כיוון שהייתה לי מיומנות מסוימת בריתוך, בשנת 2017 מינו אותי לטפל בכמה עניינים של הכנסייה. זו הייתה חובה תובענית מבחינה פיזית, והיו כרוכות בה גם שעות נוספות. לפעמים לא הספקתי לאכול, או להגיע בזמן למפגשים. בהתחלה לא היה לי אכפת, כי חשבתי שההזדמנות להשתמש במיומנות שלי במילוי חובתי הייתה לי לכבוד. רציתי להשקיע בזה את כל מה שיש לי. מאוחר יותר, הצוות שלנו נעשה עסוק יותר, והחובה שלי נהייתה די עמוסה. לאחר זמן מה נשחקתי, והתחלתי להרגיש קצת כעס.

פעם, במפגש, אחות אמרה לנו פתאום שעלינו ללכת לעזור בפריקה של חומרים. לא ממש רציתי לעשות את זה. תהיתי למה זה לא יכול לחכות לאחרי המפגש, ואם זה כל כך דחוף, מישהו אחר יכול לעשות את זה! למה זה חייב להיות אנחנו? מה אנחנו, סתם פועלים שכירים? עם התחושה הזו של התנגדות פנימית, אף על פי שהלכתי, למעשה גררתי את הרגליים. לא השקעתי את עצמי בזה, פשוט פעלתי על אוטומט. כל האחרים עבדו שעות נוספות כשדברים צצו ברגע האחרון, אבל אני עיגלתי פינות בכל הזדמנות. כשיכולתי לעשות פחות בלי שישימו לב, הייתי נמנע מהעבודה הקשה. בכל פעם שהיה עליי לעבוד כמה שעות נוספות הרגשתי כעס וחוסר רצון, כאילו עשו לי עוול נורא. על פני השטח ביצעתי את העבודה, אבל זה נעשה בחוסר חשק. ברגע שסיימתי את המטלה שמנהיג הצוות הקצה לי, רציתי לנוח ולא רציתי לעזור לאחרים שטרם סיימו. חשבתי שזה עניין שלהם, ושאין לזה שום קשר אליי. מנהיג הצוות נזף בי וטיפל בי כשראה איך אני גורר רגליים, אבל חשבתי שהוא סתם נטפל אליי ולא הרהרתי בעצמי. מילאתי כך את חובתי בצורה מאוד פסיבית, והייתי מרוצה עם המינימום ההכרחי. כל האחים האחרים עבדו ממש קשה, ולא רק שלא קינאתי בהם, בסתר ליבי אפילו צחקתי עליהם. פעם אחת, בזמן העברה של קורות עץ, סחבתי רק חבילה אחת כל פעם, בזמן שאח אחר לקח שתיים-שתיים. חשבתי, "למה אתה הורג את עצמך? אתה אידיוט. אפילו אם יש לך מספיק כוח, אין בזה שום צורך. אתה תתיש את עצמך." למעשה הייתי צעיר ממנו, כך שלא הייתה לי שום בעיה לסחוב שתיים כל פעם, אבל סחיבה כזאת הייתה מעייפת אותי. לזה לא הייתי מוכן בשום פנים. האחים האחרים, שראו אותי מתבטל מעבודתי, גערו בי ואמרו לי להקדיש יותר תשומת לב לחובתי, אבל לי לא היה אכפת. הרגשתי שאני עושה מה שצריך, אז לא נגרם שום נזק. כיוון שסירבתי לתקן את גישתי לחובה שלי, השיפוט והייסור של אלוהים הופעלו עליי.

ב-21 ביולי השנה, כשהייתי באמצע עבודה, מנהיג הצוות אמר לי פתאום שהאנושיות שלי לוקה בחסר ושהייתי עצלן בחובתי, ולכן איני מתאים לתפקיד כששמעתי את החדשות, הרגשתי את החזה שלי מתרוקן. בלי החובה שלי אני גמור, לא? האם הייתה לי תקווה כלשהי לישועה? נעשיתי יותר ויותר מודאג, וממש שקעתי בדיכאון. מיד כרעתי ברך בפני אלוהים בתפילה: "אלוהים! אני יודע שהנחת לזה לקרות לי, אבל אני לא מבין את רצונך בזה ואני לא יודע איזה לקח אני אמור ללמוד. אנא השגח על ליבי, כדי שאוכל לציית לעבודתך ולא לחפש פגמים." אחרי התפילה הרגשתי הרבה יותר רגוע. הדברים שלי היו ארוזים, עמדתי לעזוב, והבטתי על האחים האחרים במרחק, כולם מתרוצצים מפה לשם, עובדים בהתלהבות בזמן שאני עמדתי לצאת לדרך. הרגשתי נורא. הייתי מאמין במשך יותר מעשר שנים ותמיד הרגשתי שאני אדם שמחפש את האמת, שמסוגל להקריב קורבנות. אף פעם לא דמיינתי שידיחו אותי מחובה. אם לא הייתי מתאים אפילו למלא חובה, מה יכולתי לעשות? לא הבנתי מדוע מנהיג הצוות אמר שהאנושיות שלי לוקה בחסר. בגדול, לא היו לי שום סכסוכים עם אחרים ורוב הזמן הסתדרתי עם כולם. הרגשתי שאין שום פגם באנושיות שלי. בנוגע לחובתי, הרגשתי שהשקעתי בה די הרבה אנרגיה אבל עלה בדעתי שאלוהים הוא צודק, כך שאם הייתי ממלא את חובתי היטב, לא היו מסלקים אותי. אחרי שאיבדתי את חובתי, לא הייתי צריך עוד להיות עסוק או לעבוד קשה כל הזמן, אבל הייתי מאוכזב מאוד, ממש מושפל. באתי בפני אלוהים בתפילה כל הזמן, וביקשתי ממנו לתת לי נאורות כדי שאכיר את עצמי. בשלב מסוים קראתי בדברי האל את זה: "בני אדם אחדים תמיד מתהדרים בכך שהם בעלי אנושיות טובה, הם טוענים שמעולם לא עשו דבר רע, לא גנבו רכוש של אחרים ולא חמדו דברים של אחרים. הם אף מרחיקים לכת ומאפשרים לאחרים להרוויח על חשבונם כאשר יש מחלוקת על אינטרסים ומעדיפים לסבול הפסד. הם אף פעם לא אומרים משהו רע על מישהו רק כדי שהכול יחשבו שהם אנשים טובים. עם זאת, כאשר הם ממלאים את חובתם בבית האלוהים, הם ערמומיים וחלקלקים, תמיד מתחבלים תחבולות למען עצמם. הם אף פעם לא חושבים על האינטרסים של בית האלוהים, אף פעם לא מתייחסים בדחיפות לדברים שאלוהים מתייחס אליהם כדחופים או חושבים כמו שאלוהים חושב ואף פעם אינם מסוגלים לשים בצד את האינטרסים שלהם כדי למלא את חובתם. הם אף פעם לא זונחים את האינטרסים שלהם. גם כשהם רואים רשעים שעושים רע, הם אינם חושפים אותם. אין להם עקרונות כלשהם. איזו מין אנושיות זו? זו לא אנושיות טובה. אל תשימו לב למה שאדם כזה אומר. עליכם לראות מה הוא מביא לידי ביטוי, מה הוא חושף ומהי הגישה שלו כאשר הוא ממלא את חובתו, כמו גם מהו מצבו הפנימי ומה הוא אוהב" ("תנו את לבכם האמיתי לאלוהים ותוכלו להשיג את האמת" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). כשהרהרתי בזה, הבנתי שחשבתי שיש לי אנושיות טובה כי עשיתי כמה דברים טובים על פני השטח, אבל בפועל, זה לא עלה בקנה אחד עם האמת. אלוהים שופט את אנושיותו של אדם לפי הביצועים שלו והגישה שלו כלפי חובתו. השאלה היא האם האדם שם את האינטרסים האישיים שלו בצד ותומך באינטרסים של בית האל. אדם עם אנושיות טובה באמת מסור לאלוהים במילוי חובתו. הוא יכול לסבול ולשלם מחיר. ברגעים המכריעים הוא יכול למרוד בבשרו-שלו ולחזק את עבודת בית האל. אחרי זה, התחלתי להרהר בשאלה אם באמת הייתה לי אנושיות או לא, ואיזו גישה הייתה לי במילוי חובתי, לאור דברי האל.

קראתי את הקטע הזה: "כל מה שנובע ממה שאלוהים מבקש, ההיבטים השונים של העבודה והעמל המתייחסים לדרישותיו של אלוהים – כל זה דורש שיתוף פעולה של האדם, הכול הוא חובתו של האדם. היקף החובות רחב מאוד. החובות הן באחריותך, הן מה שעליך לעשות ואם אתה תמיד מתחמק מהן, אזי ישנה בעיה. בלשון המעטה, אתה עצלן מדי, רמאי מדי, בטלן, אתה אוהב את הפנאי ומתעב את העבודה. ובניסוח יותר רציני, אינך מוכן למלא את חובתך, אין לך כל מחויבות וציות. אם אינך יכול אפילו להשקיע מאמץ במטלה הקטנה הזו, מה אתה יכול לעשות? מה אתה מסוגל לעשות כראוי? אם אדם מסור באמת ויש לו תחושת אחריות כלפי חובתו, אזי כל עוד אלוהים דורש זאת וכל עוד הדבר נחוץ לבית האלוהים, הוא יעשה את כל מה שיתבקש, בלי לברור דברים. הוא ייקח על עצמו להשלים את כל מה שהוא מסוגל וצריך לעשות. האם זה מה שאנשים צריכים להבין ומה שעליהם להשיג? (כן.) יש שחולקים על כך ואומרים, 'אתם מבלים את כל היום במילוי חובתכם בחדרכם, מוגנים מפני הרוח והשמש. אין בזה קושי כלשהו. אינכם יודעים על מה אתם מדברים – הבה נראה מה יקרה כשתצטרכו לעמוד כמה שעות בשמש ולסבול מעט קשיים!' מילים אלה אינן שגויות. כל דבר קל יותר לומר מאשר לעשות. כשאנשים באמת פועלים, בהיבט אחד עליכם להתבונן באישיות שלהם ובהיבט אחר עליכם לראות עד כמה הם אוהבים את האמת. הבה נדבר תחילה על האישיות של בני האדם. אם לאדם יש אישיות טובה, הוא רואה את הצד החיובי בכול, הוא מאמץ את הדברים ללבו ומנסה לתפוס אותם מנקודת מבט חיובית ויוזמת. דהיינו, לבו, אופיו ומזגו צדיקים – זה מנקודת המבט של האישיות. ההיבט השני הוא עד כמה הוא אוהב את האמת. למה זה מתקשר? המשמעות היא שאין זה משנה עד כמה הדעות, המחשבות וההשקפות בראשך לגבי משהו תואמות את האמת, אין זה משנה כמה אתה מבין, אתה מסוגל לקבל את זה מאלוהים. די בכך שאתה צייתן וכן. כאשר אתה צייתן וכן, אינך מתרשל בעבודתך, אתה מקדיש מאמץ אמיתי. כאשר אתה משקיע את לבך בעבודה, ידייך הולכות בעקבותיו. כשאתה מתייאש, כשאתה מפסיק לנסות, אתה מתחיל לרמות והמוח שלך מתחיל לחשוב: 'מתי ארוחת הערב? איך זה שעדיין מוקדם כל כך? מתי אסיים את העבודה הבלתי נגמרת הזאת? זה מעצבן כל כך. אני לא טיפש. אעשה רק את המינימום, לא אקדיש לזה את כל מאמציי'. מה יש באישיותו של אדם זה? האם כוונותיו צדיקות? (לא.) הוא נחשף. האם אנשים כאלה אוהבים את האמת? עד כמה הם אוהבים את האמת? יש להם נכונות קלה בלבד למלא את חובתם. המצפון שלהם לא רע כל כך, הם מסוגלים לעבוד מעט, אבל אינם משקיעים בכך מאמץ רב. הם תמיד עושים רק את המשימות השטחיות. כשמגיע הזמן לעבוד, הכוונות המרושעות שלהם מופיעות והם תמיד מחפשים דרכים להתחמק. כאשר הם בכל זאת עובדים, הפרודוקטיביות שלהם נמוכה מאוד. בכל פעם כשהם משתמשים בציוד, הם שוברים אותו. בחלוף הזמן, אנשים מתחילים לשים לב שיש איתם בעיה ושיש לחשוף אותם. למעשה, אלוהים כבר ראה את כל זה והוא רק מחכה שאנשים יתעוררו, יחשפו אותם ויסלקו אותם. אבל אותו אדם חושב, 'תראו כמה אני חכם. אנחנו אוכלים אותו אוכל, אבל בתום העבודה הם מותשים לגמרי – בעוד שתראו אותי, אני יודע איך ליהנות. אני החכם. כל מי שעושה עבודה אמיתית הוא אידיוט'. האם נכון מצדם להתבונן באנשים ישרים בצורה כזו? למעשה, האנשים שעושים עבודה אמיתית הם החכמים. מה הופך אותם לחכמים? הם אומרים, 'אינני עושה דבר שאלוהים לא מבקש ממני לעשות ואני עושה את כל מה שאלוהים מבקש ממני. אני עושה את כל מה שאלוהים מבקש ואני משקיע בכך את לבי, אני משקיע בזה את כל יכולתי, אינני משחק משחקים כלשהם. אינני עושה זאת בשביל אף אדם, אני עושה את זה בשביל אלוהים ואני עושה את זה בפני אלוהים כדי שאלוהים יראה זאת. אינני עושה זאת בשביל שאדם כלשהו יראה זאת'. והתוצאה? קבוצה אחת מסלקת את כל האנשים הערמומיים ונשארים רק אנשים ישרים. מעמדם של אנשים ישרים אלה הולך ומתחזק ואלוהים מגן עליהם בכל מה שקורה להם. ומה מזכה אותם בהגנה זו? הסיבה היא שבלבם, הם כנים. הם אינם חוששים מקשיים או מתשישות ואינם בררנים לגבי הדברים שמופקדים בידיהם. הם אינם שואלים מדוע, הם פשוט עושים כפי שנאמר להם, הם מצייתים, בלי לבחון או לנתח או לקחת בחשבון משהו אחר. אין להם מניעים נסתרים אלא הם מסוגלים לציית לכל דבר. מצבם הפנימי תמיד רגיל ביותר. לנוכח סכנה, אלוהים מגן עליהם. כאשר מחלה או מגפה פוקדות אותם, אלוהים מגן עליהם גם כן – הם מבורכים מאוד" ("הם מתעבים את האמת, מחללים במופגן את העקרונות ומזלזלים בסידורי בית האל (חלק ד')" בספר 'חשיפת צוררי המשיח'). אחרי שקראתי את זה, הייתי משוכנע לגמרי. דברי האל חשפו במערומיהם את נקודת המבט, את הגישה ואת המצב שלי במילוי חובתי, וראיתי שאלוהים באמת רואה לעמקי נשמתנו. הוא צופה בכל פעולה שלנו, בכל תזוזה, בכל מחשבה חולפת. כשרק התחלתי במילוי חובתי, הייתי נחוש לתת את כל-כולי לאלוהים ולגמול לו על אהבתו. אך עבר זמן, וכשהשקעתי עוד מאמץ וסבלתי יותר, האופי האמיתי שלי הראה את עצמו. התחלתי לעגל פינות במילוי חובתי, ניסיתי לעשות פחות בלי שישימו לב. נעשיתי סרבן והרגשתי כאילו עושים לי עוול באיזשהו אופן כשהייתי צריך לעשות קצת עבודה נוספת ולסבול מעט קושי פיזי. כשעבדנו, כל האחרים עשו את העבודה מכל הלב, לא פחדו להתיש את עצמם, אבל אני גררתי רגליים, בחרתי בקפידה את המטלות הקלות. כשראיתי את האח ההוא עובד כל כך קשה אפילו צחקתי עליו בלב שהוא שוטה, במחשבה שאני החכם, שאני מסוגל לעשות את המוטל עליי בלי להתיש את עצמי, ועדיין ליהנות מברכות האל, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אפילו חישבתי את הרווחים וההפסדים האישיים שלי במילוי חובתי. הייתי כל כך ערמומי, כל כך בזוי! דברי האל הראו לי שכאשר צחקתי על אחרים שהשקיעו מאמץ, למעשה אני הייתי השוטה. מבין כל האחים האחרים האלה, אף אחד שחשבתי שהוא שוטה לא איבד את חובתו, ואילו אני פוטרתי, אף על פי שחשבתי שאני כזה חכם, ואיבדתי את ההזדמנות שלי לשרת. הייתי הקורבן של ה"חוכמה" של עצמי. אני הייתי זה שראוי להיקרא "שוטה" והאופן בו מילאתי את חובתי היה מגעיל לאלוהים. הייעוד ומטרת החיים של יציר נברא, צריכים להיות מילוי טוב של חובתו וזה משהו שהבורא מפקיד בידי המין האנושי. אבל אני נהגתי כאילו הייתי עובד מזדמן, עשיתי חצי עבודה, לא לקחתי שום אחריות. איבדתי לגמרי את המצפון ואת ההיגיון שצריכים להיות ליציר נברא, הייתי שווה פחות מכלב שמירה ביתי. כלב יכול לפחות לשרת את בעליו, לשמור על חצרו ולהיות נאמן אליו בלי קשר ליחס שיקבל. ואילו אני, אכלתי ושתיתי את מה שאלוהים סיפק, נהניתי מברכות חסדו, אבל לא השלמתי את המשימות שהוא הקצה לי. הייתי פחות מחיה, לא ראוי להיקרא אדם. ההרחקה שלי מחובתי הייתה ביטוי של טבעו הצודק של אלוהים. היא נגרמה במלואה על ידי המרדנות שלי. לא היה לי צל של ספק.

מאוחר יותר, קראתי בדברי האל את זה: "אם אין מחיר אמיתי ואין נאמנות כאשר אתה ממלא את חובתך, אזי הדבר לא עומד בתקן. אם אינך מתמסר באמת לאמונתך באלוהים ולמילוי חובתך, אם אתה תמיד עושה דברים כלאחר יד ואתה שטחי במעשיך, כמו אדם לא מאמין שרק עובד עבור הבוס שלו, אם אתה רק עושה מאמץ סמלי, מעביר כל יום ללא תחושת מחויבות, אינך מדווח על אי-סדר כשאתה נתקל בו, רואה משהו שנשפך ולא מנקה אותו ופוסל ללא הבחנה את כל מה שלא מועיל לך – האין זו בעיה? איך יכול מישהו כזה להיות בן בית בבית האל? אנשים כאלה לא שייכים אליו. הם אינם שייכים לבית האל. בלבך אתה יודע אם אתה נאמן ואם הקדשת את עצמך למילוי חובתך, וגם אלוהים מנהל דין וחשבון. ובכן, האם אי פעם הקדשת את עצמך באמת למילוי חובתך? האם אי פעם לקחת אותה ברצינות? האם התייחסת אליה כאל האחריות שלך, המחויבות שלך? האם אימצת אותה אליך במלואה? האם אי פעם השמעת את קולך כשנתקלת בבעיה בעת מילוי חובתך? אם מעולם לא עשית כך ואפילו לא חשבת לעשות כך, אם אינך נוטה להתעסק בדברים כאלה ואתה חושב שככל שיש פחות צרות כך יותר טוב – אם זה העיקרון שאתה נוקט בו כלפי החובה, אזי אינך ממלא אותה. אתה חי בזיעת אפך, אתה נותן שירות. נותני השירות אינם שייכים לבית האל. הם מועסקים. לאחר שסיימו את עבודתם, הם לוקחים את כספם ועוזבים, איש-איש לדרכו, בלי להכיר את האחר. זה הקשר שלהם לבית האל. אולם דיירי בית האל הם שונים: הם משקיעים מאמץ בכל דבר בבית האל, הם לוקחים אחריות, עיניהם רואות מה נדרש לעשות בבית האל והמשימות הללו מעסיקות אותם תדיר. הם זוכרים כל דבר שהם חושבים ורואים, הם נושאים בנטל, יש להם תחושת אחריות – אלו הם דיירי בית האל. האם כאן אתם נמצאים? (לא.) אם כך, לפניכם עוד דרך ארוכה, ועליכם להמשיך בחיפוש! אם אינכם מחשיבים את עצמכם כדיירי בית האל ומוציאים את עצמכם מהכלל, איך אלוהים מסתכל עליכם? אלוהים לא מתייחס אליכם כאל כאלו שאינכם שייכים למקום. אתם אלו שמציבים את עצמכם מחוץ לדלת ביתו. אם כן, באופן אובייקטיבי, איזה מין אנשים אתם בדיוק? אינכם דרים בבית האל. האם יש לכך קשר כלשהו למה שאלוהים אומר או קובע? אתם אלו שהוצאתם את תכליתכם ועמדתכם מחוץ לבית האל – את מי עוד יש להאשים?" ('שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). כשהרהרתי בדברי האל, הבנתי שלקיחה בחשבון של האינטרסים של בית האל בכל הדברים, וראייה של בית האל כביתי שלי, הייתה הדרך היחידה להשביע את רצון האל ולהביא לו נחמה. זו הדרך היחידה להיות חבר בביתו. מילאתי את חובתי בבית האל, אך בגלל היחס והגישה שלי לחובה, לא הייתי באמת חבר במשפחתו. הייתי כמו עובד בבית האל, סתם עשיתי עבודה על פני השטח, לא מהלב. לא השקעתי את עצמי בשום דבר שלא השפיע עליי ישירות. ראיתי שבאמת לא היו לי שום אנושיות ושום יושרה. לא הייתי ראוי להיות אפילו נותן שירות – הייתי כופר. הייתי לחלוטין לא ראוי למלא חובה כלשהי בכנסייה.

אחרי זה, התחננתי והתפללתי לאלוהים בלי הפסקה. חשבתי על מה שגרם לי להחזיק בגישה שכזו במילוי חובתי. קראתי את זה בדברי האל: "לפני שאנשים מתנסים בעבודת האל וזוכים באמת, אופיו של השטן נוטל פיקוד ושולט בהם מבפנים. אילו דברים ספציפיים נכללים באופי זה? לדוגמה, מדוע אתה אנוכי? מדוע עליך להגן על עמדתך? מדוע רגשותיך כה עזים? מדוע אתה נהנה מהדברים הלא צודקים האלה? מדוע אתה אוהב את הדברים הרעים האלה? מהו הבסיס לחיבתך כלפי הדברים האלה? מאין באים הדברים האלה? מדוע אתה שמח כל כך להשלים עמם? כעת כולכם מבינים כי הסיבה לכך היא בעיקר הרעל של השטן שנמצא בתוככם. מהו, אם כן, רעל השטן, כיצד הוא בא לידי ביטוי? לדוגמה, אם תשאל 'כיצד בני אדם צריכים לחיות? לשם מה עליהם לחיות?' אנשים ישיבו: 'כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון'. המשפט האחד הזה מבטא את שורש הבעיה: הפילוסופיה של השטן הפכה להיות חייהם של בני האדם. יהא אשר יהא מה שבני האדם מחפשים, הם עושים זאת רק למען עצמם. לכן הם חיים רק למען עצמם. 'כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון' – אלו הם החיים והפילוסופיה של האדם, וזה אף מייצג את האופי האנושי. דברים אלה הפכו זה מכבר לאופייה של האנושות המושחתת, למראה האמיתי של אופייה השטני של האנושות המושחתת, ואופי שטני זה הפך זה מכבר לבסיס קיומה של האנושות המושחתת. זה כמה אלפי שנים האנושות המושחתת חיה על-פי הארס של השטן, עד לימינו אלה" ("כיצד לצעוד בדרכו של פטרוס" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). זה עזר לי להבין שחייתי לפי כללי ההישרדות של השטן, כגון "כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון", "תן לדברים להידרדר אם הם אינם משפיעים עליך במישרין", וגם "דאג להיות תמיד המנצח, אף פעם לא המפסיד". הדברים האלה היו מושרשים עמוק בתוכי, והפכו לאופי שלי. חייתי לפיהם ונעשיתי יותר ויותר אנוכי ובזוי. חשבתי רק על האינטרסים שלי במילוי חובתי, מה יביא לי תועלת, ועשיתי מה שהיה לי הכי קל. לא הקדשתי שום מחשבה למימוש רצונו של אלוהים בחובתי. חשבתי איך אלוהים התגלם כבשר ודם ובא אל הארץ, סבל השפלה וסבל אדירים כדי לבטא את האמיתות לטיהור וישועה של האנושות, אבל אלוהים מעולם לא ביקש מהאנושות לגמול לו. אהבתו אלינו כל כך אדירה. ואני נהניתי מהאספקה החומרית ומההשקיה של המילים שאלוהים הרעיף, בלי שום תחושה של אסירות תודה, והתרעמתי על הקושי הכי קטן בחובתי. לא היה לי שום מצפון ושום היגיון. כיוון שאיכותי לקתה בחסר, לא יכולתי למלא שום חובה חשובה, אבל אלוהים לא דחה אותי. הוא ארגן עבורי חובה הולמת, והעניק לי בכך הזדמנות להשיג את האמת ולהיוושע. זו הייתה אהבתו של אלוהים. המחשבה הזו מילאה אותי חרטה ושנאתי את עצמי על כך שהייתי כזה עצלן ורשלן במילוי חובתי. במיוחד שנאתי את עצמי על עומק ההשחתה השטנית וחוסר האנושיות ולא רציתי לחיות ככה יותר. גמרתי אומר שלא משנה איזו חובה אקבל לאחר מכן, אמלא אותה מכל הלב, בכל הכוח, ואפסיק לזלזל באלוהים. באתי בפני אלוהים בתפילה: "אלוהים! תודה לך על השיפוט והייסור שלך, שאיפשרו לי לראות שלא התייחסתי לחובתי ברצינות מספקת, שהייתי אנוכי, בזוי ונטול אנושיות. אני מודה בפגם שבי ומכה על חטא. אעבוד קשה כדי למלא את חובתי ואשלם את חובי לך, כדי לנחם את ליבך." לאחר מכן התחלתי להשקיע את כל הזמן והמאמץ שלי בשיתוף הבשורה, מתוך רצון אך ורק למלא את החובה הזו היטב כדי לפצות על העוולות שגרמתי בעבר.

אחרי קצת יותר מחודש המנהיג ראה שאני במצב טוב יותר ושגישתי לחובה שלי השתפרה, אז הוא התקשר והודיע לי שאני יכול לחזור לחובה הקודמת שלי. התרגשתי מאוד ואמרתי בשקט, "אני מודה לאלוהים על שהעניק לי הזדמנות נוספת למלא את חובתי." כשניתקתי, היו לי דמעות בעיניים. הלב שלי עלה על גדותיו בהכרת תודה לאלוהים, ובתחושה עזה של מחויבות. כשחשבתי על הגישה והמרדנות שלי כלפי חובתי בעבר, התמלאתי חרטה ובושה. כרעתי ברך בפני אלוהים בתפילה, ופשוט בכיתי בלי לדעת מה לומר לו. כל דבר שיכולתי להגיד נראה לגמרי לא ראוי, אז רק חזרתי שוב ושוב: "אלוהים! אני מודה לך!" רק חשבתי כמה עבודה אלוהים ביצע בי, שפט, ייסר, טיהר והושיע אותי. יכולתי רק להביע את תודתי. רציתי אך ורק לתת את כל כולי לאלוהים ולהשקיע הכול במילוי חובתי כדי לגמול לאלוהים על אהבתו. כשקיבלתי את חובתי מחדש אחרי שאיבדתי אותה, למדתי באמת לנצור אותה וסוף כל סוף הבנתי למה התכוון אלוהים במילים "כל מה שנובע ממה שאלוהים מבקש, ההיבטים השונים של העבודה והעמל המתייחסים לדרישותיו של אלוהים – כל זה דורש שיתוף פעולה של האדם, הכול הוא חובתו של האדם." אני כבר לא חושב שהשקעה בעבודה היא סבל, שהיא משפילה, אלא שזהו כבוד. זה מפני שהעבודה היא מינוי מאלוהים. היא מה שהוא דורש, ואפילו יותר מזה, היא חובתי. היה לי בעבר רושם שגוי, שאין הבדל בין עבודה בבית האל ועבודה בעולם שבחוץ, שזהו רק עמל. אבל ההתנסות הזו לימדה אותי שעבודה בעולם שבחוץ היא רק כדי להתפרנס, וכל קושי הוא למען רווח אישי. זה חסר משמעות. אף על פי שבבית האל גם כן עמלתי, זה היה מילוי של חובתי. לקשיים למען חובתי יש ערך, והם זוכים לאישור אלוהים.

ההתאמה הזו של חובתי אפשרה לי לחוות באמת ובתמים את אהבת אלוהים. לא רציתי עוד להיות סתם עובד בבית האל, אלא לנסות להיות חלק מהמשפחה. מאז ועד היום הייתי פשוט מלא אנרגיה בחובתי. לפעמים הדברים קצת קשים או מעייפים, אבל אני כבר לא מתלונן. אני יכול לתת את כל הלב, להשקיע את כל הכוח בביצוע עבודה טובה. אני אסיר תודה כל כך על השיפוט והייסור של אלוהים, ששינו את גישתי לחובה שלי ופתרו את נקודת המבט האבסורדית שלי בנושא. הם גם שינו במעט את הטבע המושחת שלי.