עתה משיש לנו הבנה כללית על טבעו הצודק של אלוהים, נוכל לחזור להפנות את תשומת לבנו לעיר סדום – שאלוהים ראה בה עיר של חטא. על ידי הבנת מהותה של העיר הזו, נוכל להבין מדוע רצה אלוהים להשמידה ומדוע השמיד אותה באופן כה מוחלט. מתוך כך, נוכל ללמוד להכיר את טבעו הצודק של אלוהים.

מנקודת מבט אנושית, היתה סדום עיר שיכולה היתה להשביע באופן מלא את תשוקתו של האדם ואת הרוע שבאדם. מפתה ומכשפת, עם מוסיקה וריקודים לילה אחר לילה, שגשוגה גרם לבני אדם התפעלות וטירוף. הרוע שלה שחק את לבבות בני האדם וכישף אותם עד כדי ניוון. היתה זו עיר שרוחות טמאות ורוחות רעות השתוללו בה. היא היתה מלאה עד גדותיה חטא ורצח, ריח דם וריקבון. היתה זו עיר שגרמה לבני אדם להצטמרר עד לשד עצמותיהם, עיר שבני אדם נרתעו ממנה. איש מאנשי העיר הזו – גבר או אשה, צעיר או זקן – לא חיפש את דרך האמת. איש לא השתוקק לאור ולא כמה להתרחק מחטא. הם חיו תחת השליטה, ההשחתה והולכת השולל של השטן. הם איבדו את אנושיותם, הם איבדו את שפיותם ואיבדו את מטרת קיומו המקורית של האדם. הם ביצעו אין ספור מעשים מרושעים של התנגדות לאלוהים. הם סירבו להנחייתו והתנגדו לרצונו. מעשיהם הרעים הם שלקחו את האנשים האלה, את העיר וכל יצור חי בתוכה, צעד אחר צעד, במורד נתיב ההשמדה.

על אף ששני הקטעים האלה אינם מתעדים את הפרטים המתארים את מידת שחיתותם של אנשי סדום, אלא רק את התנהגותם כלפי שני משרתי אלוהים בעקבות הגעתם של האחרונים לעיר, אמת פשוטה יכולה לחשוף את המידה שבה היו אנשי סדום רעים, מושחתים והתנגדו לאלוהים. בכך נחשפו גם פניה ומהותה האמיתיות של העיר. לא זו בלבד שהם לא קיבלו את אזהרותיו של אלוהים, הם אף לא פחדו מעונשו. ההפך הוא הנכון, הם בזו לכעסו של אלוהים. הם התנגדו לאלוהים בעיוורון. אין זה משנה מה עשה וכיצד עשה זאת, טבעם המרושע רק התגבר, והם התנגדו לאלוהים שוב ושוב. אנשי סדום היו עוינים כלפי קיומו של אלוהים, בואו, עונשו, ועוד יותר מכך, אזהרותיו. הם לא ראו דבר אחר בעל ערך סביבם. הם כילו ופגעו בכול בני האדם שניתן היה לכלותם ולפגוע בהם, ויחסם למשרתי אלוהים לא היה שונה. באשר לכלל המעשים הרעים שביצעו אנשי סדום, הפגיעה במשרתי אלוהים היתה רק קצה הקרחון, וטבעם המרושע שאותו חשף הדבר, הסתכם למעשה בלא יותר מטיפה בים עצום ממדים. אלוהים בחר אפוא להשמיד אותם באש. אלוהים לא השמיד את העיר בעזרת מבול, הוריקן, רעידת אדמה, צונאמי, או בכל שיטה אחרת. מה סימן השימוש של אלוהים באש כדי להשמיד את העיר הזו? משמעותו היתה השמדה מוחלטת של העיר. משמעותו היתה כי העיר נעלמה לחלוטין מעל פני האדמה ומן הקיום. המלה "השמדה" מתייחסת כאן להיעלמות צורתה של העיר והמבנה או המראה החיצוני שלה. משמעותה היא גם כי נשמותיהם של בני האדם שבתוך העיר חדלו מלהתקיים, לאחר שהוכחדו לחלוטין. במלים פשוטות, כול בני האדם, האירועים והדברים שהיו קשורים לעיר, הושמדו. העולם הבא לא יהיה מנת חלקם, ואף לא תחיית המתים. אלוהים הכחיד אותם מן האנושות, בריאתו, אחת ולתמיד. "השימוש באש" סימן את עצירת החטא, ומשמעותו היתה סוף לחטא. החטא הזה יחדל להתקיים ולהתפשט. משמעותו היתה כי הרוע של השטן איבד את הקרקע שהזינה אותו וכן את בית הקברות שהעניק לו מקום לשהות ולחיות בו. במלחמה בין אלוהים לבין השטן, השימוש של אלוהים באש הוא סימן ההיכר של ניצחונו, שהשטן מסומן בו. השמדתה של סדום היא צעד מוטעה מאוד בשאיפתו של השטן להתנגד לאלוהים על ידי השחתת בני אדם וכילויים, ובדומה לכך, זהו סימן מעורר ענווה לתקופה בהתפתחותה של האנושות, שבה האדם דחה את הנחייתו של אלוהים והפקיר את עצמו למידות רעות. זאת ועוד, זהו תיעוד של התגלות אמיתית של טבעו הצודק של אלוהים.

כשהאש שאלוהים שלח מן השמיים הפכה את סדום לעפר ואפר, משמעות הדבר היתה כי העיר ששמה "סדום" חדלה מלהתקיים, וכך גם כל דבר בתוך העיר עצמה. היא הושמדה על ידי כעסו של אלוהים. היא נעלמה בשל חרון אפו ומלכותיותו של אלוהים. בזכות טבעו הצודק של אלוהים, קיבלה סדום את עונשה הצודק. בזכות טבעו הצודק של אלוהים, היא באה אל סופה הצודק. קץ קיומה של סדום נבע מן הרוע שבה, והוא נבע גם מרצונו של אלוהים לא להביט שוב לעולם על העיר הזו, ואף לא על איש מן האנשים שחיו בה ועל דבר מן החיים שצמחו בתוך העיר. רצונו של אלוהים "שלא להביט שוב לעולם על העיר" הוא חרון אפו, וכן מלכותיותו. אלוהים שרף את העיר מפני שרשעותה והחטא שבה גרמו לו להרגיש כעס, גועל ותיעוב כלפיה, ולבקש שלא לראות שוב לעולם אותה, איש מן האנשים ואף לא אחד מן היצורים החיים שבתוכה. לאחר שהעיר סיימה לבעור ונותר ממנה רק אפר, היא חדלה באמת מלהתקיים בעיני אלוהים. גם זיכרונותיו ממנה נעלמו, נמחקו. משמעות הדבר היא כי האש שנשלחה מן השמיים לא רק השמידה את העיר סדום כולה ואת האנשים מלאי הרשע שבתוכה, ולא רק השמידה את כול הדברים שבתוך העיר, אשר הוכתמו בחטא. עוד יותר מכך, האש הזו השמידה את הזיכרונות על הרוע של האנושות והתנגדותה לאלוהים. זו היתה מטרתו של אלוהים בשריפת העיר.

חלק זה מן האנושות נעשה מושחת עד הקצה. הם לא ידעו מיהו אלוהים ומאין הם באו. אילו הזכרתם את אלוהים, האנשים האלה היו תוקפים, משמיצים ומחללים את הקודש. גם כשמשרתי אלוהים באו להפיץ את אזהרתו, האנשים המושחתים האלה לא רק שלא הפגינו כל סימן לחרטה ולא זנחו את התנהגותם המרושעת. ההפך הוא הנכון, הם פגעו בחוצפה במשרתי אלוהים. מה שהם הביעו וחשפו היה טבעם ומהותם, איבה קיצונית לאלוהים. ניתן לראות כי התנגדותם של אנשים מושחתים אלה לאלוהים היתה יותר מאשר חשיפה של טבעם המושחת, כפי שהיתה יותר מאשר מקרה של השמצה או לעג הנובעים מחוסר הבנה של האמת. לא טיפשות ולא בורות הן שגרמו להתנהגותם הרעה. הדבר לא היה מפני שהאנשים האלה רומו, ובהחלט לא מפני שהוטעו. התנהגותם הגיעה לרמה של איבה מחוצפת באופן שערורייתי, התנגדות ומרד נגד אלוהים. התנהגות אנושית מעין זו היתה ללא ספק מעוררת את זעמו של אלוהים, את זעם טבעו – טבע שאין לפגוע בו. אלוהים נותן אפוא פורקן ישיר וגלוי לחרון אפו ולמלכותיותו. זהו גילוי אמיתי של טבעו הצודק. אל מול עיר העולה על גדותיה מרוב חטא, חפץ אלוהים להשמידה בדרך המהירה ביותר שאפשר. הוא שאף להכחיד את בני האדם שבתוכה ואת כול חטאיהם בדרך המלאה ביותר, לגרום לאנשי העיר הזו לחדול להתקיים ולמנוע מן החטא שבמקום הזה להתרבות. הדרך המהירה והמלאה ביותר לעשות זאת, היתה לשרוף אותה באש. עמדתו של אלוהים כלפי אנשי סדום לא היתה נטישה או התעלמות, אלא בעזרת חרון אפו, מלכותיותו וסמכותו, הוא העניש, הכה והשמיד לחלוטין את האנשים האלה. עמדתו כלפיהם לא היתה עמדה של השמדה פיסית בלבד, אלא גם של השמדת הנשמה, הכחדה נצחית. זוהי ההשלכה האמיתית של רצון אלוהים כי "יחדלו להתקיים".

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'