מאת מו צ'נג

הייתה זו שעת בין ערביים, אדם זקן ומאפיר ישב ליד הרמץ שנותר ממדורתו, עורו החשוף היה מכוסה בצפיפות במורסות כואבות, ומראה המורסות הפתוחות והמפרישות מוגלה היה נורא.

פניו של הזקן הביעו יגון קודר, אך הוא נותר בשקט, הרים פיסת חרס והחל לשפשף את המורסות.

כעבור רגע ארוך אמר, "יאבד יום, אוָּלד בו; והלילה אמר, הֹרה גבר" (איוב ג' 3).

"קאט! קאט! יי קיאן לא תפסת את ההבעה בדיוק. איוב לא צריך להיראות ככה..." סבר פניו של הבמאי היה חמור כשדיבר בכעס אל יי קיאן.

לאחר שהקשיב לבמאי, הרהר יי קיאן לעצמו: "איוב היה רק אדם פשוט. השטן פיתה אותו, הוא איבד את רכושו, איבד את ילדיו ועדרים של צאן ובקר, ובכל זאת מעולם לא בא בטענות אל האלוהים ובמקום זאת, הילל את שמו הקדוש. מדוע אם כן, כאשר כל גופו כוסה במורסות כואבות, קילל יום היוולדו? חיי האדם באים מידי האלוהים ועלינו להודות לו על שהעניק לנו אותם, כולל את היום שבו נולדנו. אל לנו לקלל אותו. הייתכן שאיוב לא היה מסוגל לעמוד בכאב והתלונן על האלוהים? מה היה הלך רוחו כשקילל את היום שבו נולד הוא עצמו?" יי קיאן לא הבין זאת באותו רגע, לכן רק הסיר את הפאה האפורה ואמר בייאוש, " אל תתרגז במאי. אני אחשוב על זה יותר... אני אחשוב על זה יותר..."

"מצוין. בואו נעזוב את זה להיום. סוגרים הכול! סיימנו להיום!"

חודשיים קודם לכן, התכונן הבמאי לצלם את הסרט "בחזרה לספר איוב". במבחן הבד, יי קיאן שהיה רק בן שלושים וחמש, הופיע באופן שהיה גם טבעי וגם משכנע, והוא הציג בהצלחה את הבעתו של איוב כשעמד בניסיונות הקשים. הופעתו הרשימה מאוד גם את הבמאי וגם את הצוות. מאותו יום ואילך, נהיה יי קיאן המועמד המועדף לגלם את דמותו של הגיבור.

מהיום שבו ניגש למבחן הבד ועד לצילומי הסרט עצמם, לא אכזב יי קיאן. אך כשהגיע הרגע לצלם את הסצנה של "איוב מקלל יום היוולדו", נעצר מהלך הצילומים.

למעשה, במשך ימי הצילומים האלה, הבין גם יי קיאן שהוא אינו מצליח להיכנס לתפקיד, משום שלא הצליח להבין איך אדם כל כך מושלם כמו איוב מסוגל לקלל את יום היוולדו. כתוצאה מכך, לא היה מסוגל לתפוס בדיוק את הבעת פניו של איוב ואת תנועותיו בשעה שקילל את היום ההוא.

באותו ערב, חזר יי קיאן לחדרו, וחשב על כך שגרם לכל צוות ההפקה של הסרט לעצור את עבודתם, רק משום שלא הצליח לגלם נכון את תפקידו. הוא עיכב את קצב ההתקדמות של הצילומים והרגיש רע. בעודו מהרהר בדברים אלו, התפלל יי קיאן לאלוהים וביקש ממנו להנהיר לו ולהדריך אותו כדי שיוכל להבין מדוע קילל איוב את יום היוולדו כשעברו עליו הניסיונות הקשים. לאחר שהתפלל, פתח יי קיאן את ספר כתבי הקודש שלו וקרא בו שוב: "אחרי כן, פתח איוב את פיהו, ויקלל את יומו. ויען איוב ויאמר, יאבד יום, אוָּלד בו; והלילה אמר, הֹרה גבר" (איוב ג' 3-1). גם כשקרא פסוקים אלו עדיין לא הבין, וחשב: "איוב היה אדם מושלם בעיני האלוהים, ובעת שעמד בניסיונות בהם נגנב כל רכושו וילדיו מצאו את מותם המצער, הוא לא האשים את האלוהים. במקום זאת, הוא האמין בכוחו של האל גם להעניק וגם לקחת, והוא נפל אפיים ארצה והילל את שם האלוהים. לאור הדברים האלו, כיצד יתכן שאיוב לא היה מודע שמועד לידתנו נקבע על ידי האלוהים? וכיצד היה מסוגל לקלל את יום היוולדו? האם באמת היה זה הוא שהתלונן כשהיה שרוי בכאב הניסיונות?"

הזמן הזדחל, ובדומיית הלילה, כל שיכול היה לשמוע היה רק את צליל ה- "תיק תק" של השעון המעורר שלו.

יי קיאן הניח את כתבי הקודש בצד וחשב על ספר שאשתו נתנה לו לאחרונה. הספר הסביר באופן ברור את המחשבה שהאלוהים נמצא מאחורי כל דבר ודבר שעשו האל יהוה וישוע אדוננו, ובעזרת קובץ הפירושים של אשתו, למד עוד על רצונו של האלוהים. משעלתה בו מחשבה זו, מיהר לפתוח את הספר וכך קרה שראה קטע על איוב. הוא הפך את הדף עם הכותרת וקרא: "איוב מקלל את יום היוולדו מכיוון שאינו רוצה לגרום כאב לאלוהים" והוא קרא: "כשהשטן הושיט את ידו והכה את איוב בעצמותיו, איוב נלכד באחיזתו, ללא כל אמצעי בריחה או כוח התנגדות. גופו ונפשו סבלו כאב עצום, והכאב הזה גרם לו להיות מודע מאוד לחוסר החשיבות, לשבריריות ולחוסר האונים של האדם החי כבשר ודם. במקביל, הוא גם השיג הערכה והבנה מעמיקות לגבי הסיבה לכך שאלוהים מעוניין לדאוג לאנושות ולטפל בה. בידיו של השטן, איוב הבין שהאדם העשוי בשר ודם למעשה כה חסר אונים וחלש. כשהוא נפל על ברכיו והתפלל לאלוהים, הוא חש כאילו אלוהים כיסה את פניו והתחבא, משום שאלוהים מסר אותו לחלוטין לידי השטן. באותו הזמן, אלוהים גם בכה עליו, ויותר מכך, התאבל עבורו. אלוהים כאב בכאבו וסבל בסבלו... איוב חש בכאבו של אלוהים, כמו גם עד כמה בלתי נסבל היה הדבר עבור אלוהים... איוב לא רצה לגרום לאלוהים להתאבל עוד יותר ולא רצה שאלוהים יבכה עליו, לא כל שכן לראות סבל נגרם לאלוהים בגללו. ברגע הזה, איוב רצה רק להיפרד מבשרו, לא לסבול עוד את הכאב שהביא לו הבשר, משום שהדבר ימנע מאלוהים להתענות בסבלו – אך הוא לא יכול היה, והיה עליו לסבול לא רק את ייסורי הבשר, אלא גם את העינוי שבחוסר רצונו לגרום לאלוהים חרדה. שני הכאבים הללו – אחד מהגוף ואחד מהנפש – הביאו לאיוב כאב שובר לב וגרמו לו להרגיש כיצד מגבלותיו של האדם שהוא בשר ודם יכולות לגרום לו לחוש מתוסכל וחסר ישע. בנסיבות האלה, כמיהתו לאלוהים גברה ותיעובו כלפי השטן התעצם. באותו זמן, איוב היה מעדיף שלא להיוולד כלל אל עולם האדם, והיה מעדיף אילו מעולם לא היה מתקיים, מאשר לראות את אלוהים בוכה או דואב בגללו. הוא החל לתעב קשות את בשרו, למאוס בעצמו, ביום היוולדו, ואפילו בכל מה שהיה קשור אליו. הוא לא רצה שיהיה עוד כל אזכור של יום היוולדו או כל דבר שקשור אליו, ולכן הוא פצה את פיו לקלל את יום היוולדו: 'יאבד יום, אוָּלד בו; והלילה אמר, הֹרה גבר. היום ההוא, יהי-חשך: אל-ידרשהו אלוה ממעל; ואל-תופע עליו נהרה' (איוב ג' 3-4). דבריו של איוב טומנים בחובם את תיעובו העצמי, 'יאבד יום, אוָּלד בו; והלילה אמר, הֹרה גבר,' כמו גם את גערתו בעצמו ואת תחושת החובה על כך שהוא גרם כאב לאלוהים, 'היום ההוא, יהי-חשך: אל-ידרשהו אלוה ממעל; ואל-תופע עליו נהרה.' שני הפסוקים האלה הם הביטוי האולטימטיבי לתחושותיו של איוב באותו רגע, והם ממחישים לכולם במלואם את תומתו ויושרו. בו בזמן, בדיוק כפי שאיוב ייחל, אמונתו וציותו לאלוהים, כמו גם יראתו את אלוהים, התרוממו באמת. מובן שהתרוממת זו היא בדיוק ההשפעה שאלוהים צפה" (עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב').

לאחר שקרא את הקטע, עלו דמעות בעיניו של יי קיאן, משום שהבין מדברים אלו שהסיבה לכך שאיוב קילל את יום היוולדו בזמן שעמד בניסיונות. איוב ירא את האלוהים וסר מרע והאלוהים תיאר אותו כאיש תם וישר. אך השטן לא השתכנע והאשים את איוב בפני האלוהים. על מנת להוכיח שאיוב היה צדיק, הניח האלוהים לשטן לפתות את איוב. לכן איבד הוא את רכושו, את ילדיו, את כל עדרי הצאן והבקר שלו וכל גופו התכסה במורסות כואבות. במהלך הניסיון הזה, הבין איוב עד כמה השטן מושחת, מרושע ומכוער. השטן שנא את כל מי שירא את האלוהים וסר מרע, ולא רצה שאף אדם יעבוד אותו. לכן השתמש בכל האמצעים שהיו ברשותו כדי לגרום לאנשים להתכחש לאלוהים ולבגוד בו. כשהיה איוב שרוי בסבלו, למד להעריך את יחסו של האל לאדם, הוא הבין שהאלוהים רואה באדם בן משפחה ודואג לו בכל זמן. הוא למד שהאלוהים סלח לחולשותיו של האדם ולא רצה לראות כיצד השטן פוגע בו בדרך כלשהי וגורם לו סבל וכאב. כשהשטן פוגע באדם, ליבו של האל מדמם. כשהבין איוב שהאלוהים התייסר וסבל למענו, כעס על עצמו ולא רצה לגרום לאלוהים כל כאב.

לכן גידף וקילל את היום שבו נולד, ואמר שהיה מעדיף שלא להיוולד כלל מאשר שהאלוהים יסבול למענו. יי קיאן חשב על כך שלאורך כל חייו מעולם לא נתקל בניסיון כל כך קשה כמו של איוב, ובכל פעם שקרה דבר מה מצער למשפחתו או כאשר ארע אסון כלשהו, תמיד האשים את האלוהים ולא הבין אותו ואפילו עלו בו מחשבות לבגוד בו. במשך הניסיונות, היה עסוק רק בכאבו שלו, ומעולם לא הקדיש מחשבה על מה שחש האלוהים בליבו, עוד פחות מכך גילה כל התחשבות באלוהים או נשמע לו באופן כלשהו. איוב, כנגד זאת, לא רק ירא את האלוהים וציית לו, אלא גם אהב אותו והתחשב בו. בכך זכה איוב בהערכתו של יי קיאן, אך הוא גם חש בושה. ואז חשב יי קיאן על כך שלא הבין מדוע קילל איוב את יום היוולדו וכיצד עלה הספק בנוגע לאמונתו של איוב. יי קיאן חשב שאיוב נחלש בניסיונות שעבר ולכן האשים את האלוהים, אבל הוא טעה בדבר אחד, כשאיוב עשה מה שעשה, הוא למעשה ביטא את תחושותיו האמתיות מתוך התחשבות בליבו של אלוהים, מה שאפשר לאחרים להבין טוב יותר את אמונתו של איוב באלוהים ואת הישמעותו אליו. בעזרת התפילה והקריאה של הקטע הזה, התפוגג הבלבול של יי קיאן לחלוטין, והוא פלט אנחה נרגשת: "האלוהים אכן בוחן בקפידה את עמקי ליבו של האדם, ואיוב ראוי לתואר האדם המושלם!"

יי קיאן בקושי עצר בעצמו. הוא מיהר למצוא את הבמאי כדי לשתף אותו בקטע שקרא...

משקרא אותו הבמאי, הכריז, "השבח לאל! אני כל כך מתבייש עכשיו אחרי שקראתי את הדברים האלו! תמיד הערכתי את איוב, אך הוא תמיד בלבל אותי. הוא תמיד היה כל כך הגון, ירא את האלוהים וסר מרע, מדוע אם כך קילל את יום היוולדו? עכשיו סוף- סוף איני מבולבל עוד. המעשה של איוב נבע לחלוטין מתוך אהבתו לאלוהים ומתוך התחשבותו בו. והוא ביטא בו את סירובו לגרום לאלוהים כל צער וכאב! יכולתו של איוב לבטא דבר שכזה בעודו שרוי בכאב כל כך גדול, ראויה להערצה. איננו יכולים בשום אופן להשתוות לאיוב!" בעת שדיבר אותו במאי בן החמישים לערך, השתנק מבכי.

יי קיאן אמר בכנות, "נכון! בשנה שעברה חליתי מאוד. אם כי ידעתי שחליתי בשל רצונו הטוב של האל, בכל זאת, בעת שהתייסרתי במחלה וכל כגופי כאב לי, גם אם לא ביטאתי את הדברים בקול רם, תהיתי בליבי מדוע האלוהים אינו מגן עליי. אני מבין עכשיו שכל מה שביטאתי בזמן הניסיון הזה, היה רק חוסר הבנה ואשמה. לא יראתי את האלוהים ולא נשמעתי לו, ולא היה לי כל רצון לסבול ובכל זאת לדאוג לו ולהשביע את רצונו. אולם כאשר איוב נתקל בניסיונות, ליבו היה מלא ביראת האל והוא לא אמר דבר חטא. גם כשגופו סבל ונחלש, הוא העדיף לקלל את יום לידתו מאשר לפגוע באל בכל דרך שהיא. בעת שעמד בניסיונות, לא רק שלמד איוב להבחין ברוע השטן ובדרכיו השפלות, כי אם גם למד להעריך ולהבין את אהבת האלוהים שרק חיזקה את אמונתו בו והגבירה את צייתנותו אליו - היה זה הרווח של איוב והישגו מן הניסיונות שעבר. הבנתי שאני לא הרווחתי ולא השגתי דבר מן הניסיונות שעברתי בעצמי, אך במקום זאת הפגנתי הרבה פגמים; באמת שלא הייתי ראוי לרצונו הטוב של האל. קודם לכן, נהגתי לשמור בליבי את מה שלא הבנתי בנוגע לאלוהים, וחשבתי שאיוב המושלם היה חייב להיות פגום באופן כלשהו משום שהתלונן במהלך הניסיונות שעבר. כשאני חושב על כך כעת, אני כל כך מתבייש! לא רק שטעיתי באיוב, אפילו יותר מכך, ביטאתי חוסר אמון בדברי האל! הוא אמר על איוב "אין כמֹהו בארץ, איש תם וישר ירא אלֹהים וסר מרע" (איוב א' 8). בכתבי הקודש רשום גם מה שאמר יהווה אל שמואל: "כי לא, אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים, ויהוה יראה ללבב" (שמואל א' ט"ז 7). אנחנו רואים רק את מה שעל פני הדברים ואנחנו שופטים אותם כנכונים או כמוטעים רק על סמך מה שרואות עינינו. אך האלוהים בוחן את מעמקי ליבו של האדם, הוא רואה את המהות שלנו, והוא רואה בבהירות רבה מיהו אדם הירא מהאלוהים ומי מסור אליו לחלוטין! דברי האל הם האמת ועלינו להאמין בהם ולקבל אותם. אם אין אנו מבינים שום דבר מהם, עלינו להתפלל ולחפש בלב מלא יראת אלוהים. כשניתקל בעתיד באנשים או בדברים שלא נהיה מסוגלים להבין בשלמות, אל לנו להביט רק במראה החיצוני שלהם, ואל לנו לשפוט או לגנות אותם בשרירותיות. במקום זאת, עלינו לחפש אחר רצון האל ולבקש את האמת בלב מלא יראת אלוהים, וכך לא נצער אותו!"

"נכון בהחלט. דברי האל הם האמת! כאשר אנו מדמיינים את איוב בעיני רוחנו כשהוא מקלל את יום היוולדו, עדין איננו מסוגלים לקבל בלב שלם את העובדה שהאל הילל את איוב כאדם מושלם. נראה שכאשר איננו מכירים באלוהים, אנחנו משתמשים בדמיוננו כשאנו קוראים בדבריו, ודבר זה בודאי מצער אותו! אסור לנו יותר להתבסס על דמיוננו כשנפנה אל דברי האל," אמר הבמאי בחומרה.

למחרת השכם בבוקר

"בחזרה אל ספר איוב, סצנה עשרים, טייק אחד. אקשן!"

לשמע נקישת הלוח של המפיק, הגבר הזקן המכוסה בפצעים החל לשפשף את המורסות שלו ליד רמץ המדורה שלו.

האיש הזקן נשא ראשו באטיות, עיניו נראו מלאות בדמעות, ולרגע אחד הבעתו נראתה כעומדת להתפוצץ מעומס הרגשות המעורבים- קירבה, הערצה, כאב. הוא רוצה להיות חזק, הוא רוצה לשמור על ליבו של האל, והתשוקות החזקות האלה מטלטלות בעוצמתן.

לבסוף, הוא אומר בתיעוב עצמי נורא ובכאב: "יאבד יום, אוָּלד בו; והלילה אמר, הֹרה גבר" (איוב ג' 3).

מחוץ לסצנה, עמד הבמאי ליד המצלמה וקרא בשמחה, "קאט!"

כל הצוות פרץ בתשועות שמחה.

יי קיואן נעמד ובכה משמחה.