מאת גאו ג'ינג, נפת חנאן

בשנת 1999 התמזל מזלי וקיבלתי את עבודתו של האל הכול יכול באחרית הימים. מתוך קריאת דברי האל קלטתי את הסמכות והעוצמה הגלומה בהם וחשתי שהדברים הם דברי אלוהים. האפשרות לשמוע את הדברים שנאמרו לאנושות מפי הבורא ריגשה אותי מעבר לכל תיאור, ולראשונה טעמתי בעמקי רוחי את תחושת השלווה והשמחה שמביאה עבודתה של רוח הקודש לבני האדם. מאותו הרגע ואילך הפכתי לקוראת נלהבת יותר ויותר של דברי האל. לאחר שהצטרפתי לכנסיית האל הכול יכול נוכחתי שהכנסייה היא עולם חדש לגמרי, שונה לחלוטין מהחברה בכללותה. כל האחים והאחיות היו פשוטים ונדיבים, טהורים ומלאי חיים. גם אם לא היה בינינו קשר דם - כל אחד מאתנו הגיע מרקע אחר, לכל אחד מאתנו הייתה זהות משלו – כולנו היינו נפשות תאומות ואהבנו זה את זה, תמכנו איש ברעהו ושמחנו להיות מאוחדים. כשראיתי זאת הרגשתי עד כמה חיים המוקדשים לעבודת האל הם מאושרים ועליזים, יפים ומתוקים. מאוחר יותר נתקלתי בדברים הבאים מפי האל: "כבני אנוש וכמשיחיים אדוקים, מאחריותנו ומחובתנו להעלות כקורבן את שכלנו וגופנו למען מילוי התפקיד שאלוהים מטיל עלינו, מפני שכל הווייתנו נובעת מאלוהים וקיימת הודות לריבונות האל. אם שכלנו וגופנו לא מכוונים למילוי התפקיד שאלוהים מטיל עלינו ולא למען המטרה הצודקת של האנושות, נשמתנו לא תהיה ראויה לאלה שהקריבו את חייהם למען התפקיד שאלוהים הטיל עליהם וקל וחומר שהיא לא תהיה ראויה לאלוהים שהעניק לנו הכל" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אלוהים שולט בגורל האנושות כולה). דברי האל אפשרו לי להבין שבתור ברואה עליי לחיות למען הבורא ולהקדיש את כל כולי להפצת בשורת האל באחרית הימים ולמתן עדות עליה – רק חיים כאלה הם בעלי ערך ומשמעות. וכך, כששמעתי שהרבה אנשים שגרים באיזורים מרוחקים לא שמעו את בשורת האל הכול יכול באחרית הימים, נפרדתי בנחישות מהאחים והאחיות בעיר הולדתי ויצאתי למסע להפצת בשורת המלכות.

בשנת 2002 הגעתי לאיזור מרוחק, הררי ונחשל בנפת גוויז'ו כדי לשאת הבשורה. כדי להפיץ שם את הבשורה היה עליי להלך קילומטרים רבים מדי יום בשבילים הרריים, ולעתים קרובות נאלצתי להתמודד עם רוחות ושלגים, אך היות שאלוהים היה לצדי, מעולם לא חשתי עייפה או שהיה בכך קושי כלשהו. בהכוונת עבודתה של רוח הקודש, עבודת הבשורה נכנסה שם להילוך גבוה תוך זמן קצר. יותר ויותר אנשים קיבלו את עבודת האל באחרית הימים וחיי הכנסייה היו תוססים ושוקקי חיים. בהכוונת דברי האל חייתי שם שש שנים מאושרות ומספקות. כך היה עד 2008, כאשר לפתע פתאום התרחש דבר מפתיע ומטלטל, שניפץ את השמחה והרוגע שבחיי.

זה קרה בסביבות 11 בבוקר ה-15 במארס 2008. הייתי באסיפה יחד עם שני אחים כשלפתע ארבעה שוטרים התפרצו דרך הדלת ומייד השליכו אותנו לקרקע. הם אזקו אותנו מבלי לומר מילה, ואז דחפו וגררו אותנו לוואן משטרתי. בתוך הוואן הם כולם צחקקו באופן נבזי, נופפו לעברנו את האלות החשמליות שלהם ומדי פעם תקעו אותן בראשנו או בפלג גופנו העליון. הם קיללו אותנו בפראות, ואמרו: "בני זונות! אתם כל כך צעירים ויכולים לעשות כל דבר, אבל לא –בחרתם דווקא להאמין באלוהים! באמת, אין לכם שום דבר יותר טוב לעשות?" המעצר הפתאומי גרם לי לחרדה רבה, ויכולתי רק לקרוא חרישית לאלוהים בליבי, שוב ושוב: "אלוהים! נקלענו למצב הזה היום ברשותך. אני מבקשת רק שתעניק לנו אמונה ותגן עלינו, כדי שנוכל לשאת עדות למענך". לאחר תפילתי צפה בתודעתי שורה מדברי האל: "היו נאמנים אליי מעל הכל, והתקדמו באומץ. אני הסלע החזק שלכם – הסתמכו עליי!" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 10). "כן!" חשבתי, "אלוהים הוא משעני, הגיבוי החזק שלי. לא משנה לאיזה מצב אקלע, אם רק אוכל להישאר נאמנה לאלוהים ולעמוד איתו, לבטח אתגבר על השטן ואבייש אותו". ההארה שקיבלתי מדברי האל אפשרה לי למצוא כוחות ואמונה, והחלטתי בדממה: עדיף לי למות מאשר לנטוש את דרך האמת ולא להעיד למען אלוהים!

כשהגענו לתחנת המשטרה, השוטרים גררו אותנו בגסות מהוואן ודחפו אותנו לתוך התחנה. הם ערכו בגופנו חיפוש יסודי ומצאו בתיקיהם של שני אחיי לכנסייה אי אילו חומרים של הכנסייה וטלפון נייד. כשראו שאינם מוצאים כסף, אחד השוטרים הרשעים גרר את אחד האחים, בעט בו והיכה אותו עד שהוא נפל ארצה. אחר כך נלקחנו לחדרים שונים כדי להיחקר בנפרד. הם חקרו אותי כל אותו אחר צהריים, אך לא הוציאו ממני מילה. אחרי השעה שמונה באותו הערב, הם רשמו אותנו בפנקסיהם כשלושה עצורים אלמונים, לפני ששלחו אותנו לבית המעצר המקומי.

ברגע שהגענו לבית המעצר, שתי סוהרות פשטו מעליי את כל הבגדים. הן חתכו מבגדיי את כל החלקים המתכתיים ולקחו את שרוכי נעליי ואת חגורתי. הייתי יחפה ומשכתי את מכנסיי למעלה כאשר פילסתי את דרכי, אחוזת בהלה, אל תאי. כשהאסירות ראו אותי נכנסת, הן הסתערו עליי כמטורפות וכיתרו אותי לגמרי – כולן שאלו אותי ביחד שאלות על עצמי. עיניהן נראו רחבות כצלחות, כי האור בתא היה כל כך עמום; הן נעצו בי מבטים ובחנו אותי בסקרנות מכף רגל ועד ראש. כמה מהן משכו בזרועותיי, נגעו כאן וצבטו שם. עמדתי נטועה במקומי, המומה. חשתי פחד רב ולא העזתי לומר מילה. המחשבה שאאלץ לחיות בגיהינום הזה עם הנשים הללו גרמה לי לרצות לפרוץ בבכי בגלל אי הצדק המשווע. באותו הרגע, אסירה שישבה על מיטת הלבנים ולא אמרה מילה צעקה לפתע: "מספיק עם זה! היא רק הגיעה ואין לה מושג מה קורה. אל תפחידו אותה", ונתנה לי שמיכה עבה להתעטף בה. חשתי גל של חום וידעתי היטב שלא מדובר באסירה הזו, שהייתה נחמדה אליי, אלא באלוהים שהשתמש באנשים סביבי כדי לעזור לי ולטפל בי. אלוהים היה איתי כל הזמן, וכלל לא הייתי לבד. היות שאהבת האל אירחה לי לחברה במקום העגום הזה, בסיוט הזה, בגיהינום הזה עלי אדמות, חשתי נחמה עצומה. בלילה, אחרי שכל האסירות האחרות נרדמו, לא יכולתי אפילו לחשוב על שינה. חשבתי כיצד רק באותו בוקר מילאתי את חובתי בשמחה, יחד עם אחיי ואחיותיי, ואילו בלילה אני שוכבת במקום הזה מהגיהינום, שדומה לקבר, ואין לי מושג מתי ישחררו אותי. חשתי צער ומצוקה שאין לתאר במילים. בעודי שקועה במחשבותיי, רוח מקפיאה צצה משום מקום ורעדתי באופן לא רצוני. הרמתי את ראשי, הבטתי למעלה ורק אז ראיתי שהתא אינו סגור בפני איתני הטבע. חוץ מהגג שמעל לאיזור השינה, מעל שאר התא היתה רשת ממוטות מתכת עבים שהולחמו יחדיו, והרוח הקרה פשוט פרצה פנימה. לפעמים הייתי שומעת גם את צעדי השוטרים שפיטרלו בהליכה על הגג. יכולתי לחוש אך ורק פחד מקפיא עצמות, ופחדי, חוסר האונים שלי ותחושתי שנעשה לי עוול הציפו את ליבי; דמעות זרמו מעיניי ללא מעצורים. בדיוק באותו הרגע, קטע מדברי האל צף בבהירות בתודעתי: "עליכם לדעת שכל הדברים בסביבתכם נמצאים שם כתוצאה מהאישור שלי. אני מסדיר הכל. ראו בבירור ורצו את לבי בסביבה שנתתי לכם. אל תפחדו. האל הכול יכול וצבאותיו יהיה איתכם ללא ספק. הוא תומך בכם והוא המגן שלכם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 26). "כן", חשבתי, "אלוהים הרשה לממשלה הקומוניסטית הסינית ללכוד אותי. למרות שהמקום הזה אפל ומחריד ואין לי מושג מול מה אצטרך להתמודד בהמשך, אלוהים הוא משענתי ולכן אין ממה לחשוש! זה הכל או לא-כלום, ואני שמה הכל בידי האל". משהבנתי את רצון האל, חשתי נינוחה בהרבה ולכן נשאתי תפילה חרישית לאלוהים: "אלוהים! תודה על שהארת את עיניי ואפשרת לי להבין שכל זה מתרחש ברשותך. ברצוני להתמסר לתזמוריך ולהסדריך, לחפש את רצונך במצב הקשה שאליו נקלעתי ולזכות באמיתות שברצונך לתת לי. אלוהים! העניין הוא רק ששיעור קומתי הוא כה קטן, ולכן אני מבקשת שתעניק לי אמונה וכוחות ושתגן עליי; איני יודעת אילו עינויים אולי אעבור – אך איני רוצה לבגוד בך לעולם". לאחר התפילה ניגבתי את הדמעות והרהרתי בדברי האל בעודי ממתינה בשקט ליום המחרת.

השכם בבוקר נשמעו דפיקות חזקות ודלת התא נפתחה. אחת הסוהרות צעקה: "החוצה, בת-בלי-שם!" התעכבתי רגע לפני שהבנתי שהיא קוראת לי. בחדר החקירות, השוטרים שוב ביקשו ממני למסור את שמי וכתובתי ולספר להם על הכנסייה. לא אמרתי דבר, רק ישבתי על הכיסא בראש מורכן. הם חקרו אותי מדי יום במשך שבוע, עד שבסופו של דבר אחד מהם תקע בי את אצבעו וצרח: "כלבה שכמוך! בזבזנו עלייך ימים ולא אמרת מילה. טוב, רק חכי. יש לנו משהו להראות לך!" לאחר שאמר זאת, שני השוטרים עזבו את החדר בהפגנתיות וטרקו מאחוריהם את הדלת. יום אחד, עם רדת ליל, השוטרים באו שוב כדי לקרוא לי. הם אזקו אותי ודחפו אותי לוואן משטרתי. כשישבתי במושב האחורי בוואן, לא יכולתי שלא לחוש כיצד הבהלה גואה בי, וחשבתי: "לאן הם לוקחים אותי? אולי הם לוקחים אותי לאמצע שום-מקום כדי לאנוס אותי? אולי הם ידחפו אותי לשק ויזרקו אותי לנהר כדי להאכיל את הדגים?" פחדתי במידה שלא תיאמן, אך בדיוק באותו הרגע החלו להדהד באזניי כמה שורות ממזמור כנסייתי ושמו "המלכות" :"אלוהים הוא משענתי, ממה יש לפחד? אני מוסר את חיי כדי ללחום בשטן עד הסוף. אלוהים מרומם אותנו. עלינו להשאיר הכול מאחור ולהילחם כדי להעיד למען המשיח. אלוהים יוציא לפועל את רצונו בעולם הזה. אני מכין את אהבתי ונאמנותי, ומקדיש אותן במלואן לאלוהים. אני אקדם בשמחה את פני האל בשובו, כאשר הוא יירד במלוא הדרו..." ('עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). תוך שנייה גאה בי כח בלתי נדלה. זקפתי את ראשי כדי להביט דרך החלון בעודי מהרהרת בשתיקה במילות המזמור. אחד השוטרים הבחין שאני מתבוננת דרך החלון, מיהר למשוך עליו וילון ושאג עליי בפראות: "על מה את מסתכלת? תרכיני את הראש!" רעדתי המומה לאחר שהשוטר צעק עליי בפתאומיות כזו והרכנתי את ראשי מייד. כל ארבעת השוטרים שבוואן עישנו ונשפו ענני עשן ללא הרף. תוך זמן קצר האוויר בתוך הוואן נעשה מזוהם במידה בלתי נסבלת; התחלתי להשתעל. אחד השוטרים שישב לפני הסתובב וצבט באצבעותיו את הלסת התחתונה שלי לפני שנשף עשן ישירות בפניי. הוא אמר ברשעות: "את יודעת, את רק צריכה לספר לנו כל מה שאת יודעת ולא תצטרכי לסבול בכלל; תוכלי פשוט ללכת הביתה. את אישה צעירה ומאד יפה..." כשהוא אמר את זה, הוא העביר את אצבעותיו על פניי וקרץ אליי בתאווה. אחר כך הוא צחק צחוק מרושע ואמר: "אולי עוד נמצא לך חבר". הפניתי ממנו את פניי והרמתי את ידיי האזוקות כדי לסלק את ידו. הוא הובך, התכעס ואמר: "את כל כך חזקה! רק חכי שנגיע למקום שאנחנו נוסעים אליו, ואז את תתנהגי יפה". הוואן המשיך לנסוע. לא היה לי מושג מה מצפה לי, ויכולתי רק לקרוא חרישית לאלוהים בליבי: "אלוהים! אני מוכנה לסכן עכשיו את הכל. לא משנה אילו תרגילים יפעילו עליי השוטרים האיומים האלה, אני אשא עדות חזקה ומהדהדת למענך בפני השטן!"

כעבור למעלה מחצי שעה, הוואן חנה. השוטרים גררו אותי החוצה; קמתי בקושי על רגליי והבטתי סביבי. החשכה כבר הייתה מוחלטת וניתן היה לראות רק כמה בניינים ריקים פה ושם, ואפילו אחד מהם לא היה מואר – הכל נראה כל כך עגום ומחריד. השוטרים ליוו אותי לתוך אחד הבניינים. בתוכו היו שולחן כתיבה וספה, ונורה חשמלית שהפיצה אור חיוור ונוראי הייתה תלויה מהתקרה. על הרצפה היו חבלים ושלשלאות ברזל, ובצדו השני של החדר היה כיסא עשוי ממוטות מתכת עבים. לנוכח המראה המפחיד הזה לא יכולתי שלא להיתקף בבהלה. רגליי רעדו ורטטו ונאלצתי להתיישב על הספה כדי להירגע. בשלב זה נכנסו לחדר כמה גברים, ואחד מהם נזף בי בקולניות: "מה לדעתך את עושה, יושבת שם? הספה שלך שאת יושבת עליה? קומי!" בעודו מדבר, הוא ניגש אליי בצעד מהיר, בעט בי כמה פעמים ותפס את קדמת חולצתי, משך אותי מהספה וגרר אותי אל כיסא המתכת. שוטר אחר אמר לי: "את יודעת, זה דבר אדיר, הכיסא הזה. אם רק תשבי עליו כמה דקות, תלמדי לקח לשארית חייך. הכיסא הוכן במיוחד בשבילכם, המאמינים באל הכול יכול. אנחנו לא נותנים סתם לכל אחד לשבת עליו. אם תהיי פשוט ילדה טובה, תעשי מה שאנחנו אומרים ותעני לשאלותינו בכנות – לא תצטרכי לשבת עליו. אז תגידי לנו, למה באת לגוויז'ו? כדי לשאת את הבשורה?" לא אמרתי דבר, ושוטר קשוח-למראה, שעמד בצד, תחב את אצבעו לפרצופי וקילל אותי: "תפסיקי לשחק את הטמבלית, לעזאזל! אם לא תדברי, אתן לך לטעום מהכיסא!" אני נותרתי בשתיקתי.

באותו רגע, אישה בלבוש מפתה נכנסה לחדר. התברר שכנופיית השוטרים הזו ביקשה ממנה לבוא ולשכנע אותי להתוודות. היא הפצירה בי באדיבות מזויפת, באמרה: "ילדונת, את זרה כאן ואין לך שום קרובים או חברים בסביבה. תגידי לנו את מה שאנחנו רוצים לדעת, בסדר? ברגע שתגידי לנו את מה שאנחנו רוצים לדעת, נמצא לך עבודה ובעל כאן בגוייז'ו. אני מבטיחה שאמצא לך אדם טוב. אבל אם זה לא מעניין אותך, את יכולה לבוא ולעבוד אצלי בתור אומנת. אשלם לך כל חודש. כך תוכלי להשתקע כאן ולהכות שורשים". זקפתי את ראשי והבטתי בה, אך לא עניתי. לעצמי חשבתי: "שדים הם שדים. הם לא מודים בקיומו של אלוהים, והם עושים כל מיני דברים נוראיים למען כסף ורווחים. עכשיו הם מנסים להשתמש בכסף כדי לשחד אותי ולגרום לי לבגוד באלוהים. איך הם מעלים על דעתם אפילו שאפול טרף למזימותיהם הערמומיות ואהפוך ליהודה איש קריות המביש?" כאשר האישה ראתה שדברי "טוב הלב" שלה לא השפיעו עליי כלל והרגישה שקרנה ירדה בעיני שאר השוטרים, הסירה מייד את המסכה והראתה את פניה האמיתיים. היא הוציאה רצועה מתרמיל הגב שלה והצליפה בי כמה פעמים, ואז זרקה בתוקפנות את התרמיל על הספה. היא נדה בראשה בתסכול, והלכה להתיישב בצד. כעת, שוטר שמן ומרושע שראה את מה שקרה הסתער עליי, תפס בשערי והטיח את ראשי כמה פעמים בקיר תוך שהוא צורח עליי בשיניים חשוקות: "את לא רואה כשמישהו מנסה לעשות לך טובה? מה? את לא רואה? את תדברי או לא?" ראשי נחבט בקיר פעמים כה רבות, עד שראיתי כוכבים, שמעתי זמזומים, החדר הסתחרר ואני צנחתי ארצה. הוא משך אותי למעלה והשליך אותי על כיסא המתכת כאילו הייתי איזו ציפור קטנה. רק לאחר שהתאוששתי קצת התחלתי לפקוח מעט את עיניי – ראיתי שבידו הוא עדיין אחז קווצה שתלש משערי. הייתי קשורה ברצועות לכיסא מכף רגל ועד ראש, ולוח פלדה עבה הוצב לפני חזי. אזיקיי נקשרו לכיסא ושלשלאות במשקל של עשרות קילוגרמים נקשרו לרגליי וגם לכיסא. הרגשתי כמו פסל – לא יכולתי להזיז איבר. השלשלאות הקרות והכבדות, המנעולים והאזיקים הצמידו אותי אל כיסא המתכת – סבלי היה בל יתואר. השוטרים המרושעים היו מרוצים כשראו אותי שרויה בכאב, והם החלו ללעוג לי: "מה, האל שאת מאמינה בו אינו כל-יכול? למה הוא לא בא להושיע אותך? למה הוא לא מציל אותך מכיסא-הנמר הזה? כדאי שתתחילי לדבר. האלוהים שלך לא יכול להציל אותך – רק אנחנו יכולים. תגידי לנו את מה שאנחנו רוצים לדעת ונשחרר אותך. יכולים להיות לך חיים יפים. איזה בזבוז, להאמין באיזה אל!" התמודדתי מול הערותיהם הסרקסטיות של השוטרים המרושעים ברוגע רב, כי בדברי האל נאמר: "באחרית הימים אלוהים משתמש במילים ולא באותות ומופתים כדי להביא את בני האדם לידי שלמות. הוא משתמש בדבריו כדי לחשוף את בני האדם, לשפוט אותם, לייסר אותם ולהפוך אותם למושלמים, וכך, דרך דברי האל, בני האדם נוכחים בחוכמתו וחביבותו של אלוהים, לומדים להבין את טבע האל, וחוזים במעשיו של אלוהים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הכרת עבודתו של אלוהים כיום). העבודה שאלוהים עושה עכשיו היא עבודה מעשית, לא על-טבעית. אלוהים משתמש בדבריו כדי להביא את בני האדם לידי שלמות, ומאפשר לדבריו להפוך לאמונתנו ולחיינו. האל משתמש במצבים מעשיים כדי לשנות את טבע חיינו, ועבודה מעשית מהסוג הזה היא זו שמגלה בצורה טובה יותר את כוחו הרב של אלוהים ואת חכמתו, וזו דרך טובה יותר להכריע את השטן אחת ולתמיד. הממשל הקומוניסטי הסיני עצר אותי ועינה אותי באכזריות כי אלוהים רצה לבחון את אמונתי בו ולראות אם אני מסוגלת לחיות על פי דבריו ולשאת לו עדות. היות שידעתי זאת, הייתי מעוניינת להתמסר לכל מצב שאלוהים הרשה שאקלע אליו. שתיקתי עוררה עליי את זעמה של כנופיית השוטרים המרושעים והם הסתערו עליי כאילו כולם השתגעו. הם כיתרו אותי והיכו אותי באלימות. כמה מהם חבטו בראשי באגרופיהם, אחרים בעטו בפראות ברגליי ואילו אחרים קרעו בבגדיי ומיששו את פניי. רתחתי מזעם למול ההכאה האכזרית והביריונות שלהם. אם לא הייתי כבולה לכיסא הנמר, הייתי נאבקת בהם מאבק נואש! כלפי הממשל הקומוניסטי הסיני, אותו ארגון פשע עליון, הרגשתי רק שנאה עד לשד עצמותיי, והיה עליי רק לקבל החלטה חרישית: ככל שהם ירדפו אותי יותר, כך אמונתי תצמח ואני אאמין באלוהים עד נשימתי האחרונה! ככל שהם ירדפו אותי, כך איווכח שהאל הכול יכול הוא אל האמת האחד, ושאני הולכת בדרך הנכונה! משנוכחתי בעובדות הללו הבנתי בבירור רב שמדובר במלחמה בין הטוב לרע, תחרות בין החיים למוות. ברור היה לי שמן הראוי שאשבע לשאת על נס את שם האל ואת העדות עליו, לבייש את השטן באמצעות פעולות מעשיות ולאפשר בכך לאלוהים לזכות לתהילה. השוטרים המרושעים הללו ניסו לחלץ ממני הודאה במהלך מספר ימי עינויים וחקירות, אך לא אמרתי להם דבר על הכנסייה. בסוף לא נותרה להם ברירה והם אמרו: "היא אגוז קשה, זאתי. חקרנו אותה ימים על ימים, אך היא לא אמרה מילה". כשהקשבתי לשיחתם עליי, ידעתי שדברי האל סייעו לי לעבור כל אחד משערי הגיהינום שהשטנים האלה הציבו בפניי, ושאלוהים גונן עליי כדי שאוכל לשאת לו עדות. מקרב לבי הודיתי לאל הכול יכול ושיבחתי אותו בליבי.

במהלך למעלה מעשרה ימי חקירה, ישבתי בכיסא הנמר המקפיא הזה בימים ובלילות וכל גופי הרגיש כאילו הוטל לתוך מערת קרח. הקור חלחל אל מח עצמותיי וכל אחד ממפרקי גופי הרגיש כאילו הוא נקרע לגזרים. אחד מהשוטרים המרושעים – אדם צעיר למדי – ראה שאני רועדת מקור וניצל את המצב כדי לומר לי: "עדיף שתתחילי לדבר! אפילו החסונים ביותר לא מחזיקים מעמד הרבה זמן על הכיסא הזה. אם תמשיכי בדרכך, תהיי נכה לשארית חייך". כששמעתי את דבריו התחלתי להיחלש ולחוש חרדה, אך אז קראתי חרישית לאלוהים וביקשתי ממנו להעניק לי את הכוח לסבול את הייסורים הבלתי-אנושיים האלה ולא לעשות דבר שעלול להוות בגידה בו. לאחר תפילתי אלוהים האיר את עיניי באמצעות מזמור כנסייה, שתמיד אהבתי במיוחד לשיר: "לא אכפת לי מהדרך הנפרשת, רק לבצע את רצון האל כיעודי. לא אכפת לי גם אם אבורך או שאסבול. מכיוון שבחרתי לאהוב את האל, אהיה נאמנה עד הסוף .לא משנה כמה אדירים הסכנות והקשיים, או מה תהיה התוצאה בעבורי, כיוון שאני מכוונת ליום בו אלוהים יזכה בתהילה, אני אנטוש את הכל ואשאף להתקדם קדימה" ("צועדים על דרך אהבת האל" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). כל אחת ממילות המזמור הזה נתנה לי השראה ואני שרתי אותו שוב ושוב בליבי. לא יכולתי שלא לחשוב על השבועה שנשבעתי בפני אלוהים, שלא משנה איזה סבל או אילו תלאות יהיה עליי לעבור, אני בכל זאת אקדיש את חיי לאלוהים ואשאר נאמנה לו עד הסוף. אך אני התחלתי לחוש חלשה וחסרת ביטחון לאחר שסבלתי רק מעט כאב – האם זוהי נאמנות? האיני נופלת טרף למזימתו הערמומית של השטן? השטן רצה שאחשוב על גופי הגשמי ואבגוד באלוהים, אך אני ידעתי שאסור לי להניח לו לשטות בי. יכולתי לסבול למען אמונתי באלוהים הייתה המשמעותית ביותר, בעלת הערך הרב ביותר – הייתה זו תפארת. גם אם סבלתי מאוד, לא יכולתי לאפשר לעצמי להפוך לאדם קטן ופאתטי שמפנה עורף לאמונתו ובוגד באלוהים. משעה שגמרתי בדעתי להשביע את רצון האל, הרגשת הקור העז התפוגגה בהדרגה והכאב בליבי נעלם. שוב הייתי עדה למעשי האל הפלאיים וחוויתי את אהבתו. אמנם השוטרים לא השיגו את מטרתם, אך הם טרם סיימו איתי. הם החלו לענות אותי איש איש בתורו, והקפידו שאשאר ערה כל היום וכל הלילה. אם רק עצמתי עיניים לשנייה, הם היו מצליפים בי בשוט עשוי ענפי ערבה או תוקעים בי אלה חשמלית. בכל פעם שהם עשו זאת חשתי זרם חשמלי שעובר בי, וכל גופי נאחז בעוויתות. הכאב היה כה עז, שרציתי למות. כשהיכו אותי צעקו השוטרים: "את עדיין לא מוכנה לספר לנו הכל? לעזאזל, ואת אפילו רוצה ללכת לישון! בואי נראה אם נצליח לענות אותך למוות היום!" ההכאות נעשו עזות יותר ויותר, אכזריות יותר ויותר, וזעקותיי הנואשות הדהדו בכל החדר. היות והייתי קשורה ברצועות כה הדוקות לכיסא הנמר ולא יכולתי להניע אבר, יכולתי רק להיכנע לפראותם. שביעות רצונם העצמית של השוטרים המרושעים האלה אף גברה ומדי פעם הם פרצו בצחוק רועם. הם הצליפו בי וחשמלו אותי במשך כל כך הרבה זמן, עד כי הייתי מכוסה בחבורות וחתכים, פניי, צווארי, זרועותיי וידיי היו מכוסות בפצעים סגולים וכל גופי היה נפוח. לצד זאת, נראה היה שאיבדתי את התחושה בגופי וכבר לא כאב לי כל כך. ידעתי שבכך אלוהים דואג לי ומשכך את כאבי, ובליבי הודיתי לו שוב ושוב.

סבלתי זאת במשך חודש כמעט, עד שבאמת כבר לא יכולתי יותר. כל כך רציתי לישון, אפילו כמה רגעים, אך לשדים האלה לא היה שמץ אנושיות. ברגע שראו אותי עוצמת עיניים, הם היו מייד מטילים בפניי מים מלוא הכוס כדי לעורר אותי בבהלה, ושוב היה עליי להחזיק את עיניי פקוחות. כוחי כלה לחלוטין – חשתי שחיי הגיעו לקצם. אך אלוהים תמיד גונן עליי ושמר על חדות ובהירות שכלי ועל עוצמת אמונתי כדי שלא אבגוד בו. היות שהשוטרים ראו שהם לא קיבלו ממני שום מידע והיות שחששו שאני אכן עשויה למות, הם לא יכלו לעשות דבר מלבד להחזירני לבית המעצר. חמישה או שישה ימים חלפו ועדיין לא התאוששתי מהעינויים שלהם – אך הם שוב גררו אותי וכבלו אותי בשלשלאות לכיסא הנמר. הם שוב חיברו את השלשלאות הכבדות לכפות רגליי ושוב ניסו לחלץ ממני הודאה באמצעות הכאות, עינויים והתעמרות. הם עינו אותי שם במשך כעשרה ימים נוספים, ורק כשבאמת כבר לא יכולתי לסבול יותר את העינויים הם החזירו אותי לבית המעצר. חמישה או שישה ימים נוספים חלפו והם חזרו שוב על כל המהלך. שישה חודשים חלפו כך ואני אפילו לא יודעת כמה פעמים הם העבירו אותי את הסיוט הזה – זה היה אותו עינוי שוב ושוב. הם עינו אותי עד למצב של תשישות כללית ומוחלטת, עד שמקרב ליבי ויתרתי על כל תקווה לחיי בעתיד. התחלתי לסרב למזון ובמשך כמה ימים סירבתי לשתות אפילו טיפה של מים. בשלב זה הם החלו להכניס בכוח מים לפי; אחד מהם אחז בראשי בעוד השני אוחז בפניי, פוער את פי ושופך לתוכו מים. המים זרמו מסביב לפי, במורד צווארי ונספגו בבגדיי. חשתי קור מקפיא בכל גופי וניסיתי להיאבק, אך לא היה בי הכוח להזיז את ראשי. היות שראיתי שגם לא היה טעם לסרב למזון, החלטתי לנצל את ההזדמנות שבהליכה לשירותים ולהתאבד באמצעות הטחת ראשי בקיר. גררתי אחרי את השלשלאות הכבדות במידה שלא תיאמן, התנודדתי קדימה, צעד אחר צעד, לעבר השירותים, בעודי נאחזת בקיר לכל אורך הדרך. היות שלא אכלתי כל כך הרבה זמן, ראייתי הייתה מטושטשת לחלוטין ולא יכולתי ממש לראות לאן אני הולכת; נפלתי פעמים רבות לאורך הדרך. מבעד לערפל ראיתי ששלשלאות הפלדה הפכו את קרסוליי לעיסת בשר מדמם, שדם רב זרם מהם. כשהגעתי לחלון, נשאתי את ראשי והבטתי החוצה. ראיתי במרחק אנשים מהלכים אנה ואנה, עסוקים בענייניהם, ולפתע חשתי תחושה נפלאה, של דבר-מה מתעורר בעמקי ישותי. חשבתי: "מבין כל אותם מיליוני אנשים, כמה מאמינים באל הכול יכול? אני אחת מבנות-המזל, כי אלוהים שלף אותי – מין אדם ללא כל ייחוד – מתוך ההמון, והשקה וצייד אותי באמצעות דבריו. הוא הוביל אותי בכל צעד מהדרך עד עכשיו. אלוהים בירך אותי כל כך, אז מדוע אני מבקשת למות? האם לא אפגע באלוהים אם אעשה כן? ובאותו הרגע דברי האל עלו בדעתי: "במהלך אחרית הימים, אתם חייבים לשאת עדות על אלוהים. בלי קשר לגודל הסבל שלכם, עליכם להמשיך ממש עד הסוף, ואפילו בנשמת אפכם האחרונה, עליכם להיות נאמנים לאלוהים ובחסדו של אלוהים. רק זה נחשב אהבה אמיתית לאלוהים, ורק זה נחשב לעדות חזקה ומהדהדת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, רק על ידי חוויית ניסיונות כאובים תוכלו להכיר את חביבותו של אלוהים). כל מילה, יחד עם העידוד ותחושת הציפייה, חיממו את ליבי ונסכו בו השראה. חשתי נרגשת כפליים ומצאתי את האומץ להמשיך. נתתי לעצמי שיחת עידוד פנימית: "השדים יכולים רק להחריב את גופי. ליבי ישתייך לאלוהים לנצח. אהיה חזקה; לעולם לא אכנע!" ואז חזרתי, צעד אחר צעד, גוררת את השלשלאות הכבדות. במצבי המטושטש חשבתי על ישוע אדוננו, שהיה מכוסה כולו בחבורות כאשר צעד בדרך הייסורים לגולגלתא, תשוש לחלוטין ונושא את הצלב הכבד הזה על גבו, ואז עלו בדעתי דבריו הבאים של האל הכול יכול: "בדרך לירושלים, ישוע חש יגון כאילו סכין סובבה בלבו, ואף על פי כן לא הייתה לו כל כוונה שהיא להפר את הבטחתו. תמיד היה בו כוח רב עוצמה שדחף אותו קדימה אל המקום שבו הוא עתיד להיצלב" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, איך לשרת בהרמוניה עם רצון האל). באותו הרגע לא יכולתי עוד לעצור בעד דמעותיי והן זרמו בחופשיות במורד לחיי. נשאתי בליבי תפילה לאלוהים: "אלוהים! אתה כה קדוש ואתה עליון – ולמרות זאת, כדי להושיענו אתה מתגלם אישית כבשר ודם. אתה סבלת השפלה וכאב נוראיים ונצלבת למעננו. אלוהים! מי ידע אי פעם את צערך ואת כאבך? מי אי פעם הבין או העריך את המחיר הכבד ששילמת למעננו? אני סובלת עכשיו ממצוקה כזאת כדי שאוכל לזכות לישועה. יותר מכך, אני סובלת זאת כדי לראות בבירור את מהותו המרושעת של הממשל הקומוניסטי בסין בעודי סובלת אכזריות בידי שדיו. כדי שהוא לעולם לא יוכל עוד להוליכני שולל או לשטות בי, וכדי שכתוצאה מכך אוכל להיפטר מהשפעתו האפלה. ועם זאת, לא הפגנתי כל התחשבות ברצונך. חשבתי רק על גופי הגשמי וייחלתי למות, כדי להביא קץ לסבל ולכאב הזה. אני כזו פחדנית, כל כך בזויה! אלוהים! אתה משקיע את עצמך וסובל למעננו בכל עת, ואתה מקדיש לנו את כל אהבתך. אלוהים! איני יכולה לעשות דבר עכשיו, ואני מייחלת רק להקדיש לך את ליבי במלואו, ללכת אחריך עד הסוף ולא חשוב כמה אסבול, ולשאת עדות כדי להשביע את רצונך!" במשך חודשים של הכאות ועינויים אכזריים לא הזלתי ולו דמעה בודדת, אז כשחזרתי לחדר החקירות השוטרים המרושעים ראו שפניי רטובות מדמעות וחשבו שאני מוכנה להישבר. השמן מביניהם נראה מאד שבע-רצון מעצמו והוא חייך אליי ואמר: "חשבת על זה עד הסוף? עכשיו תשחקי לפי הכללים?" התעלמתי ממנו כליל ופניו נעשו מייד סגולות מזעם. לפתע הוא הרים ידו וסטר על פניי יותר פעמים משיכולתי למנות. פניי בערו בכאב ודם זלג מקצוות פי אל הרצפה. שוטר מרושע אחר הטיח בפניי מים מלוא הכוס וצרח בשיניים חשוקות: "לא אכפת לנו אם לא תשתפי פעולה. העולם הזה שייך עכשיו למפלגה הקומוניסטית ואם לא תדברי אנחנו עדיין יכולים לדון אותך למאסר!" אך ככל שהם ניסו לאיים עליי ולהפחידני, בכל זאת לא אמרתי מילה.

למרות שהשוטרים לא יכלו למצוא שום ראיה שתאפשר להם להאשים אותי בפשע, הם לא היו מוכנים לוותר והם ניסו לסחוט ממני וידוי בעינויים. בשעה מאוחרת באחד הלילות, כמה מהם השתכרו ונכנסו, מתנודדים, אל חדר החקירות. אחד מהם, שנעץ בי מבטי זימה, חשב כנראה על רעיון ואמר: "הפשיטו אותה ותלו אותה. אז נראה אם היא תשתף פעולה". כששמעתי אותו אומר זאת נתקפתי אימה ובליבי קראתי נואשות לאלוהים שיקלל את הבהמות האלה ויסכל את מזימות התאווה שלהם. הם שחררו אותי מכיסא הנמר, אך בקושי יכולתי לעמוד עם השלשלאות הכבדות סביב קרסוליי. הם כיתרו אותי והחלו לבעוט בי מאחד לשני כאילו הייתי כדורגל. הם ירקו בפניי קליפות של גרעיני מלון וצרחו שוב ושוב: "את תשתפי פעולה? אם לא תהיי נחמדה אליך נוודא שלא יהיה טעם לחייך! איפה האלוהים שלך עכשיו? הוא לא כל-יכול? קדימה, שיכה אותנו ארצה!" אחד מהם אמר "וואנג צריך אישה. מה דעתכם שפשוט ניתן לו אותה? חהחה..." כשראיתי את פניהם השטניות, שנאתי כלפיהם הייתה כה יוקדת עד שכל דמעותיי התייבשו. כל שיכולתי לעשות היה להתפלל לאלוהים ולבקש ממנו שיגן על ליבי כדי שלא אבגוד בו וכדי שאוכל להתמסר לתזמוריו, בין אם אחיה או אגווע. בסופו של דבר, השוטרים המרושעים השתמשו בכל הקלפים שבידיהם מבלי שהצליחו להוציא ממני מילה אחת. היות שלא נותרו בידם ברירות, הם יכלו רק לדווח בטלפון לממונים עליהם: "האישה הזו קשה כמו סלע. היא ליו הולן של ימינו. גם אם היינו מכים אותה למוות היא לא הייתה מדברת. אין שום דבר נוסף שאנחנו יכולים לעשות!" כשראיתי שהם כל כך מדוכדכים הודיתי לאלוהים בליבי שוב ושוב. ההכוונה שקיבלתי מדברי האל היא שאפשרה לי להתגבר על העינויים האכזריים שלהם שוב ושוב. התהילה לאל הכול יכול!

למרות שאינספור חקירות לא הניבו עבורם דבר, הממשל הקומוניסטי הסיני האשים אותי בהפרעה לאכיפת החוק ודן אותי לתקופת מאסר קצובה של שבע שנים. שני האחים שנעצרו איתי הואשמו אף הם באותה אשמה ונידונו לחמש שנים בכלא. לאחר שעברתי שמונה חודשי ייסורים בלתי אנושיים, לא רק שגזר הדין של שבע שנות המאסר לא גרם לי כאב או מצוקה כלשהם – בדיוק להיפך, חשתי בנוח ואף יותר מכך – חשתי שלכבוד הוא לי. זה מפני שבשמונת החודשים הקודמים חוויתי את ההכוונה האלוהית בכל צעד בדרך ונהניתי מאהבתו חסרת הגבולות של האל שהגן עליי. הדבר אפשר לי לשרוד באורח פלאי את מסע ההרס האכזרי, שבכל מקרה אחר היה מעבר לגבולות הסבל שלי, ואפשר לי לשאת עדות. הייתה זו הנחמה הגדולה ביותר שאלוהים יכול היה להעניק לי, ואני הודיתי לאל ושיבחתי אותו מעומק ליבי!

ב-3 בנובמבר 2008 נשלחתי לכלא הראשון לנשים כדי לרצות את גזר דיני, וכך החלה תקופת חיי הארוכה בכלא. תקנון הכלא קפדני במידה שלא תיאמן: היינו קמות בשש בבוקר ומתחילות לעבוד, ועובדות כל היום עד רדת הלילה. זמני הארוחות והפסקות השירותים התאפיינו בלחץ כאילו היינו באזור לחימה, והאסירות לא זכו ולו לשמץ של סלחנות. הסוהרים העמיסו עלינו עבודה כדי שיוכלו להגדיל את רווחיהם מעבודת הפרך שלנו, וחוסר הרחמים שלהם היה מופגן עוד יותר כלפי המאמינים באלוהים. בסביבה כזו הייתי שרויה בלחץ מתמיד – כל יום נראה כמו שנה. קיבלתי את המטלות הקשות והמעיקות ביותר בכלא, והמזון שקיבלתי לא היה ראוי אפילו לכלבים – לחמנייה זעירה, שחורה ואפויה למחצה, וכמה עלי כרוב ישנים, שהצהיבו והתייבשו. היות שרציתי שמאסרי יקוצר בזכות התנהגות טובה, לעתים קרובות עבדתי קשה ככל יכולתי משחר ועד שקיעה, והייתי אפילו עובדת לילות שלמים כדי לעמוד במכסות הייצור, שהיו מעבר ליכולתי הפיסית. עמדתי מדי יום על רגליי במשך 15 או 16 שעות בסדנה, מסובבת ללא הרף את הידית במכונה האוטומטית-למחצה לסריגת אפודות. שתי רגליי התנפחו ולעתים קרובות חשתי בהן כאבים וחולשה. אך מעולם לא העזתי להאט את הקצב, כי סוהרים חמושים באלות חשמליות פיטרלו ללא הרף בסדנה, הענישו כל אסירה שלא עבדה לדעתם במלוא המרץ ושללו מהאסירות נקודות של התנהגות טובה. עבודת הפרך המתישה והבלתי פוסקת התישה אותי לחלוטין, גופנית ושכלית. אמנם הייתי צעירה עדיין, אך שערי האפיר ברובו ולעתים קרובות כמעט והתעלפתי על המכונה. אלמלא אלוהים השגיח עליי, לא הייתי שורדת. בסופו של דבר, היות שאלוהים גונן עליי, זכיתי בשתי הזדמנויות לקיצור מאסרי ויכולתי לצאת מהגיהינום הזה עלי אדמות שנתיים לפני המועד.

לאחר שעברתי שמונה חודשי עינויים ברוטליים וחמש שנות מאסר בידי הממשל הקומוניסטי הסיני, גופי ושכלי ניזוקו קשות. במשך זמן רב לאחר שחרורי, המחשבה על פגישת אנשים לא מוכרים הטילה עליי אימה. במיוחד, בכל פעם שנקלעתי למקום סואן עם אנשים רבים שהתרוצצו סביב, סצינות העינויים שעברתי בידי אותם שוטרים מרושעים הציפו אותי שוב ובניגוד לרצוני הייתי נתקפת באימה עמוקה ובתחושה פנימית לא נוחה. היות שנכבלתי לאותו כיסא מתכתי במשך זמן כה רב, המחזור שלי איבד לחלוטין את הסדירות ומחלות שונות עשו בי שמות. כשאני נזכרת עכשיו באותם חודשים כאובים ובלתי נגמרים, למרות שחוויתי הרבה כאב וסבל, ראיתי בבירור ש"חופש האמונה הדתית" ו"החוק מגן על זכויותיהם של האזרחים ועל האינטרסים החוקיים שלהם" – אותן סיסמאות שנאמרות תדיר מפי המפלגה הקומוניסטית בסין – היו רק שקרים שנועדו להסוות את חטאיהם ואת מהותם הנתעבת. במקביל לכך זכיתי גם לחוות ולהעריך את כל-יכולתו, ריבונותו, סמכותו ועצמתו של אלוהים, והייתי מסוגלת לחוש את דאגתו של אלוהים ואת רחמיו כלפיי. כל אלה היו אוצרות החיים היקרים והשופעים שהעניק לי אלוהים. עבודתו של אלוהים היא מעשית ונורמלית, והוא מאפשר לשטן ולשדים לרדוף אותנו. אך בעוד השטנים פוגעים בנו בטירופם, אלוהים נמצא שם תמיד, משגיח עלינו חרישית ומגונן עלינו. הוא מאיר את עינינו ומנחה אותנו באמצעות דברי הסמכות והעצמה שלו. אלוהים מעניק לנו אמונה ואהבה, והוא כובש ומכריע את האויב – את השטן – וזוכה כך בתהילה. אני מהללת את חכמתו ואת יפעתו של האל מעמקי לבבי!

עכשיו חזרתי לכנסייה ואני שוב בחברת אחיי ואחיותיי. בהכוונת אהבתו של האל אני חיה את חיי הכנסייה ויחד עם אחיי ואחיותיי, בעצה אחת, אנו מפיצים את בשורת המלכות. חיי שופעים עוצמה וחיוניות. אני מלאה עכשיו באמונה בעבודת האל. אני יכולה ממש לראות את המראה המרהיב של מלכות האל המופיעה בעולם, ואיני יכולה שלא לשיר בשבחי האל! "מלכות אלף השנים הגיעה לעולם. דבר האלוהים כבש, ביסס והשלים הכול. דבר אלוהים מושל, רואים זאת בעינינו. מריעים, מהללים וחוגגים, מלכות אלף השנים הגיעה לעולם! מריעים, מהללים וחוגגים, ירושלים חדשה מגיעה! דבר אלוהים בינינו, בתנועתנו ובמחשבתנו. גם זקן גם צעיר, גם גבר ואישה, משבחים את דבר האל, נשמעים לדברו. כל הארצות סוגדות—כמה משובב נפש! מריעים, מהללים וחוגגים, שהאל הוא כול יכול. מריעים, מהללים וחוגגים, שעבודתו נשלמה. מריעים, מהללים, אל כל יכול מוביל אותנו אל ארץ כנען" ("שירה לכבוד הגעת מלכות אלף השנים" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים').