האל הכול יכול אומר, "לפני סיום תוכנית הניהול שלו בת 6,000 השנים – לפני שהוא חושף את סופה של כל קטגוריית אדם – עבודתו של אלוהים על פני האדמה נעשית למען הישועה, על מנת להשלים לחלוטין את בני האדם שאוהבים אותו ולגרום להם להישמע לריבונותו. בלי קשר לאופן שבו אלוהים מושיע את בני האדם, הכול נעשה על ידי כך שהוא גורם להם להתנתק מהאופי השטני הישן שלהם. כלומר הוא מושיע אותם על ידי כך שהוא גורם להם לחפש את החיים. אם הם לא יחפשו את החיים, לא תהיה להם כל דרך לקבל את הישועה של אלוהים. ...בעבר, שיטת הישועה שלו הייתה הפגנה של שפע אהבה וחמלה, כך שהוא נתן את כל כולו לשטן בתמורה לאנושות כולה. המצב הנוכחי שונה לחלוטין מהעבר: כיום, הישועה שלכם מתרחשת באחרית הימים, במהלך המיון של כל בני האדם לפי סוגם. אמצעי הישועה שלכם הוא לא אהבה או חמלה, אלא ייסורים ומשפט שנועדו כדי שהאדם יזכה בישועה מעמיקה יותר. לפיכך, כל מה שאתם מקבלים הוא ייסורים, משפט ומכות חסרות רחמים, אך דעו לכם שהמכות האכזריות האלה אינן ענישה כלל ועיקר; דעו לכם שבלי קשר לחומרת דבריי, מה שפוקד אתכם אינו אלא מילים ספורות שנראות לכם אכזריות לגמרי; ודעו לכם שבלי קשר לכעסי הרב, מה שפוקד אתכם הוא עדיין דברי חינוך, ושאני לא מתכוון לפגוע בכם או להמית אתכם. האין כל אלה עובדות? דעו לכם שכיום, גם המשפט הצודק וגם הזיכוך והייסורים האכזריים נועדו כולם למען הישועה. בלי קשר לשאלה אם מתקיים היום המיון של כל בני האדם על פי סוגם או אם מתקיימת היום החשיפה של קטגוריות האדם, כל אמירותיו ועבודתו של האדם נועדו כדי להושיע את בני האדם שבאמת אוהבים את אלוהים. משפט צודק נועד לטהר את האדם; זיכוך אכזרי נועד לנקות את האדם; דברים מחמירים או ייסורים נועדו כולם לטהר את האדם ולמען הישועה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עליכם להניח בצד את ברכות המעמד ולהבין את רצונו של אלוהים בנוגע לישועת האדם). תודות לאל! אני מבקשת לשתף בניסיון שלי בנוגע לפסקה הזאת.

בשנה שעברה הכנסייה התכוננה לצלם סרט, ואחים ואחיות המליצו שאקבל על עצמי את תפקיד הבמאית. השקעתי בלימודים, למדתי איך עושים סרטים, ולאט-לאט רכשתי לי את הכישורים. אני זוכרת שבתחילה הייתי מתוחה קצת, אבל התפללתי כל הזמן לאלוהים, ובהדרגה נרגעתי, והצלחתי להיכנס לעניינים. ואז, אחים ואחיות אימצו שוב ושוב את הרעיונות שלי. אחרי שראו את הסרט שביימתי, הם העריכו אותו מאוד. והמנהיגה אמרה שנועדתי להיות במאית. כל כך שמחתי לשמוע זאת וחשבתי לעצמי: "עם עוד קצת אימון, איעשה טובה יותר, אין לי ספק". מאז ואילך, כשעבדתי עם אחים ואחיות, הייתי צנועה פחות מאשר בעבר, דיברתי בביטחון והחזקתי את הראש מורם. רציתי גם שהמילה האחרונה בכל עניין תהיה שלי ולא חשבתי על אנשים אחרים. כשמישהו פקפק ברעיון שלי או הציע הצעה אחרת, לא ויתרתי, הייתי קצרת רוח והתנשאתי עליהם. הרגשתי שאני עולה עליהם בכל מובן, שהם פשוט צריכים לעשות מה שאני אומרת ולא לעורר מהומה שכזאת. וחשבתי שהם מעלים דברים קטנוניים ממש שאפילו לא ראויים לדיון. לכן תמיד שאלתי, "השאלה הזאת עקרונית?" כדי להשתיק אותם. באחת הפעמים, האחות ג'אנג, הגיבורה הראשית, ביקשה שאראה את התלבושות שבחרה. חשבתי, "איך יש לך טעם איום כל כך?" הכרחתי אותה לבחור תלבושות חדשות. ביטלתי רבות מהתלבושות שהיא בחרה. שלט בי הרעיון שאני הבמאית, לכן התחושה שלי נכונה, והם צריכים להקשיב לי. לבסוף, אחיי ואחיותיי התחילו להרגיש שאני כופה עליהם את דעתי ולא רצו להציע עוד. האמת היא שהרגשתי רע כשראיתי את זה, אבל אז חשבתי, אני רק דואגת לעבודה שלנו, ואסור לי לטעות יותר מדי. לכן לא הקדשתי לזה מחשבה רבה. במהלך התקופה הזאת, המנהיגה שלי שיתפה וחשפה אותי, אמרה שאני יהירה מדי ואוהבת לשלוט באנשים, והזהירה אותי לא להסתכל על אחרים, אלא להתבונן פנימה ולנהוג על פי האמת כדי לפתור את הבעיות שלי. אבל באותה עת לא הבנתי את האופי שלי. הרגשתי שאני אחראית מאוד בעבודתי. פשוט המשכתי לחיות במצב המרדני והעקשני הזה, וכבר לא הצלחתי לעבוד היטב עם אחים ועם אחיות. במשך הזמן, המשיכו לצוץ בעבודתנו בעיות שעיכבו את ההתקדמות שלנו.

יום אחד שמעתי שראש צוות שהכרתי פוטר מפני שביהירותו עיכב את העבודה, לא היה מסוגל לקבל את האמת וכפה את דעתו על אחים ואחיות. הידיעה הזאת עוררה בי קצת פחד. ידעתי שהתנהגתי בדיוק כמו ראש הצוות הזה. הרגשתי שאלוהים מזהיר אותי, לכן החלטתי שאני לא יכולה להמשיך להטיל מרות בצורה כזאת. להפך, אני צריכה לשלוט בעצמי, לדבר ביתר חביבות, ולעשות כמיטב יכולתי לתקשר ולדון בעבודה עם אחרים. אבל עדיין לא הייתה לי כל הבנה בנוגע לאופי שלי, לכן לא חיפשתי את האמת כדי לתקן אותו.

אחרי זמן מה, היות שההתקדמות בצוות שלנו הייתה איטית כל כך, המנהיגה ארגנה שהאחות ליאו תעבוד איתי. בהתחלה התקשיתי לקבל את זה. חשבתי שהמנהיגה ודאי מפקפקת ביכולת שלי, אבל היות שזה כבר נעשה, בלעתי את הצפרדע באי רצון. מאותו רגע ואילך, בשיחות עבודה, ראיתי שהמנהיגה תמיד מבקשת את עצתה של האחות ליאו. הרגשתי אי נוחות גוברת ושדעתה של המנהיגה לא נוחה ממני. התחלתי לכעוס עליה. אבל יתרה מזו, דחיתי את האחות ליאו. לא הייתי מסוגלת לקבל אותה. בכל פעם ששוחחנו על העבודה שלנו, פשוט ישבתי והזעפתי פנים בשקט. באחת הפעמים, היא מצאה כמה בעיות בעבודת הצוות והציעה כמה הצעות, שמצאו חן בעיני כל האחים והאחיות שלנו, אבל אני התנגדתי. סירבתי להאזין להצעות שלה. כשכולם שאלו לדעתי, כבשתי את הכעס ואמרתי: "לא משנה". ואז המנהיגה טיפלה בי. היא אמרה שאני לא מקיימת כהלכה את העבודה של בית האל. האמת היא שהרגשתי רע וידעתי שלא משנה מה, אני לא יכולה להוציא את התסכול שלי בעבודה של בית האל. אבל באמת לא הייתי מסוגלת לבלוע את זה. חשבתי, "אם רק תקשיבי לאחות ליאו כל הזמן, אז על מה יש לדבר?" חשבתי שאני צודקת בכל דבר, לכן בשיחות העבודה הבאות עמדתי על הדעות שלי ולא הסכמתי עם האחות ליאו אפילו כשההצעות שלה היו הגיוניות. חשבתי שהיא מתרברבת. פעם אחת היא המליצה על שחקן מסוים ואני העליתי כל מיני בעיות בקשר לשחקן והפלתי את ההצעה שלה. פשוט לא הייתי מוכנה להקשיב לה. רציתי להיות אחראית על כל העבודה. בסופו של דבר האחות ליאו הרגישה שאני מגבילה אותה ולא הציעה עוד הצעות. במהלך הזמן הזה, כיוון שטבע חיי היה יהיר וצדקני ולא חיפשתי את האמת, רוחי הלכה ושקעה באפלה. הייתי מדוכאת בכל יום ויום, והיה נדמה שאלוהים מסתיר את עצמו ממני. לא היה לי מה לומר לאלוהים בתפילה, ודברי האל לא שקעו פנימה כשקראתי אותם. המוח שלי היה אטום ואני הייתי אדישה לחובתי. לא הייתי מסוגלת לראות את הבעיות שלי. חייתי במצב של חרדה והרגשתי כל הזמן שמשהו עומד לקרות.

כעבור כמה ימים, המנהיגה באה לקיים איתנו מפגש. היא חשפה את טבעי ואמרה שאני יהירה מדי, שאני אוטוקרטית ושרירותית בתפקידי, ושפגעתי באופן ממשי בעבודה שלנו. היא שלחה אותי הביתה לתפילות ולהתבוננות פנימית רציניות. הזדעזעתי לשמוע את זה, אבל התפללתי לאלוהים במלוא הרצינות ואמרתי, "אלוהים, לא משנה מה המצב שנתקלתי בו, אני מאמינה שהכול הוא מעשה ידיך ואני מוכנה להתמסר". לא ישנתי בכלל באותו לילה. חשבתי על זה שהייתי במאית כבר הרבה מאוד זמן, אבל שמחר אצטרך לעזוב. לא יכולתי להרפות מזה והייתי מדוכדכת מאוד. לא הצלחתי לעצור את הדמעות. רציתי לנצל את ההזדמנות הזאת לעבוד על התפילות שלי ולהתבונן בעצמי, כדי שאצליח לקום מהמקום שבו כשלתי. אבל כשהייתי בבית לא הצלחתי להתמקד בדברי האל והיה לי קשה מאוד. יכולתי רק לבוא לפני האל ולקרוא לו שוב ושוב. אמרתי, "אלוהים, כואב לי כל כך. בבקשה, תעזור לי ותגן על לבי כדי שאבין מהו רצונך במצב הזה, ואכיר את עצמי". בזכות תפילה מתמדת לאלוהים הצלחתי לבסוף להרגיש קצת שלווה.

כמה אחים ואחיות באו לבדוק מה שלומי למחרת, כדי לשתף וכדי לעזור לי, והם ציינו כמה מהבעיות שלי. אני זוכרת שאחות אחת אמרה, "הפכת יהירה לאחר שהשגת תוצאות במסגרת תפקידך ואת רוצה שתהיה לך המילה האחרונה בכל דבר. את ממש שתלטנית ואי אפשר לעבוד איתך". אח אחד אמר, "בשיחות העבודה, כולנו רגועים כשאת לא שם, אבל ברגע שאת מופיעה, כולנו נלחצים, חוששים שתבטלי את המחשבות ואת הרעיונות שלנו". כל מילה שיצאה מהפה שלהם הייתה כמו סכין בלב. התביישתי לעמוד בפניהם והרגשתי נורא כל כך. בכל החיים שלי, מעולם לא הרגשתי כישלון כזה כאדם. זה החריף עד כדי כך שהאחים והאחיות לא העזו לפנות אליי ופחדו כשראו אותי. חשבתי, "האם אני עדיין אדם נורמלי? איך יכולתי להיות חסרת רגישות כזאת?" לא ידעתי שהאופי היהיר שלי מסוגל להגביל אחרים ולהזיק להם כל כך. כבר ידעתי שאני יהירה, והמנהיגה קיימה איתי שיתוף לעתים קרובות, אבל לא חשבתי על זה יותר מדי. להיפך, חשבתי שהיהירות שלי נובעת מהיותי בעלת איכות גבוהה יותר. מי לא יהיה יהיר, אם הוא מחונן ואיכותי כל כך? בגלל זה מעולם לא חיפשתי את האמת כדי לשנות את זה. אבל בעזרתם ובשיתופם של אחים ואחיות מצאתי לבסוף שלווה בלב ויכולתי להשקיט את עצמי ולהרהר בהתנהגות שלי.

בעת שהתבוננתי פנימה, קראתי שתי פסקאות מדברי האל, ואני מבקשת לחלוק אותן עכשיו. אלוהים אומר, "אם האמת באמת תשרה בכם, הנתיב שבו תצעדו יהיה באופן טבעי הנתיב הנכון. ללא האמת, קל לעשות מעשים רעים, ואתם תעשו זאת בעל כורחכם. לדוגמה, אם קיימות בך יהירות וגאוותנות, לא תוכל שלא להתריס נגד אלוהים. בהכרח תתריס נגדו. לא תעשה זאת בכוונה תחילה, אלא בגלל שתהיה בשליטת אופייך היהיר והגאוותן. יהירותך וגאוותנותך יגרמו לך להתנשא על אלוהים, לחשוב כי הוא חסר חשיבות, לרומם את עצמך, להעמיד את עצמך כל הזמן לתצוגה ולבסוף, לתפוס את מקומו של אלוהים ולשאת עדות לעצמך. בסוף תתייחס לרעיונות שלך, לחשיבה שלך ולתפיסות שלך כאמיתות שיש לסגוד להן. ראה כמה רוע נעשה על ידי בני אדם הנשלטים על ידי אופיים היהיר והגאוותן!" ("רק אם האדם יעסוק בחיפוש האמת, הוא יוכל להשיג שינויים בטבעו" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). "יהירות היא שורש טבעו המושחת של האדם. ככל שבני אדם יהירים יותר, כך חזקה נטייתם להתנגד לאלוהים. עד כמה בעיה זו חמורה? בני אדם בעלי טבע יהיר לא רק מתייחסים לכל האחרים כאל נחותים מהם, אלא, גרוע מכול, הם אפילו מתנשאים כלפי אלוהים. למרות שמבחינה חיצונית נראה שאנשים מסוימים מאמינים באלוהים ודבקים בו, הם כלל אינם מתייחסים אליו כאל אלוהים. הם תמיד חשים שהאמת מצויה בחזקתם ויש להם דעה טובה ביותר על עצמם. אלה המהות והשורש של הטבע היהיר, ומקורם בשטן. לכן, יש לפתור את בעיית היהירות. ההרגשה שאתה טוב יותר מאחרים היא עניין שולי. העניין הקריטי הוא שטבעו היהיר של האדם מונע ממנו להישמע לאלוהים, לשלטונו ולהסדריו. אדם כזה חש תמיד רצון להתחרות באלוהים על שליטה באחרים. אדם מהסוג הזה אינו ירא את אלוהים ולו במעט, ועל אחת כמה וכמה אינו אוהב את אלוהים או נשמע לו" (שיתוף האל). מתוך דברי האל הבנתי שהיהירות והגאוותנות שלי גרמו לי למרוד באל ולהתנגד לו. מאז שמלאתי את חובתי כבמאית, כשהצלחתי, חשבתי שזה בזכות העבודה הקשה שלי, שאני טובה מאחרים. התחלתי להתעלם מאחרים, ולהיאחז בעקשנות בעצמי, מתוך רצון שבכל דבר המילה האחרונה תהיה שלי. כשלא השגתי תוצאות בחובה שמלאתי, לא העליתי בדעתי שאולי הבעיה היא אצלי, אלא התמקדתי באחים ובאחיות שלי. טיפלתי באחרים בגאוותנות והרציתי להם. התנשאתי על כולם מתוך יהירות וגאוותנות. לא ראיתי את החוזקות של איש, וחשבתי שהרעיונות שלי הם הטובים ביותר. ביטלתי את ההצעות של כולם כל הזמן, והייתי שתלטנית. לא השכלתי להתבונן בעצמי בגלל היהירות והגאוותנות שלי, ואפילו אחרי שגזמו אותי וטיפלו בי פעמים רבות, לא קיבלתי את הדברים ולא התבוננתי פנימה. לב המחפשת נעדר מתוכי לחלוטין. כשההתקדמות בעבודה הואטה, והתברר שאני לא מצליחה להשתלט עליה, עדיין לא רציתי לעבוד עם אחרים או לאפשר להם להתערב במשימות שלי. הרגשתי שזה יערער את הסמכות שלי ויאיים על המוניטין ועל המעמד שלי. רציתי להיות בשליטה מוחלטת, ורציתי לומר את המילה האחרונה. האם לא הלכתי בנתיב ההתנגדות לאלוהים? כשהאחות ליאו קצרה הצלחה במילוי חובתה ואיימה על מעמדי, ידעתי היטב שהיא צודקת ושמה שהיא הציעה יועיל לעבודת בית האל, אבל לא קיבלתי את זה. במקום זה התנהגתי בקטנוניות, וכשראיתי את אחינו ואת אחיותינו מסכימים איתה, פשוט לא עמדתי בזה, והוצאתי את התסכול בעבודת הכנסייה. הייתי מוכנה שעבודת בית האל תסבול כדי להגן על המוניטין ועל המעמד שלי. היכן הייתה יראתי מאלוהים? היכן היו המצפון וההיגיון שלי? ראיתי שחייתי על פי הטבע השטני היהיר והגאוותני שלי, ושכפיתי את המחשבות והדעות שלי על אחים ואחיות כאילו היו האמת, ובכך אילצתי אנשים לשמוע לי בכל דבר. האם לא היה בזה רצון להיות שווה לאלוהים ורצון לשלוט באחרים? לבסוף הבנתי שאני במצב מסוכן. נראה כאילו אני ממלאת את חובתי בכל יום, שאני נלהבת להשקיע למען האל, אבל חשפתי טבע שטני בכל יום ויום. כל הפעולות שלי היו מנוגדות לאמת והפרעתי לעבודת הכנסייה. עשיתי רע, התנגדתי לאלוהים, ופגעתי בטבעו! תהיתי איך הגעתי למקום הזה. היה זה בגלל האופי היהיר והנוקשה שלי. מעולם לא קיבלתי את האמת, לכן העליתי עליי את חמתו של האל. ראיתי שהשטן השחית אותי עד כדי כך שחסרתי לגמרי את מציאות האמת. ניתנה לי אפשרות למלא חובה חשובה כזאת כי אלוהים רומם אותי, והצלחה במילוי חובתי הייתה תלויה לחלוטין בעבודתה של רוח הקודש, כלל וכלל לא בגלל יכולת משלי. ראיתי שכאשר הסתמכתי על האופי היהיר שלי, רוח הקודש הפסיקה לפעול, ואני לא הבנתי דבר ולא פתרתי דבר. אבל למרות זאת, עדיין הרגשתי שאני בסדר. הייתי יהירה מעבר לכל היגיון, ללא שביב של מודעות עצמית. רק אז התחלתי לחוש גועל ושנאה כלפי האופי היהיר שלי.

מאוחר יותר קראתי את דברי האל האלה: "כולכם חיים בארץ של חטא והפקרות וכולכם בני אדם מופקרים וחוטאים. כיום, לא זו בלבד שאתם יכולים לראות את אלוהים, אלא חשוב מכך, קיבלתם ייסורים ומשפט, וזכיתם בישועה עמוקה באמת, כלומר קיבלתם את אהבתו הגדולה ביותר של אלוהים. אלוהים מפגין אהבת אמת כלפיכם בכל מעשיו. אין לו כל כוונה רעה. הוא שופט אתכם בגלל חטאיכם, כדי שתבחנו את עצמכם ותקבלו את הישועה האדירה הזו. כל זה נעשה כדי להשלים את האדם. מראשית ועד קץ, אלוהים עשה את המרב כדי להושיע את האדם, ואין לו כל רצון להשמיד לחלוטין את בני האדם שהוא ברא במו ידיו. כיום, הוא בא אל ביניכם כדי לעבוד. האין זו ישועה רבה אף יותר? אילו הוא שנא אתכם, האם הוא בכל זאת היה עושה עבודה בהיקף כזה כדי להנחות אתכם באופן אישי? למה לו לסבול כך? אלוהים אינו שונא אתכם ואין לו כל כוונה רעה כלפיכם. עליכם לדעת שאהבתו של אלוהים היא האהבה האמיתית ביותר. רק בשל מרדנותם של בני האדם, עליו להושיע אותם באמצעות משפט. אחרת, לא היה זה אפשרי להושיע אותם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, האמת הפנימית של עבודת הכיבוש (4)). קראתי את דברי האל שוב ושוב. אפפה אותי חמימות והתרגשתי כל כך. ראיתי שבחשיפה הזאת, אלוהים לא גינה או סילק אותי, והוא לא הקשה עליי בכוונה. הוא עשה את זה למען ישועתי. יש לי אופי יהיר ונוקשה, ואלוהים ידע למה אני זקוקה. כיוון שאיבדתי את החובה שמלאתי ואחים ואחיות גזמו אותי וטיפלו בי, למדתי להכיר את האופי היהיר שלי ויכולתי להרהר בנתיב שהלכתי בו, ולהביע חרטה אמיתית כלפי אלוהים, כדי שלא אמרוד נגדו ולא אתנגד לו עוד. על אף שחוויתי כאב ורגשות שליליים בתהליך הזה, ללא שיפוט וייסור כאלה, הלב הרדום שלי לא היה מתעורר. לא הייתי מהרהרת בהתנהגות שלי ולא הייתי לומדת להכיר את טבעו הצודק של האל. לא הייתי יכולה להביע חרטה אמיתית בפני האל. אלא רק הייתי ממשיכה להתחרות איתו ולהתנגד לו. ובסופו של דבר, לפגוע בטבעו ולהיענש. לבסוף חוויתי בעצמי שהשיפוט והגילוי של דברי האל היו ההגנה שלו עליי והאהבה האמיתית ביותר. הייתי אסירת תודה כל כך לאלוהים כשהבנתי את זה, והרגשתי שבעתיד עליי לחפש את האמת ברצינות, כדי שאוכל להשליך מעליי את הטבע המושחת שלי וליישם במהרה את צלם האנוש שלי.

אחרי זה המשכתי להתפלל ולחפש. תהיתי איך אוכל להפסיק לחיות על פי טבעי היהיר ולהתנגד לאלוהים. בעת חיפושיי קראתי את דברי האל האלה: "אופי יהיר הופך אותך לעקשן. כאשר יש לבני אדם טבע עקשני כזה, האין הם נוטים לפעול בשרירותיות ובפזיזות? כיצד, אם כן, תפתור את השרירותיות והפזיזות שלך? כאשר יש לך רעיון, אתה מספר אותו לאחרים ואומר מה אתה חושב ומאמין באשר לעניין זה, ואז אתה מתַקשר עם כולם בנושא. תחילה, אתה יכול להטיל אור על ההשקפה שלך ולחפש את האמת. זה הצעד הראשון שאתה מיישם בפועל על מנת להתגבר על הנטייה הזו להיות שרירותי ופזיז. הצעד השני מתרחש כאשר אנשים אחרים משמיעים דעות מנוגדות – איזה נוהג אתה מיישם על מנת לא להיות שרירותי ופזיז? תחילה, עליך לנקוט בגישה של ענווה, לשים בצד את מה שאתה מאמין שהוא הדבר הנכון ולאפשר לכולם לשתף. גם אם אתה מאמין שדרכך היא הנכונה, אינך צריך להמשיך להתעקש עליה. זהו, קודם כול, סוג של שיפור. הדבר מעיד על גישה של חיפוש האמת, של התכחשות עצמית ושל סיפוק רצונו של אלוהים. ברגע שאתה ניחן בגישה זו, בה בשעה שאינך דבק בדעה שלך, אתה מתפלל. מכיוון שאינך יודע להבחין בין טוב לרע, אתה מאפשר לאלוהים לחשוף בפניך ולומר לך מהו הדבר הטוב ביותר והמתאים ביותר שיש לעשותו. כשכולם מצטרפים לשיתוף, רוח הקודש מביאה לכולכם נאורות" (שיתוף האל). מצאתי בדברי האל דרך לפיה אוכל לנהוג. אם אני לא רוצה לחיות ביהירות או להיות שרירותית בעת מילוי חובתי, אני צריכה שיהיה לי לב מחפש אמת וירא אל, אני חייבת לשתף פעולה עם אחים ואחיות, ובשעה של חילוקי דעות, אני חייבת להיות מסוגלת להתכחש לעצמי ולהניח את האגו בצד, להתפלל לאלוהים ולבקש את האמת. רק עם הלך הרוח הזה אזכה ביתר קלות להארה מרוח הקודש, ולעולם לא ארחיק לכת עד כדי מרידה באל והתנגדות לו וגרימת נזק לעבודת בית האל, בשל אחיזה ברעיונות שלי. כשהבנתי את כל זה הרגשתי כאילו אור זורח בלב שלי. התפללתי כך: "אלוהים, אני מבקשת שמעתה ואילך אעבוד בהרמוניה עם אחים ואחיות כדי שנוכל לחפש את האמת יחד ולמלא את חובתנו בהתאם לעקרונות".

זמן קצר אחרי זה התבקשתי לכתוב כמה שורות של קליגרפיה לחובה שמלאתי. כששמעתי את זה, חשבתי, "כמה סימניות בקליגרפיה זה כלום. למדתי קליגרפיה, לכן אעשה את זה בביטחון". כתבתי כמה גרסאות, ואחרי שהאחות ליאו הביטה בהן, היא אמרה, "זה נראה לא רע." שוב הרגשתי התנגדות כלפיה וחשבתי, "את אומרת את זה באי רצון. האמנם הקליגרפיה שלי גרועה כל כך? למדתי את זה, זה משהו שאני טובה בו. אני לא מבינה בזה יותר ממך? אני רואה שאין לך עין לדברים כאלה, ואת קטנונית בכוונה". אבל בזמן שהמחשבות האלה רצו לי בראש, הבנתי פתאום שאני טועה. האם זה לא חושף שוב אופי יהיר? לא בזבזתי זמן ופניתי לאל בתפילה: "הו אלוהים, אני רוצה שתהיה לי גישה מחפשת וצייתנית, להניח את עצמי בצד, ולהקדיש את כל כולי לחובתי". כתבתי גרסה אחרת בהלך הרוח הזה, וכשהאחות ליאו ראתה אותה, היא הציעה עוד דברים, ושאלה אם אוכל לכתוב מסודר יותר. דווקא כמה אחים ואחיות אמרו שזה נראה ממש בסדר. בהתבסס על ההתנהגות שלי בעבר, כשחשבתי שאני צודקת ואנשים אחרים הסכימו איתי, לא היה מה להוסיף, והייתי מתעקשת עוד יותר. אבל לא כך חשבתי בפעם הזאת. חשבתי, "האחים והאחיות מעלים נקודות מבט שונות, מאחר שהם חושבים על החובה שלנו. איש אינו עושה את זה כדי להקשות על מישהו. והרעיונות שלי לא בהכרח נכונים. בסופו של דבר, עלינו להחליט מה ישיג את התוצאות הטובות ביותר בחובתנו". עם המחשבה הזאת בראש, נקטתי יוזמה ואמרתי: "מה דעתכם שאכתוב גרסה נוספת, ואתם תחליטו איזו הטובה ביותר. קחו את זו שתעדיפו". כשכתבתי בהלך רוח כזה, הייתי רגועה ושלווה מאוד, ואפילו לא חשבתי על הפגיעה בכבודי. אחרי שסיימתי, ביקשתי מהם עוד משוב, והאחים והאחיות הציעו עוד הצעות. כולן היו תקפות. מה שהרגשתי אז הוא שיש לי חסרונות רבים ושלאחים ולאחיות יש חוזקות שלי אין. רבים מהרעיונות וההצעות שלהם פיצו על החולשות שלי. לכן בעזרת כולם, כיוון שהשלמנו זה את זה, הצלחנו יותר במילוי חובתנו, בסופו של דבר. אחרי שעבדתי במשך זמן מה בצורה הזאת עם אחים ואחיות התחלתי להרגיש שלווה וקרובה הרבה יותר לכל השאר. גם לא הייתי חצופה ומתנשאת כמו בעבר, ולא הייתי קשה כשאנשים התקרבו אליי. גיליתי גם שלא כל כך קשה לקבל הצעות של אחים ואחיות, והצלחתי לקחת את מה שהם אמרו לי על הפגמים שלי בדרך הנכונה. קרו כמה דברים שלא אהבתי, וגיליתי יהירות מסוימת, אבל בזכות תזכורות מאחים ואחיות הצלחתי לבוא מיד לפני האל. הייתי מוכנה לשים את עצמי בצד, לחפש את האמת ולמלא את חובתי בהתאם לעקרונות. אחרי שעברתי את כל זה, מה שבאמת חוויתי מהלב היה תחושה של אושר אמיתי. ראיתי שאני יכולה סוף-סוף ליישם כמה מדברי האל, דבר שהיה קשה לי כל כך לעשות בעבר. היה קשה כל כך לשים את עצמי בצד ולקבל הצעות של אחרים, אבל עכשיו אני יכולה ליישם קצת מדברי האל. אני יכולה סוף-סוף לממש מעט צלם אנוש. אני חצופה פחות מבעבר. אני לא נתעבת בעיני אלוהים, ואני לא כופה את דעותיי כמו בעבר. בכל פעם שאני חושבת על כל זה, אני אסירת תודה כל כך לאלוהים. לולא הטיפול והגיזום של אלוהים, ללא השיפוט שלו וגילויי הדברים שאמר, אין לי מושג עד כמה יהירה ומושחתת הייתי היום. טיפת ההבנה והשינוי שהשגתי היום, נזקפת כולה לשיפוט ולייסור שבדברי האל.