יש כאלה שאומרים: "פאולוס עשה כמות אדירה של עבודה, נשא עול גדול למען הכנסיות ותרם להן כל כך הרבה. שלוש עשרה האיגרות של פאולוס תמכו ב-2,000 (באלפיים) שנים של עידן החסד, ומלבד ארבע הבשורות, הן כתבי הקודש החשובים ביותר. מי יכול להשוות לו? איש לא יכול לפענח את ההתגלות של יוחנן, ואילו האיגרות של פאולוס מספקות חיים, והעבודה שהוא עשה הועילה לכנסיות. מי עוד יכול היה להשיג דברים כאלה? ואיזו עבודה עשה פטרוס?" כשהאדם מודד אחרים, הוא עושה זאת על פי תרומתם. כשאלוהים מודד את האדם, הוא עושה זאת על פי טבעו. מבין בני האדם שחיפשו חיים, פאולוס היה אדם שלא הכיר את מהותו שלו. הוא לא היה צנוע או צייתן בשום אופן, והוא לא הכיר את מהותו, שהייתה מנוגדת לאלוהים. על כן, הוא היה אדם שלא עבר חוויות מפורטות ואדם שלא הנהיג את האמת. פטרוס היה שונה. הוא היה מודע לפגמים שלו, לחסרונות שלו ולטבעו המושחת כברוא אל, לכן הייתה לו דרך הנהגה שבאמצעותה הוא שינה את טבעו. הוא לא היה מבני האדם שיש להם רק דוקטרינה ואין להם מציאות כלל. בני האדם שמשתנים הם כאלה שזכו לישועה – הם כאלה שכשירים לעסוק בחיפוש האמת. בני אדם שלא משתנים הם כאלה שאבד עליהם כלח מעצם טבעם – הם בני האדם שלא זכו בישועה, כלומר בני האדם שאלוהים מתעב ודוחה. אלוהים לא ינציח אותם גם אם הם עשו הרבה עבודה. כשאתם משווים זאת לעיסוק שלכם, תוכלו לזהות בקלות אם אתם דומים לפטרוס או לפאולוס. אם עדיין אין אמת במה שאת מחפשים, ואם אתם עדיין יהירים וחצופים כמו פאולוס עד היום, ואתם עדיין רברבנים חלקלקים כמוהו, אין ספק שאתם אווילים נכשלים. אם אתם מחפשים כמו שפטרוס חיפש, אם אתם שואפים לנהגים ולשינויים אמיתיים ואתם לא יהירים או עקשנים, אלא שואפים למלא את חובתכם, משמע שתהיו ברואי אל שיכולים להשיג ניצחון. פאולוס לא הכיר את המהות והשחיתות שלו, ועל אחת כמה וכמה הוא לא הכיר את המרדנות שלו. הוא מעולם לא הזכיר את ההתרסה הבזויה שלו כלפי המשיח, והוא לא הביע חרטה רבה. הוא רק הציע הסבר קצר, ובמעמקי לבו, הוא לא שמע לגמרי לאלוהים. על אף שהוא נפל ארצה בדרך לדמשק, הוא לא התבונן עמוק אל תוך עצמו. הוא הסתפק בהמשך עבודתו בלבד ולא חשב את ההכרה העצמית ושינוי הטבע הישן שלו לעניינים החיוניים ביותר. הוא הסתפק באמירת האמת בלבד, בקיום בני אדם אחרים כדרך לשכך את המצפון שלו, ובכך שהוא כבר לא מתנכל לתלמידיו של ישוע כדי להתנחם ולסלוח לעצמו על חטאי העבר. המטרה של עיסוקו הייתה אך ורק כתר עתידי ועבודה בת חלוף; המטרה של עיסוקו הייתה חסד רב. הוא לא חיפש אמת מספקת, ולא שאף להתקדמות נוספת לעומק האמת שהוא לא הבין בעבר. לכן אפשר לומר שהאופן שבו הוא הכיר את עצמו היה שקרי, והוא לא קיבל ייסורים או משפט. יכולתו לעבוד אין פירושה שהוא לא הכיר את טבעו ומהותו שלו עצמו. הוא התמקד בנהגים כלפי חוץ בלבד. מעבר לכך, הוא לא חתר לשינוי אלא להכרה. עבודתו הייתה תוצאה מוחלטת של הופעתו של ישוע על הדרך לדמשק. היא לא הייתה דבר שהוא גמר בדעתו לעשות במקור, והיא לא הייתה עבודה שהתרחשה לאחר שטבעו הישן זכה לגיזום. ללא קשר לאופן שבו הוא עבד, טבעו הישן לא השתנה, לכן עבודתו לא כיפרה על חטאי העבר שלו אלא רק השפיעה על הכנסיות באותה התקופה. בהיותו אדם כזה, שטבעו הישן לא השתנה – כלומר אדם שלא זכה לישועה ושהאמת לא הייתה ברשותו על אחת כמה וכמה – האדון ישוע לא היה מסוגל לקבל אותו בשום אופן. הוא לא היה מלא באהבה ויראה לישוע המשיח, והוא לא היה מיומן בחיפוש האמת, קל וחומר שהוא לא חקר את תעלומת ההתגלמות כבשר ודם. הוא היה בסך הכול אדם בעל כישורי התחכמות, אשר לא היה נכנע לאדם יותר מרומם ממנו או לאדם שהאמת בידיו. הוא קינא בבני האדם ובאמיתות שהיו מנוגדים אליו או שהיו עוינים כלפיו, והעדיף את בני האדם המוכשרים שהציגו צלם חשוב וניחנו בהכרה מעמיקה. הוא לא אהב להתרועע עם בני אדם עניים שחיפשו את הדרך האמיתית ודאגו לאמת בלבד. במקום זאת, הוא התעניין באישים בכירים מארגונים דתיים שדיברו רק על דוקטרינות ואשר היה להם ידע רב. לא הייתה בו אהבה לעבודה החדשה של רוח הקודש, ולא היה לו אכפת מכיוונה של העבודה החדשה של רוח הקודש. במקום זאת, הוא העדיף את התקנות והדוקטרינות שהיו מרוממות יותר מאמיתות כלליות. על סמך מהותו המולדת וכל הדברים שהוא חיפש, הוא לא ראוי להיחשב למשיחי שחיפש את האמת, קל וחומר שהוא לא ראוי להיחשב לעבד נאמן בבית האל, משום שצביעותו הייתה רבה מדי ומרדנותו הייתה חמורה מדי. על אף שהוא ידוע כעבדו של האדון ישוע, הוא לא היה כשיר כלל לבוא בשער של מלכות שמים, מכיוון שמעשיו מראשית ועד תכלית לא היו צודקים כלל ועיקר. אפשר לראות בו רק אדם צבוע וחוטא אשר אף על פי כן עבד למען המשיח. על אף שאי-אפשר לקרוא לו רע, בהחלט אפשר לקרוא לו חוטא. הוא עשה עבודה רבה, אך אין לשפוט אותו על כמות העבודה שהוא עשה, אלא על איכותה ומהותה. רק כך אפשר להכריע את הנושא. הוא תמיד האמין: "אני מסוגל לעבוד. אני יותר טוב מבני אדם אחרים. אני מתחשב בעול של אלוהים יותר מכל אדם אחר, ואיש לא מכה על חטא יותר ממני, מכיוון שהאור הגדול האיר עליי וראיתי את האור הגדול, לכן אני מכה על חטא יותר מכל אדם אחר". באותה עת, זה מה שהוא חשב בלבו. עם סיום עבודתו, פאולוס אמר: "את המלחמה הטובה נלחמתי, את המרוץ השלמתי. מעתה שמורה לי עטרת הצדקה". המלחמה, העבודה והמרוץ שלו היו כולם למען כתר הצדקה, והוא לא פרץ קדימה באופן פעיל. על אף שעבודתו לא הייתה שטחית, אפשר לומר שעבודתו נועדה אך ורק כדי לכפר על הטעויות שלו, לכפר על ההאשמות שמצפונו הטיח בו. הוא רק קיווה להשלים את עבודתו, לסיים את המרוץ, ולהילחם במלחמה כמה שיותר מהר, כדי לזכות בכתר הצדקה שהוא השתוקק אליו בהקדם האפשרי. הוא לא השתוקק לפגוש את האדון ישוע באמצעות חוויותיו והכרתו האמיתית, אלא לסיים את עבודתו כמה שיותר מהר, כדי לקבל את הגמול שהוא זכאי לו על עבודתו כשהוא יפגוש את האדון ישוע. הוא השתמש בעבודתו כנחמה וכעסקת חליפין בתמורה לכתר עתידי. הוא לא חיפש את האמת או את אלוהים, כי אם את הכתר. איך ייתכן שעיסוק כזה יעמוד ברף? הדמיונות המופלאים שלו חדרו אל כל מניעיו, אל כל עבודתו, אל המחיר שהוא שילם ואל כל מאמציו – הוא עבד אך ורק על פי רצונותיו שלו. לאורך כל עבודתו, הוא כלל לא שילם את המחיר בנכונות – הוא רק ביצע עסקה. הוא לא עשה מאמצים מרצון כדי למלא את חובתו, אלא מרצון להשיג את מטרת העסקה. האם יש ערך למאמצים כאלה? מי היה משבח את מאמציו הטמאים? למי יש עניין במאמצים כאלה? עבודתו הייתה מלאה בחלומות על העתיד ובתוכניות נפלאות, והיא לא הכילה אף דרך לשנות את הטבע האנושי. כל כך הרבה מנדיבותו הייתה העמדת פנים. עבודתו לא העניקה חיים, אלא הייתה אדיבות מזויפת – היא הייתה עסקת חליפין. איך ייתכן שעבודה כזו תוביל את האדם לדרך החזרה אל חובתו המקורית?

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הדרך שבה האדם צועד קובעת את הצלחתו או כשלונו