאה חמורה עוד יותר. למראית עין, נדמה שאלוהים לא מדבר אל אנשים מסוימים כדי לגלות את גישתו. למעשה, אלוהים לא רצה להתייחס אליהם זמן רב. הוא אינו רוצה לראות אותם יותר. משום הדברים שהם עשו, משום התנהגותם, ומשום טבעם ומהותם, אלוהים רק רוצה שהם ייעלמו מעל פניו. הוא רוצה למסור אותם ישירות לשטן – לתת את רוחם, את נשמתם ואת בשרם לשטן ולאפשר לשטן לעשות כרצונו. ברור באיזו מידה אלוהים שונא אותם, ובאיזו מידה הוא נגעל מהם. אם אדם מכעיס את אלוהים עד כדי כך שאלוהים לא רוצה אפילו לראות אותו שוב, עד כדי כך שאלוהים יוותר עליו לחלוטין, עד כדי כך שאלוהים לא רוצה אפילו להתמודד עמו בעצמו – אם הדבר מגיע לכדי כך שאלוהים ימסור את אותו אדם לשטן שיעשה כרצונו, שישלוט באותו אדם, יכלה אותו ויטפל בו בכל דרך שירצה – האדם הזה גמור בהחלט. זכותו להיות בן אדם נשללה לעד וזכותו כברוא הגיעה לקצה. האין זה העונש החמור ביותר?

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ג'