בספטמבר 2020 פגשתי אחות דרך האינטרנט. היא סיפרה לי שישוע אדוננו חזר בדמות האל הכול יכול, ושהוא מבטא אמיתות כדי לבצע את עבודת השיפוט. שמחתי מאוד לשמוע על שובו של אדוננו והתחלתי להשתתף במפגשים שאורגנו אונליין ושבחנו את עבודת האל הכול יכול. כשקראתי את דברי האל הכול יכול, למדתי על שורש ההשחתה של האדם בידי השטן, על שלושת שלבי העבודה של האל להושעת האדם, על תעלומות ההתגלמות, על עבודת השיפוט של האל באחרית הימים, ועל אמיתות נוספות שעליהן מעולם לא שמעתי לפני כן. במהלך תקופה זו של חיפוש וחקירה, נעשיתי בטוח שהאל הכול יכול הוא ישוע אדוננו בשובו, והצטרפתי לכנסיית האל הכול יכול. אהבתי את ההזנה שבקריאה היומית בדברי האל, הזנה רוחנית כמותה מעולם לא חשתי בעבר. בהשוואה, דרשותיו של כומר הקהילה שלי עסקו כולן באותם דברים נושנים, יבשים ומשעממים, ולא היה בהן כל אור. הן לא לימדו אותי דבר, ולכן חדלתי ללכת לכנסייה.

ואז, בפברואר 2021, התרחשה הפיכה צבאית במיאנמר, והאינטרנט שבת. לא יכולתי יותר להשתתף במפגשים אונליין. עד מהרה, הגיעו לכפרי מספר אחים ואמרו שהם רוצים להתחיל לערוך שם מפגשים מקומיים. באותו זמן השתתפו 20 איש במפגשים. למרבה ההפתעה, לאחר מפגשים ספורים בלבד, מישהו דיווח עלינו לכומר הקהילה המקומי. הוא החל לומר לבאי הכנסייה שאנו משתתפים במפגשים האלה במקום ללכת לכנסייה, ושאנחנו לא מוכנים להקשיב לכמורה. הוא שיקר ואמר שהקמנו סיעה משלנו. הוא אמר לכולם להתרחק מאיתנו. כמעט כל תושבי הכפר שלי היו משיחיים, והם כולם העריצו את הכומר והקשיבו לו. בגלל המתקפות שלו והשיפוטיות שלו, החדשות על אמונתנו באל הכול יכול התפשטו בכפר כאש בשדה קוצים, וכולם, אפילו קרובי משפחתנו, חברינו ושכנינו, החלו לגעור בנו על כך שחדלנו ללכת לכנסייה ושאיננו מקשיבים יותר לכומר, ואמרו שזו התנהגות נוראה. בכל מקום אליו הלכתי, אנשים נפנפו אליי באצבעם, ומשפחתי גם שיתפה עמם פעולה והתנגדה לאמונתי באל הכול יכול. הייתי נסער ביותר. תמיד היו לי יחסים מצוינים עם חבריי ושכניי, ותמיד עזרנו זה לזה, אבל עכשיו הם התייחסו אליי כאל מטרד, כאל אויב. אמונה היא חירות אישית. בסך הכול קיימנו את אמונתנו ולא עשינו דבר שמנוגד לחוק. למה הכומר שפט אותנו וגינה אותנו וגרם לתושבי הכפר לדחות אותנו? עד מהרה שקעתי בדיכאון, והתפללתי לאלוהים: "אלוהיי, הכומר מתנפל עלינו וכל הקרובים אליי דוחים אותי מעליהם. אני ממש אומלל. אלוהיי, אינני מבין למה הם מתייחסים אלינו כך. אנא הענק לי נאורות כך שאיטיב להבין את כל זאת ואצא מדכאוני." ואז נזכרתי בקטע מדברי האל. האל הכול יכול אומר, "אלוהים עושה את עבודתו, אלוהים דואג לאדם ואף משגיח עליו בעוד, השטן מזנב בכל צעד שלו. כל אדם שאלוהים נוטה לו חסד, גם השטן צופה בו ועוקב אחריו. אם אלוהים חפץ באדם מסויים, השטן יעשה כול שבכוחו כדי להפריע לאלוהים, וישתמש בתחבולות מרושעות שונות כדי לפתות, להטריד ולהרוס את עבודתו של אלוהים, כל זאת על מנת להשיג את מטרתו הנסתרת. מהי מטרתו? הוא אינו רוצה שאיש ייפול בנחלתו של אלוהים. הוא רוצה את כל מי שאלוהים חפץ בו. הוא רוצה להחזיק באנשים אלה, להחזיק בהם ולשלוט בהם כדי שיסגדו לו ויצטרפו אליו בעשיית מעשים רעים. האין זה מניעו המרושע של השטן? ...השטן מצוי במלחמה עם אלוהים ומזנב בו. מטרתו היא להרוס את כל העבודה שאלוהים רוצה לעשות, להחזיק ולשלוט באלה שאלוהים חפץ לזכות בהם, להשמיד לחלוטין את אלה שאלוהים חפץ לזכות בהם. אם הם לא יושמדו, הם יגיעו לחזקתו של השטן כדי שהוא ישתמש בהם – זוהי מטרתו" (הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ד'). זה עזר לי לראות שניסיון הכומר למנוע מאיתנו ללכת אחר המשיח של אחרית הימים מהווה למעשה קרב במישור הרוחני. האל מבטא אמיתות כדי לשפוט ולטהר את בני האדם באחרית הימים. הוא עושה זאת כדי להושיע מאמינים אמיתיים וכך לזכות בהם. אולם השטן הוא אויבו של האל, והוא משתמש בטקטיקות שונות כדי להפריע לעבודת האל ולהזיק לה, כדי שאנשים ינטשו את האל ויבגדו בו, ויעברו לחיות תחת שלטון השטן. כך הוא יוכל לשלוט בהם ובסופו של דבר הם ייענשו בגיהינום יחד איתו. ראיתי שכמרי הכנסייה היו למעשה משרתי השטן. הם שמעו שאדוננו חזר, ובמקום לבחון זאת, הם מנעו מאחרים לבחון זאת. הדרשות שלהם היו יבשות מבחינה רוחנית, ולמרות זאת הם לא הרשו לאנשים לחפש את דרך האמת. כשהם ראו שהפסקנו ללכת לכנסייה ולהקשיב להם, הם גינו אותנו והכפישו אותנו, ורצו שנבגוד באל הכול יכול ונחזור לכנסייה שלהם, שנחזור להיות תחת שליטתם. ואז נאבד את ישועת האל באחרית הימים. כשהבנתי זאת, אמרתי לעצמי שאסור לי להאמין לתחבולות השטן. היה אסור לי לוותר על האל הכול יכול וללכת אחר הכמרים, והייתי חייב להיות חזק.

לאחר מכן, חלק מהמאמינים החדשים וחלק מאלו שחקרו את עבודת האל באחרית הימים גילו חולשה ופרשו. למרות שכולם מסביבנו מחו, אנו שנשארנו לא הסכמנו להפסיק להיפגש. כומר הקהילה רתח מזעם כשהוא שמע על כך וביקש ממספר עובדים בכנסייה לבוא לביתי וללחוץ עליי שאגיע לביתו. זה הכעיס אותי, וחשבתי שזו זכותי להעריץ את האל ולשתף עליו. למה הכומר ממשיך לעמוד בדרכי? חלק בי רצה ללכת להקשיב לו, לראות מה לדעתו עשיתי לא בסדר. באותו הערב הלכתי לביתו של הכומר יחד עם אחים ואחיות נוספים. היו בביתו גם אנשי כמורה נוספים. הוא אמר, "שמעתי על המפגשים שלכם אונליין, כאנשי הכמורה שלכם, מחובתנו להזהירכם כנגד פנייה לנתיב אחר." עניתי לו, "אנחנו מקשיבים לדרשות שלכם, אבל אנחנו לא בוגדים באדוננו. ישוע אדוננו חזר והוא מבצע שלב חדש בעב…" לפני שיכולתי לסיים, הוא קטע את דבריי בכעס, "זה מספיק! לא נקשיב לעוד מילה אחת מזה. עליכם לבחור היום. תמשיכו להאמין באל אחר, או תחזרו לכנסייה שלנו?" בשעה שהוא דיבר, הוא הוציא מחברת שבה היו רשומים כל השמות שלנו. הוא אמר בסמכותיות, "אם תמשיכו להקשיב לדרשות שלהם, סמנו ליד השם שלכם. אם לא, תמחקו אותו. אתם תסבלו מאוד אם לא תקשיבו לי! משפחותיכם לא יקבלו מאיתנו שירותים בתחומי נישואין, מוות או לידות. שום דבר. לא נעזור לכם בדבר." איש לא אמר דבר. היססתי לרגע, וחשבתי שגם אם לא אכתוב דבר, כומר הקהילה עדיין ימצא דרכים לעמוד בדרכה של האמת. אם אסמן את שמי, הכמורה לא תעזור יותר למשפחתי בדבר. זו היתה מסורת נושנה בכפר, וחשובה מאוד לכולם, דבר שלא ניתן להתעלם ממנו, וכולם בכפר הקשיבו לכמורה. אם הם לא יעזרו, אף אחד אחר לא יעזור. האם כולם פשוט ידחו אותי? אבל מצד שני, ידעתי שאדוננו חזר, אז אם אמחק את שמי ואחזור לכנסייה, לא אתכחש בכך לאל ואבגוד בו? באותו הרגע, לא ידעתי מה לעשות, אז התפללתי לאל שינחה את מעשיי. ואז נזכרתי במשהו שישוע אדוננו אמר: "מִי שֶׁשָּׂם אֶת יָדוֹ עַל הַמַּחֲרֵשָׁה וּמַבִּיט אֲחוֹרַנִּית לֹא יִכְשַׁר לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים" (לוקס ט' 62). זה נכון. אני אדם מאמין, אני חסיד האל. באמונתנו, עלינו לכבד את האל, לציית לעבודתו, ולא להשתרך מאחור. איך אוכל לקרוא לעצמי "מאמין" אם אעדיף את כומר הקהילה על פני אלוהים? איך אוכל להיות ראוי למלכותו? וכך, התפללתי, "אלוהיי, אני רוצה לשאת לך עדות היום. לא משנה מה יקרה, ברצוני ללכת אחריך." באותו הרגע חשתי רגוע יותר, ובנחישות סימנתי את שמי. חלק מהאחרים סימנו אף הם את שמותיהם, ורק אחות אחת מחקה את שמה. הכומר אמר אז בכעס, "זו הבחירה שלהם, ומעתה והלאה, דרכינו נפרדות. ענייניכם אינם מענייננו כעת."

לאחר שהגעתי הביתה, צפו ועלו בי שוב הדאגות. בדרך כלל, כשמשהו קורה למשפחה בכפר, אנו מבקשים מכומר הקהילה להתפלל עבורנו ולקיים את הטקס הדתי. לא נוכל יותר לעשות זאת אם הוא יחדל להתייחס אלינו, וכולם יבוזו לנו ויגערו בנו. לא ידעתי באילו טקטיקות נוספות הם ישתמשו כדי למנוע מאיתנו לקיים את אמונתנו, או מתי יבוא סוף לכל זה. כל המחשבות הללו גרמו לי סבל רב, ולא ידעתי מה אעשה. מיד אמרתי תפילה, "אלוהיי, אני רואה כעת עד כמה שיעור קומתי נמוך. אני תמיד מודאג מכך שאחרים ישמיצו אותי וידחו אותי. אני חושש להתמודד עם זה ואני חש חולשה. אלוהיי, אנא הנחה אותי כיצד לעבור זאת." לאחר מכן, מצאתי אחות באינטרנט כדי לקבל ממנה השקיה וסיפרתי לה מה שעובר עליי. היא שלחה לי קטע מדברי האל. האל הכול יכול אומר, "לאחר שאלוהים קיבל עדות מאיוב בעקבות סיום ניסיונותיו, הוא החליט לזכות בקבוצה – או ביותר מקבוצה – של אנשים כמו איוב. עם זאת, הוא החליט לעולם לא להניח עוד לשטן לתקוף או להתעלל באף אדם נוסף באותם אמצעים שבהם הוא פיתה את איוב, תקף אותו והתעלל בו, על-ידי התערבות עם אלוהים. אלוהים מעולם לא הרשה לשטן שוב לנהוג כך באדם, שהוא חלש, אווילי ונבער – היה די בכך שהשטן פיתה את איוב! מניעת השטן מהתעללות באנשים כרצונו היא חסד של אלוהים. עבור אלוהים, היה מספיק שאיוב סבל פיתוי ועינויים מיד השטן. אלוהים לא הניח לשטן לעולם לעשות כך שוב, משום שהחיים וכל דבר השייך לחסידי האל נמשלים ומתוזמרים בידיו של אלוהים, והשטן אינו זכאי לתמרן את נבחרי אלוהים כרצונו – זו נקודה שחייבת להיות ברורה לכם! לאלוהים אכפת מחולשת האדם והוא מבין את אווילותו ונבערותו. על אף שכדי שהאדם יוכל לזכות בישועה מלאה, על אלוהים למסור אותו לידי השטן, אלוהים אינו מוכן לאפשר לשטן לשטות באדם ולהתעלל בו, והוא אינו רוצה לראות את האדם סובל תמיד. אלוהים ברא את האדם והעובדה שאלוהים ישלוט בכול ויסדר הכול בקשר לאדם נקבעה על ידי השמיים והוכרה על ידי האדמה. זו אחריותו של אלוהים וזו הסמכות שעמה אלוהים מושל בכל! אלוהים לא מרשה לשטן להתעלל באדם ולהתנכל לו כרצונו, הוא לא מרשה לשטן להשתמש באמצעים שונים כדי להוליך שולל את האדם. יתרה מזאת, הוא לא מרשה לשטן להתערב בריבונותו של אלוהים על האדם, ולא מתיר לשטן לרמוס ולהרוס את החוקים שבאמצעותם אלוהים מושל בכל, שלא לדבר על עבודתו האדירה של אלוהים בניהול האנושות ובהושעתה! בני האדם שאלוהים רוצה להושיע ובני האדם שמסוגלים לשאת עדות על אלוהים הם הליבה וההתממשות של העבודה של תוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים של אלוהים, כמו גם המחיר של מאמציו בששת אלפי שנות עבודתו. איך ייתכן שאלוהים ימסור את בני האדם האלה לשטן כלאחר יד?" (הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב'). דברי האל הראו לי שלא משנה מול מה אנו מתמודדים, האל מאפשר לזה לקרות, והכול נמצא בידיו. ללא רשותו, לא משנה עד כמה השטן אכזרי או כמה הוא רוצה לפגוע בנו, הוא לא יוכל לעשות דבר. אלוהים הרשה לכל ההפרעות הללו להתרחש. הוא בחן אותי, ובכך גם הושיע אותי. הוא קיווה שאוכל להיות כמו איוב, ולשאת עדות למרות המצב. מטרתו גם היתה שאישען על האל במצוקתי ואתנסה בעבודתו ובדבריו כך שאוכל לפתח אמונת אמת באלוהים. אבל נלכדתי ברשתו של השטן. רציתי לשמר את יחסיי הבין-אישיים ולא רציתי שישמיצו אותי או ידחו אותי. תמיד חששתי שמשהו רע יקרה. לא הבנתי את רצון האל. נרגעתי והתפללתי, "אלוהיי, אני מבין כעת שאתה מרשה לכל זה לקרות. אתה עושה זאת כדי להושיעני ולטהרני ולהביא את אמונתי לידי שלמות. אני מוכן לשאת לך עדות. אבל שיעור קומתי כה נמוך, אנא עזור לי לחזק את אמונתי ולעבור משבר זה."

הנחתי שמאחר שכבר בחרתי ללכת אחר האל הכול יכול, הכומר יניח לי ואוכל להיפגש עם מי שארצה. אבל במקום זאת, בגלל התוקפנות והשיפוטיות שלו, תושבי הכפר האחרים המשיכו להטריד אותנו. הם לעגו לנו, השמיצו אותנו, וצעקו עלינו מול המשפחות שלנו, ואמרו שאנחנו לא מנהלים טקסים דתיים ולכן מפרים את כללי הכפר. הם אמרו שאם נמשיך באמונתנו, הם ידווחו עלינו לממשלה ואנחנו ניעצר. בני משפחתי לא עמדו בלחץ. הם התווכחו איתי כל העת ודחקו בי לזנוח את אמונתי. גם האחרים היו נתונים ללחץ מצד משפחותיהם. חלקם אפילו גורשו מביתם ולא הורשו לחזור. הכומר הפיץ שקרים, ואמר שיש לנו הרבה בעיות בבית רק כי לא הסכמנו להקשיב לאנשי הכמורה וללכת לכנסייה. הוא גם רק לחקור את שני האחים שבאו להשקות אותנו. רתחתי מזעם. אנשי הכמורה עיוותו את האמת. לולא מתקפותיהם, לא היינו סובלים מהבעיות הללו. אחת האחיות אמרה מאוחר יותר לשני האחים שיפסיקו לבוא כי זה נעשה מסוכן. כולנו חשנו שליליים וחלשים ולא נותרה בנו מוטיבציה להמשיך להיפגש או למלא את חובתנו. גם אני חשתי חולשה כשראיתי מה קורה. לא ידעתי איך לעזור ואיך לתמוך באחים ובאחיות, וחשתי לפתע שדרך האמונה הזו פשוט קשה מדי. לא יכולתי להבין זאת. בסך הכול היינו קבוצה של מאמינים שהתקבצה כדי לקרוא בדברי האל. למה הם לא הניחו לנו? למה הם היו נחושים לדרדר אותנו למבוי סתום? בכאבי, קראתי לאל, "אלוהיי, אני מרגיש חלש מאוד ורגשותיי סוערים. איך אוכל להתמיד בדרך האמונה הזו? אנא ממך, הענק לי נאורות והנחה אותי." ואז חשבתי על משהו שישוע אדוננו אמר: "אִם הָעוֹלָם שׂוֹנֵא אֶתְכֶם, דְּעוּ כִּי אוֹתִי שָׂנֵא רִאשׁוֹנָה. אִלּוּ הֱיִיתֶם מִן הָעוֹלָם, הָעוֹלָם הָיָה אוֹהֵב אֶת שֶׁלּוֹ. אֵינְכֶם מִן הָעוֹלָם, כִּי אֲנִי בָּחַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם. מִשּׁוּם כָּךְ הָעוֹלָם שׂוֹנֵא אֶתְכֶם" (יוחנן ט"ו 18-19). ולפתע התחוור לי שהם שנאו אותנו ודיכאו אותנו כי הם שנאו את העובדה שאלוהים חזר, ושהם למעשה התנגדו לו. אלוהים התגלם באחרית הימים, וביטא אמיתות לשם עבודת השיפוט שמטרתה לטהר ולהושיע את האנושות. הופעתו ועבודתו חושפות את האנשים החומריים. הם לא אוהבים את האמת, אלא שונאים אותה, ושונאים את אלוהים. הם מאמינים באל המעורפל שבשמיים, ולכן הם שופטים ומגנים את עבודתו ודבריו של האל שהתגלם בבשר. ממש כפי שכשישוע אדוננו בא לעבוד, המנהיגים היהודים סירבו לקבל את האמיתות שהוא ביטא, ועשו כמיטב יכולתם כדי לגנותו ולחלל את קדושתו. המאמינים היהודים הצטרפו אליהם ודחו את אדוננו, ובסופו של דבר הביאו לצליבתו. העולם אכן מרושע! אבל ככל שעולם הדת החומרי דחה וגינה, כך התברר יותר שזוהי דרך האמת, וזוהי עבודת האל. זה חיזק את נחישותי שלא לסטות מהדרך!

כשהאחים והאחיות גילו מה קורה, הם שלחו לי קטע מדברי האל הכול יכול. האל הכול יכול אומר, "אל תתייאש, אל תהיה חלש, ואני אבהיר לך את המצב. הדרך למלכות איננה כה חלקה. שום דבר איננו פשוט כל כך! אתם רוצים שהברכות יבואו אליכם בקלות, לא כן? כיום כולם יצטרכו להתמודד עם ניסיונות מרים. ללא ניסיונות כאלה, הלב האוהב שיש לכם כלפיי לא יתחזק, ולא תהיה לכם אהבה אמיתית כלפיי. אפילו אם ניסיונות אלה יהיו כרוכים רק בנסיבות פשוטות, כולם חייבים לעבור אותם. פשוט, מידת הקושי של הניסיונות האלה תשתנה מאדם לאדם. הניסיונות הן הברכות שלי, וכמה מכם באים בפניי לעיתים קרובות וכורעים ברך בפניי ומתחננים לקבל את ברכתי? ילדים מטופשים! תמיד נדמה לכם שכמה מלים מבשרות טובות נחשבות כברכה שלי, אך אינכם מבחינים שהמרירות היא אחת מהברכות שלי. מי שיחלוק את המרירות שלי, יחלוק ללא ספק גם את המתיקות שלי. זו ההבטחה שלי והברכה שלי עבורכם. אל תהססו לאכול ולשתות את דבריי וליהנות מהם. כשהחושך חולף, האור נאסף. החושך כבד ביותר לפני עלות השחר. לאחר מכן, השמיים מתבהרים והולכים, ואז השמש זורחת. אל תפחדו או תתביישו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 41). התרגשתי מאוד כשקראתי זאת. הלכנו אחרי עבודתו החדשה של האל, ונתקלנו באנשי הכמורה שהפריעו לנו, כמו גם ביחס לא הוגן מצד הכפריים האחרים. זה היה בלתי נמנע. כל זה מפני שאנשים הושחתו בצורה כה עמוקה בידי השטן, והעולם הוא כה אפל ומרושע, שאף אחד מהם לא מסוגל לקבל בברכה את בואו של האל. אין זה קל ללכת אחר האל. כדי להיכנס למלכותו ולזכות באישורו עלינו להתנסות ברדיפות ובקשיים שכאלו. אלוהים הוא הגיבוי שלנו והוא תמיד עימנו. לא היתה לי סיבה לפחד. הייתי צריך רק להתפלל ולהישען על האל, והוא ינחה אותנו כיצד לגבור על הטרדותיו של כומר הקהילה. חשבתי על מה שאחים ואחיות סינים חוו, בסרטים שראיתי. הם סובלים מרדיפות, הממשלה הסינית מפקחת עליהם, והם נמצאים בסכנת מעצר תמידית. משפחותיהם נושאות גם באשמה, והם מאבדים את רכושם ואת פרנסתם. רבים מהם נכלאים ועוברים עינויים קשים. הם סובלים המון, אבל הם מסוגלים להישען על האל ולהעיד על כך שהביסו את השטן. ואז חשבתי כמה אלוהים סבל בשתי התגלמויותיו. כשישוע אדוננו התגלם וירד אל האדמה כדי לגאול את האנושות, היהודים גינו אותו וחיללו את קדושתו ובסופו של דבר הוא נצלב. באחרית הימים, אלוהים התגלם שוב, וביטא אמיתות רבות להושעת האנושות. אך משטרו של השטן מתנגד לו, מגנה אותו, דוחה אותו ומחלל את קדושתו, יחד עם צוררי המשיח של העולם הדתי. אלוהים סובל כל כך הרבה כדי להושיע את האנושות כך שהסבל הפעוט שלי לא מצדיק אפילו אזכור. אלוהים הוא קדוש, וכל סבלו הוא למען הושעתנו. אני סבלתי כדי שאוכל לזכות באמת ובישועה, כך שזה משהו שאוכל לעמוד בו. למרות שהחוויה הזו גרמה לי כאב, הצלחתי להבין יותר את הלך רוחה של הכמורה ואמונתי באל התחזקה. אלוהים אכן עושה שימוש בסביבות מאתגרות כדי ללמד אותנו את האמת ולהביא את אמונתנו לידי שלמות. זו ברכת האל! חשתי רגוע הרבה יותר לאחר שלמדתי מהו רצון האל, והצלחתי להבקיע ולצאת מהדיכאון שלי. לאחר מכן מיהרתי לארגן מפגש עבור שאר האחים והאחיות שהיו עדיין שרויים בגישה שלילית. באמצעות השיתופים, כולם הצליחו להבין את רצון האל, אמונתם להמשיך ללכת אחר האל התחזקה, והם כבר לא חשו מדוכאים. התחלנו לנהל חיי כנסייה רגילים, שיתפנו בבשורה ונשאנו עדות, ולכולם היתה מוטיבציה.

אבל הכמורה המשיכה לעשות ככל יכולתנ כדי להפריע לנו. פעם אחת, בעלה של אחת האחיות מת ממחלה, ועל משפחתה הופעל לחץ ללכת ולהתנצל בפני כומר הקהילה כדי שיעזור להם בתפילות ובטקסי הלוויה. הכמורה ניצלה את ההזדמנות הזו כדי ללחוץ עליה לזנוח את אמונתה באל הכול יכול ולשוב לחיק הכנסייה. כעסתי מאוד. לא מספיק שהיא התאבלה על מות בעלה, הכמורה גם זרתה מלח על פצעיה ולחצה עליה להודות שהיא טעתה, רק כדי שהיא תחזור לכנסייה ותמשיך לעשות כדבריהם. זה היה נתעב! כומר בדרג גבוה הגיע לדבר איתנו, והוא אמר הרבה דברים שגינו את האל וחיללו את קדושתו. הוא דחק בנו שוב ושוב לזנוח את אמונתנו. אבל בשלב הזה כבר הבנו מהי מטרת הכמרים, וזה לא השפיע עלינו. כשהכמורה ומנהיגי הכפר ראו שאנו נחושים בעמדתנו, הם שכנעו את שאר הכפריים לבודד אותנו ולדחוק אותנו החוצה, ואמרו: "האנשים הללו מסרבים להקשיב לנו, אז תנו להם להאמין במה שהם רוצים. השגיחו על ילדיכם והרחיקו אותם מהם. כל מי שיבוא עימם במגע או ישאל לגבי אמונתם יפליל בכך את משפחתו כולה, והיא לא תזכה מאיתנו לעזרה בדבר." הם גם הקימו קבוצת נוער מיוחדת שכללה את הצעירים שהולכים לכנסייה בעיקר כדי לפקוח עלינו עין. כל מי שבא איתנו במגע ייקרא לבית כומר הקהילה לתשאול. זה עזר לי לראות בבירור רב יותר את פרצופיהם המתנגדים לאל. הם שלטו במאמינים ביד ברזל, ולא הרשו להם לבוא בפני האל ולשמוע את קולו. נזכרתי בפרושים. כשישוע אדוננו הגיע, עבודתו ודבריו היו מלאי סמכות, אבל הפרושים לא הסכימו לחפש או לחקור. הם חששו שהמאמינים ילכו אחר ישוע אדוננו ובכך הם יאבדו את מעמדתם ופרנסתם, אז הם השקיעו מאמץ רב בגינויו ואפילו הביאו לצליבתו. הם החזיקו במאמינים בציפורניהם, הרשו להם רק לסגוד להם, וסירבו להשיב את צאנו של האל לידיו. הם היו משרתים מרושעים, וכמרי הקהילה והבכירים של היום אינם שונים מהם. נזכרתי בדברי אדוננו שגינו אותם: "אוֹי לָכֶם סוֹפְרִים וּפְרוּשִׁים צְבוּעִים, כִּי סוֹגְרִים אַתֶּם אֶת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם; הֵן אַתֶּם אֵינְכֶם נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ וְגַם לַבָּאִים אֵינְכֶם מַנִּיחִים לְהִכָּנֵס" (מתי כ"ג 13). "אוֹי לָכֶם סוֹפְרִים וּפְרוּשִׁים צְבוּעִים, כִּי סוֹבְבִים אַתֶּם בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה כְּדֵי לְגַיֵּר אִישׁ אֶחָד, וְכַאֲשֶׁר יִתְגַּיֵּר אַתֶּם עוֹשִׂים אוֹתוֹ לְבֶן גֵּיהִנּוֹם כִּפְלַיִם מִכֶּם" (מתי כ"ג 15). הכמורה היום היא כמו הפרושים של פעם. הם משרתים מרושעים שחוסמים את נתיב ההגעה למלכות. זה כפי שהאל הכול יכול אמר. "יש אנשים שקוראים את כתבי הקודש בכנסיות גדולות ומדקלמים אותם כל היום, אך אף אחד מהם לא מבין את תכליתה של עבודתו של אלוהים. אף אחד מהם לא מסוגל להכיר את אלוהים. יתרה מזאת, אף אחד מהם לא תואם את לבו של אלוהים. הם כולם בני אדם חסרי תועלת ונתעבים, שכל אחד מהם מתייהר לרצות לחנך את אלוהים. על אף שהם מנופפים בשמו של אלוהים, הם מתנגדים אליו בכוונה תחילה. על אף שהם מתקראים מאמינים באלוהים, הם בני האדם שאוכלים ושותים את דמו של האדם. בני אדם כאלה הם שטנים שטורפים את נשמתו של האדם, שדים ראשיים שמפריעים בכוונה לבני האדם שמנסים לעלות על דרך הישר, ואבני נגף שמכשילות בדרכם את בני האדם שמחפשים את אלוהים. על אף שבשרם 'איתן', כיצד יוכלו חסידיהם לדעת שהם צוררי משיח שמובילים את האדם בדרכים המנוגדות לאלוהים? כיצד הם יוכלו לדעת שהם שטנים חיים שמחפשים במיוחד נשמות לטרוף?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, כל מי שלא מכיר את אלוהים מתנגד לאלוהים). הכמורה לא רק מסרבת לחקור את עבודת האל החדשה, אלא גם כשהם מוצאים מישהו שכן בוחן אותה, הם עושים הכול כדי לעמוד בדרכו, מהחשש שהמאמינים ילכו אחר האל הכול יכול ויפסיקו לסגוד להם וללכת אחריהם, או להציע להם מנחות. הם עשו שימוש במנהגים כפריים נושנים ובטקסים מסורתיים כדי לשלוט באנשים, ולאלץ אותם לשוב לכנסייה. הם טענו שהם מאמינים, אבל לא היה בהם שמץ כבוד לאל. אופיים הוא של שדים ששונאים את האל ואת האמת. הם אבני נגף בדרכנו למלכות. ידעתי שהאל אפשר לדיכוי הזה לקרות כדי לעזור לנו לפתח את הבחנתנו, כך שנוכל באמת לחמוק משליטת הכמורה. התקפותיה של הכמורה לא הצליחו לגרום לי לנקוט בגישה שלילית, אלא חיזקו למעשה את אמונתי. הצלחתי להתעלות מעל תוכחתם והמשכתי לשתף בבשורה ולשאת עדות. עם הזמן, חלק מחבריי וקרובי משפחתי החלו גם להבחין בהתנהגותה של הכמורה, וחלקם קיבלו עליהם את עבודת האל הכול יכול של אחרית הימים. זה הראה לי שהאל מיישם את תבונתו על פי תעלולי השטן. הדיכוי שהפעיל כומר הקהילה, והמכשולים השונים, הם שמפרידים את העיזים מהכבשים. חלק הלכו עם הכמורה שהתנגדה לנו, אבל אחרים למדו לזהות את מהותה האמיתית של הכמורה. הם שמעו את קולו של האל ופנו לעברו. עבודת האל היא מופלאה! החוויה הזו לימדה אותי שרצונו הטוב של האל קיים בכל מצב. זה כל מה שאנו זקוקים לו, וזה נעשה כדי להושיע אותנו ולהביאנו לידי שלמות. הייתי נחוש בדעתי שלא משנה מול מה אתמודד בעתיד, אני מוכן לציית להסדריו של האל ולהישען עליו. תודה לאל הכול יכול!