אני זוכרת שזה קרה מיד אחרי שנעשיתי מנהיגת כנסייה. באותה תקופה, המפלגה הקומוניסטית הסינית ביצעה מעצרים נרחבים של חברי כנסיית האל הכול יכול. לא יכולתי שלא לדאוג קצת – כשהמצב חמור כל כך, אם אלך למפגשים במקומות שונים כל יום, יכול מאוד להיות שאיעצר על ידי המשטרה ושם יתאכזרו אליי ויענו אותי. תמיד הייתי חלשה, ואף פעם לא חוויתי סבל, איך אוכל לעמוד בעינויים? המחשבה על הסבל הזה הפחידה אותי, אז לא רציתי לקבל את החובה. אבל כשחשבתי איך האחים והאחיות שלי בחרו בי, איך הם בטחו בי, לא יכולתי להצדיק את דחיית המינוי רק בגלל הפחד שלי. אז אמרתי בדיפלומטיות: "אה, אני יכולה לעשות את זה? אף פעם לא הייתי מנהיגה, אם אתקל בנושא שלא אוכל לפתור, זה לא יעכב את עבודת הכנסייה?" המנהיגה השיבה לי בשיתוף, "החובות הן הזדמנות לאמן את עצמנו. פשוט נסי לעשות כמיטב יכולתך." אחרי ששמעתי את השיתוף של המנהיגה, קיבלתי את החובה. פתאום התחילו להגיע הודעות מהמנהיגה שלי, בזו אחר זו, לפיהן האחות וו, האחות לי ואחרים נעצרו, וכן שישה מנהיגים ועמיתים מכמה כנסיות אחרות. בהודעות נאמר לי לפקוח עיניים. נתקפתי פאניקה. איך ייתכן שכל כך הרבה אחים ואחיות נעצרו? נזכרתי שראיתי את האחות לי ימים ספורים לפני כן. האם המשטרה עוקבת גם אחריי? אם זה המצב, זה היה רק עניין של זמן עד שאיעצר, כי היו מצלמות אבטחה בכל מקום. מילוי החובות שלי בסביבה הזאת היה ממש מסוכן... בכל פעם שחשבתי על זה פחדתי מאוד. הייתי מבועתת מהמחשבה שיום אחד יעצרו אותי פתאום באמצע העבודה. כלפי חוץ היה נראה שאני ממלאת את חובותיי, אבל פשוט לא יכולתי לעבוד מכל הלב, ורק לעתים רחוקות עצרתי לחשוב איך למלא את חובותיי על הצד הטוב ביותר. לפעמים, כשאחים ואחיות באו אליי עם בעיות, לא הייתי אפילו במצב הרוח המתאים לעזור.

ואז קיבלתי עוד הודעה מהמנהיגה, לפיה המשטרה מכריחה את העצורים לגלות את הזהות של השאר. הם הקימו מחסומי דרכים וחיפשו בתיקים של אנשים. היא הזכירה לנו להיזהר מאוד בכל פעם שיצאנו. כששמעתי את זה נעשיתי עוד יותר מודאגת. נראה היה שיש למשטרה המון מידע על הכנסייה שלנו. תהיתי אם צילמו אותנו כשהלכנו לפגוש את האחות לי. אם זה צולם, המשטרה בטוח תבין שאני הנהגתי את עבודת הכנסייה כשהם יראו את הפרצוף שלי בכל הצילומים. אם הם יעצרו אותי, הם יענו אותי ויחלצו ממני בכוח הודאה. בדרך הביתה על הקורקינט החשמלי שלי הייתי לחוצה ומתוחה כל הזמן – ההודעה מהמנהיגה ערערה אותי. אף על פי שכבר היה חושך, לא העזתי להסיר את משקפי השמש שלי. לא רציתי לקחת את הסיכון שמצלמת אבטחה תזהה אותי ושהמשטרה תחטוף אותי מהרחוב. באותו רגע עברה בראשי מחשבה אנוכית מאוד. חשבתי, "אולי אוכל לדבר עם המנהיגה, שהאחות המבוגרת יותר תיקח את התפקיד שלי. היא כבר בשנות החמישים שלה – אפילו אם יעצרו אותה, המשטרה כנראה לא תפעיל עליה שיטות של עינויים." ואז הבנתי במהירות עד כמה הרעיון הזה היה אנוכי. בגלל הפחד שלי ממעצר ועינויים, רציתי להעביר את התפקיד לאחות המבוגרת. כמה מכוער, כמה שפל מצדי. אף על פי כן, לא יכולתי להפסיק לפחד ולהיות מתוחה. רצו לי תמונות בראש של אחים ואחיות עוברים עינויים וסובלים. נעשיתי יותר ויותר מפוחדת, ולא הצלחתי לעצור את המחשבה: "למה הם נותנים לי תפקיד כזה מסוכן? מה יקרה אם יעצרו אותי, מה אז? אני עדיין כל כך צעירה. צפויים לי עינויים וסבל למשך שארית חיי?" פחדתי ודאגתי, אז התפללתי לאלוהים וסיפרתי לו על מצבי: "האל הכול יכול! אני כל הזמן מפחדת שיעצרו אותי, יכלאו ויענו אותי. אני לא יכולה להשקיט את ליבי בזמן מילוי חובותיי, ואני רוצה להעביר אותן למישהו אחר, ואני תמיד חושבת באנוכיות על בשרי-שלי. אני לא רוצה לחיות בפחד ובחשש, לא רוצה שהשטן יטעה אותי. אלוהים, אני מתפללת שתיתן לי נאורות ותאפשר לי להבין את רצונך. אני גם מבקשת שתחזק אותי, כדי שאהיה אמיצה בזמנים מאתגרים אלה."

באותו רגע נזכרתי במזמור של דברי האל, "למדו מישוע אדוננו." "בדרך לירושלים, ישוע חש יגון כאילו סכין סובבה בלבו, אולם לא הייתה לו כל כוונה להפר את מילתו. תמיד היה כוח רב עוצמה שדחף אותו קדימה אל המקום שבו הוא היה עתיד להיצלב. בסופו של דבר, הוא נצלב והפך לדמותו של הבשר החוטא והשלים את עבודת גאולתה של האנושות והשתחרר מכבלי המוות והשאול. התמותה, הגיהינום והשאול איבדו את כוחם מולו ונחלו תבוסה מידיו. הוא חי שלושים ושלוש שנים, שבהן עשה כל שביכולתו להיענות לרצון האל על פי עבודתו של אלוהים בזמן ההוא. הוא מעולם לא חשב על רווחיו או הפסדיו האישיים ותמיד חשב על רצון האל האב. בזכות שירותו בפני אלוהים, שהיה בהרמוניה עם רצון האל, אלוהים הטיל על כתפיו את המשא הכבד של גאולת האנושות כולה וגרם לו להגשים זאת, והוא היה כשיר וזכאי להשלים את המשימה החשובה הזו. במשך כל ימי חייו, הוא סבל ייסורים מאין כמותם למען אלוהים והשטן פיתה אותו אינספור פעמים, אך מעולם לא נפלה רוחו. אלוהים הפקיד בידיו משימה אדירה כזו מפני שהוא בטח בו ואהב אותו. אם, אתם מסוגלים, כמו ישוע, להסב את כל תשומת לבכם למשא האל ולהפנות עורף לבשרכם, אלוהים יפקיד בידיכם את משימותיו החשובות, כדי שתוכלו לעמוד בתנאים הנדרשים לשרת את האל. רק בנסיבות כאלה תעזו לומר שאתם ממלאים את רצון האל ומשלימים את המטלה שהוא הטיל עליכם ורק אז תעזו לומר שאתם משרתים את אלוהים באמת ובתמים" ('עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). ממש התרגשתי לשיר את השיר הזה. אל מול הכאב והסבל שבצליבה, ישוע אדוננו לא הראה שום סימני חרטה או נסיגה, למרות החולשה של בשרו. במקום זאת הוא הלך בצעד יציב, נושא את הצלב אל גולגולתא, עומד בכל הייסורים כדי להקריב את קורבן החטאת, כדי לגאול את כל האנושות מלפיתת השטן. אהבתו של אלוהים אלינו הייתה כל כך גדולה, ואיך אני, לעומת זאת, התייחסתי לאלוהים? בביצוע המינוי שלו, חשבתי רק על הבטיחות שלי ותמיד פחדתי שיעצרו, יכלאו ויענו אותי. חייתי בחשש ובפחד. מילאתי את חובותיי בצורה מוכנית, מעולם לא הצלחתי להשפיע. כשראיתי שזה מסוכן, חשבתי להעביר את חובותיי לאחות מבוגרת יותר. כמה אנוכי ובזוי מצדי. בזמנים המאתגרים האלה, לא חשבתי כלל לשאת עדות לאלוהים ולהשפיל את השטן. חשבתי רק על בשרי-שלי, איך למלא את חובותיי בצורה בטוחה, בלי לסבול ולהקריב, כדי שאוכל בסופו של דבר להשיג את ישועת האל ולקבל את הברכות שהבטיח. בעת צרה רציתי לנטוש את חובותיי למען הבטיחות של עצמי, אפילו מרדתי נגד אלוהים, והבנתי שהאמונה שלי באלוהים הייתה עסקה, אז הרגשתי מבוישת. חשבתי על פטרוס, שציית לאלוהים למרות כל הקשיים שלו. הוא מעולם לא דאג לשלומו. הוא הקדיש את עצמו לרצון האל, ולנחמה של לב אלוהים. בסופו של דבר, הצליבה שלו הייתה עדות זוהרת לאלוהים. כשהשוואתי את הפעולות שלי לאלה של פטרוס, הרגשתי בושה ואשמה, אז באתי בפני אלוהים והתפללתי אליו: "אלוהים! המצב הזה חשף את האנוכיות שלי, את השפלות שלי. פחדתי ממאסר ומעינויים, אף פעם לא חשבתי לשאת לך עדות. אלוהים, אני לא רוצה לחשוב יותר על הרווח או ההפסד שלי. אני רוצה רק למלא את חובתי כדי להשביע את רצונך. אם יעצרו וירדפו אותי, אני אציית לך. אשא עדות לך ולא אהיה יהודה איש קריות. אני נשבעת." אחרי שסיימתי להתפלל הרגשתי שלווה ויציבות.

ואז נזכרתי בדברי האל האלה: "מכל מה שקורה ביקום, אין שום דבר שלגביו המילה האחרונה אינה שלי. האם יש דבר שאינו נתון בידיי?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 1). הכול נהיה הגיוני! כמובן! ללא ההסכמה של אלוהים, לעולם לא יעצרו אותי בזמן השתתפות במפגש ומילוי חובות. אם אלוהים קבע שעליי לחוות רדיפה וקשיים, אז אפילו אם אתחבא כל היום, עדיין יעצרו אותי. הכול בידי האל. אז עליי לקבל כל מה שיקרה לי. אעשה כמיטב יכולתי ליישם את כל אסטרטגיות הבטיחות שלנו. אבל אם איעצר, אני מוכנה לציית לתוכניתו של אלוהים. הנאורות שקיבלתי מדברי האל העניקה לי כוח ואמונה, ומיד הרגשתי חופשיה. מאותו רגע, כשיצאתי למפגשים, הייתי רגועה ופחות חששתי. המפלגה הקומוניסטית הסינית המשיכה במבצע המעצרים הפראי, אבל כשראיתי איך דברי האל הביאו אמונה לאחים ולאחיות שלי, ואיפשרו להם להמשיך בעבודתם, זה נתן לי השראה עמוקה ויכולתי להתמקד בחובות שלי. הרגשתי בבירור שאלוהים מנחה אותי, ויכולתי לפתור כמה מהבעיות בכנסייה. גם עבודת הכנסייה התקדמה היטב. זה הראה לי שלא משנה עד כמה השטן נעשה פראי, הוא לעולם לא יוכל להפריע לעבודת האל. האמונה שלי באלוהים התחזקה עוד יותר.

חשבתי שאחרי שחוויתי את כל זה, אולי השגתי שיעור קומה מסוים. לא דמיינתי שכאשר אלוהים שוב יתזמר תרחיש עבורי, אני שוב איחשף לגמרי.

ביולי האחרון קיבלתי הודעה מהמנהיגה, חדשות לגבי האחות ליו. הסתבר שהמשטרה עקבה אחריה במשך כמה חודשים. הם גם ניטרו כ-20 אחים ואחיות שבאו איתה במגע, וזה כלל אותי. היא גם אמרה שהמשטרה כנראה צילמה מקומות שבהם האחות ליו השתתפה במפגשים. בגלל זה, המנהיגה שלי יעצה לי לא לבוא במגע עם אף אחד מהאחים והאחיות שלי. אחרי שקראתי את זה לא יכולתי להישאר רגועה. חשבתי: "אני רואה את האחות ליו לעתים קרובות, ולאחרונה אפילו טיילנו ביחד על אופניים במחוז. לאורך הדרך היו מצלמות אבטחה, אם יש להם תמונות שלנו, אני עומדת להסתבך בגדול. המפלגה הקומוניסטית הסינית עוצרת ורודפת משיחיים בפראות חסרת מעצורים. אם יעצרו אותי בזמן קריטי כזה, מי יודע באילו מין עינויים המשטרה תענה אותי. האם הם יכו אותי למוות?" ככל שחשבתי על כך יותר, נעשיתי כל כך מבוהלת שלא יכולתי להתרכז בקריאת דברי האל. זמן קצר לאחר מכן גיליתי שספרים של דברי האל היו מאוחסנים בדירה שהאחות ליו שכרה. אם הם לא יילקחו משם בקרוב, המשטרה תגלה אותם בסופו של דבר ובית האל יסבול נזקים. אבל אני הייתי בקונפליקט: בסופו של דבר, המשטרה צדה ועצרה מאמינים. אם במקרה אתקל במשטרה בזמן העברה של הספרים, יהיו להם כל הראיות שהם צריכים, לא? במקרה כזה, בטוח שהחקירה שלי תכלול עינויים, וזה עלול אפילו לגרום למותי. לאור כל זה, לא רציתי ללכת. אבל גם חשבתי, אם לא אלך, האם אני מוכנה להתעלם מהנזקים שייגרמו לבית האל? במשך זמן מה נאבקתי עם המחשבות האלה, ולא יכולתי להחליט מה לעשות.

למחרת ראיתי את הקטע הזה בדברי האל. "צוררי המשיח הם אנוכיים ומרושעים ביותר. אין להם אמונה אמיתית באלוהים ועוד פחות מכך מסירות נפש לאלוהים. כשהם נתקלים בבעיה, הם רק מגנים על עצמם ומאבטחים את עצמם, הם חושבים רק על עצמם. מבחינתם, דבר אינו חשוב יותר מהישרדותם ומבטיחותם. לא אכפת להם כמה נזק נגרם לעבודה של בית האלוהים – כל עוד הם חיים ודבר לא קורה להם, זה כל מה שחשוב. הטבע של אנשים כאלה אכזרי, הם אינם חושבים על האחים והאחיות או על בית האלוהים. הם חושבים רק על עצמם. הם צוררי משיח. אז כאשר דברים כאלה קורים לאנשים שמסורים לאלוהים ובעלי אמונה אמיתית באלוהים, כיצד הם מתמודדים איתם? (הם יחשבו על כל דרך להבטיח את האינטרסים של בית האלוהים, להגן על המנחות של בית האל מכל פגע, למצוא מגורים בטוחים עבור מנהיגים ועובדים, ואחים ואחיות, ולמזער הפסדים. לעומת זאת, הדבר הראשון שצוררי משיח עושים הוא להגן על עצמם ולהתעלם מהעבודה של בית האלוהים. וכך, כאשר התנין הגדול האדום כאש מבצע מעצרים, הנזק לכנסיות חמור באופן מיוחד.) מה שצוררי המשיח עושים שווה ערך למסירת העבודה וקורבנות המנחה של בית האלוהים לידי התנין הגדול האדום כאש. הם לא שולחים מישהו לסדר זאת, אלא מתעלמים מכך. זו צורה אחרת של בגידה. אנשים הנאמנים לאלוהים יודעים בבירור שכרוכים בכך סיכונים והם מוכנים ליטול על עצמם את הסיכונים האלה כדי להתמודד עם התוצאות ולמזער את ההפסדים לבית אלוהים, לפני שהם עצמם נסוגים. הם אינם נותנים עדיפות לבטיחות שלהם. מה אתם אומרים על כך: הייתכן שלאנשים לא אכפת אפילו מעט מהבטיחות שלהם? מי אינו מודע לסכנות בסביבתו? עם זאת, עליך ליטול על עצמך סיכונים על מנת למלא את חובתך. זו אחריותך. אסור לך לתת עדיפות לביטחון האישי שלך. עבודת בית האלוהים והדברים שאלוהים מפקיד בידיך חשובים ביותר והם בעדיפות ראשונה לפני כל השאר. צוררי המשיח נותנים עדיפות עליונה לביטחונם האישי. הם מאמינים ששום דבר אחר אינו קשור אליהם. לא אכפת להם כשקורה משהו למישהו אחר, יהיה מי שיהיה. כל עוד לא קורה משהו רע לצוררי המשיח עצמם, הם מרגישים נינוחים. אין להם נאמנות כלל, דבר שנובע מאופיו וממהותו של צורר המשיח" ("הם ממלאים את חובתם רק על מנת להבליט את עצמם ולהזין את האינטרסים והשאיפות האישיים שלהם. הם לעולם אינם מתחשבים באינטרסים של בית האלוהים ואף מוכרים את האינטרסים הללו בתמורה לתהילה אישית (חלק ב')" בספר 'חשיפת צוררי המשיח'). הקטע הזה היה ישר ולעניין. צורר משיח הוא רשע, אנוכי ובזוי. כשזה נוגע לביטחונו האישי, הוא מעדיף שעבודת בית האל תסבול, מאשר שהוא יסבול. אין לו שום מצפון, ושום נאמנות לאלוהים. ומה אני עשיתי כשנתקלתי בסכנה? חשבתי רק על ההגנה והבטיחות שלי, ואיך להימנע מלקיחת סיכונים. כששמעתי שהספרים עדיין בדירה, ידעתי שאם לא אקח אותם משם, המשטרה תפרוץ פנימה ותחרים את כל הספרים של דברי האל, ובית האל יספוג נזקים. הייתי צריכה לשים בראש את האינטרסים של בית האל ולקחת את הספרים תיכף ומיד. אבל פחדתי שאם אראה את פניי, יעצרו אותי ויענו אותי ואני עלולה לא לשרוד. אז לא רציתי ללכת. בעצם מסרתי את הספרים האלה של דברי האל לידי המשטרה, לא? תמיד חשבתי קודם כל על הבטיחות שלי, לא על האינטרסים של בית האל. הלכתי על בטוח ובגדתי בבית האל. הייתי כל כך לא אנושית! כלפי חוץ אולי לא נראיתי חוטאת כמו צוררי משיח, אבל הטבע שלי לא היה שונה משלהם. הייתי אנוכית ובזויה. אם לא הייתי חוזרת בתשובה, הייתי מעוררת את זעמו ודחייתו של אלוהים. אלה שמאמינים באמת באלוהים ונאמנים לו לא חושבים על הבטיחות של עצמם. ברגעים המכריעים הם מתעלמים מהאינטרסים של עצמם ומגינים על בית האל. הם בלב אחד ובראש אחד עם אלוהים. באותו רגע ידעתי שאני חייבת להפנות עורף לטבע השטני שלי. ולא משנה מה הסכנה, לא משנה האיום בעינויים, עליי להיות מוכנה לסכן הכול כדי להגן על בית האל. הייתי מוכנה לבטוח באלוהים ולקחת את הספרים, כדי למזער את הנזקים ככל יכולתי. כל התפילות הבאות שלי נסבו סביב הנושא הזה, וביקשתי מאלוהים שייתן לי אמונה וכוח ויפטור אותי מהחשש ומהפחד. חשבתי על סרט שראיתי יומיים לפני כן, בשם "מצולקת". גיבורת הסרט נרדפה בידי המפלגה הקומוניסטית הסינית מאז שהייתה בת 13. לאורך 28 שנים, היא נעצרה שלוש פעמים. המשטרה עינתה אותה. אבל לא משנה מה עשו לה, אפילו כשחייה היו מוטלים על הכף, היא הסתמכה על דברי האל כדי לעמוד איתנה לאורך כל הדרך. בסופו של דבר היא הביסה את השטן ונשאה עדות. וכשהיא שוחררה מהכלא, היא המשיכה למלא את חובתה כיציר נברא. חשבתי על אחים ואחיות רבים שנעצרו, עונו ועברו שטיפת מוח על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית, ואיך הם השתמשו בדברי האל כדי להתגבר על הכפייה של השטן. הבנתי שלא משנה עד כמה השטן מרושע ואכזרי, כל עוד אנחנו מסתמכים באמת ובתמים על אלוהים ומונחים על ידי דברי האל, אנחנו יכולים להתגבר על השטן ולשאת עדות. כל זה היה מאוד מעודד ועזר לחדש את אמונתי – הפסקתי לפחד.

לאחר מכן הרהרתי בעצמי: הסיבה שכל כך לא רציתי לקבל חובה מסוכנת שכזו הייתה שפחדתי שהמשטרה תענה אותי. לא רציתי לסבול ובטח שלא למות. ואז נזכרתי בקטע מדברי האל: "הדרך שבה אלוהים מוביל אותנו לא מטפסת היישר מעלה, אלא מתפתלת ומלאת מהמורות; יתרה על כך, אלוהים אומר שככל שהדרך סלעית יותר, כך היא יכולה לחשוף יותר את לבנו האוהב. אך איש מאתנו אינו יכול לפרוץ דרך כזאת. התנסיתי בהליכה בדרכים סלעיות ובוגדניות וסבלתי ייסורים גדולים; לפעמים צערי היה גדול עד כדי כך שרציתי לזעוק, אבל אני צועד בדרך הזאת עד לעצם היום הזה. אני מאמין שזו הדרך שבה מוביל אותי אלוהים, לכן אני סובל את העינויים המייסרים וממשיך הלאה. כי זה מה שגזר אלוהים, אז מי יוכל להימלט? אינני מבקש לזכות בחסדים; כל מבוקשי הוא שאוכל ללכת בדרך שבה אני אמור ללכת ברצון האלוהים. אינני מבקש לחקות אחרים וללכת בדרך שבה הם הולכים; אבקש רק שיתאפשר לי להגשים את ייעודי וללכת בדבקות בדרך שיועדה לי עד סופה. ...אלוהים הוא הקובע מה מידת הייסורים שאדם חייב לשאת ואיזה מרחק עליו לעבור בדרך שלו. למעשה, אף אחד לא יכול לעזור לאף אחד" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הדרך... (6)). חשבתי גם על האופן שדברי האל אומרים: "כִּי הֶחָפֵץ לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבֵּד אוֹתָהּ, אֲבָל הַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי יִמְצָאֶנָּה" (מתי ט"ז 25). אז הבנתי שהגורל של כולם נתון בידי אלוהים. אם יעצרו, יכלאו ויענו אותי או לא, אלוהים מחליט. עלי לציית באופן מוחלט. בדיוק כמו שהשטן פיתה את איוב: איוב איבד את ילדיו ואת רכושו, וגופו כוסה בשחין. אבל אלוהים לא הרשה לשטן ליטול את חייו של איוב והשטן לא העז להמרות את פיו. זוהי הסמכות של אלוהים. איוב היה מודע לריבונותו של אלוהים, אז אפילו בשיא סבלו, איוב לא האשים את אלוהים, ואפילו אמר: "יְהוָה נָתַן וַיהוָה לָקָח יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ" (איוב א' 21). בסופו של דבר איוב בייש לגמרי את השטן, וזכה לברכות כפולות ומכופלות מאלוהים. מאז שאלוהים התחיל את עבודתו, הוא גזר ותכנן מי ימות בשל אמונתו, מי ייאסר, וכוונותיו האדיבות של אלוהים טמונות ללא ספק בכל מקרה ומקרה. בעידן החסד, קדושים רבים מתו בזמן שהפיצו את בשורת ישוע אדוננו. קחו לדוגמה את פטרוס: נראה שהוא נצלב במהופך, אבל נשמתו עלתה למלכות השמיים והשיגה את השבח והברכה הנצחיים של אלוהים. רבים שקיבלו את עבודת האל באחרית הימים נעצרו, עונו ועברו התעללות בידי המפלגה הקומוניסטית הסינית, אבל הם לא נכנעו לשטן. כשהם השתחררו, הם המשיכו לחפש את האמת והמשיכו למלא את חובותיהם, וסיפקו עדויות זוהרות נהדרות לאלוהים. כולם מתגברים שהובאו לידי שלמות על ידי אלוהים. הבשר שלהם אולי סבל קצת, אבל הם השיגו את האמת ואת ברכת האל. כן, יש כאלה שאחרי שעצרו אותם, הם פחדו מעינויים והתעללות ולכן בגדו באלוהים ובאחיהם ואחיותיהם, ובוישו כמו יהודה איש קריות. כולם פגעו קשות בטבעו של אלוהים, ולא זכו לישועת האל. ישנם אנשים, שכל כך מפחדים ממאסר, שהם חיים בפחד ולא מעזים למלא חובות, והם מתרחקים מאלוהים ונעשים פסולת, כופרים. המעצרים והרדיפות של המפלגה הקומוניסטית הסינית חשפו את המאמינים האמיתיים ואת המאמינים הכוזבים, ומיינו אותם איש לסוגו. עכשיו אנחנו יודעים שאלוהים צודק וחכם! אז הבנתי שסילוק הספרים לפני שהמשטרה תמצא אותם היה הדרך של אלוהים לבחון אותי כדי לראות אם אני נאמנה לו ואם אשא עדות למענו. כשהבנתי את זה גמרתי בדעתי לעשות כמיטב יכולתי למלא את החובה שלי. אם יעצרו אותי, אסכן הכול כדי לשאת עדות לאלוהים, ולא איכנע לשטן אפילו במותי. באותו זמן הרגשתי נינוחות ושלווה של ממש. הודיתי לאלוהים מעומק ליבי על ההנחיה והנאורות שלו, שאיפשרו לי להבין את האמיתות דרך הקשיים האלה ולימדו אותי לקחים מעשיים. בבוקר למחרת התעוררתי והתפללתי לאלוהים בבקשה שייתן לי אמונה ואומץ. אמרתי לו שאני מוכנה לציית להנחייתו. באותו יום ירד גשם. לא היה אף אחד בחוץ, אז יכולתי לחמוק לדירה ולהוציא ממנה את כל הספרים של דברי האל.

כשעשיתי את זה הרגשתי שלווה כל כך, ממש מאושרת. ההתנסות הזו שעברתי חשפה אותי והביאה אותי לידי שלמות. היא גילתה עד כמה הייתי אנוכית וחסרת אנושיות, והביאה לידי שלמות את האמונה ואת הציות שלי. זו הייתה ההנחיה של דבר האל שהעניקה לי הבנה חדשה של חוכמת האל, של הריבונות שלו ושל כול יכולתו, ושאפשרה לי ליישם בפועל את האמת בהגנה על בית האל. אולי אני לא יודעת מה מצפה לי בעתיד, אבל אני כבר לא כל כך חוששת ומפחדת. אני מוכנה לציית לתוכניתו של אלוהים ולמלא את חובותיי. הודו לאל על שהושיע אותי!