אנו מזמינים את כל מבקשי האמת לפנות אלינו

מהי השתתפות בטקסים דתיים?

דברי אלוהים רלוונטיים:

חיים רוחניים תקינים לא מוגבלים לתפילה, שירה, חיי כנסייה, אכילה ושתייה של דברי האל ושאר נהגים שכאלה, אלא שפירושם חיים רוחניים רעננים ותוססים. העניין הוא לא השיטה, אלא התוצאה. רוב בני האדם חושבים שכדי שיהיו להם חיים רוחניים תקינים, עליהם להתפלל, לשיר, לאכול ולשתות את דברי האל או לנסות לפענח את דברי האל. בלי קשר לשאלה אם יש לכך תוצאות, או אם ישנה הבנה אמיתית, בני האדם האלה מתמקדים רק בביצוע הפעולות כדי לצאת ידי חובה ולא מתמקדים בתוצאה. בני האדם האלה חיים בתוך טקסי הדת ואינם חיים בתוך הכנסייה, ועוד פחות מכך בתוך המלכות. תפילותיו של אדם כזה, השירה שלו ואכילתו ושתייתו את דברי האל נעשים כולם לפי הכללים, מתוך הכרח ובאופן המקובל. הם לא נעשים מתוך רצון ומהלב. בלי קשר לשאלה כמה ישירו ויתפללו בני האדם האלה, לא יהיו למעשיהם תוצאות משום שכל מה שהם עושים הוא להנהיג את הכללים הדתיים ואת טקסי הדת, והם לא מקיימים את דברי האל. על ידי כך שהם מתמקדים בשיטה ומתייחסים אל דברי האל ככללים שצריך לציית להם, בני אדם כאלה לא מנהיגים את דברי האל, אלא מספקים את הבשר והדם ופועלים כדי להרשים אחרים. פולחן דתי כזה ושלטון דתי כזה נובעים מהאדם ולא מאלוהים. אלוהים לא נשמע לכללים ולא מציית לחוקים – הוא עושה דברים חדשים בכל יום ועושה עבודה מעשית. כמו אנשי הכנסייה הפרוטסטנטית בסין שמוגבלים לאשמורת בוקר יומית, תפילות ערב, מתן תודה לפני ארוחות, ביטויי הודיה לכל דבר ושאר מנהגים כאלה, בלי קשר לשאלה מה יעשו בני האדם האלה ולמשך כמה זמן, עבודת רוח הקודש לא תהיה בידם. אם בני האדם חיים בכפוף לכללים ולבם מוקדש לנוהג, אין לרוח הקודש שום מקום לעבוד, משום שלבם של בני האדם מלא בכללים ובתפיסות אנושיות. לפיכך, אין לאלוהים מקום לפעול. בני האדם האלה תמיד יחיו תחת שליטת החוק, והם לעולם לא יוכלו לקבל שבחים מאלוהים.

מתוך "בנוגע לחיים רוחניים תקינים" ב'הדבר מופיע בבשר'

אם בני האדם מתייחסים לאמת כאל דוֹגמה שיש לדבוק בה באמונתם, האם אינם מועדים ליפול בפח של טקסים דתיים? ומה ההבדל בין דבקות בטקסים דתיים כאלה לבין האמונה הנוצרית? ייתכן שיש הבדלים בין משניות ישנות וחדשות, וייתכן שמה שנאמר עמוק יותר ומתקדם יותר, אך אם המישנות אינן אלא סוג של תיאוריה ואם הן הופכות למעין טקס, למעין דוקטרינה לבני האדם, ובדומה לכך, אם לא ניתן להשתמש בהן כדי לזכות באמת או להיווכח במציאות האמת, הרי שאמונתם של בני האדם האלה זהה למשיחיות, הלא כן? באופן מהותי, האין זו משיחיות? אם כן, בהתנהגותכם ובאופן שבו אתם ממלאים את חובתכם, באילו תחומים אתם מחזיקים השקפות דומות או זהות לאלה של מאמינים במשיחיות? אם אתם מבקשים להתנהג טוב באופן שטחי, אז אתם עושים כמיטב יכולתכם להעמיד פנים, באמצעות מראית עין של רוחניות; אם אתם מתחזים לבני אדם רוחניים; אם אתם יוצרים מראית עין של רוחניות בדבריכם, במעשיכם ובהתבטאויותיכם; אם אתם עושים כמה דברים הראויים לשבח לפי התפיסות והדמיונות של בני האדם – כל אלה הם צביעות ועיסוק ברוחניות שקרית. אתם מתנשאים בדיבורים ובתיאוריות, אומרים לבני אדם לעשות מעשים טובים, להיות אנשים טובים ולהתמקד בחיפוש האמת, אך בהתנהגותכם ובאופן שבו אתם ממלאים את חובתכם, מעולם לא חיפשתם את האמת, מעולם לא פעלתם בהתאם לעקרונות האמת, מעולם לא הבנתם למה מתייחסת האמת, מהו רצונו של אלוהים, ומה הרף שאלוהים מציב לאדם – מעולם לא התייחסתם לדבר מאלה ברצינות. כשאתם נתקלים בבעיות מסוימות, אתם פועלים לגמרי לפי רצונכם ומתעלמים מאלוהים. האם הפעולות החיצוניות והמצבים הפנימיים האלה פירושם שאתם יראים את אלוהים וסרים מרע? אם אין קשר בין אמונתם של בני האדם לבין עיסוקם בחיפוש האמת, גם אם הם יאמינו באלוהים שנים על גבי שנים, הם לא יהיו מסוגלים לירוא את אלוהים ולסור מרע באמת ובתמים. אם כן, באיזה נתיב יכולים בני אדם כאלה לצעוד? במה הם מצטיידים בחייהם? הם מצטיידים במילים ובתיאוריות, הלא כן? האין הם מתחמשים ומתכסים במילים ובתיאוריות לאורך חייהם, כדי לדמות לפרושים, לבני אדם שרק לכאורה משרתים את אלוהים? מהם כל המעשים האלה? הם רק פועלים מהשפה ולחוץ. הם מנופפים את דגל האמונה ומבצעים טקסים דתיים בניסיון להונות את אלוהים, על מנת להשיג את מטרתם – לזכות בברכות. הם לא עובדים את אלוהים כלל. בסופו של דבר, סופה של קבוצת בני אדם כזו יהיה כמו סופם של אנשי הכנסייה שלכאורה משרתים את אלוהים, ואשר לכאורה מאמינים באלוהים ומצייתים לו, הלא כן?

מתוך "רק אם תחיו בפני אלוהים בכל עת תוכלו לצעוד בנתיב הישועה" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'

בני אדם מסוימים נוטים למשוך תשומת לב. בנוכחות אחיהם ואחיותיותיהם, אנשים כאלה אומרים שהם מחויבים לאלוהים, אך מאחורי גבם, הם לא מנהיגים את האמת אלא עושים דברים שונים לחלוטין. האין הם פרושים דתיים? אדם שאוהב את אלוהים באמת ושהאמת ברשותו הוא כזה ששומר אמונים לאלוהים, אך לא מגלה זאת כלפי חוץ. הוא מוכן להנהיג את האמת על פי העניין שלפניו והוא לא מדבר או מתנהג בניגוד לתכתיב מצפונו. הוא מפגין חוכמה על פי העניין שלפניו והוא נאמן לעקרונותיו במעשיו, ללא קשר לנסיבות. אדם כזה משרת באמת. ישנם כאלה שמשלמים מס שפתיים לחובם לאלוהים. הם חיים את חייהם בהבעה דאוגה ובהעמדת פנים, ועוטים ארשת מעוררת רחמים. כמה מתועב! ואם תשאלו בני אדם כאלה: "באילו דרכים אתם מחויבים אלוהים? אנא אמרו לנו!" לא יהיו מילים בפיהם. אם אתם שומרים אמונים לאלוהים, אל תדברו על כך ברבים, אלא השתמשו בנוהג הממשי שלכם כדי להפגין את אהבתכם לאלוהים, והתפללו אליו בלב שלם. בני האדם שמשתמשים רק במילים כדי להתמודד עם אלוהים הם כולם צבועים! יש כאלה שמדברים על מחויבותם לאלוהים בכל תפילה, ומתחילים לבכות בכל פעם שהם מתפללים אפילו כשרוח הקודש לא מרגשת אותם. בני אדם כאלה נשלטים על-ידי טקסים ותפיסות דתיים. הם חיים את חייהם לפי הטקסים והתפיסות כאלה, באמונה מתמדת שמעשים כאלה מרצים את אלוהים ושאלוהים מעדיף דווקא אדיקות שטחית או דמעות נוגות. איזה טוב יכול לצמוח מבני אדם מגוחכים כאלה? על מנת להוכיח את ענוותם, חלקם נוקטים נועם מזויף כשהם מדברים עם הזולת. חלקם מתרפסים במכוון בפני הזולת, כמו שה נטול כוחות. האם כך מתנהגים אנשי המלכות? אדם השייך למלכות צריך להיות חיוני וחופשי, תם ופתוח, ישר וחביב – אדם שחי חיים של חירות. יש לו יושרה וכבוד, והוא יכול לשאת עדות בכל אשר יפנה. גם אלוהים וגם האדם אוהבים אותו. לבני האדם שמתחילים להאמין לראשונה יש יותר מדי נוהגים חיצוניים. עליהם לעבור תקופה של טיפול ושבירה. לא ניתן להבחין בין בני האדם שמאמינים באלוהים בלבם לבין בני אדם אחרים, אך פעולותיהם ומעשיהם ראויים לשבח. רק בני אדם כאלה ייחשבו כאלה שמביאים לידי ביטוי את דבר האל. אם אתם מטיפים את הבשורה מדי יום לבני האדם ומביאים אותם לידי ישועה, אך בסופו של דבר, אתם עדיין חיים בכללים ובדוקטרינות, אתם לא יכולים לתרום לכבודו של אלוהים. בני אדם כאלה הם דתיים וגם צבועים.

מתוך "האמונה באלוהים צריכה להתמקד במציאות ולא בטקסים דתיים" ב'הדבר מופיע בבשר'

במהלך היווכחותו של האדם, החיים תמיד משעממים ומלאים במרכיבים חד-גוניים של חיי הרוח, כגון תפילות מסוימות, אכילה ושתייה של דברי האל או אספות, ולכן בני האדם תמיד מרגישים שאמונה באלוהים לא מסבה כל הנאה. פעילויות רוחניות כאלה תמיד מתבצעות על בסיס הטבע האנושי המקורי שהשטן השחית. על אף שבני האדם יכולים לפעמים לקבל את הנאורות של רוח הקודש, חשיבתם, טבעם, אורח חייהם ומנהגיהם המקוריים עדיין מושרשים בהם, ולכן אופיים לא משתנה. הפעילויות הנוגעות לאמונות תפלות – שבהן בני האדם עדיין לוקחים חלק – הן מה שאלוהים שונא יותר מכול. עם זאת, בני אדם רבים בכל זאת לא מסוגלים להרפות מהן, במחשבה שאלוהים ציווה לקחת חלק בפעילויות האלה הנוגעות לאמונות תפלות, ולכן הם לא התנערו מהן לחלוטין עד היום. הדברים האלה הם ההכנות שצעירים עורכים לקראת ארוחות חתונה, נדוניות, מתנות בדמות כסף מזומן, סעודות חגיגיות, ודברים דומים שנחגגים בהם אירועים משמחים. אלה נוסחאות עתיקות שהתקבלו בירושה. כל הפעילויות חסרות המשמעות האלה הנוגעות לאמונות תפלות שמתבצעות בשם המתים וטקסי ההלוויה שלהם – אלוהים מתעב אותן אפילו עוד יותר. אלוהים אפילו מתעב את יום עבודת הקודש (כולל את השבת שנשמרת בעולם הדתי), והוא בז להקשרים החברתיים והאינטראקציות הארציות בין אדם לחברו ודוחה אותם. אפילו חג האביב וחג המולד, שכולם מכירים אותם, לא נובעים מצווים של אלוהים, ועל אחת כמה וכמה הצעצועים והקישוטים (שירים, עוגה לכבוד השנה החדשה, זיקוקים, פנסים, מתנות חג מולד, מסיבות חג מולד וטקס אכילת הלחם הקדוש) לכבוד החגים האלה – האין אלה אלילים בדעתם של בני האדם? בציעת הלחם ביום ראשון, היין והמצעים החגיגיים הם אלילים אפילו מובהקים יותר. כל החגים המסורתיים הפופולאריים בסין, כגון יום העלאת ראשי הדרקונים, חג סירות הדרקון, חג אמצע הסתיו, חג הלבה, ראש השנה הסינית, והחגים בעולם הדתי, כגון פסחא, יום הטבילה, חג המולד – כל החגים הבלתי מוצדקים האלה אורגנו והועברו מדור לדור מימי קדם ועד היום בידי בני אדם רבים, והם לגמרי לא תואמים את האנושות שאלוהים ברא. הדמיון העשיר והתפיסות היצירתיות של האנושות הן מה שאפשר למסורות האלה להגיע עד היום. נדמה שהן ללא דופי, אך למעשה הן תכסיסים של השטן נגד האנושות. ככל שהשטן צר יותר על מקום מסוים, וככל שהמקום יותר מיושן ונחשל, כך המנהגים הפאודליים של המקום חזקים יותר. אלה דברים שכובלים את בני האדם באופן הדוק, ולא משאירים להם שום מרחב תנועה. רבים מהחגים בעולם הדתי נראים מקוריים ונדמה שהם יוצרים גשר אל עבודתו של אלוהים, אך הם למעשה הקשרים הנסתרים שהשטן קושר בהם את בני האדם ומונע מהם להכיר את אלוהים – הם כולם תחבולות ערמומיות של השטן. למעשה, כשאלוהים משלים כל שלב בעבודתו, פירוש הדבר שהוא כבר השמיד את הכלים והסגנון של אותה עת מבלי להותיר להם זכר. עם זאת, "מאמינים אדוקים" ממשיכים לעבוד את האובייקטים המוחשיים והחומריים האלה. בינתיים, מעבירים את מה שיש לאלוהים לפינה נידחת בדעתם ולא חושבים עליו יותר. נדמה שהם מלאים באהבה לאלוהים, אך בעצם, הם סילקו אותו מביתם לפני זמן רב והציבו את השטן על השולחן כדי לעבוד אותו. דיוקנאות של ישוע, של הצליבה, של מריה, של הטבילה של ישוע ושל הסעודה האחרונה – בני האדם מוקירים אותם כאילו היו אלוהים שבשמיים, תוך שהם זועקים שוב ושוב "אלוהים האב". האין זו בדיחה גדולה? ...

הדרך הטובה ביותר לשינוי הטבע האנושי הוא לשחזר את החלקים העמוקים ביותר בלבם של בני האדם שהורעלו קשות, ולאפשר לבני האדם להתחיל לשנות את החשיבה והמוסר שלהם. ראשית, בני האדם צריכים להבין שכל הטקסים הדתיים, הפעילויות הדתיות, המועדים לאורך השנים והחודשים, והחגים האלה – הם שנואים על אלוהים. עליהם להשתחרר מכבלי החשיבה הפאודלית ולבער כל זכר לנטייה העמוקה שלהם לאמונות תפלות. כל הדברים האלה כלולים בהיווכחות של האנושות.

מתוך "עבודה והיווכחות (3)" ב'הדבר מופיע בבשר'

 

קטעים לעיון מתוך דרשות ושיתוף:

חיים רוחניים הולמים כוללים תפילה הולמת, אכילה ושתייה של דבר האל, שיתוף בנושא האמת, מילוי חובתו של האדם ושירת מזמורי הלל. הנהגים האלה מועילים מאוד להיווכחותם של בני האדם באמת ולהובלה לשינוי בטבעם. לעומת זאת, טקסים דתיים הם פעולה אוטומטית חסרת רגש, שבה האדם לא מתכוון לדבריו; בטקסים דתיים, בני האדם עושים עבודה קלוקלת, יוצאים ידי חובה ומגלים צביעות. כל אלה הן שיטות שטחיות לשטות באלוהים. ביצוע טקסים דתיים מנותק מהמציאות ואין בו שמץ של מציאות – מדובר בביטוי מילים כבמעין הצגה, וזה אקט חסר כל השפעה. חיים רוחניים הולמים מבוססים כולם על מציאות. הם נובעים משילוב של מציאות, ויתרה מכך, זו כנות שבאה מהלב, ולכן היא אפקטיבית, ואלוהים מקבל אותה בשמחה. קחו לדוגמה את התפילה ההולמת: היא נובעת מהקשיים הממשיים של האדם ומצרכיו בחיים. היא מייצגת את העדיפויות הדחופות שבהווייתו הפנימית, ולכן היא זוכה בעבודתה של רוח הקדוש. לעומת זאת, תפילה בהקשר של טקסים דתיים מפרה את העיקרון הזה. אדם יכול לבטא כבדרך אגב כמה שורות של תפילה בכל זמן או בכל מקום מבלי להתכוון אליהן, בזמן שבלבו הוא חש משועמם וחסר מוטיבציה. איך ייתכן שהוא יקבל את עבודתה של רוח הקודש? אפשר להבין בבירור שהוא לא רוצה להתפלל, אך הוא מכריח את עצמו לעשות זאת – זה דבר שמפר את העיקרון. בנסיבות רגילות, אדם לא יכול להתפלל ללא-הרף. כשהוא לא מתפלל, הוא יכול לאכול ולשתות את דבר האל ולשתף בנושא האמת. הסיבה לכך היא שחיים רוחניים הם דבר שלא ניתן להסדיר, אלא דבר שמבוסס על מצבו של האדם ועל צרכיו בפועל. זו הדרך היחידה להשיג תוצאות טובות. חיים רוחניים אמיתיים הם הולמים והם מתקיימים כשדברים קורים באופן טבעי. הם לא מבוססים בשום אופן על ציות לכללים וביצוע טקסים. טקסים דתיים מבוססים כולם על כללים, והם תרמית מעשה-ידי-אדם. הם לא כוללים חיפוש אמיתי. זו הסיבה שאלוהים קורא להם צבועים. חיים רוחניים הולמים נובעים מהשפעת עבודתו של אלוהים, והם מיזוג בין עבודה של רוח הקודש ופעולה שיזמו בני אנוש. על אף שאין כללים או טקסים בחיים רוחניים כאלה, הם באמת משיגים תוצאות מועילות וברורות. רק כשאתם עוברים מטקסים דתיים לחיים רוחניים, אתם עולים על דרך הישר באמונתכם באלוהים.

משיתופיהם של בכירים

פוסט בנושא דומה