אף על פי שישוע, מעצם היותו האל בהתגלמותו כבשר ודם, היה חסר רגשות, הוא ניחם תמיד את תלמידיו, דאג להם, סייע להם ותמך בהם. חרף העבודה שביצע והסבל שבו עמד, הוא מעולם לא הפנה אל בני האדם דרישות מוגזמות ותמיד נהג בסבלנות ואיפוק כלפי חטאיהם, עד כדי כך שבעידן החסד נקרא בחיבה "המושיע האהוב ישוע." עבור בני האדם של אותו עידן – עבור כל בני האדם – ישוע היה סמל של רחמים ואהבה. הוא מעולם לא זכר את עבירותיהם של בני האדם ולא הניח לעבירות האלה להשפיע על יחסו אליהם. כיוון שזה היה עידן שונה, הוא העניק לבני האדם לעתים קרובות מזון ומשקה בשפע, כדי שיאכלו לשובע. הוא התייחס אל כל חסידיו באדיבות, ריפא את החולים, גירש שדים, החיה את המתים. כדי שאנשים יאמינו בו ויראו כי כל מעשיו נעשו מתוך רצינות וכנות, הוא אף החיה גווייה מרקיבה והוכיח כי בידיו גם המתים יכולים לחזור לחיים. כך המשיך וסבל בשקט ביניהם וביצע את עבודתו הגואלת. גם טרם מסמרוהו לצלב, ישוע כבר קיבל על עצמו את חטאי האנושות והפך לקורבן החטא של בני האדם. עוד טרם צליבתו, הוא פתח את הדרך שהובילה אל הצלב כדי לגאול את בני האדם. בסופו של דבר הוא נצלב, הקריב את עצמו למען הצלב והרעיף את רחמיו, רוחב לבו וקדושתו על האנושות. הוא הוסיף לנהוג בסובלנות כלפי בני האדם ומעולם לא חיפש נקמה, אלא מחל להם על כל חטאיהם, עודד אותם להכות על חטא, לימד אותם מה הם סבלנות, איפוק ואהבה, עודד אותם ללכת בעקבותיו ולהקריב עצמם למען הצלב. אהבתו לאחיו ואחיותיו עלתה על אהבתו למרים. העיקרון שבבסיס עבודתו היה ריפוי בני האדם וגירוש שדים – והכול מכוח גאולתו. בכל מקום שאליו פנה הוא נהג בכל חסידיו בחיבה. הוא הפך את העניים לעשירים, גרם לפסחים ללכת, לעיוורים לראות ולחירשים לשמוע. הוא אף הזמין את השפלים ביותר, את החוטאים, לסעוד עמו, ולא דחה אותם אלא נהג תמיד בסבלנות, ואף אמר, "אם יש לאיש מאה כבשים ואבד אחד מהם, האם לא יעזוב את התשעים ותשעה על ההרים וילך לחפש את האובד? אמן אני אומר לכם, כאשר ימצא אותו, הוא ישמח עליו יותר מאשר על התשעים ותשעה שלא אבדו." הוא אהב את מאמיניו כפי שכבשה אוהבת את טלאיה. אף על פי שהיו טיפשים ובורים, והיו חוטאים בעיניו, וכן בני האדם העלובים ביותר בחברה, הוא התייחס לחוטאים האלה – שעוררו בוז בקרב אחרים – כאל בבת עינו. כיוון שכך, הוא מסר את חייו למענם, כטלה המועלה לקורבן על המזבח. הוא הילך ביניהם כמשרתם, הניח להם להשתמש בו ולטבוח אותו, ומסר עצמו לידיהם ללא תנאי. בעיני חסידיו הוא היה ישוע המושיע האהוב, אולם כלפי הפרושים שהטיפו לעם מעמדת התנשאות, הוא לא הפגין רחמים ולא אהבה – הוא תיעב אותם. הוא לא הרבה לעבוד בקרב הפרושים ורק מעת לעת הטיף להם ונזף בהם. הוא לא גאל אותם ולא עשה אותות ומופתים ביניהם. הוא שמר את רחמיו ואהבתו לחסידיו וסבל למען החוטאים עד הסוף, כשמסמרו אותו לצלב, וספג כל פגיעה עד לגאולה מלאה של בני האדם. זה היה סך כל עבודתו.

ללא הגאולה של ישוע, בני האדם היו ממשיכים לחיות לעד בחטא והיו הופכים לילדי החטא ולצאצאיו של השטן. אילו המצב הזה היה נמשך, השטן היה מגיע לשכון על פני הארץ, והארץ כולה הייתה הופכת למשכנו. אבל העבודה הגואלת הצריכה רחמים ואהבה כלפי בני האדם – רק דרכה היו בני האדם זוכים במחילה והיו ראויים להפוך מושלמים וליפול בנחלתו של אלוהים. ללא שלב זה של העבודה, תוכנית הניהול בת ששת אלפים השנים לא הייתה יכולה להתקדם. אלמלא נצלב ישוע – אילו רק ריפא את בני האדם וגירש את השדים שאחזו בהם – הרי שבני האדם לא היו זוכים למחילה שלמה בגין חטאיהם. שלוש השנים וחצי של עבודתו של ישוע בעולם השלימו רק מחצית מעבודת הגאולה. אז, כשמוסמר אל הצלב והפך דמות של בשר ודם השרוי בחטא, על-ידי כך שנמסר לידי הרשעים, עלה בידו להשלים את עבודת הצליבה ולשלוט בגורלם של בני האדם. רק לאחר שהוא נמסר לידיו של השטן, זכתה האנושות בגאולה. במשך שלושים ושלוש שנים וחצי הוא סבל בעולם, היה מושא ללעג ולקלס, ננטש ואף נותר ללא מקום שבו הוא יכול היה להניח את ראשו ולנוח. לאחר מכן, הוא נצלב, וכל הווייתו – גוף טהור ותמים – מוסמרה אל הצלב ועברה פגיעות שונות ומשונות. אלה שהיו בעמדת כוח לעגו לו והלקו אותו, והחיילים אף ירקו בפניו. ובכל זאת הוא נותר דומם וסבל עד הסוף. הוא קיבל על עצמו בכניעה את רגע המוות, שבו הוא גאל את האנושות כולה. רק אז הותר לו לנוח. עבודתו של ישוע מייצגת אך ורק את עידן החסד. היא לא מייצגת את עידן החוק ולא מהווה תחליף לעבודה המתבצעת באחרית הימים. זו מהות עבודתו של ישוע בעידן החסד, העידן השני שהאנושות עברה – עידן הגאולה.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הסיפור האמיתי בנוגע לעבודה בעידן הגאולה