מאת לין לי

בכתבי הקודש נאמר: "ויצר יהוה אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים. ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, וכל אשר יקרא לו האדם, נפש חיה הוא שמו. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה, ולעוף השמים, ולכל חית השדה". (בראשית 2:19-20). בכל פעם שקראתי את הפסוקים האלה, חשבתי לעצמי: אדם נתן שמות לכל חיות המשק, לכל הציפורים ולכל חיות השדה. הוא בוודאי הכיר את כל היצורים החיים האלה; אחרת, כיצד הוא היה יכול להמציא כל כך הרבה שמות? או שקודם לכן יהוה אמר לאדם את כל שמותיהם של בעלי החיים, ורק אז ידע האדם איזה שם לתת לכל אחד. הרהרתי זמן רב בנושא זה, אך עדיין לא הצלחתי להבין זאת.

רק כאשר קראתי קטע מדברי האל הבנתי את כוונתו, שעמדה בבסיס בקשתו מאדם לתת שמות לכל בעלי החיים. לפי דברי האל: "האמירה הזו מספרת לאנושות עובדה: אלוהים נתן לאדם תבונה כשהוא ברא אותו. כלומר, תבונתו של האדם באה מאלוהים. אין ספק בכך. אך מדוע? לאחר שאלוהים ברא את אדם, האם אדם למד בבית ספר? האם הוא ידע לקרוא? לאחר שאלוהים ברא יצורים חיים שונים, האם זיהה את כל בעלי החיים הללו? האם אלוהים אמר לו מה שמותיהם? כמובן, אלוהים גם לא לימד אותו איך להמציא שמות ליצורים האלה. זו האמת! אם כן, איך הוא ידע כיצד לתת ליצורים החיים האלה את שמותיהם ואילו מין שמות הוא נתן להם? הדבר קשור לשאלה מה אלוהים הוסיף לאדם כשהוא ברא אותו. העובדות מוכיחות שכאשר אלוהים ברא את האדם, הוא הוסיף לו את תבונתו שלו. ... אלוהים ברא את האדם, נפח בו נשמת חיים וגם נתן לו חלק מתבונתו שלו, מיכולותיו שלו וממה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. לאחר שאלוהים נתן לאדם את כל הדברים הללו, האדם היה מסוגל לעשות דברים מסוימים בזכות עצמו ולחשוב בכוחות עצמו. אם מה שהאדם ממציא ועושה נאה בעיני אלוהים, אלוהים מקבל זאת ולא מתערב. אם מה שהאדם עושה נכון, אלוהים יניח לדבר להישאר כך לנצח. אם כן, מה מסמנת האמירה "וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה, הוא שמו"? היא אומרת שאלוהים לא ערך כל שינוי בשמות היצורים החיים השונים. יהיה אשר יהיה השם שאדם בחר ליצור כלשהו, אלוהים אמר "כן" ורשם את השם כמו שהוא. האם אלוהים הביע דעות כלשהן? לא, בשום אופן לא. אם כן, מה אתם מבינים מכך? אלוהים נתן לאדם תבונה והאדם השתמש בתבונה שאלוהים נתן לו כדי לעשות דברים. אם מה שהאדם עושה הוא חיובי בעיני אלוהים, אלוהים מאשר אותו, מכיר בו ומקבל אותו ללא כל הערכה או ביקורת. זה דבר שאף אדם, רוח רעה או השטן לא יכולים לעשות. האם אתם רואים כאן גילוי של טבעו של אלוהים? האם בן אנוש, בן אנוש מושחת או השטן היו מקבלים אחרים שיעשו דברים בשמם ממש מתחת לאפם? מובן שלא! האם הם היו נאבקים על מעמדם עם האדם האחר או הכוח האחר השונה מהם? מובן שכן! אילו אדם מושחת או השטן הם שהיו עם אדם, אי ספק שהם היו דוחים את מעשיו של אדם באותו רגע. אין ספק שכדי להוכיח שיש להם היכולת לחשוב באופן עצמאי ולהיות בעלי תובנות ייחודיות משלהם, הם היו מתכחשים לכל מה שאדם עשה: "אתה רוצה לקרוא לזה כך? אם כך אני לא מתכוון לקרוא לזה כך – אני מתכוון לקרוא לזה אחרת. אתה קראת לזה אבי, אך אני אקרא לזה דני. עליי להוכיח את גאונותי." איזה מין אופי זה? האין הוא יהיר ביותר? אך האם יש לאלוהים טבע כזה? האם היו לאלוהים אילו התנגדויות יוצאות דופן לדבר הזה שאדם עשה? התשובה היא בשום אופן לא! בטבע שאלוהים מגלה אין אפילו שמץ קל של וכחנות, יוהרה או צדקנות. הדבר ברור ביותר כאן. זה רק דבר קטן מאוד, אך אם אתם לא מבינים את מהותו של אלוהים, אם לבכם לא מנסה להבין כיצד אלוהים פועל ומה גישתו של אלוהים, הרי שלא תכירו את טבעו של אלוהים ולא תראו את הביטוי והגילוי של טבעו. הלא כן? האם אתם מסכימים עם מה שהסברתי לכם זה עתה? בתגובה למעשיו של אדם, אלוהים לא הצהיר בקול רם, "נהגת היטב. נהגת נכון. אני מסכים." עם זאת, בלבו, אלוהים אישר, העריך ושיבח את מעשיו של אדם. זה היה הדבר הראשון מאז הבריאה שהאדם עשה עבור אלוהים לפי הנחייתו. זה היה דבר שהאדם עשה במקום אלוהים ובשם אלוהים. בעיני אלוהים, הדבר נבע מהתבונה שהוא העניק לאדם. אלוהים ראה בכך דבר טוב, דבר חיובי. מה שאדם עשה באותה עת היה הביטוי הראשון באדם לתבונתו של אלוהים. זה היה ביטוי טוב מנקודת המבט של אלוהים. מה שאני רוצה לספר לכם כאן הוא שכוונתו של אלוהים בכך שהוא הוסיף לאדם מעט מתבונתו וממה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו הייתה שהאדם יוכל להיות היצור החי המביא אותו לידי ביטוי. אלוהים השתוקק לראות בדיוק את זה –יצור חי שעושה דברים בשמו" (עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו א').

לאחר שקראתי את הדברים האלה של אלוהים, ראיתי לפתע את האור. מתברר שאדם לא נתן שמות לכל בעלי החיים מכיוון שהוא ידע אותם מלכתחילה, ושאלוהים לא אמר מראש לאדם כיצד לקרוא לבעלי החיים. אלא שכאשר אלוהים ברא את אדם, הוא העניק לו תבונה. אלוהים הסתמך על כך שבזכות תבונה זו שהעניק לו, אדם יוכל לתת שמות שונים ומעניינים לכל בעלי החיים. מכאן אנו רואים שכאשר אלוהים ברא קודם כול את האדם, לא רק שהוא נתן לו את נשימת החיים, אלא הוא גם העניק לאדם חלק מתבונתו שלו וממהותו. בכך אלוהים איפשר לאדם לחשוב ולפעול באופן עצמאי, ולהיות מסוגל לחיות חיים נורמליים. יחד עם זאת, אנו יכולים לראות שחוכמתו ומעשיו של אלוהים התבטאו במעשיו החיוביים של האדם. לאחר שאדם קרא בשמות לכל בעלי החיים, אלוהים לא שינה אף שם, אלא אישר את כל מעשיו של אדם. דבר זה מאפשר לי לראות את מהותו הטובה של אלוהים, ושאין אף שמץ של יהירות בטבעו של אלוהים. כל עוד אדם ציית לאלוהים ועשה מעשים חיוביים בהתאם לדרישותיו של אלוהים, אלוהים אישר אותם בלי להתערב, לשלול או לשפוט מעשה כלשהו של אדם.

טבעו של אלוהים, מה ששייך לו ומה שהינו כלל אינם קיימים בנו, האנושות המושחתת. קחו לדוגמה סיטואציה שבה אנו דנים בבעיה עם אנשים אחרים. אנו נוטים לשלול דעות של אנשים אחרים כדי לאשר שלנו עצמנו יש תובנה ייחודית, ולכן אנו מתרברבים כחכמים וטוענים שאנו נעלים על פני אחרים. לפעמים אנו יודעים היטב שדעותיהם והצעותיהם של אחרים הן הולמות, אך כדי לשמור על מעמדנו ותדמיתנו בעיני אחרים, אנו מוצאים סיבות שונות להתכחש לדעותיהם של אחרים. אנו רוצים לגרום לאנשים להסכים לחלוטין עם הרעיונות שלנו, ולכן אנו תמיד מתרברבים בכישרונות שלנו. התנהגויות אלה והתנהגויות דומות אחרות, כולן נשלטות על ידי אופיינו השטני הפנימי, המבוסס על יהירות וחשיבות עצמית. לאחר שהושחתנו על ידי השטן, ההיגיון השטני והאקסיומה של "אני האל של עצמי ברחבי השמיים והארץ" השתרשו עמוק בתוך ליבנו. טבענו המושחת, היהיר ובעל החשיבות העצמית הפך להיות אורח חיינו, ואנו נשלטים על ידי אופי מושחת זה. בשום מצב איננו מוכנים לפגר אחר אנשים אחרים, ליבנו אינו מקשיב לאף אחד, ואנו תמיד רוצים להיות החשובים ביותר, להתנכל לאחרים ולהתחרות בהם על תהילה ועושר. אנו פשוט לא יכולים להסתדר בשלום עם אחרים. וכאשר אנו עובדים קשה במשך זמן מה ועדיין לא יוצאים כשידנו על העליונה, אנו חיים אז במצב של סבל שאי אפשר להימלט ממנו. מכאן אנו יכולים לראות שכשאנו חיים על פי טבענו השטני, אנו, בני האדם, מגלים רק שחיתות וכלל לא אנושיות רגילה. לעומת זאת, מהותו של אלוהים צנועה וחבויה, יפה וטובה, ללא כל טבע מושחת של יהירות, חשיבות עצמית או צדקנות עצמית שיש בנו, בני האדם המושחתים. אלוהים ברא את כל הדברים, הוא מנהל את כל הדברים והוא כול יכול, ובכל זאת הוא לעולם אינו מתרברב בכוחו ובסמכותו. כאשר אדם ביצע מעשים והשתמש לשם כך בתבונה שהעניק לו אלוהים העניק, אלוהים נתן את הסכמתו, ואנו יכולים לראות ממעשיו אלה של אלוהים שהוא גם צנוע וגם חביב.

יתר על כן, מתוך השבחים והקבלה שהעניק אלוהים למעשיו של אדם – מעשים שהוא ביצע מתוך התבונה שהעניק לו אלוהים – הבנתי את רצונו של אלוהים ואת דרישותיו מאיתנו. אלוהים נתן לנו את תבונתו וחלק ממהותו בתקווה שנקשיב לדבריו, שנעשה את רצונו, שנפעל בהתאם לדרישותיו ושנספק את רצונו, וכן שנביא לידי ביטוי את תהילתו. בדרך זו מעשינו משמעותיים והולמים ביותר, והם ראויים ביותר לשבחיו של אלוהים ולברכתו. זאת משום שכאשר אלוהים ברא אותנו, רצונו היה שנוכל להלל אותו ולהביא אותו לידי ביטוי בחיינו, ולשאת עדות עבורו – זוהי המשמעות היחידה לבריאתנו.

מתוך דבריו של אלוהים הבנתי סוף סוף שרצונו של אלוהים היה חבוי, כשהוא איפשר לאדם לתת שמות לכל בעלי החיים. למרות שכלפי חוץ עניין זה עשוי להיראות כעניין של מה בכך, טבעו של אלוהים ומהותו מתגלים כאן. הנושא מתמצת את כוונותיו ותקוותיו של אלוהים כלפי האנושות. אני מודה להדרכתו של אלוהים שאיפשרה לי לפענח את המסתורין הזה בליבי.