1. המסר שהאדון ישוע הפיץ בעידן החסד היה רק דרך ההכאה על חטא

פסוקים מכתבי הקודש, להתייחסות:

"חִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, כִּי קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם" (מתי ד' 17).

"כִּי זֶה דָּמִי, דַּם הַבְּרִית [הַחֲדָשָׁה] הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים" (מתי כ"ו 28).

"אָז פָּתַח אֶת לְבָבָם לְהָבִין אֶת הַכְּתוּבִים וְאָמַר לָהֶם: 'כָּךְ כָּתוּב, שֶׁהַמָּשִׁיחַ יִסְבֺּל וְיָקוּם מִן הַמֵּתִים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבִשְׁמוֹ תֻּכְרַז תְּשׁוּבָה וּסְלִיחַת חֲטָאִים לְכָל הַגּוֹיִם הָחֵל מִירוּשָׁלַיִם'" (לוקס כ"ד 45-47).

דברי אלוהים רלוונטיים:

בראשית, ישוע הפיץ את הבשורה והטיף לדרך ההכאה על חטא, ואחר כך הוא עבר להטבלת האדם, ריפוי מחלות וגירוש שדים. לבסוף, הוא גאל את האנושות מחטא והשלים את עבודתו לעידן כולו.

– 'הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, תעלומת ההתגלמות (1)

עבודתו של ישוע הושלמה בהתאם לצורכי האדם באותו עידן. משימתו הייתה לגאול את האנושות, לסלוח לה על חטאיה, ולכן טבעו היה כל כולו ענווה, סבלנות, אהבה, אדיקות, צניעות, רחמים ורוחב לב. הוא בירך את האנושות ברוחב לב והעניק לה חסד בשפע, והוא העניק לבני האדם את כל הדברים שהם יכולים ליהנות מהם להנאתם: שלווה ואושר, סבלנותו של ישוע ואהבתו, רחמיו ורוחב לבו. באותם ימים, כל מה שידע האדם היה שפע של דברים מהנים: לבו היה שלו ובטוח, רוחו זכתה לעידוד ונחמה, והוא שאב את כוחותיו מישוע המושיע. עצם היכולת להשיג את הדברים האלה הייתה תוצאה של העידן שבו הוא חי. בעידן החסד, האדם כבר הושחת ביד השטן, ולכן, כדי להשיג את התוצאה הרצויה, עבודת הגאולה של כלל האנושות הצריכה מידה רבה של חסד, סבלנות ואיפוק אינסופיים, ואף יותר מכך, קורבן שיכול היה לכפר על חטאי האנושות, על מנת להשיג את השפעתו. בעידן החסד האנושות רק נחשפה לקורבן שלי לכפרה על חטאי האנושות – ישוע. כל מה שבני האדם ידעו היה שאלוהים יודע להיות רחום וחנון, וכל מה שהם ראו היו רחמיו של ישוע ורוחב לבו. הסיבה היחידה לכך הייתה שהם חיו בעידן החסד. לכן, בטרם הם יכלו להיגאל, היה עליהם ליהנות מסוגי החסד הרבים שהעניק להם ישוע – זה היה הדבר היחיד שהיטיב עמם. כך, דרך התענגותם על החסד, הם יכלו לקבל מחילה על חטאיהם ויכלו גם להיגאל דרך איפוקו ורחמיו של ישוע. רק הודות לאיפוקו ולסבלנותו של ישוע, הם זכו בזכות לקבל מחילה וליהנות משפע החסד שישוע העניק להם – ממש כפי שאמר ישוע, "לא באתי לגאול את הצדיקים, כי אם את החוטאים, מה שיאפשר לחוטאים לקבל מחילה על חטאיהם". ...ככל שהרבה ישוע לאהוב את האנושות, למחול לבני האנוש על חטאיהם ולהעניק להם שפע רחמים ורוחב לב, כך גדלה יכולתו של האדם להיגאל ולהיקרא "הטלאים האובדים" שהחזיר ישוע במחיר כבד. השטן לא יכול היה להפריע לעבודה זו כיוון שישוע נהג במאמיניו כפי שאם אוהבת נוהגת בפעוט שבחיקה. הוא לא כעס עליהם או תיעב אותם, אלא היה מלא ברחמים. הוא מעולם לא נהג בהם בזעם אלא בסבלנות והעלים עין מטיפשותם ומבורותם, ומחל להם לא "עד שבע פעמים אלא עד שבעים ושבע." כך לבו חולל שינוי בלבם של אחרים ובני האדם זכו למחילה על חטאיהם דרך איפוקו.

– 'הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הסיפור האמיתי בנוגע לעבודה בעידן הגאולה

בזמנו, ישוע רק נשא סדרה של דרשות בפני תלמידיו בעידן החסד. לדוגמה, הוא הסביר כיצד יש לנהוג, כיצד יש להתאסף יחד, כיצד יש לבקש דברים בתפילה, כיצד יש להתייחס לזולת, וכן הלאה. העבודה שהוא ביצע הייתה עבודת עידן החסד, והוא הסביר רק כיצד על תלמידיו וחסידיו לנהוג. הוא עשה רק את עבודת עידן החסד ולא את עבודת אחרית הימים. ...ישוע רק דיבר על האותות של אחרית הימים, ורק אמר כיצד להיות סבלני וכיצד לזכות בישועה, כיצד להכות על חטא ולהתוודות, וכן כיצד לשאת את הצלב ולשאת סבל. הוא מעולם לא דיבר על הדברים שעל האדם להיווכח בהם באחרית הימים, והוא מעולם לא אמר כיצד לשאוף להשביע את רצונו של אלוהים.

– 'הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, איך ייתכן שאדם שהגדיר את אלוהים בתפיסותיו יקבל את החזונות של אלוהים?

עבודתו של ישוע נועדה רק למען גאולת האדם והצליבה. לפיכך, לא היה צורך שהוא יאמר דברים נוספים כדי לכבוש אדם כלשהו. חלק גדול מהדברים שהוא לימד את האדם נלקח מהדברים שבכתבי הקודש, ואפילו אם עבודתו לא חרגה מכתבי הקודש, הוא בכל זאת הצליח להגשים את עבודת הצליבה. עבודתו לא הייתה עבודת הדבר, ולא נועדה למען כיבוש האנושות, אלא שהיא נועדה לגאול את האנושות. הוא פעל רק כקורבן החטאת למען האנושות, והוא לא פעל כמקור הדבר למען האנושות.

– 'הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, חזון עבודתו של אלוהים (1)

כשישוע עשה את עבודתו, הידע של האדם לגביו היה עדיין מעורפל ולא ברור. האדם האמין תמיד שהוא בן דוִד והכריז עליו כנביא גדול והאדון המיטיב שגאל את האדם מחטאיו. היו כאלה שנרפאו על סמך אמונה כשהם רק נגעו בשולי בגדו. העיוורים הצליחו לראות, ואפילו המתים היו יכולים לשוב לחיים. אולם האדם לא יכול היה לגלות את הטבע השטני המושחת המושרש עמוק בתוכו והוא לא ידע איך לסלקו. האדם זכה לחסד רב, כגון שלווה ואושר של הבשר והדם, ברכה לכל המשפחה על סמך אמונתו של אחד מבניה, ריפוי מחלות וכו'. היתר היו מעשיו הטובים של האדם ומראהו ירא השמיים. אם האדם יכול היה לחיות על סמך זאת, הוא נחשב למאמין טוב. רק מאמינים כאלה יכולים היו להיכנס לשמיים לאחר מותם, ופירוש הדבר היא שהם זכו בישועה. אולם במהלך חייהם, הם לא הבינו כלל את דרך החיים. הם רק חטאו ואחר כך התוודו, במעגל תמידי ללא שום נתיב לעבר שינוי טבעם. כזה היה מצבו של האדם בעידן החסד. האם האדם זכה לישועה מלאה? לא!

– 'הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, תעלומת ההתגלמות (4)

על אף שהאדם נגאל ועל אף שנמחל לו על חטאיו, הדבר נחשב רק לכך שאלוהים לא זוכר את העבירות שהאדם ביצע ולא מתייחס אליו בהתאם לעבירות אלה. אולם אם האדם חי כבשר ודם ואם הוא לא השתחרר מחטא, הוא יכול רק להמשיך לחטוא ולחשוף עד אין קץ את הטבע השטני המושחת. אלה הם החיים שהאדם חי – מעגל אינסופי של חטא ומחילה. רוב בני האדם חוטאים ביום ואז מתוודים בערב. משום שכך, גם אם קורבן החטאת תקף לנצח למען האדם, הוא לא יוכל להושיע את האדם מחטא. עבודת הישועה הושלמה רק עד מחציתה, מכיוון שעדיין יש לאדם טבע מושחת.

– 'הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, תעלומת ההתגלמות (4)

עידן החסד הטיף את בשורת ההכאה על חטא, ואם האדם האמין, הוא היה זוכה בישועה. כיום, במקום הישועה יש רק דיבור על כיבוש והבאה לכדי שלמות. מעולם לא נאמר שאם אדם אחד מאמין, כל משפחתו מבורכת, או שהישועה היא דבר שקורה אחת ולתמיד. כיום, איש לא אומר את הדברים האלה, ודברים כאלה הם מיושנים. עבודתו של ישוע בזמנו הייתה גאולת האנושות כולה. חטאיהם של כל מאמיניו נסלחו. כל עוד בני האדם האמינו בו, הוא היה גואל אותם; אם בני האדם האמינו בו, הם כבר לא היו חוטאים – הם שוחררו מחטאיהם. זו הייתה משמעותה של ישועה ושל הצדקה על ידי אמונה. אולם נותר בקרב המאמינים חלק מרדני שהתנגד לאלוהים, שעדיין היה צריך להסיר באיטיות. משמעותה של ישועה לא הייתה שהאדם נפל לחלוטין בנחלתו של ישוע, אלא שהאדם לא היה שייך עוד לחטא, שנמחל לו על חטאיו: בהיותם מאמינים, בני האדם לא היו שייכים עוד לחטא.

– 'הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, חזון עבודתו של אלוהים (2)