חלק 7

12. דברי ישוע לתלמידיו לאחר תחייתו

(יוחנן כ' 26-29) ולאחר שמונה ימים, שוב היו תלמידיו בבית, ותומא היה איתם. אז בא ישוע, והדלתות היו סגורות, והוא עמד ביניהם ואמר, "שלום לכם." ואז הוא אמר לתומא: "הושט אצבעך הנה, והבט בידיי, והושט ידך הנה ושים אותה בצדי, ואל תהיה חסר אמונה, אלא תהיה מאמין." ותומא ענה ואמר לו, "אדוני ואלוהיי." וישוע אמר לו, "משום שראית אותי, האמנת. אשרי אלה שלא ראו, ובכל זאת האמינו."

(יוחנן כ"א 16-17) והוא אמר לו שנית, "שמעון בן יונה, האם אתה אוהב אותי?" והוא אמר לו, "כן, אדוני, אתה יודע שאני אוהב אותך." הוא אמר לו, "רעה את צאני." הוא אמר לו בפעם השלישית, "שמעון בן יונה, האם אתה אוהב אותי?" פטרוס התעצב מפני שהוא אמר לו בפעם השלישית "האם אתה אוהב אותי?" ואמר לו, "אדוני, אתה יודע הכל, ואתה יודע שאני אוהב אותך." ישוע ענה לו, "רעה את צאני."

מה שהפסוקים הללו מספרים הם כמה דברים שהאדון ישוע עשה ואמר לתלמידיו לאחר תחייתו. ראשית, בואו נביט בהבדלים באדון ישוע לפני ואחרי תחייתו. האם הוא עדיין היה אותו אדון ישוע של ימים עברו? כתבי הקודש מכילים את הפסוקים הבאים, המתארים את האדון ישוע לאחר תחייתו: "אז בא ישוע, והדלתות היו סגורות, והוא עמד ביניהם ואמר, 'שלום לכם.'" ברור מאוד שהאדון ישוע באותו הזמן לא היה עוד גוף גשמי, כי אם רוחני. זאת מכיוון שהוא התעלה מעל מגבלות הגוף וכשהדלתות היו סגורות הוא בכל זאת יכול היה לבוא אל האנשים ולאפשר להם לראות אותו. זהו ההבדל הגדול ביותר בין האדון ישוע לאחר תחייתו לבין האדון ישוע החי כבשר ודם לפני תחייתו. על אף שלא היה כל הבדל בין מראהו של הגוף הרוחני של אותו הרגע לבין מראהו של האדון ישוע לפני כן, ישוע באותו הרגע נהיה לישוע שהאנשים הרגישו כאילו הוא אדם זר, מכיוון שהוא הפך לגוף רוחני לאחר שהוא קם לתחייה, ובהשוואה לגופו הגשמי הקודם, הגוף הרוחני הזה היה מבלבל יותר עבור האנשים. הדבר גם יצר ריחוק רב יותר בין האדון ישוע לבין האנשים, ואנשים חשו בלבם שהאדון ישוע באותו הרגע נעשה מסתורי יותר. ההבנות וההרגשות האלה של בני האדםן החזירו אותם פתאום לעידן של אמונה באל שלא ניתן לראות או לחוש. אם כן, הדבר הראשון שהאדון ישוע עשה לאחר תחייתו היה לאפשר לכולם לראות אותו, לאשר את קיומו ואת עובדת קימתו לתחייה. בנוסף, הדבר שיקם את יחסיו עם האנשים למה שהם היו כשהוא עבד כבשר ודם וכשהוא היה המשיח שהם יכלו לראות ולגעת בו. כך, תוצאה אחת היא שלאנשים לא היה כל ספק שהאדון ישוע קם לתחייה לאחר שהוא נצלב ולא היה כל ספק בעבודתו של האדון ישוע לגאול את האנושות. ותוצאה נוספת היא שעובדת הופעתו של האדון ישוע בפני אנשים לאחר תחייתו והעובדה שהוא אפשר להם לראות ולגעת בו, עיגנה את האנושות בבטחה בעידן החסד. מרגע זה ואילך, אנשים לא יכלו לחזור לעידן הקודם, עידן החוק, משום "היעלמותו" או "נטישתו" של האדון ישוע. במקום זאת, הם ימשיכו קדימה, ויהיו חסידים של הדברים שהאדון ישוע לימד ושל העבודה שהוא עשה. לפיכך, החל רשמית שלב חדש בעבודת עידן החסד, והאנשים שהיו קודם תחת החוק יצאו מהחוק מאותו זמן והלאה ונכנסו אל עידן חדש עם התחלה חדשה. אלה המשמעויות הרבות של הופעתו של האדון ישוע לפני האנושות לאחר תחייתו.

מכיוון שהוא היה גוף רוחני, כיצד יכלו אנשים לגעת בו ולראות אותו? הדבר נוגע למשמעות של הופעתו של האדון ישוע בפני האנושות. הבחנתם במשהו בפסוקים הללו? על פי רוב, לא ניתן לראות גופים רוחניים או לגעת בהם, ולאחר תחייתו, העבודה שהאדון ישוע לקח על עצמו כבר הושלמה. אם כן, על פניו, נראה שלא היה לו שום צורך לחזור אל קרב האנשים בדמותו המקורית להיפגש עמם, אך הופעתו של האדון ישוע בגופו הרוחני בפני אנשים כמו תומא הפכה את חשיבות הדבר לממשית יותר, והדבר חדר עמוק יותר אל לב האנשים. כשהוא בא אל תומא, הוא נתן לתומא הספקן לגעת בידו ואמר לו: "והושט ידך הנה ושים אותה בצדי, ואל תהיה חסר אמונה, אלא תהיה מאמין." המילים האלה והפעולות האלה לא היו דברים שהאדון ישוע רצה לומר ולעשות רק לאחר שקם לתחייה, אלא דברים שהוא רצה לעשות לפני שנצלב. ניכר שהאדון ישוע לפני שנצלב כבר הבין אנשים כמו תומא. מה אנחנו יכולים לראות מכך? הוא עדיין היה אותו אדון ישוע לאחר תחייתו. מהותו לא השתנתה. ספקותיו של תומא לא החלו רק עתה, אלא היו עמו בכל הזמן שהוא היה חסידו של האדון ישוע, אך זה היה האדון ישוע אשר חזר מן המתים ומעולם הרוח בדמותו המקורית, עם טבעו המקורי ועם הבנתו את האנושות מהתקופה שבה הוא חי כבשר ודם. לכן, הוא הלך קודם למצוא את תומא, כדי לאפשר לתומא לגעת בצלעו, וכדי לאפשר לו לא רק לראות את גופו הרוחני לאחר התחייה, אלא לאפשר לו לגעת בו ולראות את קיומו של הגוף הרוחני, להרפות לחלוטין מספקותיו. לפני שהאדון ישוע נצלב, תומא תמיד פקפק בהיותו המשיח ולא יכול היה להאמין בכך. אמונתו באלוהים התבססה רק על מה שיכול היה לראות במו עיניו ולגעת בו במו ידיו. לאדון ישוע הייתה הבנה טובה של אמונתם של אנשים כאלה. הם האמינו רק באלוהים שבשמיים ולא האמינו כלל, ולא קיבלו את האחד שאלוהים שלח או את המשיח בשר ודם. כדי שהוא יכיר ויאמין בקיומו של האדון ישוע, וידע שהוא באמת אלוהים בהתגלמותו, ישוע אפשר לתומא להושיט את ידו ולגעת בצלעו. האם ספקותיו של תומא היו שונים לפני ואחרי תחייתו של האדון ישוע? הוא תמיד היה ספקן, ומלבד הופעת גופו הרוחני של האדון ישוע בעצמו בפניו וההזדמנות לתומא לגעת בסימני המסמרים שעל גופו, איש לא יכול היה להפיג את ספקותיו או לשחררו מהם. כך, מהרגע שהאדון ישוע אפשר לו לגעת בצלעו ולהרגיש באמת את קיומם של סימני המסמרים, ספקותיו של תומא פגו, הוא ידע באמת שהאדון ישוע קם לתחייה, והוא הכיר והאמין בכך שהאדון ישוע הוא המשיח האמיתי, ושהוא אלוהים בהתגלמותו. על אף שבאותו הזמן תומא לא פקפק עוד, הוא איבד לנצח את ההזדמנות להיפגש עם המשיח. הוא איבד לנצח את ההזדמנות להיות עמו, להיות חסידו ולהכיר אותו. הוא איבד את ההזדמנות לכך שהמשיח יעשה אותו מושלם. הופעתו ודבריו של האדון ישוע סיפקו מסקנה ופסק דין על אמונתם של הספקנים. הוא השתמש במעשיו ובדבריו הממשיים כדי לומר לספקנים, לבני האדם שהאמינו רק באלוהים שבשמיים אך לא במשיח: אלוהים לא שיבח את אמונתם ולא את היותם חסידים מלאי ספקות. היום שבו הם יאמינו לחלוטין באלוהים ובמשיח יכול היה להיות רק היום שבו אלוהים ישלים את עבודתו הגדולה. מובן שהיום הזה היה גם היום שספקותיהם יזכו לפסק דין. גישתם לישוע קבעה את גורלם, ספקנותם העיקשת גרמה לכך שאמונתם לא תניב להם עוד תוצאות, וקשיותם גרמה לכך שתקוותיהם יהיו לשווא. מכיוון שאמונתם באלוהים שבשמיים ניזונה מאשליות, ושספקותיהם לגבי המשיח היו למעשה גישתם האמיתית כלפי אלוהים, על אף שנגעו בסימני המסמרים על גופו של האדון ישוע, אמונתם עדיין הייתה חסרת תועלת וניתן לתאר את תוצאתם רק כמאמצים עקרים – לשווא. מה שהאדון ישוע אמר לתומא היה גם אמירה ברורה מאוד לכל אדם: האדון ישוע שקם לתחייה הוא אותו ישוע שהעביר תחילה שלושים ושלוש שנים וחצי בעבודה בקרב האנושות. על אף שהוא נצלב וחווה את גיא צלמוות וקימה לתחייה, אף היבט שלו לא עבר שינוי. על אף שעתה היו סימני מסמרים על גופו, ועל אף שהוא קם לתחייה ויצא מן הקבר, טבעו, הבנתו את האנושות וכוונותיו כלפי האנושות לא השתנו בכלל. בנוסף, הוא אמר לאנשים שהוא ירד מהצלב, ניצח את החטא, ניצח את הקשיים וניצח את המוות. סימני המסמרים היו רק עדות לניצחונו על השטן, ראייה להיותו קורבן חטאת לגאולה מוצלחת של כל האנושות. הוא אמר לאנשים שהוא כבר לקח על עצמו את חטאי האנושות והשלים את עבודת הגאולה שלו. כשהוא חזר לפגוש את תלמידיו, הוא אמר להם בהופעתו: "עודני חי, עודני קיים. היום אני באמת עומד לפניכם כדי שתוכלו לראותי ולגעת בי. תמיד אהיה עמכם." האדון ישוע רצה גם להשתמש במקרה של תומא כאזהרה לאנשי העתיד: על אף שאתם מאמינים באדון ישוע, לא תוכלו לראותו או לגעת בו, אולם תוכלו להתברך באמונתכם האמיתית ולראות את האדון ישוע דרך אמונתכם האמיתית. אדם כזה הוא מבורך.

הדברים האלה שמתועדים בכתבי הקודש, שהאדון ישוע אמר כשהוא הופיע בפני תומא, הם עזרה גדולה לכל האנשים בעידן החסד. הופעתו ודבריו לתומא היו בעלי השפעה עמוקה על דורות עתידיים, ומשמעותם נצחית. תומא מייצג סוג של בן אדם שמאמין באלוהים, אך מפקפק באלוהים. אנשים כאלה חשדנים מטבעם, לבם מרושע, הם בוגדניים, והם אינם מאמינים בדברים שאלוהים מסוגל לעשות. הם אינם מאמינים בכל יכולתו של אלוהים ובשליטתו והם אינם מאמינים באלוהים בהתגלמותו. אולם קימתו לתחייה של האדון ישוע הייתה סטירה בפניהם, והיא סיפקה להם הזדמנות לגלות את ספקותיהם שלהם, להכיר בספקותיהם ולהודות בבגידתם, ובכך להאמין באמת בקיומו ובתחייתו של האדון ישוע. מה שקרה עם תומא היה אזהרה לדורות מאוחרים יותר, כדי שיותר אנשים יוכלו להזהיר את עצמם שלא להיות ספקנים כמו תומא, משום שאם הם כן יהיו כמוהו, הם ישקעו אל החשכה. אם תהיו חסידיו של אלוהים, אך כמו תומא, תרצו תמיד לגעת בצלע שלו ולחוש את סימני המסמרים כדי לאשר, לאמת ולשער אם אלוהים קיים או לא, אלוהים ייטוש אתכם. אם כן, האדון ישוע דורש מאנשים שלא יהיו כמו תומא, ולא יאמינו רק במה שהם יכולים לראות במו עיניהם, אלא להיות אנשים טהורים, ישרים, לא להחזיק בספקות לגבי אלוהים, אלא רק להאמין בו ולהיות חסיד שלו. אנשים שכאלה הם מבורכים. זוהי דרישה קטנה מאוד של האדון ישוע מאנשים ואזהרה לחסידיו.

זו גישתו של האדון ישוע כלפי בני האדם שמלאים ספקות. אם כן, מה האדון ישוע אמר ועשה לבני האדם שהיו מסוגלים באמת ובתמים להאמין בו ולהיות חסידיו? זה הדבר הבא שנדבר עליו, ביחס למשהו שהאדון ישוע אמר לפטרוס.

בשיחה הזו, האדון ישוע חוזר ושואל את פטרוס דבר אחד: "פטרוס, האם אתה אוהב אותי?" זהו רף גבוה יותר שהאדון ישוע דרש מאנשים כמו פטרוס לאחר תחייתו, אנשים שהאמינו במשיח באמת ושאפו לאהוב את אלוהים. השאלה הזו הייתה מעין חקירה, מעין תחקור, אך יותר מכך, זו הייתה דרישה וציפייה מאנשים כמו פטרוס. הוא השתמש בשיטת התשאול הזו כדי שאנשים יחשבו על עצמם ויתבוננו אל תוך עצמם: "מהן דרישותיו של האדון ישוע מאנשים? האם אני אוהב את אלוהים? האם אני אדם שאוהב את אלוהים? כיצד עליי לאהוב את אלוהים?" על אף שהאדון ישוע שאל רק את פטרוס את השאלה הזו, האמת היא שבלבו הוא רצה להשתמש בהזדמנות הזו שבה הוא שאל את פטרוס כדי להפנות את השאלה הזו לעוד אנשים שרוצים לאהוב את אלוהים. פטרוס התברך בזכות לפעול כנציגם של אנשים כאלה ולקבל תשאול מפיו של האדון ישוע.

בהשוואה למשפט "והושט ידך הנה ושים אותה בצדי, ואל תהיה חסר אמונה, אלא תהיה מאמין," שהאדון ישוע אמר לתומא לאחר תחייתו, שלוש הפעמים שבהן הוא שאל את פטרוס: "שמעון בן יונה, האם אתה אוהב אותי?" מאפשרות לאנשים לחוש טוב יותר את חומרת גישתו של האדון ישוע ואת הדחיפות שהוא חש בעת שהוא תשאל אותו. באשר לתומא הספקן וטבעו הערמומי והנכלולי, האדון ישוע אפשר לו להושיט את ידו ולגעת בסימני המסמרים, מה שאפשר לו להאמין שהאדון ישוע הוא בר האנוש שקם לתחייה, ולהכיר בזהותו של האדון ישוע כמשיח. על אף שהאדון ישוע לא נזף בתומא קשות ולא הביע במילים אף שפיטה ברורה שלו, הוא יידע אותו שהוא מבין אותו באמצעות פעולות מעשיות, תוך הצגת גישתו ויחסו כלפי אנשים כאלה. לא ניתן לראות את דרישותיו וציפיותיו של האדון ישוע מאנשים כאלה מדבריו. זאת מכיוון שלאנשים כמו תומא פשוט אין כל שביב של אמונה אמיתית. דרישותיו של האדון ישוע מהם מגולמות רק כאן, אך הגישה שהוא גילה כלפי אנשים כמו פטרוס שונה לגמרי. הוא לא דרש מפטרוס להושיט את ידו ולגעת בסימני המסמרים, וגם לא אמר לו: "ואל תהיה חסר אמונה, אלא תהיה מאמין." במקום זאת, הוא חזר ושאל את פטרוס את אותה שאלה. זו הייתה שאלה משמעותית ומעוררת מחשבה, שבלתי נמנע שהיא תגרום לכל אחד מחסידי המשיח לחוש חרטה ויראה, אך גם את החרדה והצער שבהלך רוחו של האדון ישוע. כאשר הם סובלים ודואבים, הם מסוגלים להבין טוב יותר את חששו ודאגתו של האדון ישוע המשיח. הם מבינים את הלימוד הרציני שלו ואת דרישותיו הנוקשות מאנשים טהורים וישרים. שאלתו של האדון ישוע מאפשרת לאנשים להרגיש שציפיותיו מאנשים, הנגלות במילים פשוטות אלה, אינן רק להאמין בו וללכת אחריו, כי אם להשיג אהבה, את אהבת אדונכם, את אהבת אלוהיכם. אהבה שכזו היא דאגה וציות. פירושה הוא אנשים שחיים למען אלוהים, מתים למען אלוהים, מקדישים הכל לאלוהים ומשקיעים ונותנים הכל למען אלוהים. אהבה כזו פירושה גם לתת נחמה לאלוהים, לאפשר לו ליהנות מעדות ולהיות במנוחה. זה גמולה של האנושות לאלוהים, אלה אחריותה, מחויבותה וחובתה וזו דרך שעל האנושות ללכת בה כל חייה. שלוש השאלות האלה היו דרישה ודחיקה של האדון ישוע בפטרוס ובכל האנשים שרוצים להפוך למושלמים. שלוש השאלות האלה הן אלה שהובילו והניעו את פטרוס להשלים את דרכו בחיים, והשאלות בעת עזיבתו של האדון ישוע הן אלה שהובילו את פטרוס להתחיל בדרך להפיכתו למושלם. הן אלה שהובילו אותו, משום אהבתו לאלוהים, לדאוג ללבו של אלוהים, להישמע לאלוהים, להציע נחמה לאלוהים ולהקדיש את כל חייו ואת כל ישותו, משום האהבה הזו.

במהלך עידן החסד. עבודתו של אלוהים נעשתה בעיקר עבור שני סוגים של אנשים. הסוג הראשון היה של אנשים שהאמינו בו והיו חסידים שלו, שיכלו לציית למצוותיו, שיכלו לשאת את עול הצלב ולהתמיד בדרך של עידן החסד. אנשים כאלה יזכו לברכתו של אלוהים ולחסדיו. הסוג השני של אנשים היו כמו פטרוס, אנשים אשר יהפכו למושלמים. לכן, לאחר שהאדון ישוע קם לתחייה, הוא קודם כל עשה את שני הדברים המשמעותיים האלה – האחד לתומא, והאחר לפטרוס. מה מסמלים הדברים האלה? האם הם מסמלים את כוונתו האמיתית של אלוהים להושיע את האנושות? האם הם מסמלים את כנותו של אלוהים כלפי האנושות? העבודה שהוא עשה עם תומא נועדה להזהיר אנשים שלא יהיו ספקנים, אלא פשוט יאמינו. העבודה שהוא עשה עם פטרוס נועדה לחזק את אמונתם של אנשים כמו פטרוס ולהבהיר את הדרישות מאנשים מהסוג הזה, להראות להם באילו מטרות עליהם לעסוק.

לאחר שהאדון ישוע קם לתחייה, הוא הופיע בפני האנשים שבפניהם ראה לנכון להופיע, דיבר עמם והציב בפניהם דרישות, תוך שהוא הותיר מאחור את כוונותיו ואת ציפיותיו מאנשים. כלומר בתור אלוהים בהתגלמותו, הן במהלך חייו כבשר ודם והן בגוף הרוחני לאחר שנצלב וקם לתחייה, דאגתו לאנושות ודרישותיו מאנשים לא השתנו. הוא דאג לתלמידים הללו לפני שהוא נצלב. בלבו, היה ברור לו מצבו של כל אדם ואדם, הוא הבין את ליקוייו של כל אדם ומובן שהבנתו את כל בני האדם נותרה זהה לאחר שהוא מת, קם לתחייה והפך לגוף רוחני, כפי שהיא הייתה כשהוא חי כבשר ודם. הוא ידע שאנשים לא היו בטוחים לחלוטין בזהותו כמשיח, אך במהלך חייו כבשר ודם הוא לא דרש דרישות מחמירות מאנשים. אולם לאחר שהוא קם לתחייה והופיע בפניהם, הוא גרם להם להיות בטוחים לחלוטין שהאדון ישוע בא מאלוהים, ושהוא אלוהים בהתגלמותו. הוא השתמש בעובדת הופעתו ותחייתו כחיזיון וההנעה הגדולים ביותר לעיסוק חייהם של בני האדם. תחייתו לא רק חיזקה את כל חסידיו, אלא הפעילה במלואה את עבודתו בעידן החסד בקרב האנושות, וכך בשורת ישועתו של האדון ישוע בעידן החסד החלה בהדרגה להתפשט לכל פינה באנושות. האם הייתם אומרים שהופעתו של האדון ישוע לאחר תחייתו הייתה בעלת משמעות כלשהי? אילו הייתם תומא או פטרוס באותו הזמן, והייתם פוגשים בדבר היחיד הזה בחייכם שהיה כה משמעותי, איזה השפעה הייתה לכך עליכם? האם הייתם רואים זאת כחיזיון הגדול והטוב ביותר של חייכם באמונה באלוהים? האם הייתם רואים זאת ככוח המניע אתכם ללכת אחרי אלוהים, לשאוף לספק את רצונו ולחפש את אהבתו של אלוהים בחייכם? האם הייתם משקיעים מאמצים של חיים שלמים כדי להפיץ את הגדול שבחזיונות? האם הייתם הופכים את הפצת ישועתו של האדון ישוע למינוי שקיבלתם מאלוהים? על אף שלא חוויתם זאת, שני המקרים של תומא ושל פטרוס כבר מספיקים בשביל לתת לאנשים בני ימינו הבנה ברורה של רצון האל ושל אלוהים. אפשר לומר שלאחר שאלוהים התגלם כבשר ודם, ולאחר שחווה באופן אישי את החיים בקרב האנושות, את חיי האדם, ולאחר שהוא ראה את השחיתות של האנושות ואת מצב חיי האדם, אלוהים בהתגלמותו חש בצורה עמוקה יותר את חוסר הישע, את העצב ואת האומללות של האנושות. אלוהים רכש חמלה רבה יותר למצב האנושי משום אנושיותו במהלך חייו כבשר ודם, משום חושיו הטבעיים כבשר ודם. הדבר גרם לו לדאוג יותר לחסידיו. אלה ודאי דברים שלא תוכלו להבין, אך ביכולתי לתאר את דאגה ותשומת הלב של אלוהים כבשר ודם לכל אחד מחסידיו באמצעות הביטוי הזה: דאגה עזה. על אף שהביטוי הזה בא משפת בני האדם ועל אף שזהו ביטוי אנושי מאוד, הוא מתאר ומביע באמת את רגשותיו של אלוהים כלפי חסידיו. באשר לדאגתו העזה של אלוהים לבני האדם, במהלך חווייתכם תחושו זאת בהדרגה ותזכו לטעימה מכך. אולם ניתן להשיג זאת רק באמצעות הבנה הדרגתית של טבעו של אלוהים על סמך עריכת שינוי בטבעכם שלכם. הופעתו של האדון ישוע מימשה את דאגתו העזה לחסידיו באנושיות ומסרה אותה לגופו הרוחני, ואפשר לומר לאלוהיותו. הופעתו אפשרה לאנשים חוויה נוספת ותחושה של דאגתו ותשומת לבו של אלוהים, תוך כדי הוכחה עוצמתית שאלוהים הוא האחד שמתחיל עידן, שמפתח עידן, והוא האחד שמסיים עידן. באמצעות הופעתו הוא חיזק את אמונתם של כל האנשים ובאמצעות הופעתו הוא הוכיח לעולם את העובדה שהוא אלוהים עצמו. הדבר נתן לחסידיו אישור נצחי, ובאמצעות הופעתו, הוא גם התחיל שלב חדש של עבודתו בעידן החדש.