אפליקציית כנסיית האל הכול יכול

הקשב לקולו של אלוהים וקדם את פני ישוע אדוננו בשובו!

אנו מזמינים את כל מבקשי האמת לפנות אלינו

השטן מפתה את איוב בפעם הראשונה (מקנהו נגנב ואסונות באים על ילדיו)

13

א. הדברים שאלוהים אמר

(איוב א' 8) השמת לבך על-עבדי איוב: כי אין כמהו בארץ, איש תם וישר ירא אלֹהים וסר מרע.

(איוב א' 12) ויאמר יהוה אל-השטן, הנה כל-אשר-לו בידך – רק אליו, אל-תשלח ידך; ויצא, השטן, מעִם, פני יהוה.

ב. תשובת השטן

(איוב א' 9-11) ויען השטן את-יהוה, ויאמר: החנם, ירא איוב אלֹהים. הלא-את (אתה) שכת בעדו ובעד-ביתו, ובעד כל-אשר-לו – מסביב: מעשה ידיו ברכת, ומקנהו פרץ בארץ. ואולם שלח-נא ידך, וגע בכל-אשר-לו – אם-לא על-פניך, יברכך.

אלוהים מתיר לשטן לפתות את איוב כדי להפוך את אמונתו של איוב למושלמת

איוב א' 8 הוא התיעוד הראשון שאנחנו רואים בכתבי הקודש לחילופי דברים בין יהוה אלוהים לבין השטן. ומה אלוהים אמר? הטקסט המקורי מתאר לנו את הדברים כך: "ויאמר יהוה אל-השטן, השמת לבך על-עבדי איוב: כי אין כמהו בארץ, איש תם וישר ירא אלֹהים וסר מרע." זה היה האופן שבו אלוהים העריך את איוב בפני השטן. אלוהים אמר שהוא איש תם וישר אשר ירא את אלוהים וסר מרע. לפני חילופי הדברים האלה בין אלוהים לשטן, אלוהים החליט שהוא ישתמש בשטן כדי לפתות את איוב – שהוא ימסור את איוב לידי השטן. מבחינה אחת, הדבר יוכיח שתצפיותיו של אלוהים והאופן שבו הוא העריך את איוב היו מדויקים וללא רבב, ויגרום לשטן בושה באמצעות עדותו של איוב. מבחינה אחרת, העדות הזו תהפוך למושלמות את אמונתו של איוב באלוהים ואת יראת האל שלו. לכן, כשהשטן בא לפני אלוהים, אלוהים היה חד-משמעי. הוא דיבר ישר ולעניין ושאל את השטן: "השמת לבך על-עבדי איוב: כי אין כמהו בארץ, איש תם וישר ירא אלֹהים וסר מרע." בשאלתו של אלוהים טמונה המשמעות הבאה: אלוהים ידע שהשטן שוטט בכל המקומות ולעתים קרובות צפה באיוב, שהוא עבד יהוה. הוא לעתים קרובות פיתה אותו ותקף אותו בניסיון למצוא דרך להביא אותו לידי חורבן, כדי להוכיח שאמונתו של איוב באלוהים ויראת האל שלו לא היו איתנות. השטן גם חיפש ברצון הזדמנויות להרוס את איוב ולגרום לו להתכחש לאלוהים ולאפשר לשטן לחטוף אותו מידי אלוהים. אך אלוהים הביט אל תוך לבו של איוב וראה שהוא היה תם, וישר וירא אלוהים וסר מרע. אלוהים השתמש בשאלה כדי לספר לשטן שאיוב איש תם וישר וירא אלוהים וסר מרע, שאיוב לעולם לא יתכחש לאלוהים וילך אחרי השטן. לאחר שהשטן שמע את הערכת אלוהים את איוב, הוא נמלא זעם הנובע מהשפלה, והוא נעשה עוד יותר כועס וחסר סבלנות לחטוף את איוב, משום שהשטן מעולם לא האמין שמישהו יכול להיות תם וישר, וירא אלוהים וסר מרע. באותו הזמן, השטן גם תיעב את התום והיושר שבאדם ושנא אנשים שיכלו לירוא את אלוהים ולסור מרע. וכך כתוב באיוב א' 9-11: "ויען השטן את-יהוה, ויאמר: החנם, ירא איוב אלֹהים. הלא-את (אתה) שכת בעדו ובעד-ביתו, ובעד כל-אשר-לו – מסביב: מעשה ידיו ברכת, ומקנהו פרץ בארץ. ואולם שלח-נא ידך, וגע בכל-אשר-לו – אם-לא על-פניך, יברכך." אלוהים הכיר מקרוב את טבעו המרושע של השטן וידע היטב שהשטן תכנן מזה זמן רב להמיט חורבן על איוב. לכן, אלוהים רצה לומר לשטן שוב שאיוב תם וישר, וירא אלוהים וסר מרע, כדי ליישר קו עם השטן, וכדי לגרום לשטן לגלות את פניו האמיתיים ולתקוף ולפתות את איוב. במילים אחרות, אלוהים הדגיש במתכוון שאיוב הוא איש תם וישר וירא אלוהים וסר מרע, ובאמצעות כך הוא גרם לשטן לתקוף את איוב, משום שהשטן שנא את העובדה שאיוב הוא איש תם וישר, וירא אלוהים וסר מרע. כתוצאה מכך, אלוהים התכוון להמיט קלון על השטן באמצעות העובדה שאיוב היה איש תם וישר אשר ירא את אלוהים וסר מרע. כך הוא ישפיל את והשטן ויביס אותו לחלוטין. לאחר מכן, השטן לא יטיל עוד ספק בתומתו של איוב, ביושרו, ביראתו את אלוהים או בהישמרותו מרע. לכן, ניסיונו של אלוהים ופיתויו של השטן היו כמעט בלתי נמנעים. היחיד שיכול היה לעמוד בניסיונו של אלוהים ובפיתויו של השטן היה איוב. לאחר חילופי דברים אלו, לשטן ניתנה רשות לפתות את איוב. כך החל הסבב הראשון של מתקפות השטן. מטרת המתקפות האלה הייתה רכושו של איוב, משום שהשטן טען נגב איוב: "החנם, ירא איוב אלֹהים. הלא-את (אתה) שכת בעדו ובעד-ביתו, ובעד כל-אשר-לו – מסביב: מעשה ידיו ברכת, ומקנהו פרץ בארץ." כתוצאה מכך, אלוהים התיר לשטן לקחת את כל מה שיש לאיוב – שזו הייתה למעשה מטרתו של אלוהים כשהוא דיבר עם השטן. ובכל זאת, אלוהים דרש דרישה אחת מהשטן: "הנה כל-אשר-לו בידך – רק אליו, אל-תשלח ידך" (איוב א' 12). זה היה התנאי של אלוהים לאחר שהוא התיר לשטן לפתות את איוב ומסר את איוב לידי השטן, וזה היה הגבול שהוא הציב לשטן: הוא הורה לשטן לא לפגוע באיוב. מכיוון שאלוהים הכיר בכך שאיוב היה תם וישר והוא האמין שתומתו ויושרו של איוב לפניו היו מעל לכל ספק ויוכלו לעמוד במבחן. לפיכך, אלוהים אפשר לשטן לפתות את איוב, אך הוא הטיל מגבלה על השטן: השטן הורשה לקחת את כל רכושו של איוב, אך נאסר עליו לגעת באיוב עצמו. מה פירוש הדבר? פירוש הדבר היא שאלוהים לא מסר את איוב לחלוטין לידי השטן. השטן יכול היה לפתות את איוב בכל דרך שרצה, אך לא לפגוע באיוב עצמו, אף לא בשערה אחת משערות ראשו, מכיוון שאלוהים שולט בכל מה שיש לאדם, מכיוון שחייו ומותו של האדם נתונים בידיו של אלוהים, ולשטן אין כל רשות כזו. לאחר שאלוהים אמר את הדבר הללו לשטן, השטן היה להוט להתחיל. הוא השתמש בכל אמצעי כדי לפתות את איוב ועד מהרה איוב איבד מלוא ההר כבשים ושוורים ואת כל הרכוש שאלוהים העניק לו… כך באו עליו ניסיונותיו של אלוהים.

על אף שכתבי הקודש מספרים לנו על מקור הפיתוי של איוב, האם איוב עצמו, מי שהיה נתון לפיתויים הללו, היה מודע למה שקורה? איוב היה בן תמותה פשוט. מובן שהוא לא ידע דבר מהסיפור הנגלל מאחוריו. ובכל זאת, יראתו את אלוהים, ותומתו ויושרו גרמו לו להבין שניסיונותיו של אלוהים פוקדים אותו. הוא לא ידע מה ארע בעולם הרוחני, והוא לא ידע מה היו כוונותיו של אלוהים מאחורי ניסיונות אלו. אולם הוא ידע שבלי קשר למה שיקרה לו, עליו להתמיד בתומתו ויושרו, וכן בדרך של יראת אל והישמרות מרע. אלוהים ראה בבירור אתגישתו ואת תגובתו של איוב לעניינים הללו. ומה אלוהים ראה? הוא ראה את לבו של איוב הירא את אלוהים, מכיוון שמההתחלה ועד לרגע שבו שהניסיון פקד את איוב, לבו של איוב נותר פתוח בפני אלוהים, פרוש לפניו, ואיוב לא התכחש לתומתו או ליושרו ולא פנה מהדרך של יראת אל והישמרות מרע – ואין דבר שמשביע יותר את רצונו של אלוהים. עכשיו, נביט בפיתויים שהוצבו בפני איוב ונראה כיצד הוא התייחס לניסיונות האלה. בואו נקרא בכתבי הקודש.

ג. תגובתו של איוב

(איוב א' 20-21) ויקם איוב ויקרע את-מעִלו, ויגז את-ראשו; ויפֹל ארצה, וישתחו. ויאמר ערֹם יצתי מבטן אמי, וערֹם אשוב שמה – יהוה נתן, ויהוה לקח; יהי שם יהוה, מבֹרך.

העובדה שאיוב לקח על עצמו להשיב את כל מה שיש לו נובעת מיראתו את אלוהים

אחרי שאלוהים אמר לשטן, "הנה כל-אשר-לו בידך – רק אליו, אל-תשלח ידך," השטן יצא מלפניו וזמן קצר לאחר מכן איוב החל לספוג מתקפות פתע חריפות: ראשית, שווריו וחמוריו נבזזו ועבדיו נהרגו. בהמשך, צאנו ועבדיו נשרפו כליל. לאחר מכן, גמליו נלקחו ועבדיו נרצחו. ולבסוף, נלקחו חיי בניו ובנותיו. שרשרת המתקפות הזו הייתה העינוי שסבל איוב במהלך הפיתוי הראשון. כפי שאלוהים ציווה אותו, במהלך המתקפות האלה, השטן התמקד רק ברכושו של איוב ובילדיו, ולא פגע באיוב עצמו. ובכל זאת, איוב הפך בן-רגע מאיש עשיר ורב במקנה לעני חסר כל. איש לא יכול היה לעמוד במכת הפתע המהממת הזו או להגיב אליה כראוי, אך איוב הפגין את הצד יוצא הדופן שלו. כתבי הקודש מתארים את הסיפור כך: "ויקם איוב ויקרע את-מעִלו, ויגז את-ראשו; ויפֹל ארצה, וישתחו." זו הייתה תגובתו הראשונה של איוב, לאחר שהוא שמע שהוא איבד את ילדיו ואת כל רכושו. מעל הכל, הוא לא נראה מופתע או מוכה בהלה, לא כל שכן הביע כעס או שנאה. אם כן, אתם רואים שבלבו הוא כבר זיהה שהאסונות האלה לא היו מקריים או מעשה ידי אדם, לא כל שכן נקמה או עונש. במקום זאת, ניסיונות יהוה פקדו אותו. יהוה הוא זה שרצה לקחת את רכושו ואת ילדיו. איוב היה אז רגוע וצלול מאוד. אנושיותו התמה והישרה אפשרה לו לשקול ולהחליט בדיוק באופן טבעי והגיוני לגבי האסונות שפקדו אותו. כתוצאה מכך, הוא התנהג בשלווה יוצאת דופן. "ויקם איוב ויקרע את-מעִלו, ויגז את-ראשו; ויפֹל ארצה, וישתחו." "ויקרע את מעילו", משמע שהוא היה ערום ונטול כל. "ויגז את ראשו", כלומר שהוא שב לפני אלוהים כתינוק בן יומו. "וייפול ארצה, וישתחו", משמע שהוא בא אל העולם עירום, ושהוא עדיין חסר כל היום – הוא שב אל אלוהים כתינוק בן יומו. אף ברוא אל לא יכול לנקוט את הגישה שאיוב נקט כלפי כל מה שארע לו. אמונתו ביהוה הייתה חזקה ממה שאמונה יכולה להיות. אלה היו יראתו את אלוהים והישמעותו לאלוהים, והוא היה מסוגל לא רק להודות לאלוהים על מה שהוא נתן לו, אלא גם על מה שהוא לקח ממנו. בנוסף, הוא היה מסוגל לקבל על עצמו להשיב את כל מה שיש לו, כולל את חייו.

יראתו וציותו של איוב כלפי אלוהים הן דוגמה לאנושות, ותומתו ויושרו הן שיא האנושיות שעל כל אדם להשיג. על אף שהוא לא ראה את אלוהים, הוא הבין שאלוהים קיים באמת, ומשום ההבנה זו הוא ירא את אלוהים – ובעקבות היראה הזו הוא היה מסוגל להישמע לאלוהים. הוא נתן לאלוהים יד חופשית לקחת את כל מה שיש לו, אך לא התלונן, ונפל ארצה לפני אלוהים, ואמר לו שבאותו הרגע, אפילו אם אלוהים ייקח את בשרו, איוב יניח לו לעשות זאת בשמחה ומבלי להתלונן. כל התנהלותו נבעה מאנושיותו התמה והישרה. כלומר כתוצאה מתמימותו, כנותו וטוב לבו, איוב נותר איתן בהבנתו ובחווייתו את קיומו של אלוהים. על יסוד זה, הוא דרש מעצמו דרישות ותיקן את חשיבתו, התנהגותו, התנהלותו ועקרונותיו בפעולתו לפני אלוהים בהתאמה לאופן שבו אלוהים הנחה אותו ולמעשים של אלוהים שהוא ראה בקרב כל הדברים. עם הזמן, חוויותיו גרמו לו ליראת אל אמיתית וממשית וגרמו לו לסור מרע. זה היה מקור ההגינות שאיוב התמיד בה בנחישות. איוב היה בעל אנושיות כנה, תמימה וטובת לב והייתה לו חוויה ממשית של יראת אל, ציות לאלוהים והישמרות מרע, כמו גם הידע ש"יהוה נתן, ויהוה לקח." רק בזכות הדברים הללו, הוא היה מסוגל לעמוד איתן ולשאת עדות במהלך מתקפות אכזריות כאלה מצד השטן, ורק בזכותם, הוא היה מסוגל שלא לאכזב את אלוהים ולספק מענה משביע רצון לאלוהים, כשניסיונותיו של אלוהים פקדו אותו. על אף שהתנהלותו של איוב במהלך הפיתוי הראשון הייתה ישירה מאוד, לדורות מאוחרים יותר, לא הובטח שהם ישיגו ישירות שכזו, אפילו לאחר חיים שלמים של מאמצים לא בהכרח תהיה להם ההתנהלות כמו זו של איוב, כפי שהיא מתוארת לעיל. היום, כשאתם ניצבים בפני התנהלותו הישירה של איוב ומשווים אותה לקריאות ולקביעות של "ציות ונאמנות מוחלטים עד המוות" שמפגינים לאלוהים בני האדם שטוענים שהם מאמינים בו ושהם חסידיו, האם אתם לא חשים בושה וכלימה?

כשאתם קוראים בכתבי הקודש על כל מה שסבלו איוב ומשפחתו, מה תגובתכם? האם אתם שוקעים במחשבות? האם אתם נדהמים? האם אפשר לתאר את הניסיונות שפקדו את איוב כ"מזעזעים"? במילים אחרות, מחריד מספיק לקרוא על ניסיונותיו של איוב כמתואר בכתבי הקודש – חווייתם במציאות תהיה אפילו יותר גרועה. אם כן, אתם רואים שמה שפקד את איוב לא היה סתם "תרגיל", אלא "קרב" אמיתי, שכלל "רובים" ו"תחמושת" אמיתיים. אולם מי העמיד אותו בניסיונות הללו? השטן ביצע אותם, כמובן. השטן ביצע אותם באופן אישי – אך אלוהים אישר אותם. האם אלוהים אמר לשטן באילו אמצעים לפתות את איוב? לא. אלוהים רק הציב לו תנאי אחד, שאחריו הפיתוי פקד את איוב. כשהפיתוי פקד את איוב, הדבר נתן לאנשים תחושה של הרוע והכיעור של השטן, של זדוניותו ותיעובו כלפי האדם ושל איבתו כלפי אלוהים. בכך אנו רואים שמילים אינן יכולות לתאר עד כמה הפיתוי הזה היה אכזרי. אפשר לומר שהטבע הזדוני שבאמצעותו השטן התעלל באדם ופניו המכוערים של השטן התגלו במלואם באותו רגע. השטן ניצל את ההזדמנות הזו, ההזדמנות שסיפקה רשותו של אלוהים, לחשוף את איוב לעינוי נלהב וחסר רחמים, אשר רמת האכזריות ושיטת האכזריות שלו היו בלתי נתפסות ולחלוטין בלתי נסבלות לאנשים בימינו. במקום לומר שהשטן פיתה את איוב ושאיוב ניצב איתן בעדותו במהלך הפיתוי הזה, עדיף לומר שבניסיונות שאלוהים הציב לו, איוב פתח בתחרות נגד השטן, להגן על תומתו ויושרו ועל דרכו של יראת אל והישמרות מרע. בתחרות הזו, איוב איבד הר של צאן ובקר, הוא איבד את כל רכושו והוא איבד את בניו ובנותיו – אך הוא לא נטש את תומתו, את יושרו או את יראת האל. במילים אחרות, בתחרותו נגד השטן, הוא העדיף לאבד את רכושו ואת ילדיו מאשר לאבד את תומתו, את יושרו ואת יראת האל. הוא העדיף להיאחז בשורש המשמעות של להיות אדם. בכתבי הקודש מסופק תיעוד מדויק של כל התהליך שבו איוב איבד את נכסיו וכן של התנהלותו וגישתו. התיעוד הקצר והתמציתי הזה נותן את התחושה שאיוב היה כמעט נינוח כשהוא עמד בפני הפיתוי הזה, אך אם היינו משחזרים את מה שקרה בפועל, בצירוף טבעו הזדוני של השטן, הדברים לא היו כה פשוטים או קלים כפי שמתואר במשפטים הללו. המציאות הייתה אכזרית בהרבה. זו רמת ההרס והשנאה שבהם השטן נוהג באנושות ובכל מי שזוכה לאישורו של אלוהים. אילו אלוהים לא היה מבקש מהשטן לא לפגוע באיוב, אין ספק שהשטן היה קוטל אותו לא נקיפות מצפון. השטן לא רוצה שאיש יעבוד את אלוהים, וגם אינו רוצה שהצדיקים בעיני אלוהים ובני האדם התמים וישרים יוכלו להמשיך לירוא את אלוהים ולסור מרע. המשמעות של יראתם את אלוהים והישמרותם מרע היא שהאנשים הללו זונחים את השטן וסרים ממנו. לכן השטן ניצל את ההזדמנות שאלוהים נתן לו רשות כדי לשפוך את כל זעמו ושנאתו על איוב ללא רחם. אם כן, אתם רואים כמה רב היה העינוי שאיוב סבל, מנפשו ועד גופו, מהחוץ אל הפנים. כיום, איננו רואים איך היה הדבר באותו הזמן, ומהמסופר בכתבי הקודש, אנחנו יכולים להשיג רק הצצה חטופה לרגשותיו של איוב כשנחשף לעינויים באותו הזמן.

הגינותו הבלתי מעורערת של איוב מביישת את השטן וגורמת לו לנוס בבהלה

ומה אלוהים עשה כשאיוב נחשף לעינוי זה? אלוהים הביט וצפה, והמתין לתוצאה. בעת שאלוהים הביט וצפה, כיצד הוא הרגיש? הוא חש מוכה יגון כמובן. אולם כתוצאה מיגונו, האם הוא יכול היה להתחרט על כך שהוא הרשה לשטן לפתות את איוב? התשובה היא לא. זאת משום שהוא היה איתן באמונתו שאיוב הוא תם וישר, וירא אלוהים וסר מרע. אלוהים פשוט נתן לשטן הזדמנות לאמת את יושרו של איוב בפני אלוהים ולחשוף את העובדה שהוא עצמו רשע ובזוי. נוסף על כך, זו הייתה הזדמנות לאיוב להעיד על יושרו ועל יראתו את אלוהים והישמרותו מרע בפני אנשי העולם, בפני השטן ואפילו בפני חסידי האל. האם התוצאה הסופית הוכיחה שהאופן שבו אלוהים העריך את איוב היה נכון וללא רבב? האם איוב באמת גבר על השטן? כאן אנחנו קוראים את הדברים האבטיפוסיים שאיוב אמר, דברים המוכיחים שהוא גבר על השטן. הוא אמר: "ערֹם יצתי מבטן אמי, וערֹם אשוב שמה." זו גישתו של איוב של ציות לאלוהים. לאחר מכן, הוא אמר: "יהוה נתן, ויהוה לקח; יהי שם יהוה, מבֹרך." הדברים הללו שאיוב אמר מוכיחים שאלוהים צופה בעומקי לבו של האדם, ושהוא מסוגל להביט אל תוך מחשבותיו, והם מוכיחים שקבלתו את איוב היא ללא רבב, שהאיש הזה שזכה לאישורו של אלוהים היה צדיק. "יהוה נתן, ויהוה לקח; יהי שם יהוה, מבֹרך." הדברים האלה הם עדותו של איוב על אלוהים. הדברים הפשוטים האלה מה שהפחיד את השטן, שבייש אותו ושגרם לו לנוס בבהלה. יתרה מזאת, הם מה שכבל את השטן והותיר אותו ללא משאבים. הדברים האלה גם גרמו לשטן להרגיש את מופלאותם ועוצמתם של מעשי יהוה אלוהים ואפשרו לו לתפוס את שאר הרוח יוצא הדופן של מי שדרכו של אלוהים מושלת בלבו. יתרה מזאת, הם הדגימו לשטן את החיוּת העוצמתית שהראה אדם קטן וחסר משמעות בדבקותו בדרך של יראת אל והישמרות מרע. כך השטן הובס בתחרות הראשונה. חרף ה"תובנות שהוא הרוויח ביושר", לשטן לא הייתה כל כוונה להניח לאיוב וגם לא היה כל שינוי בטבעו הזדוני. השטן ניסה להמשיך לתקוף את איוב ולכן הוא בא שוב לפני אלוהים…

עכשיו, בואו נקרא בכתבי הקודש על הפעם השנייה שבה איוב פותה.

מתוך 'המשך של הדבר מופיע בבשר'