הדברים הרבים שבני האדם לא מבינים לגבי איוב

הקשיים שסבל איוב לא היו מעשיהם של שליחי האל ולא נגרמו בידו של אלוהים. השטן, אויבו של אלוהים, גרם להם באופן אישי. כתוצאה מכך, רמת הקושי שסבל איוב הייתה עמוקה. אולם באותו רגע איוב הפגין, ללא איפוק, את היכרותו היום-יומית עם אלוהים בלבו, את העקרונות של פעולותיו ביום-יום ואת גישתו כלפי אלוהים – וזו האמת. לולא איוב פותה, לולא אלוהים העמיד את איוב בניסיונותיו, כשאיוב אמר, "יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ", הייתם אומרים שאיוב צבוע. אלוהים נתן לו נכסים כה רבים, לכן מובן שהוא יברך את שם יהוה. אם איוב היה אומר לפני שהוא נחשף לניסיונות, "גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל". הייתם אומרים שאיוב מגזים ושהוא לא זונח את שמו יהוה מכיוון שאלוהים ברך אותו בדברים רבים. אם אלוהים היה ממיט עליו אסון, אין ספק שהוא היה זונח את שם יהוה. אולם כשאיוב מצא עצמו בנסיבות שאיש לא היה מייחל להיות בהן, לראות אותן או להיקלע אליהן, נסיבות שאנשים מפחדים להתמודד עמן, נסיבות שאפילו אלוהים לא מעז להביט בהן, איוב הצליח עדיין לשמור על הגינותו: "יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ" ו"גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל". לנוכח התנהלותו של איוב בזמן הזה, מי שאוהב לדבר גבוהה גבוהה ולבטא מכתבים ודוקטרינות, נותר ללא מילים. דינו של מי שמהלל את שמו של יהוה במילים בלבד, אך מעולם לא קיבל את ניסיונותיו של אלוהים נגזר לפי ההגינות שאיוב דבק בה, ומי שמעולם לא האמין שהאדם מסוגל לדבוק בדרכו של אלוהים נשפט לפי עדותו של איוב. לנוכח התנהלותו של איוב במהלך הניסיונות הללו ולנוכח הדברים שדיבר, יש כאלה שמרגישים מבולבלים, קנאים, ספקנים, ויש אפילו נראים חסרי עניין, כאילו הם מתנשאים על עדותו של איוב, כיוון שלא רק שהם רואים את העינוי שאיוב סבל במהלך הניסיונות ולא רק שהם קראו את הדברים שהוא אמר, אלא שהם גם רואים את ה"חולשה" האנושית שהוא חשף בעת שפקדו אותו הניסיונות. הם סבורים שה"חולשה" הזו היא הפגם בשלמותו של איוב, הליקוי באדם שהיה מושלם בעיני האל. כלומר מאמינים שאנשים מושלמים הם נטולי פגמים, ללא רבב או דופי, שאין בהם כל חולשה, שהם לא יודעים כאב, שהם לעולם לא חשים עצובים או מדוכאים, והם חסרי כל שנאה או התנהגות קיצונית כלפי חוץ. כתוצאה מכך, הרוב המכריע של האנשים לא מאמינים שאיוב היה מושלם באמת. אנשים לא מסכימים עם חלק ניכר מההתנהגות שלו במהלך ניסיונותיו. למשל, כשאיוב איבד את רכושו ואת ילדיו, בניגוד למה שאנשים נוטים לדמיין, הוא לא פרץ בבכי. התגובה הלא סבירה הזו גורמת לאנשים לחשוב שהוא היה קר, משום שהוא היה נטול דמעות או אהבה למשפחתו. זהו הרושם הגרוע שאיוב מותיר באנשים בהתחלה. התנהגותו לאחר מכן מבלבלת אותם עוד יותר: אנשים מפרשים את הביטוי "וַיִּקְרַ֣ע אֶת־מְעִל֔וֹ" כחוסר כבוד לאלוהים ו"וַיָּ֖גָז אֶת־רֹאשׁ֑וֹ" מפורש בשגגה כחילול הקודש והתנגדות לאלוהים. מלבד דבריו של איוב, ש"יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ," אנשים אינם מבחינים כלל ביושר של איוב, שאותו שיבח אלוהים, ולכן הרוב המכריע שלהם מעריך את איוב אך ורק בחוסר הבנה, ספק, גינוי ואישור בתיאוריה בלבד. איש מהם אינו מסוגל להבין ולהעריך באמת את דבריו של יהוה אלוהים שאיוב הוא איש תם וישר, אשר ירא את אלוהים וסר מרע.

על סמך התרשמויותיהם לגבי איוב, אנשים ממשיכים לפקפק בצדיקותו, משום שמעשיו של איוב והתנהלותו המתועדים בכתבי הקודש לא הרעידו את אמות הספים כמו שאנשים ציפו. לא רק שהוא לא ביצע שום מעשים מרשימים, אלא שהוא גם לקח חרס להתגרד בו וישב בתוך האפר. הפעולה הזו גם היא מפתיעה אנשים וגורמת להם לפקפק בצדיקותו של איוב – אפילו להכחיש אותה – משום שכאשר איוב התגרד, הוא לא התפלל לאלוהים, ולא הבטיח לאלוהים. יתרה מזאת, הוא גם לא נראה מזיל דמעות כאב. ברגע זה, אנשים רואים רק את חולשתו של איוב, לכן אפילו כשהם שומעים את איוב אומר, "גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל". הדבר אינו נוגע ללבם כלל, או שהם נותרים ספקנים, והם לא אינם מסוגלים להבחין בצדיקותו של איוב מדבריו. הרושם הבסיסי שאיוב מותיר באנשים במהלך עינויי ניסיונותיו הוא שהוא אינו מתרפס, אך גם אינו מתנשא. אנשים אינם רואים את הסיפור שמאחורי התנהגותו, שהתרחש בעומקי לבו, ולא את יראת האל בלבו או את דבקותו בעיקרון של דרך ההישמרות מרע. קור הרוח שלו גורם לאנשים לחשוב שתומתו ויושרו היו מילים ריקות, שיראתו את אלוהים הייתה שמועה בלבד. ה"חולשה" שהוא גילה כלפי חוץ, לעומת זאת, מותירה בהם רושם עמוק ונותנת להם "נקודת מבט חדשה" ואף "הבנה חדשה" של האדם שאלוהים מגדיר תם וישר. "נקודת מבט חדשה" ו"הבנה חדשה" שכאלה הוכחו כאשר איוב פתח את פיו וקילל את יום היוולדו.

על אף שרמת העינויים שהוא סבל בלתי נתפסת לבני אדם, הוא לא אמר דברי כפירה, אלא רק הקל את כאב גופו באמצעיו שלו. כמתועד בכתבי הקודש, הוא אמר: "יֹ֣אבַד י֭וֹם אִוָּ֣לֶד בּ֑וֹ וְהַלַּ֥יְלָה אָ֝מַ֗ר הֹ֣רָה גָֽבֶר" (איוב ג' 3). אולי איש מעולם לא ראה חשיבות במילים האלה, ואולי ישנם אנשים אשר התייחסו אליהן. לדעתכם, האם פירושן שאיוב התנגד לאלוהים? האם זו תלונה נגד אלוהים? אני יודע שלרבים מכם יש דעות מסוימות לגבי הדברים הללו שאמר איוב ואתם מאמינים שאם איוב היה תם וישר, אסור היה לו להראות כל חולשה או אבל, אלא לעמוד באופן חיובי אל מול כל מתקפות השטן, ואפילו לחייך בפני פיתויי השטן. אסור היה לו להגיב אפילו במעט לעינויים שהשטן עינה את בשרו או לחשוף ולו שמץ מהרגשות שבלבו. אפילו היה עליו לבקש מאלוהים להקשות עליו עוד יותר את ניסיונותיו. זה מה שראוי שידגים ויחזיק אדם בלתי מעורער, אשר באמת ירא את אלוהים וסר מרע. לנוכח עינויים קיצוניים אלו, איוב רק קילל את יום היוולדו. הוא לא הלין על אלוהים, לא כל שכן הייתה לו כוונה להתנגד לאלוהים. זה דבר שקל לומר וקשה לעשות, משום שמימי קדם ועד היום, איש מעולם לא חווה פיתויים או סבל עינויים כמו אלו שפקדו את איוב. ומדוע איש מעולם לא נחשף לאותו סוג של פיתויים כמו איוב? מכיוון שבעיני אלוהים, איש אינו מסוגל לשאת באחריות כזו או במשימה כזו, איש לא יכול לעשות כמעשה איוב, ויתרה מזאת, איש עדיין לא יכול שלא לזנוח את שמו של יהוה ולהמשיך לברך את שם יהוה אלוהים, כפי שעשה איוב כשפקדו אותו העינויים הללו, להוציא את קללת יום היוולדו. האם מישהו יוכל לעשות זאת? כשאנחנו אומרים זאת על איוב, האם אנחנו משבחים את התנהגותו? הוא היה איש צדיק והוא היה מסוגל לשאת עדות כזו על אלוהים ולגרום לשטן לנוס עם ראשו בידיו, כך שהוא לעולם לא יבוא עוד לפני אלוהים להאשימו – אז מדוע לא לשבח אותו? האם ייתכן שיש לכם אמות מידה גבוהות יותר מאשר לאלוהים? האם ייתכן שתתנהגו אפילו יותר טוב מאיוב כשיפקדו אתכם ניסיונות? אלוהים שיבח את איוב – אילו התנגדויות יכולות להיות לכם?

איוב מקלל את יום היוולדו מכיוון שאינו רוצה לגרום כאב לאלוהים

לעתים קרובות אני אומר שאלוהים מביט אל תוך לב האנשים, בעוד שאנשים מביטים על החיצוניות של אנשים. מכיוון שאלוהים מביט אל תוך לב האנשים, הוא מבין את מהותם, בעוד שאנשים מגדירים את מהותם של אנשים אחרים על סמך חיצוניותם. כשאיוב פתח את פיו וקילל את יום היוולדו, הפעולה הזו הפתיעה את כל הדמויות הרוחניות, לרבות שלושת חבריו של איוב. האדם בא מאלוהים ועליו להכיר תודה על החיים והבשר, כמו גם על יום היוולדו שאלוהים העניק לו. אסור לו לקלל אותם. הדבר מובן ומתקבל על דעתם של רוב האנשים. עבור כל חסיד של אלוהים, ההבנה הזו היא קדושה ואסור להפר אותה – זוהי אמת שלעולם אינה יכולה להשתנות. מצד שני, איוב הפר את הכללים: הוא קילל את יום היוולדו. זו פעולה שאנשים מן המניין מחשיבים לחציית הגבול אל התחום האסור. לא רק שהוא אינו זכאי להבנה ולאהדה מצד אנשים, הוא גם אינו זכאי למחילתו של אלוהים. בו בזמן, עוד יותר אנשים נמלאים ספקות לגבי צדיקותו של איוב, משום שנראה שחיבתו של אלוהים כלפיו גרמה לו להתמכר לסיפוק תאוותיו האישיות, ועשתה אותו כה עז מצח ונמהר שלא רק שלא הודה לאלוהים על שברך אותו ודאג לו בחייו, אלא קילל את יום היוולדו. מה זה אם לא התנגדות לאלוהים? שטחיות שכזו מספקת לאנשים את ההוכחה לגנות את מעשהו של איוב, אך מי יכול לדעת מה איוב חשב באמת באותו הזמן? ומי יכול לדעת את הסיבה להתנהגותו של איוב? רק אלוהים ואיוב עצמו מכירים את הסיפור מבפנים ואת הסיבות כאן.

כשהשטן הושיט את ידו והכה את איוב בעצמותיו, איוב נלכד באחיזתו, ללא כל אמצעי בריחה או כוח התנגדות. גופו ונפשו סבלו כאב עצום, והכאב הזה גרם לו להיות מודע מאוד לחוסר החשיבות, לשבריריות ולחוסר האונים של האדם החי כבשר ודם. במקביל, הוא גם השיג הערכה והבנה מעמיקות לגבי הסיבה לכך שאלוהים מעוניין לדאוג לאנושות ולטפל בה. בידיו של השטן, איוב הבין שהאדם העשוי בשר ודם למעשה כה חסר אונים וחלש. כשהוא נפל על ברכיו והתפלל לאלוהים, הוא חש כאילו אלוהים כיסה את פניו והתחבא, משום שאלוהים מסר אותו לחלוטין לידי השטן. באותו הזמן, אלוהים גם בכה עליו, ויותר מכך, התאבל עבורו. אלוהים כאב בכאבו וסבל בסבלו... איוב חש בכאבו של אלוהים, כמו גם עד כמה בלתי נסבל היה הדבר עבור אלוהים... איוב לא רצה לגרום לאלוהים להתאבל עוד יותר ולא רצה שאלוהים יבכה עליו, לא כל שכן לראות סבל נגרם לאלוהים בגללו. ברגע הזה, איוב רצה רק להיפרד מבשרו, לא לסבול עוד את הכאב שהביא לו הבשר, משום שהדבר ימנע מאלוהים להתענות בסבלו – אך הוא לא יכול היה, והיה עליו לסבול לא רק את ייסורי הבשר, אלא גם את העינוי שבחוסר רצונו לגרום לאלוהים חרדה. שני הכאבים הללו – אחד מהגוף ואחד מהנפש – הביאו לאיוב כאב שובר לב וגרמו לו להרגיש כיצד מגבלותיו של האדם שהוא בשר ודם יכולות לגרום לו לחוש מתוסכל וחסר ישע. בנסיבות האלה, כמיהתו לאלוהים גברה ותיעובו כלפי השטן התעצם. באותו זמן, איוב היה מעדיף שלא להיוולד כלל אל עולם האדם, והיה מעדיף אילו מעולם לא היה מתקיים, מאשר לראות את אלוהים בוכה או דואב בגללו. הוא החל לתעב קשות את בשרו, למאוס בעצמו, ביום היוולדו, ואפילו בכל מה שהיה קשור אליו. הוא לא רצה שיהיה עוד כל אזכור של יום היוולדו או כל דבר שקשור אליו, ולכן הוא פצה את פיו לקלל את יום היוולדו: "יֹ֣אבַד י֭וֹם אִוָּ֣לֶד בּ֑וֹ וְהַלַּ֥יְלָה אָ֝מַ֗ר הֹ֣רָה גָֽבֶר׃ הַיּ֥וֹם הַה֗וּא יְֽהִ֫י חֹ֥שֶׁךְ אַֽל־יִדְרְשֵׁ֣הוּ אֱל֣וֹהַּ מִמָּ֑עַל וְאַל־תּוֹפַ֖ע עָלָ֣יו נְהָרָֽה" (איוב ג' 3-4). דבריו של איוב טומנים בחובם את תיעובו העצמי, "יֹ֣אבַד י֭וֹם אִוָּ֣לֶד בּ֑וֹ וְהַלַּ֥יְלָה אָ֝מַ֗ר הֹ֣רָה גָֽבֶר", כמו גם את גערתו בעצמו ואת תחושת החובה על כך שהוא גרם כאב לאלוהים, "הַיּ֥וֹם הַה֗וּא יְֽהִ֫י חֹ֥שֶׁךְ אַֽל־יִדְרְשֵׁ֣הוּ אֱל֣וֹהַּ מִמָּ֑עַל וְאַל־תּוֹפַ֖ע עָלָ֣יו נְהָרָֽה". שני הפסוקים האלה הם הביטוי האולטימטיבי לתחושותיו של איוב באותו רגע, והם ממחישים לכולם במלואם את תומתו ויושרו. בו בזמן, בדיוק כפי שאיוב ייחל, אמונתו וציותו לאלוהים, כמו גם יראתו את אלוהים, התרוממו באמת. מובן שהתרוממת זו היא בדיוק ההשפעה שאלוהים צפה.

איוב מביס את השטן והופך לאדם אמיתי בעיני אלוהים

כשאיוב עבר בתחילה את ניסיונותיו, נלקחו ממנו כל רכושו וכל ילדיו, אך הוא לא נפל על פניו או אמר דבר מה שהיה חטא נגד אלוהים, כתוצאה מכך. הוא גבר על פיתויי השטן ועל נכסיו הגשמיים וצאצאיו, ועל הניסיון של אובדן כל רכושו הגשמי. כלומר הוא היה מסוגל להישמע ללקיחת אלוהים ממנו ולהכיר תודה ולהלל את אלוהים משום כך. זו הייתה התנהלותו של איוב במהלך פיתויו הראשון של השטן, וזו הייתה עדותו במהלך הניסיון הראשון של אלוהים. בניסיונו השני, השטן שלח את ידו להכות את איוב ועל אף שאיוב חווה כאב גדול מאי-פעם, עדיין עדותו הספיקה כדי להמם את בני האדם. הוא עשה שימוש בעוז רוחו, בנחישותו ובציותו לאלוהים, כמו גם ביראתו את אלוהים, כדי להביס את השטן בשנית, והתנהלותו ועדותו זכו שוב לאישור ולהעדפה מצד אלוהים. במהלך פיתוי זה, איוב עשה שימוש בהתנהלותו בפועל כדי להצהיר בפני השטן שמכאובי הבשר לא יוכלו לשנות את אמונתו ואת ציותו לאלוהים, או לקחת ממנו את מסירותו לאלוהים ויראתו את אלוהים. הוא לא יזנח את אלוהים ולא יוותר על תומתו ויושרו שלו בגלל שניצב בפני המוות. נחישותו של איוב הפכה את השטן לפחדן, אמונתו הותירה את השטן מפוחד ונרעד, עוצמת קרב לחיים או למוות עם השטן טבעה בשטן שנאה וטינה עמוקות, ויושרו ותומו הותירו את השטן ללא דבר לעשות לו, עד כדי כך שהשטן זנח את מתקפותיו וויתר על האשמותיו נגד איוב בפני יהוה אלוהים. פירוש הדבר הוא שאיוב גבר על העולם, שהוא גבר על הבשר, גבר על השטן, וגבר על המוות. הוא היה לחלוטין אדם שמקומו עם אלוהים. במהלך שני הניסיונות האלה, איוב עמד איתן בעדותו ולמעשה הביא לידי ביטוי את תומתו ויושרו והרחיב את התחום של עקרונות חייו, יראת אל והישמרות מרע. לאחר שאיוב עבר את שני הניסיונות האלו, ניטעה בו חוויה עשירה יותר, והחוויה הזו הפכה אותו בוגר ומנוסה יותר, חיזקה אותו ואת נחישותו ועשתה אותו בטוח יותר בנכונות ובערך של ההגינות שבה הוא דבק. הניסיונות שיהוה אלוהים העמיד בהם את איוב נתנו לו הבנה ותחושה עמוקות יותר של דאגתו של אלוהים לאדם ואפשרו לו לחוש את הערך הרב של אהבת אלוהים. מאותו הרגע הערכתו כלפי אלוהים ואהבתו כלפיו נוספו ליראתו את אלוהים. ניסיונותיו של יהוה אלוהים לא רק שלא דחו את איוב, אלא קירבו את לבו לאלוהים. כשהכאב הגשמי שאיוב סבל היה בשיאו, הדאגה שחש מצד יהוה אלוהים לא הותירה לו ברירה אלא לקלל את יום היוולדו. ההתנהלות הזו לא הייתה מתוכננת מראש, אלא שהיא הייתה גילוי טבעי של ההערכה והאהבה לאלוהים שהיו בלבו. זה היה גילוי טבעי שנבע מהערכתו ואהבתו לאלוהים. כלומר מכיוון שהוא תיעב את עצמו ולא היה מוכן או מסוגל לסבול גרימת עינוי לאלוהים, הערכתו ואהבתו לאלוהים הגיעו לנקודה של חוסר אנוכיות. באותו זמן, איוב רומם את הערצתו וכמיהתו לאלוהים ואת מסירותו לאלוהים לרמה של הערכה ואהבה. בו בזמן, הוא רומם גם את אמונתו וציותו לאלוהים ואת יראת האל לרמה של הערכה ואהבה. הוא לא התיר לעצמו לעשות דבר שיגרום נזק לאלוהים, הוא לא התיר לעצמו כל התנהלות שתפגע באלוהים ולא התיר לעצמו לגרום לאלוהים כל צער, אבל או אפילו עצב מסיבותיו שלו. בעיני אלוהים, על אף שאיוב היה עדיין אותו איוב כמו קודם, אמונתו של איוב, ציותו ויראתו את אלוהים גרמו לאלוהים סיפוק והנאה מוחלטים. באותו הזמן, איוב השיג את השלמות שאלוהים ציפה ממנו להשיג, הוא הפך למישהו שראוי באמת להיקרא "תם וישר" בעיני אלוהים. מעשיו הצדיקים אפשרו לו לגבור על השטן ולעמוד איתן בעדותו לאלוהים. כך גם מעשיו הצדיקים הפכו אותו למושלם ואפשרו לערך של חייו להתרומם ולהתעלות יותר מתמיד ולהפוך אותו לאדם הראשון שהשטן לא יתקיף ויפתה עוד. משום שאיוב היה צדיק, השטן האשים אותו ופיתה אותו. משום שאיוב היה צדיק, הוא נמסר לידי השטן. ומשום שאיוב היה צדיק, הוא גבר על השטן והביס אותו, ועמד איתן בעדותו. מאותו רגע ואילך, איוב הפך לאדם הראשון שלעולם לא יימסר עוד לידי השטן. הוא בא באמת בפני כס מלכותו של אלוהים וחי באור, תחת ברכתו של אלוהים, הרחק מעיניו הצופות של השטן והרחק מהשחתתו... הוא הפך לאדם אמיתי בעיני אלוהים, והוא יצא לחופשי...

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב'