באופן בלתי נתפס, עבודתו של הבורא בבריאת כל הדברים נמשכה חמישה ימים, ומייד לאחר מכן קידם הבורא בברכה את היום הששי לבריאת כל הדברים על ידו. היום הזה היה עוד התחלה חדשה ועוד יום יוצא מן הכלל. מה היתה אפוא תכניתו של הבורא ערב היום החדש הזה? אילו ברואים חדשים ייצור ויברא? האזינו, זהו קולו של הבורא...

"וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב" (בראשית א' 24-25). אילו יצורים חיים נכללים כאן? בכתבי הקודש נאמר: בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה. כלומר, ביום הזה לא זו בלבד שהיו כל מיני יצורים חיים על פני האדמה, אלא הם אף סווגו על פי מינם, ובדומה לנאמר לעיל, "וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב".

כמו בחמשת הימים הקודמים, באותה הנימה, גם ביום הששי ציווה הבורא על לידת היצורים החיים שבהם חפץ, וכי יופיעו על פני האדמה, כל אחד על פי מינו. כשהבורא מפעיל את סמכותו, דבר מדבריו אינו נאמר לשווא, וכך ביום הששי, הופיע כל אחד מהיצורים החיים שהוא התכוון לברוא, בשעה שנקבעה. בשעה שהבורא אמר, "תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ", הארץ נמלאה מייד חיים, ועל פני האדמה הופיעה לפתע נשימתם של כל מיני יצורים חיים... במרחבי העשב הירוקים הופיעו בזו אחר זו פרות חסונות, כשהן מניעות את זנבותיהן מצד לצד, כבשים פועות התקבצו לעדרים וסוסים צוהלים החלו לדהור... בן-רגע, מרחבי העשב העצומים והשקטים התפקעו מרוב חיים... הופעתן של חיות משק שונות אלה היתה מראה יפהפה על פני ערבות העשב השלוות, והוא הביא עמו חיוניות ללא גבולות... הן יהיו בנות הלוויה של ערבות העשב ושליטות ערבות העשב, שכל אחת מהן תלויה באופן הדדי באחרת; כך הן גם יהיו לשומרות האדמות האלה, שיהיו בית הגידול הקבוע שלהן ושיספקו להן את כל צורכיהן, מקור של הזנה נצחית לשם קיומן...

באותו היום שבו נוצרו חיות משק שונות אלה על פי דברי הבורא, הופיע גם שפע של חרקים, בזה אחר זה. אף שהיו הקטנים שבכל היצורים החיים, כוח חייהם היה בכל זאת בריאתו הפלאית של הבורא, והם לא הגיעו מאוחר מדי... אחדים נופפו בכנפיהם הקטנות ואילו אחרים זחלו באיטיות; אחדים קפצו ודילגו, אחרים התנודדו; אחדים נעו קדימה במהירות, אחרים מיהרו לסגת; אחדים נעו הצידה, אחרים קפצו גבוה ונמוך... כולם היו עסוקים בניסיון למצוא להם בתים: אחדים נדחקו אל תוך העשב, אחדים החלו לחפור מחילות באדמה, אחדים התעופפו אל העצים, חבויים ביערות... אף שהיו קטנים בגודלם, הם לא היו מוכנים לשאת את ייסורי הבטן הריקה, ולאחר שמצאו להם בתים משלהם, מיהרו לחפש מזון כדי לקיים את עצמם. אחדים טיפסו על העשב כדי לאכול את גבעוליו הרכים, אחדים חפנו אדמה מלוא פיהם והזינו בה את בטנם, כשהם אוכלים בחשק ובהנאה רבה (לחיכם, גם אדמה היתה מעדן טעים); אחדים היו חבויים ביערות, אך הם לא עצרו לנוח, כי המוהל שבתוך העלים הירוקים הכהים והמבריקים סיפק להם ארוחה עסיסית... לאחר ששבעו, עדיין לא חדלו החרקים מפעילותם. אף שהיו קטנים במידותיהם, היו להם אנרגיה אדירה ומרץ ללא גבול, וכך מכל הברואים, הם הפעילים ביותר והחרוצים ביותר. הם מעולם לא התעצלו ומעולם לא התפנקו במנוחה. לאחר ששבעו, הם עדיין טרחו על עמלם למען העתיד, העסיקו את עצמם ומיהרו אנה ואנה למען המחר, למען הישרדותם... הם זמזמו בשקט שירים במנגינות ובמקצבים שונים כדי לעודד את עצמם להמשיך הלאה. הם אף הוסיפו שמחה לעשב, לעצים ולכל סנטימטר של אדמה, כשהם הופכים כל יום וכל שנה לייחודיים... בשפות שלהם ובדרכים שלהם, הם העבירו מידע לכל היצורים החיים על פני האדמה. ובעזרת מהלך החיים המיוחד להם, הם סימנו את כל הדברים, שעליהם הותירו עקבות... הם הכירו מקרוב את האדמה, הדשא והיערות, הביאו מרץ וחיוניות לאדמה, לדשא וליערות והביאו את עצותיו וברכותיו של הבורא לכל היצורים החיים...

מבטו של הבורא חלף על פני כל הדברים שברא, וברגע זה נעצר מבטו על היערות וההרים, כשמחשבותיו פונות אליהם. כשנאמרו דבריו, הופיעו ביערות העבותים ועל ההרים בריות מסוג שלא דמה לשום סוג שהיה לפניו: הן היו חיות הבר שנאמרו מפי אלוהים. הן, ששעתן הגיעה זה מכבר, ניערו את ראשיהן ונופפו בזנבותיהן, כל אחת עם פניה הייחודיים. לאחדות מהן היתה פרווה צמרירית, אחדות היו משוריינות, אחדות חשפו ניבים, אחדות כאילו חייכו, אחדות היו בעלות צוואר ארוך, אחדות בעלות זנב קצר, אחדות בעלות עיניים פראיות, אחדות בעלות מבט חששני, אחדות התכופפו כדי לאכול עשב, אחדות עם דם סביב פיהן, אחדות מקפצות על שתי רגליים, אחדות פוסעות על ארבע פרסות, אחדות מביטות למרחק מעל צמרות עצים, אחדות אורבות ביערות, אחדות מחפשות להן מערות לנוח בהן, אחדות רצות ומשתובבות על המישורים, אחדות משחרות לטרף ביערות...; אחדות שאגו, אחדות ייללו, אחדות נבחו, אחדות קראו...; אחדות בקול סופרן, אחדות בקול בריטון, אחדות במלוא גרון, אחדות בקול בהיר ומלודי...; אחדות היו קודרות, אחדות יפות, אחדות מגעילות, אחדות חמודות, אחדות מפחידות, אחדות תמימות ומקסימות... כולן הופיעו בזו אחר זו. ראו כיצד הן התהלכו, חזקות, חופשיות ברוחן, אדישות זו לזו מתוך בטלה, לא טורחות להעיף מבט זו בזו... כל אחת מהן נושאת את החיים המסויימים שהוענקו לה על ידי הבורא, פראות ואכזריות משלה. הן הופיעו ביערות ועל ההרים. בזות לכול, תקיפות באופן כה מוחלט – מי עשה אותן לשליטות האמיתיות של ההרים והיערות? מן הרגע שבו נקבעה הופעתן על ידי הבורא, הן "תבעו לעצמן" את היערות ואת ההרים, כי הבורא כבר חתם את גבולותיהן וקבע את תחום קיומן. רק הן היו השליטות האמיתיות של ההרים והיערות, ולכן היו כה פראיות, וכה מלאות בוז. הן נקראו "חיות בר" אך ורק מפני שמכל הברואים, הן היו הפראיות, האכזריות והבלתי ניתנות לביות באמת. לא ניתן היה לבייתן, ולפיכך לא ניתן היה לגדלן, והן לא יכולות היו לחיות בהרמוניה עם האנושות או לעבוד למען האנושות. מכיוון שלא ניתן היה לגדלן והן לא יכולות היו לעבוד למען האנושות, היה עליהן לחיות בריחוק מן האנושות והאדם לא יכול היה להתקרב אליהן. ומכיוון שחיו בריחוק מהאנושות והאדם לא יכול היה להתקרב אליהן, היתה להן היכולת לממש את האחריות שהוענקה להן על ידי הבורא: לשמור על ההרים והיערות. פראותן הגנה על ההרים ושמרה על היערות, והיתה ההגנה וההבטחה הטובה ביותר של קיומן והתפשטותן. בו-בזמן, פראותן שמרה והבטיחה את האיזון בין כל הדברים. הגעתן הביאה עמה תמיכה ועיגון להרים וליערות; הגעתן החדירה מרץ וחיוניות ללא גבול להרים וליערות השקטים והריקים. משלב זה והלאה נעשו ההרים והיערות לבית גידולן הקבוע, והן עתידות היו שלא לאבד את ביתן לעולם, כי ההרים והיערות הופיעו והתקיימו למענן, וחיות הבר עתידות היו למלא את תפקידן ולעשות כל שביכולתן כדי לשמור עליהם. כך עתידות היו חיות הבר להישמע בקפידה גם לתוכחות הבורא להיאחז בשטחן, להמשיך לשמור בעזרת טבען החייתי על האיזון בין כל הדברים, שנקבע על ידי הבורא, ולהפגין את סמכותו ועוצמתו של הבורא!

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'