לאחר מהומה כה רבה, תסכולים ואכזבות כה רבים, לאחר שמחות ועצבונות ועליות ומורדות כה רבים, לאחר שנים בלתי נשכחות כה רבות, לאחר שצפה בעונות השנה המתחלפות פעם אחר פעם, עובר האדם את אבני הדרך החשובות בחיים מבלי שישים לב, ובבת אחת הוא מוצא את עצמו בשנות הדעיכה שלו. סימני הזמן טבועים על פני כול גופו: הוא אינו יכול עוד לעמוד זקוף, ראש מלא שיער כהה הופך לבן, עיניים צלולות ומבריקות נעשות עמומות ומתערפלות, ועור חלק וגמיש נעשה מקומט ומכוסה כתמים. השמיעה נחלשת, השיניים מתרופפות ונושרות, התגובות נעשות מעוכבות, התנועות נעשות איטיות... בשלב זה, האדם נפרד לגמרי משנות נעוריו מלאות התשוקה ונכנס לדמדומי חייו: הזיקנה. לאחר מכן הוא יתמודד עם המוות, נקודת המפנה האחרונה בחיי האדם.

1. רק הבורא מחזיק בכוח החיים והמוות על האדם

אם גורל לידתו של האדם נקבע על פי חייו הקודמים, מותו מסמן את סופו של גורל זה. אם לידתו של האדם היא התחלת משימתו בחיים האלה, מותו מסמן את סופה של משימה זו. כיוון שהבורא קבע מערכת נסיבות קבועה ללידתו של האדם, אין צורך לומר שהוא אף סידר מערכת קבועה של נסיבות למותו. במילים אחרות, איש אינו נולד במקרה, מותו של איש אינו מגיע באופן בלתי צפוי והן הלידה והן המוות קשורים בהכרח לחייו הקודמים והנוכחיים של האדם. נסיבות לידתו ומותו של אדם נקבעות בשני המקרים על ידי הבורא. זהו ייעודו של האדם, גורלו של האדם. מאחר שישנם הסברים רבים ללידתו של האדם, גם מותו של כל אדם יתרחש באופן טבעי במסגרת מערכת של נסיבות מיוחדות לו, זו הסיבה למשך החיים השונה של בני האדם ולאופנים ולמועדים השונים של מותם. יש בני אדם חזקים ובריאים, שמתים צעירים. אחרים חלשים וחולניים, אך הם חיים עד גיל זקנה והולכים לעולמם בשלווה. יש הנספים מסיבות לא טבעיות, אחרים מתים מוות טבעי. יש המסיימים את חייהם הרחק מביתם, אחרים עוצמים את עיניהם בפעם האחרונה כשיקיריהם לצדם. יש המתים באוויר, אחרים מתחת לאדמה. יש השוקעים אל מתחת למים, אחרים אובדים באסונות. יש המתים בבוקר, אחרים בלילה... הכול רוצים בלידה מהוללת, בחיים נוצצים ובמוות מזהיר, אך איש אינו יכול לחרוג מייעודו, איש אינו יכול לחמוק מריבונותו של הבורא. זהו גורל האדם. האדם יכול לתכנן תוכניות מכול הסוגים לעתידו, אך איש אינו יכול לתכנן את האופן והמועד של לידתו ושל פרידתו מן העולם. על אף שבני אדם עושים כמיטב יכולתם כדי להימנע מבואו של המוות ולהתנגד לו, בכל זאת המוות מתקרב בשקט, ללא ידיעתם. איש אינו יודע מתי וכיצד ימות, לא כל שכן היכן יקרה הדבר. מובן שכוח החיים והמוות אינו בידי האנושות, ולא בידי ישות כלשהי בעולם הטבע, אלא בידי הבורא, שסמכותו ייחודית. חייה ומותה של האנושות אינם תוצר של חוק כלשהו בעולם הטבע, אלא תוצאה של ריבונות סמכותו של אלוהים.

2. מי שאינו מכיר את ריבונות הבורא, יהיה רדוף פחד מוות

כשהאדם מגיע לגיל זיקנה, האתגרים שהוא עומד מולם אינם פרנסת המשפחה או ביסוס שאיפותיו הגדולות בחיים, אלא כיצד להיפרד מחייו, כיצד לפגוש את סוף חייו, כיצד להתייחס לתקופה שבסוף קיומו. על אף שעל פני השטח נדמה כי בני אדם אינם מקדישים למוות תשומת לב רבה, איש אינו יכול להימנע מחקירת הנושא, כי איש אינו יודע אם מעברו האחר של המוות יש עולם אחר, עולם שבני אדם אינם יכולים לתפוס או להרגיש, עולם שעליו אין הם יודעים דבר. הדבר גורם לבני אדם לפחד להתמודד עם המוות פנים אל פנים, לפחד להתעמת עמו כפי שעליהם לעשות, ובמקום זאת הם עושים כמיטב יכולתם כדי להימנע מן הנושא. וכך, הוא ממלא כל אדם ביראת מוות ומוסיף מסך של מסתורין לעובדת חיים בלתי נמנעת זו, מטיל צל תמידי על לבו של כול אדם.

כשהאדם מרגיש שגופו מידרדר, כשהוא חש שהוא מתקרב למוות, הוא מרגיש אימה מעורפלת, פחד שאינו ניתן לביטוי. פחד המוות גורם לאדם להרגיש בודד וחסר אונים מאי-פעם, ובשלב זה הוא שואל את עצמו: מאין בא האדם? לאן הולך האדם? האם כך עומד האדם למות, כשחייו חלפו על פניו ביעף? האם זוהי התקופה המסמנת את סוף חיי האדם? מהי בסופו של דבר משמעות החיים? מהו אחרי הכול ערכם של החיים? האם הוא קשור לעושר ותהילה? האם הוא קשור לגידול משפחה? ... בין אם האדם חשב על שאלות ספציפיות אלה ובין אם לא, ובין אם הוא מרגיש את המוות באופן עמוק ובין אם לא, בעומק לבו של כול אדם יש תמיד רצון לחקור את המסתורין, הרגשה של אי-הבנה באשר לחיים, ובערבוביה עם כול אלה, סנטימנטליות ביחס לעולם, אי-נכונות לעזוב. ייתכן שאיש אינו יכול לבטא בבירור ממה בדיוק פוחד האדם, מהו הדבר שאותו רוצה האדם לחקור, בקשר למה הוא סנטימנטלי ומה אין לו רצון להותיר מאחור...

מכיוון שהם פוחדים מהמוות, בני אדם דואגים הרבה יותר מדי. מכיוון שהם פוחדים מהמוות, יש דברים כה רבים שמהם הם אינם יכולים להרפות. כשהם עומדים למות, יש הדואגים בקשר לדבר זה או אחר. הם דואגים לילדיהם, ליקיריהם, לעושרם, כאילו על ידי הדאגה יוכלו למחוק את הסבל והאימה שהמוות מביא עמו, כאילו על ידי שמירה על מעין אינטימיות עם החיים, ביכולתם להימלט מחוסר האונים והבדידות אשר נלווים למוות. בעומק לבו של האדם, נח פחד לא ברור, פחד מפני הפרידה מיקיריו, מכך שלעולם לא יביט שוב בשמיים הכחולים, לעולם לא יביט שוב בעולם החומרי. נשמה בודדה, הרגילה לחברת יקיריה, מסרבת להרפות מאחיזתה ולעזוב, כשהיא לבדה לגמרי, לעולם לא ידוע ולא מוכר.

3. חיים שעברו בחיפוש אחר עושר ותהילה, יותירו את האדם כשהוא אובד עצות אל מול המוות

בזכות ריבונותו של אלוהים והדברים שהוא קובע מראש, נשמה בודדה שהחלה את דרכה כשהיא חסרת כול, רוכשת הורים ומשפחה, את ההזדמנות להיות חברה במין האנושי, את ההזדמנות לחוות חיים אנושיים ולראות את העולם. היא אף רוכשת את ההזדמנות לחוות את ריבונות הבורא, להכיר את נפלאות הבריאה על ידי הבורא, ויותר מכל, להכיר את סמכות הבורא ולהיות כפופה לה. אך רוב בני האדם אינם מנצלים באמת את ההזדמנות הנדירה והחולפת הזו. האדם מבזבז אנרגיה של חיים שלמים במאבק נגד הגורל, מבזבז את כול זמנו כשהוא מתרוצץ בניסיון להאכיל את משפחתו ונע הלוך ושוב בין עושר למעמד. הדברים שבני אדם מוקירים הם משפחה, כסף ותהילה. הם רואים בדברים האלה את הערכים החשובים ביותר בחיים. כול בני האדם מתלוננים על גורלם, אך בכול זאת מדחיקים את השאלות שחיוני יותר מכל לבחון ולהבין: מדוע האדם חי, כיצד על האדם לחיות, מהם ערכם ומשמעותם של החיים. כול חייהם, יהיה אשר יהיה מספר שנות החיים האלה, הם רק מתרוצצים בחיפוש אחר עושר ותהילה, עד שנעוריהם חולפים, עד ששיערם מלבין ופניהם מתכסות קמטים, עד שהם מבינים שעושר ותהילה אינם יכולים לעצור את שקיעתם לעבר הסניליות, שכסף אינו יכול למלא את הריקנות שבלב; עד שהם מבינים שאיש אינו פטור מחוק הלידה, ההזדקנות, החולי והמוות, שאיש אינו יכול להימלט ממה שטומן בחובו הגורל. רק כשהם נאלצים לעמוד מול נקודת המפנה האחרונה בחיים, הם תופסים באמת שגם אם בבעלותו רכוש בשווי מיליונים, גם אם הוא בעל פריבילגיות ומעמד גבוה, איש אינו יכול להימלט מן המוות, כול אדם ישוב למעמדו המקורי: נשמה בודדה וחסרת כול. כשיש לאדם הורים, הוא מאמין כי הוריו הם הכול; כשיש לו רכוש, הוא חושב שכסף הוא הגורם העיקרי שתומך בו, שהוא אמצעי המחייה שלו; כשלבני אדם יש מעמד, הם נאחזים בו בחוזקה והיו מסכנים את חייהם למענו. רק כשבני האדם עומדים לעזוב את העולם הזה, הם מבינים כי הדברים שהקדישו את חייהם למרדף אחריהם, אינם אלא עננים בני חלוף, שאין ביכולתם להיאחז באף לא אחד מהם, שאין ביכולתם לקחת אף לא אחד עמם, שאף לא אחד מהם יכול לפטור אותם מן המוות, שאף לא אחד מהם יכול לשמש חברה או נחמה לנשמה בודדה בדרכה חזרה, ומעל לכול, אף לא אחד מהם יכול להעניק לאדם ישועה, לאפשר לו להתעלות על המוות. עושר ותהילה שהאדם רוכש בעולם החומרי נותנים לו סיפוק זמני, עונג חולף, תחושה שקרית של נוחות, וגורמים לו לאבד את דרכו. וכך, כשבני האדם מתרוצצים במרחבי ים האנושות הגדול, כמהים לשלווה, לנחמה ולשקט נפשי, שוקעים פעם אחר פעם מתחת לגלים, כשבני האדם טרם ביררו את השאלות שחיוני להבינן – מאין הם באים, מדוע הם חיים, לאן הם הולכים וכן הלאה – הם מתפתים לעושר ותהילה, אשר מטעים אותם ושולטים בהם, הם הולכים לאיבוד באופן בלתי הפיך. הזמן טס, השנים חולפות כהרף עין. בטרם יבין זאת, נפרד האדם מן השנים הטובות ביותר בחייו. כשקרבה שעתו להיפרד מן העולם, הוא מגיע להבנה ההדרגתית שכול דבר בעולם מתרחק ממנו, שאין ביכולתו להיאחז עוד בדברים שהיו ברשותו. אז הוא חש באמת כי עדיין אין בבעלותו דבר, בדומה לתינוק מיילל שהגיח זה עתה אל העולם. בשלב זה, חש האדם כורח להרהר במה שעשה בחייו, בערך החיים, במשמעותם, בסיבה לכך שבא לעולם. ובשלב זה, הוא שואף במידה הולכת וגוברת לדעת, אם יש באמת חיים לאחר המוות, אם גן העדן קיים באמת, אם יש באמת גמול... ככול שהוא מתקרב למוות, כך הוא שואף יותר להבין את משמעותם האמיתית של החיים. ככול שהוא מתקרב למוות, כך נדמה לו יותר שלבו ריק. ככול שהוא מתקרב למוות, כך הוא חש חסר אונים יותר. וכך פחד המוות שלו גדל מיום ליום. יש שתי סיבות לכך שבני אדם מתנהגים באופן הזה כשהם מתקרבים למוות: דבר ראשון, הם עומדים לאבד את העושר והתהילה שבהם היו חייהם תלויים, עומדים להותיר מאחור כל דבר נראה לעין בעולם, ודבר שני, הם עומדים להתעמת, לבדם לגמרי, עם עולם לא מוכר, תחום מסתורי ולא ידוע שבו הם פוחדים לדרוך, שבו אין להם יקירים ואמצעי תמיכה. משתי הסיבות האלה, כול אדם העומד בפני המוות חש אי-נוחות, חווה בהלה ותחושה של חוסר אונים, שמעולם לא ידע כמותן בעבר. רק כשבני אדם מגיעים לשלב הזה בפועל, הם מבינים כי הדבר הראשון שעל האדם להבין כשכף רגלו דורכת לראשונה על פני האדמה, הוא מאין באים בני האדם, מדוע הם חיים, מי מכתיב את הגורל האנושי, מי מקיים את האדם ולמי יש ריבונות על קיומו. ידע זה הוא האמצעי האמיתי שבעזרתו האדם חי, הבסיס והתשתית להישרדות האנושית, ולא הלמידה כיצד לפרנס את המשפחה או להשיג עושר ותהילה, לא הלמידה כיצד להתבלט בהמון או לחיות חיים אמידים יותר, לא כול שכן הלמידה כיצד להצטיין ולהתחרות בהצלחה מול אחרים. על אף שכישורי ההישרדות השונים שבני אדם מקדישים את חייהם לרכישת השליטה בהם, יכולים להציע שפע של נוחות חומרית, הם לעולם אינם מביאים ללב האדם שלווה ונחמה אמיתית, אלא גורמים לבני האדם לאבד ללא הרף את הכיוון, להתקשות לשלוט בעצמם, להחמיץ כול הזדמנות ללמוד את משמעות החיים. כישורי הישרדות אלה יוצרים זרם תחתי של חרדה בנושא הדרך הנכונה להתמודד עם המוות. בדרך זו, נהרסים חייהם של בני אדם. הבורא נותן לכול אדם יחס הוגן, נותן לכול אחד חיים שלמים של הזדמנויות לחוות ולהכיר את ריבונותו, אולם רק כאשר המוות מתקרב, כשצל המוות תלוי מעל ראשו של האדם, הוא מתחיל לראות את האור – ואז כבר מאוחר מדי.

בני אדם מקדישים את חייהם למרדף אחר כסף ותהילה. הם נאחזים בקנים הרצוצים האלה, במחשבה שאלה הם אמצעי התמיכה היחידים שלהם, כאילו על ידי הבעלות עליהם יוכלו להמשיך לחיות, יוכלו לפטור את עצמם מן המוות. אך רק כשהם קרובים למוות, הם מבינים עד כמה רחוקים מהם הדברים האלה, עד כמה הם חלשים לנוכח המוות, באיזו קלות הם מתמוטטים, עד כמה הם בודדים וחסרי אונים, מבלי שיהיה להם לאן לפנות. הם מבינים שלא ניתן לקנות את החיים בכסף או תהילה, שאין זה משנה עד כמה האדם עשיר, אין זה משנה עד כמה נשגב מעמדו, כול בני האדם הם עניים וחסרי חשיבות באותה המידה לנוכח המוות. הם מבינים שהכסף אינו יכול לקנות חיים, שתהילה אינה יכולה למחוק את המוות, שלא כסף ולא תהילה יכולים להאריך את חיי האדם ולו בדקה, ולו בשנייה אחת. ככול שבני האדם מרגישים כך יותר, כך הם משתוקקים יותר להמשיך לחיות. ככול שבני האדם מרגישים כך יותר, כך הם יראים יותר מהתקרבותו של המוות. רק בשלב זה הם מבינים באמת, שחייהם אינם שייכים להם, אינם בשליטתם, ושלאיש אין זכות החלטה בשאלה אם יחיה או ימות, שכל הדברים האלה הם מעבר לשליטת האדם.

4. היכנסו תחת ריבונות הבורא והתמודדו עם המוות ברוגע

ברגע שבו אדם נולד, מתחילה נשמה בודדה אחת את חוויית החיים שלה על פני האדמה, חוויית סמכותו של הבורא, שהבורא סידר לה. אין צורך לומר, כי זוהי הזדמנות מצוינת לאדם, לנשמה, לרכוש ידע על ריבונות הבורא, להגיע להכרה של סמכותו ולחוות אותה באופן אישי. בני אדם חיים את חייהם על פי חוקי הגורל שהבורא קבע להם, ולכול אדם רציונלי ובעל מצפון, השלמה עם ריבונות הבורא והכרת סמכותו במהלך העשורים הספורים שלו על פני האדמה, אינן דבר שקשה להשיגו. לפיכך, צריך להיות קל לכל אדם להכיר, באמצעות חוויות החיים שלו במהלך העשורים האחדים, בכך שכול הגורלות האנושיים נקבעו מראש, ולתפוס או לסכם את משמעות החיים. באותה העת שבה האדם מאמץ את לקחי החיים האלה, הוא מגיע בהדרגה להבנה, מאין באים החיים, לתפיסה על מה שהלב זקוק לו באמת, על מה שיוביל אותו למסלול האמיתי בחיים, על מה שצריכה להיות משימתם ומטרתם של חיים אנושיים, והוא מכיר בהדרגה בכך שאם לא יעבוד את הבורא, אם לא ייווכח בריבונותו, כאשר יעמוד מול המוות – כשהנשמה תהיה עתידה לעמוד פעם נוספת מול הבורא – לבו יתמלא אימה ואי-נוחות ללא גבול. אם אדם התקיים בעולם במשך עשורים ספורים אך לא הגיע לידיעה, מאין באים חיי אדם, לא הכיר עדיין בזהותו של מי שהגורל האנושי מונח בכף ידו, אין פלא שלא יוכל להתמודד עם המוות ברוגע. אדם שרכש את הידע על ריבונות הבורא לאחר שחווה כמה עשורי חיים, הוא אדם עם הערכה נכונה של משמעות החיים וערכם, אדם בעל ידע עמוק על מטרת החיים, חוויה והבנה אמיתית של ריבונות הבורא, ועוד יותר מכך, אדם המסוגל להישמע לסמכות הבורא. אדם כזה מבין את משמעות בריאתה של האנושות על ידי אלוהים, מבין כי על האדם לעבוד את הבורא, שכול דבר שיש לאדם בא מן הבורא וישוב אליו באחד הימים בעתיד הלא רחוק. אדם כזה מבין כי הבורא קובע את סדר לידתו של האדם ויש לו ריבונות על מותו של האדם, וכי הן החיים והן המוות נקבעים מראש על ידי סמכותו של הבורא. לפיכך כאשר הוא תופש את הדברים האלה באמת, הוא מסוגל באופן טבעי להתמודד עם המוות ברוגע, להניח בצד את רכושו עלי אדמות ברוגע, לקבל ולהיכנע בשמחה לכול העתיד לבוא ולקדם בברכה את נקודת המפנה האחרונה בחיים, שסדרה נקבע על ידי הבורא, במקום לפחד ממנה באופן עיוור ולהיאבק נגדה. אם האדם רואה בחיים הזדמנות לחוות את ריבונותו של הבורא ולהגיע להכרת סמכותו, אם הוא רואה בחייו הזדמנות נדירה לבצע את תפקידו כיצור אנושי שנברא ולמלא את משימתו, תהיה לו בהכרח ההשקפה הנכונה על החיים, הוא יחיה חיים מבורכים המונחים על ידי הבורא, יתהלך באורו של הבורא, יכיר את ריבונות הבורא, ייווכח בריבונותו, יישא עדות למעשי הנסים שלו ולסמכותו. אין צורך לומר, כי אדם כזה יהיה בהכרח אהוב על הבורא ומקובל עליו, ורק אדם כזה יכול להחזיק בעמדה רגועה ביחס למוות, יכול לקדם בברכה ובשמחה את נקודת המפנה האחרונה בחיים. איוב החזיק בבירור בעמדה כזו כלפי המוות. הוא היה בעמדה שאפשרה לו לקבל בשמחה את נקודת המפנה האחרונה בחיים, ולאחר שהביא את מסע חייו לסיום חלק, השלים את משימתו בחיים, הוא שב לעמוד לצד הבורא.

5. עיסוקיו ורווחיו של איוב בחיים מאפשרים לו להתמודד ברוגע עם המוות

בכתבי הקודש כתוב על איוב: "וַיָּמָת אִיּוֹב זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים" (איוב מ"ב 17). משמעות הדבר היא שכאשר הלך איוב לעולמו, לא היו לו חרטות והוא לא חש כאב, אלא עזב את העולם הזה באופן טבעי. כידוע לכול, איוב היה בחייו אדם שירא את אלוהים וסר מרע. אלוהים שיבח את מעשיו הצודקים, בני אדם זכרו אותם ואת חייו יותר מאת אלה של כול אדם אחר, היו להם ערך ומשמעות. איוב נהנה מברכותיו של אלוהים וכונה על ידו צדיק על פני האדמה, ואלוהים אף ניסה אותו והשטן בחן אותו. הוא נשא עדות לאלוהים והיה ראוי להיקרא צדיק. במהלך העשורים שלאחר ניסיונו על ידי אלוהים, הוא חי חיים שהיו בעלי ערך, מלאי משמעות, מבוססים ושלווים עוד יותר מבעבר. בשל מעשיו הצודקים, ניסה אותו אלוהים. בשל מעשיו הצודקים, אלוהים הופיע בפניו ודיבר אליו ישירות. כך במהלך השנים שלאחר ניסיונו, הבין איוב והעריך את ערכם של החיים בדרך מוחשית יותר, רכש הבנה עמוקה יותר על ריבונותו של הבורא ורכש ידע מדוייק וודאי יותר על האופן שבו הבורא נותן ולוקח את ברכותיו. בכתבי הקודש מתועד, כי יהוה אלוהים העניק לאיוב ברכות רבות עוד יותר מבעבר, דבר שהציב את איוב בעמדה טובה עוד יותר להכיר את ריבונות הבורא ולהתמודד עם המוות ברוגע. כך, כשהזדקן ועמד מול המוות, איוב בהחלט לא היה חרד לרכושו. לא היו לו דאגות, לא היה לו דבר להתחרט עליו, והוא כמובן לא פחד מן המוות, משום שהוא הקדיש את כל חייו להליכה בדרך היראה מאלוהים וההתרחקות מרע, ולא היתה לו סיבה לדאוג באשר לסופו. כמה בני אדם כיום יכולים לנהוג בכול הדרכים שבהן נהג איוב כאשר התמודד עם מותו שלו? מדוע איש אינו מסוגל לשמור על התנהגות חיצונית כה פשוטה? יש לכך סיבה אחת בלבד: איוב חי את חייו בחתירה סובייקטיבית לאמונה, הכרה וציות לריבונותו של אלוהים, ועם האמונה, ההכרה והציות האלה הוא עבר את נקודות המפנה החשובות בחיים, חי את שנות חייו האחרונות, וקידם בברכה את נקודת המפנה האחרונה בחייו. יהיו אשר יהיו חוויותיו של איוב, שאיפותיו ומטרותיו בחיים היו מאושרות ולא כואבות. הוא היה מאושר לא רק תודות לברכות ולשבחים שהעניק לו הבורא, אלא חשוב מכך, תודות לשאיפותיו ומטרות חייו, תודות לידע ההדרגתי וההבנה האמיתית על ריבונות הבורא, שרכש באמצעות יראת אלוהים וההתרחקות מרע, ויתרה מכך, תודות למעשי הנסים של הבורא, שאיוב חווה באופן אישי במהלך תקופתו ככפוף לריבונותו, והחוויות והזיכרונות החמימים והבלתי נשכחים על הקיום המשותף, ההיכרות וההבנה ההדדית בין האדם לבין אלוהים. תודות לנוחות ולאושר שבאו מידיעת רצון הבורא, תודות להערצה שהתפתחה לאחר שראה כי הוא גדול, נפלא, אהוב ונאמן. הסיבה לכך שאיוב הצליח להתמודד עם המוות ללא כול סבל, היא שהוא ידע כי במותו, ישוב לעמוד לצד הבורא. שאיפותיו והדברים שרכש בחיים הם שאפשרו לו להתמודד עם המוות ברוגע, להתמודד בלב שלם עם האפשרות שהבורא ייקח את חייו בחזרה, ויתרה מכך, לעמוד בפני הבורא כשהוא טהור וחסר דאגה. האם בני אדם כיום יכולים להשיג אושר מן הסוג שהיה לאיוב? האם אתם עצמכם מצויים בעמדה המאפשרת לכם לעשות זאת? אם כך, מדוע בני אדם כיום אינם מסוגלים לחיות באושר, בדומה לאיוב? מדוע הם אינם מסוגלים להימלט מן הסבל שבפחד המוות? כשבני אדם עומדים מול המוות, יש שמרטיבים את מכנסיהם. אחרים רועדים, מתעלפים, מתפרצים נגד השמיים והאדם כאחד, ואף בוכים ומייללים. אלה בשום אופן אינן התגובות הפתאומיות המתרחשות כשהמוות מתקרב. בני אדם מתנהגים בדרכים מביכות אלה בעיקר מפני שבעומק לבם, הם פוחדים מן המוות, מפני שאין להם ידע ברור והערכה על ריבונותו של אלוהים וסידוריו, ובוודאי שהם אינם נשמעים להם, וזאת מפני שבני אדם אינם רוצים אלא רק לסדר ולשלוט בכול דבר בעצמם, לשלוט בגורלם, בחייהם ובמותם. אין פלא אם כן שבני אדם אינם מצליחים לעולם להימלט מפחד המוות.

6. רק על ידי קבלת ריבונותו של הבורא, יכול האדם לשוב לעמוד לצדו

כשאין לאדם ידע וחוויה ברורים על ריבונותו של אלוהים והסידורים שהוא קובע, הידע שלו על הגורל ועל המוות יהיה בהכרח מבולבל. בני אדם אינם יכולים לראות בבירור שכול זה מונח בכף ידו של אלוהים, אינם מבינים שאלוהים שולט בהם ומחזיק בריבונות עליהם, אינם מכירים בכך שהאדם אינו יכול להשליך מעליו את הריבונות הזו ולא להימלט ממנה. וכך, כשהם עומדים בפני המוות, אין קץ למילותיהם האחרונות, לדאגותיהם ולחרטותיהם. מטען רב, אי-נכונות רבה ובלבול רב כל כך מכבידים עליהם, וכול זה גורם להם לפחד מן המוות. כשמדובר בכול אדם שנולד לעולם הזה, לידתו הכרחית ומותו בלתי נמנע, ואיש אינו יכול להתעלות מעל המסלול הזה. אם האדם מבקש לעזוב את העולם הזה ללא כאב, אם הוא חפץ להיות מסוגל להתמודד עם נקודת המפנה האחרונה בחיים ללא אי-נכונות וללא דאגה, הדרך היחידה לכך היא שלא יהיו לו חרטות. והדרך היחידה לעזוב את העולם ללא חרטות היא להכיר את ריבונות הבורא, להכיר את סמכותו ולהישמע להן. רק בדרך זו יכול האדם להישאר רחוק מהסכסוכים האנושיים, מן הרע, משעבוד השטן. רק בדרך זו יכול האדם לחיות חיים כחייו של איוב, כשהוא מונחה ומבורך על ידי הבורא, חיים חופשיים ומשוחררים, חיים בעלי ערך ומשמעות, חיים ישרים וגלויי לב. רק בדרך זו יכול האדם להישמע, בדומה לאיוב, לניסיון ולמניעה על ידי הבורא, להישמע לתזמוריו ולסידוריו של הבורא. רק בדרך זו יכול האדם לעבוד את הבורא כל חייו ולזכות בשבחיו, כפי שעשה איוב, לשמוע את קולו ולראותו מופיע. רק בדרך זו יכול האדם לחיות ולמות באושר, בדומה לאיוב, ללא כאב, ללא דאגה, ללא חרטות. רק בדרך זו יכול האדם לחיות באור, בדומה לאיוב, לעבור כול אחת מנקודות המפנה בחייו באור, להשלים באורח חלק את מסעו באור, להגשים בהצלחה את משימתו – לחוות, ללמוד ולהגיע להכרה על ריבונות הבורא כישות שנבראה – וללכת לעולמו באור ולעמוד לנצח נצחים לצד הבורא כיצור אנושי שנברא ושזוכה לשבחיו.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ג'