1. ישוע מאכיל חמשת אלפים איש

יוחנן ו' 8-13 אֶחָד מִתַּלְמִידָיו, וְהוּא אַנְדְּרֵי אָחִיו שֶׁל שִׁמְעוֹן כֵּיפָא, אָמַר לוֹ: "יֵשׁ פֺּה נַעַר וְלוֹ חָמֵשׁ כִּכְּרוֹת לֶחֶם שְׂעוֹרִים וּשְׁנֵי דָּגִים, אַךְ מָה אֵלֶּה בִּשְׁבִיל עַם רַב כָּזֶה?" אָמַר יֵשׁוּעַ: "הוֹשִׁיבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים!" הַרְבֵּה עֵשֶׂב הָיָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְהָאֲנָשִׁים יָשְׁבוּ. מִסְפָּרָם הָיָה כַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים. לָקַח יֵשׁוּעַ אֶת כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם, בֵּרֵךְ וְחִלֵּק לָהֶם כְּאַוַּת נַפְשָׁם, וְכֵן גַּם עָשָׂה בַּדָּגִים. כַּאֲשֶׁר שָׂבְעוּ אָמַר לְתַלְמִידָיו: "אִסְפוּ אֶת מַה שֶּׁנּוֹתָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יֺאבַד מְאוּמָה." וְהֵם אָסְפוּ, וּמִלְּאוּ שְׁנֵים־עָשָׂר סַלִּים בִּשְׁיָרֵי חֲמֵשׁ כִּכְּרוֹת לֶחֶם הַשְּׂעוֹרִים שֶׁהוֹתִירוּ הָאוֹכְלִים.

2. הקמתו לתחייה של אלעזר מפארת את אלוהים

יוחנן י"א 43-44 לְאַחַר שֶׁאָמַר אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, קָרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: "אֶלְעָזָר, צֵא הַחוּצָה!" יָצָא הַמֵּת כְּשֶׁרַגְלָיו וְיָדָיו כְּרוּכוֹת בְּתַכְרִיכִים וּפָנָיו עֲטוּפוֹת בְּמִטְפַּחַת. אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "הַתִּירוּ אוֹתוֹ וְהַנִּיחוּ לוֹ לָלֶכֶת."

מתוך הנסים שעשה ישוע אדוננו, בחרנו רק בשני אלה מכיוון שהם מספיקים כדי להדגים את מה שברצוני לדבר עליו כאן. שני הנסים האלה מדהימים באמת, והם מייצגים היטב את נסיו של ישוע אדוננו בעידן החסד.

ראשית, בואו נביט בקטע הראשון: ישועמאכיל חמשת אלפים איש.

איזה מין רעיון הוא "חמש כיכרות ושני דגים"? לכמה אנשים יספיקו בדרך כלל חמש כיכרות לחם ושני דגים? אם תמדדו על סמך תאבונו של אדם ממוצע, הם יספיקו רק לשני אנשים. זהו הרעיון הבסיסי ביותר של חמש כיכרות ושני דגים. עם זאת, כתוב בקטע הזה שחמש כיכרות ושני דגים האכילו כמה אנשים? הדבר מתועד בכתבי הקודש כך: "הַרְבֵּה עֵשֶׂב הָיָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְהָאֲנָשִׁים יָשְׁבוּ. מִסְפָּרָם הָיָה כַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים". בהשוואה לחמש כיכרות ושני דגים, האם חמשת אלפים הוא מספר גדול? מה משמעות גודלו הרב של המספר הזה? מנקודת מבט אנושית, חלוקת חמש כיכרות ושני דגים בין חמשת אלפים איש תהיה בלתי אפשרית, מכיוון שההפרש ביניהם גדול מדי. אפילו אם כל אדם היה אוכל רק נגיסה קטנה, הכמות עדיין לא הייתה מספיקה לחמשת אלפים איש. אבל כאן, ישוע אדוננו עשה נס – לא רק שאפשר לחמשת אלפים איש לאכול לשובע, אלא שגם נותר עודף. בכתבי הקודש כתוב: "כַּאֲשֶׁר שָׂבְעוּ אָמַר לְתַלְמִידָיו: 'אִסְפוּ אֶת מַה שֶּׁנּוֹתָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יֺאבַד מְאוּמָה.' וְהֵם אָסְפוּ, וּמִלְּאוּ שְׁנֵים־עָשָׂר סַלִּים בִּשְׁיָרֵי חֲמֵשׁ כִּכְּרוֹת לֶחֶם הַשְּׂעוֹרִים שֶׁהוֹתִירוּ הָאוֹכְלִים". הנס הזה אפשר לאנשים לראות את הזהות והמעמד של ישוע אדוננו וגם שאין דבר שהוא בלתי אפשרי עבור אלוהים – הם ראו את האמת של כול יכולתו של אלוהים. חמש כיכרות ושני דגים הספיקו להאכיל חמשת אלפים, אך לולא היה מזון כלל, האם אלוהים היה מסוגל להאכיל חמשת אלפים איש? מובן שכן! זה היה נס, כך שבאופן בלתי נמנע אנשים לא יכלו להבין זאת וחשו שהדבר מסתורי ובלתי יאמן, אך עבור אלוהים, עשיית דבר שכזה הייתה לא כלום. מכיוון שהדבר היה רגיל עבור אלוהים, מדוע יוחד הסיפור לפרשנות? מכיוון שמה שניצב מאחורי הנס הזה מכיל את רצונו של ישוע אדוננו, שהאנושות מעולם לא גילתה.

ראשית, בואו ננסה להבין אילו מין אנשים היו חמשת האלפים הללו. האם הם היו חסידיו של ישוע אדוננו? מכתבי הקודש, אנחנו יודעים שהם לא היו חסידיו. האם ידעו מיהו ישוע אדוננו? בהחלט לא! לכל הפחות, הם לא ידעו שהאדם שניצב בפניהם הוא המשיח, או שאולי כמה אנשים ידעו מה היה שמו, וידעו דבר מה או שמעו דבר מה על דברים שהוא עשה. הם היו רק סקרנים לגבי ישוע אדוננו מהסיפורים, אך בהחלט לא ניתן לומר שהם היו חסידיו, לא כל שכן שהבינו אותו. כשישוע אדוננו ראה את חמשת אלפי האנשים הללו, הם היו רעבים ויכלו לחשוב רק על אכילה לשובע, וזה היה ההקשר שבו ישוע אדוננו סיפק את רצונם. כאשר סיפק את רצונם, מה היה בלבו? מה הייתה גישתו כלפי האנשים הללו שרק רצו לאכול לשובע? באותו הרגע, מחשבותיו של ישוע אדוננו וגישתו היו קשורים לטבעו של אלוהים ומהותו. כשהוא עמד בפני אותם חמשת אלפים אנשים עם קיבות ריקות, שרק רצו לאכול ארוחה משביעה, אותם אנשים מלאי סקרנות ותקוות לגביו, ישוע אדוננו חשב רק על השימוש בנס הזה כדי להעניק להם חסד. עם זאת, הוא לא פיתח תקווה גדולה מדי שהם יהפכו לחסידיו, כיוון שהוא ידע שהם רק רצו ליהנות ולאכול לשובע. לכן, הוא הפיק את המיטב ממה שהיה לפניו והשתמש בחמש כיכרות לחם ובשני דגים כדי להאכיל חמשת אלפי אנשים. הוא פקח את עיני אותם האנשים שנהנו מבידור, שרצו לראות נסים, והם ראו במו עיניהם את הדברים שאלוהים בהתגלמותו יכול היה לבצע. על אף שישוע אדוננו השתמש בדבר מוחשי כדי לספק את סקרנותם, הוא כבר ידע בלבו שאותם חמשת אלפים רק רצו ארוחה טובה, לכן הוא לא אמר דבר ולא הטיף בפניהם – הוא רק נתן להם לחזות בהתרחשות הנס. הוא לא יכול היה בשום אופן להתייחס אל האנשים הללו באותה הדרך שהתייחס לתלמידיו, שבאמת היו חסידיו, אך בלבו של אלוהים, כל הברואים הם תחת שלטונו והוא יאפשר לכל הברואים בטווח הראייה שלו ליהנות מחסדי אלוהים, כשהדבר נחוץ. על אף שהאנשים הללו לא ידעו מיהו ולא הבינו אותו, ולא היה להם רושם מסוים כלשהו לגביו או הכרת תודה אליו, אפילו לאחר שהם אכלו את הלחם והדגים, זה לא היה דבר שאלוהים חלק עליו – הוא נתן לאנשים האלו הזדמנות נהדרת ליהנות מחסדו של אלוהים. יש אנשים שאומרים שאלוהים פועל בצורה עקרונית ואינו משגיח או מגן על חסרי אמונה, ובמיוחד אינו מאפשר להם ליהנות מחסדו. האם זה באמת המצב? בעיני אלוהים, כל עוד אלה יצורים חיים שהוא עצמו ברא, הוא ינהל אותם וידאג להם. הוא יטפל בהם, יתכנן תוכניות עבורם וימשול בהם בדרכים שונות. אלה המחשבות של אלוהים וזו גישתו כלפי כל הדברים.

על אף שחמשת אלפי האנשים שאכלו את כיכרות הלחם ואת הדגים לא התכוונו להפוך לחסידים של ישוע, הוא לא החמיר עמם. לאחר שכולם אכלו לשובע, אתם יודעים מה ישוע אדוננו עשה? האם הוא הטיף בפניהם? לאן הוא הלך לאחר שעשה זאת? בכתבי הקודש לא מתועד שישוע אדוננו אמר להם דבר. כשהוא השלים את הנס, הוא עזב בשקט. אם כן, האם הוא דרש דבר מה מהאנשים הללו? האם הייתה שנאה? לא היה דבר מהדברים הללו – הוא פשוט לא רצה עוד לחשוב על האנשים הללו שלא יכלו להיות חסידיו, ובאותו הזמן לבו נמלא כאב. מכיוון שהוא ראה את השחיתות של האנושות, והרגיש שהאנושות דוחה אותו. כשהוא ראה את האנשים הללו או היה בקרבתם, האטימות והבורות של בני האדם גרמו לו עצב וכאב לב רבים. לכן, הוא רצה רק לעזוב את האנשים הללו בהקדם האפשרי. לאדון לא היו כל דרישות מהם בלבו. הוא לא רצה לחשוב עליהם. הוא במיוחד לא רצה להוציא עליהם את מרצו והוא ידע שהם לא יכולים להיות חסידים שלו – חרף כל זאת, גישתו כלפיהם עדיין הייתה ברורה מאוד. הוא רק רצה להתייחס אליהם בטוב לב ולהעניק להם חסד – זו הייתה גישתו של אלוהים לכל ברייה תחת שלטונו: להתייחס לכל ברייה בטוב לב, לספק את צרכיו ולהזין אותו. בדיוק מאותה הסיבה שישוע אדוננו היה אלוהים בהתגלמותו, באופן טבעי מאוד, הוא חשף את מהותו האמיתית של אלוהים והתייחס אל האנשים הללו בטוב לב. הוא התייחס אליהם בטוב לב, עם לב רחום ובסובלנות. בלי קשר לשאלה איך האנשים הללו ראו את ישוע אדוננו ובלי קשר לתוצאה, הוא פשוט התייחס לכל ברייה על סמך מעמדו כאדון כל הבריאה. ללא יוצא מן הכלל, מה שהוא גילה היה טבעו של אלוהים ומה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. אם כך, ישוע אדוננו עשה דבר מה בשקט ואז עזב בשקט – איזה היבט של טבעו של אלוהים הוא זה? האם תוכלו לומר שזהו חסדו של אלוהים? האם תוכלו לומר שאלוהים בלתי אנוכי? האם אדם רגיל יכול היה לעשות זאת? בהחלט לא! במהותם, מי היו חמשת אלפי האנשים הללו שישוע אדוננו האכיל בחמש כיכרות ושני דגים? האם אפשר לומר שהם היו תואמים לו? האם אפשר לומר שכולם היו עוינים לאלוהים? אפשר לומר בבטחה שהם בפירוש לא היו תואמים לאלוהים ושמהותם הייתה בהחלט עוינת לאלוהים. אך כיצד התייחס אליהם אלוהים? הוא השתמש בשיטה להפגת עוינותם כלפי אלוהים – השיטה הזו מכונה "טוב לב". כלומר על אף שישוע אדוננו ראה בהם חוטאים, בעיני אלוהים הם עדיין היו ברואיו, לכן הוא עדיין התייחס אל החוטאים הללו בטוב לב. זוהי סובלנותו של אלוהים, וזהותו ומהותו של אלוהים הן אלה שקובעות את הסובלנות הזו. אם כן, זהו דבר שאף אדם שאלוהים ברא אינו יכול לעשות – רק אלוהים יכול לעשות זאת.

כשתהיו מסוגלים להעריך באמת את מחשבותיו וגישתו של אלוהים כלפי האנושות, כשתוכלו באמת להבין את רגשותיו ודאגתו של אלוהים כלפי כל ברייה, תוכלו גם להבין את המסירות והאהבה שהוא מעניק לכל אדם ואדם שהבורא ברא. כשהדבר יקרה, תשתמשו בשני ביטויים כדי לתאר את אהבתו של אלוהים – מה הם הביטויים הללו? יש אנשים שאומרים "בלתי אנוכית" ויש שאומרים "נדבנית". מבין שני אלה, הביטוי "נדבנית" מתאים פחות מכל לתיאור אהבתו של אלוהים. זו מילה שאנשים משתמשים בה לתיאור מחשבותיו ורגשותיו הפתוחים של אדם. אני ממש מתעב את המילה הזאת, מכיוון שהיא מתייחסת להפצת צדקה בצורה אקראית, ללא אבחנה וללא עקרונות. זהו ביטוי רגשני מדי של אנשים מטופשים ומבולבלים. כשהמילה הזו משמשת לתיאור אהבתו של אלוהים, בלתי נמנע שיהיה הֶקשר של חילול הקודש. יש לי שני ביטויים שיתארו טוב יותר את אהבתו של אלוהים – מהם הביטויים האלה? הראשון הוא "אדירה". האין זו מילה חזקה מאוד? השני הוא "עצומה". ישנה משמעות ממשית מאחורי שני הביטויים הללו שאני משתמש בהם לתיאור אהבתו של אלוהים. באופן מילולי, "אדירה" מתארת נפח או קיבולת של דבר מה, אך לא משנה עד כמה הדבר גדול – זה משהו שאנשים יכולים לראות ולחוש. זאת מכיוון שהדבר קיים, הוא אינו מופשט, והוא נותן לאנשים את התחושה שהוא יחסית מדויק ומעשי. בלי קשר לשאלה אם אתם מסתכלים עליו מזווית שטוחה או תלת-ממדית, אתם לא צריכים לדמיין את קיומו, מכיוון שהוא דבר שקיים באמת. על אף שהשימוש במילה "אדירה" לתיאור אהבתו של אלוהים יכול לגרום לתחושה שהוא מכמת את אהבתו, הוא גם יכול לתת את התחושה שהיא בלתי ניתנת לכימות. אני אומר שאהבתו של אלוהים ניתנת לכימות, מכיוון שאהבתו אינה סוג של דבר שאינו קיים, והיא אינה נובעת מאיזו אגדה. במקום זאת, היא דבר שמשותף לכל הדברים שתחת שלטון אלוהים ואשר כל הברואים נהנים ממנו בדרגות שונות ומנקודות מבט שונות. על אף שאנשים לא יכולים לראותה או לגעת בה, האהבה הזו מזינה ומחייה את כל הדברים, בעת שהיא מתגלה טיפין טיפין בחייהם, והם נמנים ונושאים עדות על אהבת האל עליה הם מתענגים בכל רגע ורגע. אני אומר שאהבתו של אלוהים אינה ניתנת לכימות מכיוון שהמסתורין של אלוהים המזין ומספק את צורכי הכל הוא דבר שקשה לבני האדם להבין לעומק, כמו גם מחשבותיו של אלוהים עבור כל הדברים, ובמיוחד למען האנושות. כלומר איש אינו מודע לדם ולדמעות שהבורא הזיל למען האנושות. איש אינו יכול להבין את עומקה או את משקלה של אהבת הבורא לאנושות שהוא ברא במו ידיו. תיאור אהבתו של אלוהים כאדירה משמש כדי לסייע לאנשים להעריך ולהבין את עומקה ואת אמיתות קיומה. הוא משמש גם כדי שאנשים יוכלו להבין יותר לעומק את המשמעות הממשית של המילה "בורא", וכדי שאנשים יוכלו להשיג הבנה עמוקה יותר של המשמעות האמיתית של התיאור "בריאה". מה מתארת המילה "עצום" בדרך כלל? היא משמשת בדרך כלל לתיאור האוקיינוס או היקום, למשל היקום העצום, או האוקיינוס העצום. רוחבו ועומקו השקט של היקום נשגב מהבנה אנושית, דבר השובה את דמיון האנשים, הנמלאים הערצה אליו. המסתורין והעומק שלו נמצאים בטווח ראייה, אך מחוץ להישג יד. כשאתם חושבים על האוקיינוס, אתם חושבים על רוחבו – הוא נראה חסר גבולות ואתם יכולים לחוש את היותו מסתורי וכוללני. זו הסיבה לכך שהשתמשתי במילה "עצום" לתיאור אהבתו של אלוהים. היא משמשת לסייע לאנשים להרגיש כמה היא יקרה ולחוש את היופי העמוק של אהבתו ושהעוצמה של אהבתו של אלוהים היא אינסופית ונרחבת. היא משמשת לסייע להם להרגיש את קדושת אהבתו, את כבודו של אלוהים ואת היותו בלתי ניתן לפגיעה, כפי שמתגלה באמצעות אהבתו. כעת האם אתם סבורים ש"עצומה" היא מילה טובה לתיאור אהבתו של אלוהים? האם אהבתו של אלוהים יכולה לעמוד במבחן של המילים הללו, "אדירה" ו"עצומה"? בהחלט! בשפת בני האדם, רק שתי המילים הללו מתאימות יחסית וקרובות יחסית לתיאור אהבתו של אלוהים. אינכם סבורים כך? אם הייתי דורש מכם לתאר את אהבתו של אלוהים, האם הייתם משתמשים בשתי המילים האלה? סביר להניח שלא, מכיוון שהבנתכם והערכתכם לאהבתו של אלוהים מוגבלת לנקודת מבט שטוחה ולא התעלתה לגובה של מרחב תלת-ממדי. לכן, אם הייתי דורש מכם לתאר את אהבתו של אלוהים, הייתם מרגישים שחסרות לכם המילים. אפילו תיוותרו ללא מילים. שתי המילים שעליהן דיברתי היום עשויות להיות קשות לכם להבנה, או שאולי פשוט אינכם מסכימים. הדבר יכול להעיד רק על העובדה שהערכתכם והבנתכם את אהבתו של אלוהים שטחיות ומוגבלות לתחום צר. אמרתי בעבר שאלוהים חסר אנוכיות – אתם זוכרים את הביטוי "חסר אנוכיות". האם ניתן לומר שאפשר לתאר את אהבתו של אלוהים רק כחסרת אנוכיות? האין זה תחום צר מדי? עליכם להרהר בנושא הזה יותר כדי לקבל ממנו משהו.

הדברים לעיל הם הדברים שראינו מטבעו של אלוהים ומהותו מן הנס הראשון. על אף שזהו סיפור שאנשים קוראים מזה כמה אלפי שנים, עלילתו פשוטה והוא מאפשר לאנשים לראות תופעה פשוטה, אך בעלילה הפשוטה הזו, אנחנו יכולים גם לראות משהו בעל ערך רב יותר, שהוא טבעו של אלוהים ומה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. הדברים הללו, ששייכים לאלוהים ושאלוהים הינו, מייצגים את אלוהים עצמו, והם ביטוי למחשבותיו של אלוהים עצמו. כשאלוהים מביע את מחשבותיו, זהו ביטוי לקול לבו. הוא מקווה שיהיו אנשים שיכולים להבין אותו, להכיר אותו ולהבין את רצונו, והוא מקווה שיהיו אנשים שיכולים לשמוע את קול לבו ואשר יוכלו לשתף פעולה באופן פעיל כדי למלא אחר רצונו. והדברים הללו שישוע אדוננו עשה, היו ביטוי אילם של אלוהים.

כעת, בואו נביט בפסוק הזה: הקמתו לתחייה של אלעזר מפארת את אלוהים.

מה התרשמותכם לאחר שקראתם את הפסוק הזה? משמעות הנס הזה שישוע אדוננו עשה, הייתה גדולה בהרבה מהנס הקודם, מכיוון שאין נס מפליא יותר מאשר השבת מת מן הקבר. הפעולה הזו של ישוע אדוננו הייתה משמעותית עד מאוד בעידן ההוא. מכיוון שאלוהים התגלם כבשר ודם, אנשים יכלו לראות רק את הופעתו הגשמית, את הפן המעשי שלו והפן חסר המשמעות שלו. אפילו אם אנשים מסוימים ראו והבינו משהו מאופיו של אלוהים, או ראו והבינו או עוצמות מסוימות שנראה שיש לאלוהים, איש לא ידע מהיכן ישוע אדוננו בא, מה הייתה מהותו האמיתית ומה עוד הוא באמת יכול לעשות. האנושות לא ידעה את כל אלה. יותר מדי אנשים רצו בהוכחות לכך, ורצו לדעת את האמת. האם אלוהים יכול היה לעשות משהו כדי להוכיח את זהותו? עבור אלוהים, הדבר היה קל – "קלי קלות". הוא יכול היה לעשות משהו בכל מקום ובכל זמן כדי להוכיח את זהותו ומהותו, אך אלוהים עשה דברים עם תוכנית ובשלבים. הוא לא עשה דברים ללא אבחנה. הוא חיפש את הזמן המתאים וההזדמנות הנכונה לעשות דבר משמעותי ביותר כדי שהאנושות תראה. הדבר הוכיח את סמכותו ואת זהותו. אם כן, האם הקמתו לתחייה של אלעזר הוכיחה את זהות ישוע אדוננו? בואו נסתכל בפסקה זו בכתבי הקודש: "לְאַחַר שֶׁאָמַר אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, קָרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: 'אֶלְעָזָר, צֵא הַחוּצָה!' יָצָא הַמֵּת...". כשישוע אדוננו עשה זאת, הוא אמר דבר אחד בלבד: "אֶלְעָזָר, צֵא הַחוּצָה!" אז יצא אלעזר מקברו – הדבר הזה הושג בזכות משפט אחד שהאדון הגה. בזמן הזה, ישוע אדוננו לא הקים מזבח, והוא לא ביצע כל פעולה אחרת. הוא רק אמר דבר אחד. האם הדבר הזה נקרא נס, או ציווי? או שמא זה היה איזה מין מעשה קסם? על פניו, נראה שאפשר לכנות זאת נס, ואם תביטו בו מנקודת מבט עכשווית, מובן שתוכלו עדיין לכנות זאת נס. עם זאת, בהחלט אי-אפשר לכנות זאת כישוף להשבת נשמה מן המוות ובפירוש לא מעשה קסם. נכון לומר שהנס הזה היה הדגמה קטנטנה ורגילה ביותר של סמכות הבורא. זו סמכותו ויכולתו של אלוהים. לאלוהים יש הסמכות לגרום לאדם למות, לנשמתו לעזוב את הגוף ולשוב אל השאול, או לכל מקום שאליו עליה ללכת. מתי אדם ימות ולאן ילך לאחר מותו – אלוהים קובע את הדברים הללו. הוא יכול לעשות זאת בכל זמן ובכל מקום. בני אדם, אירועים, חפצים, מרחב או מקום לא מגבילים אותו. אם ברצונו לעשות זאת הוא יכול לעשות זאת, מכיוון שכל הדברים והיצורים החיים נתונים למרותו, וכולם מתרבים, חיים וגוועים על פי דברו וסמכותו. הוא יכול להחיות מת – גם זה דבר שהוא יכול לעשות בכל זמן ובכל מקום. זו הסמכות שנמצאת רק בידי הבורא.

כשישוע אדוננו עשה דבר כמו השבת אלעזר לחיים, מטרתו הייתה לספק הוכחה שבני האדם והשטן יכלו לראות, וליידע את בני האדם ואת השטן שכל דבר של האנושות, החיים והמוות של האנושות נתונים ביד אלוהים ושעל אף שהוא התגלם כבשר ודם, כמו תמיד, הוא נותר בשליטה על העולם הגשמי הנראה, כמו גם על העולם הרוחני שבני האדם אינם יכולים לראות. זאת כדי ליידע את בני האדם והשטן שאף דבר של האנושות אינו נתון לשליטת השטן. זו הייתה חשיפה והדגמה של סמכותו של אלוהים וזו הייתה גם דרך שבה אלוהים העביר מסר לכל הדברים, שחייה ומותה של האנושות נתונים בידי אלוהים. הקמתו לתחייה של אלעזר בידי ישוע אדוננו – הגישה הזו הייתה אחת מדרכי הבורא ללמד ולהדריך את האנושות. זו הייתה פעולה ממשית שבה הוא עשה שימוש ביכולתו ובסמכותו כדי להדריך את האנושות ולספק את צורכיהם של בני האדם. זו הייתה דרך ללא מילים בשביל הבורא לאפשר לאנושות לראות את האמת של היותו בשליטה על כל הדברים. זו הייתה דרך בשבילו לספר לאנושות באמצעות פעולות מעשיות, שאין ישועה אלא דרכו. האמצעי האילם הזה להדרכתו את האנושות נשמר לנצח – הוא בל ימחה והוא הביא אל לבם של בני האדם הלם ונאורות שלעולם לא ידהו. הקמתו לתחייה של אלעזר פארה את אלוהים – יש לכך השפעה עמוקה על כל אחד ואחד מחסידי האל. היא טובעת בכל אדם שמבין את האירוע הזה לעומק את ההבנה ואת החזון שרק אלוהים יכול לצוות על החיים והמוות של האנושות. על אף שלאלוהים יש סמכות כזו, ועל אף שהוא העביר מסר לגבי ריבונותו על חייה ומותה של האנושות באמצעות הקמתו לתחייה של אלעזר, זו לא הייתה עבודתו העיקרית. אלוהים לעולם אינו עושה דבר ללא משמעות. לכל דבר ודבר שהוא עושה יש ערך עצום והוא אבן יקרה במחסן האוצרות. הוא לחלוטין לא היה הופך השבה של אדם מקברו למטרה העיקרית או היחידה של עבודתו. אלוהים אינו עושה דבר שהוא חסר משמעות. הקמת אלעזר לתחייה פעם אחת מספיקה להדגמת סמכותו של אלוהים. זה מספיק להוכחת זהותו של ישוע אדוננו. זו הסיבה לכך שישוע אדוננו לא חזר על נס שכזה. אלוהים עושה דברים בהתאם לעקרונותיו. בשפה אנושית, היינו אומרים שאלוהים נותן דעתו לעבודה רצינית. כלומר כשאלוהים עושה דברים הוא אינו סוטה ממטרת עבודתו. הוא יודע איזו עבודה הוא רוצה לבצע בשלב הזה, מה הוא רוצה להשיג, והוא יעבוד בצמוד לתוכניתו. אם לאדם מושחת הייתה יכולת שכזו, הוא היה חושב רק על דרכים לחשוף את יכולתו כדי שאחרים יידעו כמה הוא מעורר יראת כבוד, כדי שהם ישתחוו בפניו, וכדי שהוא יוכל לשלוט בהם ולטרוף אותם. זהו הרוע הנובע מהשטן – לזה קוראים שחיתות. לאלוהים אין טבע כזה או מהות כזו. מטרתו בעשיית דברים אינה להתרברב ביכולותיו, אלא לספק לאנושות גילויים והדרכה נוספים. לכן, אנשים רואים דוגמאות מעטות בלבד לדברים כאלה בכתבי הקודש. אין פירוש הדבר שיכולותיו של ישוע אדוננו היו מוגבלות, או שהוא לא יכול היה לעשות דברים כאלה. אלוהים פשוט לא רצה לעשות זאת, מכיוון שהקמת אלעזר לתחייה בידי ישוע אדוננו הייתה בעלת משמעות מעשית ביותר, וגם מכיוון שהעבודה העיקרית של התגלמות אלוהים כבשר ודם לא הייתה עשיית נסים, ולא הייתה תחיית מתים, אלא הייתה עבודת גאולה למען האנושות. לכן, הרבה מהעבודה שישוע אדוננו השלים הייתה לימוד אנשים, סיפוק צורכיהם וסיוע להם, ודברים כמו תחיית אלעזר היו רק חלקים קטנים מהכהונה שישוע אדוננו ביצע. יתרה מזאת, אפשר לומר ש"התרברבות" אינה חלק ממהותו של אלוהים. לכן, אי עשיית נסים נוספים לא הייתה הפגנת איפוק מכוונת וגם לא נבעה ממגבלות סביבתיות, והיא בהחלט לא הייתה חוסר יכולת.

כשישוע אדוננו הקים את אלעזר לתחייה, הוא השתמש במשפט אחד: "אֶלְעָזָר, צֵא הַחוּצָה!" הוא לא אמר דבר מלבד זאת – מה מייצגות המילים האלה? הן מייצגות שאלוהים יכול להשיג כל דבר בדיבור, לרבות תחיית מתים. כשאלוהים ברא את כל הדברים, כשהוא ברא את העולם, הוא עשה זאת במילים – בציוויים מדוברים, מילים בעלות סמכות, וכך כל הדברים נבראו. זה הושג כך. המשפט היחיד הזה שישוע אדוננו אמר היה בדיוק כמו המילים שאלוהים אמר כשהוא ברא את השמיים ואת הארץ ואת כל צבאם. הוא נשא באותה מידה את סמכותו של אלוהים, ואת יכולתו של הבורא. כל הדברים נוצרו והתייצבו בזכות מילים מפי אלוהים, ובאותו אופן, אלעזר יצא מקברו בזכות המילים מפיו של ישוע אדוננו. זו הייתה סמכותו של אלוהים, שהודגמה והוגשמה בהתגלמותו כבשר ודם. הסוג הזה של סמכות ויכולת שייכים לבורא, ולבר האנוש שבו התגשם הבורא. זו ההבנה שאלוהים לימד את האנושות בכך שהוא השיב את אלעזר מהקבר. זה הכל בנושא הזה.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ג'