סיאוון, צ'ונגצינג

"המילה 'אהבה', כפי שהדבר קרוי, מתייחסת לרגש טהור ללא רבב, שבו אתם משתמשים בלבכם לאהוב, להרגיש ולהתחשב. באהבה אין תנאים, אין מחסומים ואין מרחק. באהבה אין חשד, אין מרמה ואין ערמומיות. באהבה אין מרחק ואין שום דבר טמא" ('אהבה טהורה ללא פגם' ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). המזמור הזה, שלקוח מדבריו של אלוהים, סייע לי פעם להתגבר על הכאב שבחיי כלא ממושכים, שארכו שבע שנים וארבעה חודשים. למרות שהממשל הקומוניסטי הסיני שלל ממני את שנות נעוריי היפות ביותר, השגתי את האמת יקרת-הערך והאמיתית ביותר מידי האל הכול יכול, ולכן אין לי תלונות או חרטה.

בשנת 1996 קיבלתי את ישועת האל הכול יכול באחרית הימים. לאחר שקראתי את דברי האל והשתתפתי בפגישות שיתוף, הגעתי למסקנה שכל מה שאלוהים אמר הוא אמת, דבר שנוגד לחלוטין את כל הידע והתיאוריות של העולם המרושע הזה. דברי האל הכול יכול הם הכלל העליון לחיים. מה שעוד הגביר את התרגשותי הוא שיכולתי להיות פשוטה ופתוחה ולדבר בחופשיות על כל דבר עם האחים והאחיות. לא היה בי שמץ של צורך לגונן על עצמי מפני ביקורת או מפני התחכמויות מצד אנשים שעמם שוחחתי. חשתי נוחות ואושר שלא ידעתי מעולם; באמת אהבתי את המשפחה הזאת. אולם, תוך זמן קצר שמעתי שהמדינה אינה מתירה לאנשים להאמין באל הכול יכול. ממש לא הבנתי את זה, כי דברי האל התירו לאנשים לעבוד את אלוהים ולצעוד בנתיב החיים הנכון; הם התירו לאנשים להיות ישרים. אילו כולם האמינו באל הכול יכול, כל העולם היה שרוי בשלווה. באמת שלא הבנתי: אין דבר צודק יותר מאשר להאמין באלוהים; למה הממשלה הקומוניסטית רוצה לרדוף את האמונה באל הכול יכול עד כדי עצירת המאמינים? חשבתי כך: לא משנה עד כמה תרדוף אותנו הממשלה הקומוניסטית, או עד כמה גדולה דעת הקהל בחברה – אני בטוחה שזהו נתיב החיים הנכון, ואין ספק שאצעד בו עד הסוף!

לאחר מכן התחלתי למלא את חובתי בכנסייה – הפצת ספרים שבהם דברי האל. ידעתי שמאוד מסוכן למלא את החובה הזו במדינה הזאת, שמתנגדת לאלוהים, ושאני עלולה להיעצר בכל רגע. אך גם ידעתי שכחלק ממכלול הבריאה, היתה זו שליחותי בחיים להשקיע הכול למען אלוהים ולמלא את חובתי; היתה זו אחריות שלא יכולתי להקטין. בדיוק כאשר התחלתי לשתף פעולה בביטחון עם אלוהים, יום אחד בספטמבר 2003, הייתי בדרכי למסור לכמה אחים ואחיות ספרים של דברי האל, ועצרו אותי אנשים מהלשכה העירונית לביטחון לאומי.

בלשכה לביטחון לאומי חקרו אותי שוב ושוב ולא ידעתי איך להשיב; זעקתי בבהלה לאלוהים: "הו, האל הכול יכול, אני מבקשת ממך שתעניק לי את חוכמתך ותיתן לי את המילים שעליי לומר, כדי שלא אבגוד בך וכדי שאוכל להעיד עבורך." באותם ימים זעקתי לאלוהים מדי יום; לא העזתי לעזוב אותו. רק ביקשתי מאלוהים שיעניק לי אינטליגנציה וחוכמה, כדי שאוכל להתמודד עם המשטרה המרושעת. השבח לאל על שהשגיח וגונן עליי – בכל פעם שנחקרתי, ירקתי או נתקפתי שיהוקים בלתי פוסקים שמנעו ממני לדבר. כשראיתי את עבודתו הנפלאה של אלוהים, הגעתי להחלטה נחושה: לא למנוע דבר! הם יכולים לקחת את ראשי, הם יכולים לקחת את חיי, אבל הם בשום אופן לא יגרמו לי לבגוד היום באלוהים! כשהחלטתי בנחישות שאעדיף לסכן את חיי מאשר לבגוד באלוהים כיהודה איש קריות, אלוהים נתן לי "אור ירוק" מכל הבחינות: בכל פעם שנחקרתי, אלוהים גונן עליי ואפשר לי לעמוד בניסיון ולצאת ממנו בשלום. למרות שלא אמרתי דבר, הממשלה הקומוניסטית האשימה אותי ב"שימוש בארגון שי ג'או כדי להרוס את יישום החוק" ודנה אותי לתשע שנות מאסר! כששמעתי את גזר הדין לא הייתי עצובה, כי אלוהים הגן עליי, וגם לא פחדתי מהם; למעשה, בזתי להם. כשאותם אנשים הכריזו על גזר הדין, אמרתי בשקט: "זוהי ראיה לכך שהממשלה הקומוניסטית מתנגדת לאלוהים!" לאחר מכן, כשקציני ביטחון הציבור באו כדי ללמוד על גישתי, אמרתי להם ברוגע: "מה זה כבר תשע שנים? כשיבוא היום ואשתחרר, אני עדיין אהיה חברה בכנסיית האל הכול יכול; אם אתם לא מאמינים לי, חכו ותראו! אך עליכם לזכור: התיק הזה היה פעם בידיכם!". הגישה שלי ממש הפתיעה אותם – הם זקפו את אגודליהם ואמרו שוב ושוב: "אנחנו חייבים להודות – אנחנו מעריצים אותך! את יותר קשוחה מהאחות ג'יאנג! בואי ניפגש כשתשתחררי, ואנחנו נזמין אותך לארוחת ערב!" באותו רגע הרגשתי שאלוהים זכה בתהילה, וחשתי סיפוק רב. באותה שנה שבה נגזר דיני הייתי רק בת 31.

בתי הכלא בסין הם גיהינום עלי אדמות, ובתקופה הארוכה שבה שהיתי בכלא ראיתי לעומק עד כמה השטן הוא בלתי-אנושי, ועמדתי על מהותו השטנית שעמה הפך לאויבו של אלוהים. משטרת סין אינה מכבדת את שלטון החוק, אלא את שלטון הרשע. בכלא, המשטרה אינה מטפלת באסירים באופן אישי, אלה מסיתה את האסירים לאלימות, כדרך לטפל באסירים אחרים. המשטרה המרושעת משתמשת גם בכל מיני שיטות כדי להגביל את מחשבותיהם של האסירים; למשל, כל אדם שנכנס לכלא חייב ללבוש את אותם מדי אסיר עם מספר סידורי מיוחד; הם צריכים להסתפר לפי דרישות הכלא; הם חייבים לנעול נעליים שהכלא אישר; הם חייבים ללכת בשבילים שבהם הכלא מרשה להם ללכת, ולצעוד בקצב שהכלא מרשה להם לצעוד. בין אם זה אביב, קיץ, סתיו או חורף, בין אם מזג האוויר גשום או בהיר, וגם אם שורר קור מקפיא – כל האסירים חייבים לעשות את המצווה עליהם, ללא כל ברירה. כל יום נדרשנו להתכנס לפחות 15 פעמים כדי להתפקד, ולשיר שירי הלל לממשלה הקומוניסטית הסינית לפחות חמש פעמים. היו לנו גם מטלות פוליטיות – הם הכריחו אותנו ללמוד את חוקי הכלא ואת החוקה, והם כפו עלינו להיבחן אחת לשישה חודשים. המטרה היתה לשטוף את מוחנו. הם גם בחנו באופן אקראי את היכרותנו עם כללי המשמעת ועם שאר כללי הכלא. שוטרי הכלא לא הסתפקו בלרדוף אותנו מנטלית, הם גם התעללו בנו פיסית בחוסר-אנושיות מוחלט: אני נאלצתי לעבוד עבודת פרך יותר מעשר שעות ביום, כשאני דחוסה יחד עם כמה מאות אנשים במפעל קטן ועושה עבודת כפיים. היות שהצטופפו אנשים כה רבים בשטח כה קטן, והיות שהרעש מחריש-האוזניים של המכונות היה בכל מקום, לא משנה עד כמה אדם היה בריא, גופו היה נפגע באופן חמור אם הוא נשאר שם לתקופה ממושכת. מאחוריי היתה מכונה לניקוב חרירים, ובכל יום היא ניקבה חרירים ללא הפסק. קול השקשוק שעלה ממנה היה בלתי נסבל, ולאחר מספר שנים שמיעתי נפגעה מאוד. עד היום אף לא החלמתי. מה שהיה מזיק יותר הוא האבק והזיהום שבמפעל. בבדיקות רפואיות נמצא שאנשים רבים נדבקו בשחפת ובדלקת-הלוע. מלבד זאת, בגלל שעבודת הכפיים היתה כרוכה בישיבה למשך פרקי זמן ארוכים, אי אפשר היה לנוע ולהסתובב, ואנשים רבים לקו בטחורים שגרמו להם סבל רב. הממשלה הקומוניסטית התייחסה לאסירים כמו אל מכונות שנועדו להפקת רווחים כספיים; לא היה לה אכפת בכלל אם מישהו חי או מת. הם העבידו אנשים משעות הבוקר המוקדמות עד לשעות הלילה המאוחרות. תכופות הייתי כל כך תשושה, עד שלא הייתי מסוגלת מבחינה פיסית להמשיך. לא זו בלבד, גם נאלצתי להתמודד עם כל מיני בחינות אקראיות בנוסף למטלותיי הפוליטיות השבועיות, לעבודת הכפיים, למטלות הציבוריות, ועוד. אם כן, בכל יום הייתי במצב של חרדה קיצונית, שפיותי הועמדה במבחן כל הזמן והייתי עצבנית מאוד, כי חששתי שלא אוכל לעמוד בקצב אם לא אתרכז אפילו לרגע, ואז יענישו אותי שוטרי הכלא. בסביבה כזאת, לא היה קל לעבור בשלום אפילו יום אחד.

כשרק התחלתי לרצות את גזר הדין, לא הייתי מסוגלת להתמודד עם התעללות אכזרית כזאת מצד השוטרים בכלא. היה קשה לי לנשום בגלל עבודת הפרך בשילוב עם הלחץ האידיאולוגי; שלא לדבר על כל ההתייחסויות מצד האסירים – נאלצתי לעמוד ביחס משפיל ובעלבונות מצד משטרת הכלא השטנית והאסירים... לעתים קרובות נרדפתי ונדחקתי לפינה. כמה פעמים שקעתי בייאוש, במיוחד כשחשבתי על תשע השנים הארוכות שעליי לשהות בכלא. חשתי פרץ של חוסר אונים אומלל ואני לא יודעת כמה פעמים בכיתי – עד לנקודה שבה שקלתי להתאבד כדי להשתחרר מהכאב שבו הייתי שרויה. בכל פעם ששקעתי ביגון עז ולא יכולתי להתמודד עם המצב, נהגתי להתפלל בבהילות ולזעוק לאלוהים, ואלוהים האיר את עיניי והנחה אותי: "אינך יכול למות עדיין. עליך לקפוץ את אגרופיך ולהמשיך לחיות בנחישות; עליך לחיות חיים למען אלוהים. כשהאמת מצויה בקרב אנשים, יש בהם את הנחישות הזאת והם לעולם אינם מבקשים עוד למות. כשהמוות יאיים עליך, אתה תאמר: 'אלוהים, איני מוכן למות – עדיין איני מכיר אותך. עדיין לא גמלתי לך על אהבתך. עליי למות רק לאחר שאלמד להכירך כהלכה.' ...אם אתם לא מבינים את כוונתו של אלוהים, ואתם רק מהרהרים בסבל שלכם, ככל שתחשבו יותר על הנושא כך תתייסרו יותר, וכך תיקלעו לבעיה ותתחילו לסבול את עינוי המוות. אם אתה מבין את האמת, תאמר: 'טרם השגתי את האמת. עליי להשקיע עצמי כהלכה למען האל. עליי למסור עדות טובה על אלוהים. עליי לגמול לאלוהים על אהבתו. לאחר מכן, לא משנה כיצד אמות. או-אז אדע שחייתי חיים משביעי רצון. לא משנה מי עוד גווע, אני לא אמות עכשיו; עליי להיאחז בעיקשות בחיים" ("כיצד יש להכיר את טבע האדם" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). דבריו של אלוהים היו כמו המראה הרך והענוג של אמי המפייסת את לבי הבודד. הם היו גם כמו אבי, כאשר ניגב את הדמעות מפניי בעדינות בשתי ידיו החמימות. זרם חם ועוצמה זרמו מיד בלבי. למרות שחוויתי סבל פיסי בכלא האפל, אלוהים לא רצה שאנסה להתאבד. במקרה כזה לא הייתי מסוגלת לשאת עדות לאלוהים, והשטן היה שם אותי ללעג. הבנתי שזו תהיה עדות אם אצליח לצאת מהכלא השטני הזה בחיים לאחר תשע שנים. דבריו של אלוהים נתנו לי את האומץ להמשיך בחיי, והגעתי לכלל החלטה: לא משנה אילו קשיים צפויים לי, אמשיך לחיות בהתמדה עיקשת; אחיה אמיצה וחזקה ובהחלט אשא עדות שתשביע את רצונו של אלוהים.

שנים חלפו להן, ועומס היתר בעבודה החליש את גופי יותר ויותר. לאחר שעות ישיבה רבות במפעל, התחלתי להזיע מאוד והטחורים שלי החריפו ודיממו. בגלל האנמיה הקשה שסבלתי ממנה, היו לי סחרחורות רבות, אך בכלא לא היה קל לראות רופא. אם השוטרים בכלא היו מרוצים, הם היו נותנים לי איזו תרופה זולה. אם הם לא היו מרוצים, הם היו אומרים שאני מעמידה פני חולה כדי להתחמק מעבודה. נאלצתי לסבול מייסורי הטחורים ולבלוע את דמעותיי. לאחר יום עבודה הייתי סחוטה לחלוטין. גררתי את גופי המותש אל תאי ורציתי לנוח קצת, אבל לא יכולתי לישון ברציפות, אפילו לזמן קצר: או ששוטרי הכלא היו קוראים לי באמצע הלילה כדי לעשות משהו, או שהרעש שעשו השוטרים בכלא העיר אותי. ...הם נהגו להשתעשע בי וסבלתי במידה שלא תתואר. מלבד זאת, נאלצתי לסבול מצדם יחס לא אנושי. הייתי כמו פליטה – ישנתי על הרצפה או במסדרונות, ולפעמים אפילו ליד השירותים. אי אפשר היה לתלות לייבוש את הבגדים שלבשתי – נאלצתי להמתין עד שיתייבשו על גופי, כשאני דחוקה בצפיפות עם שאר האסירים. הכביסה בחורף היתה חוויה מתסכלת במיוחד, ורבים פיתחו דלקת פרקים בגלל שלבשו בגדים לחים לפרקי זמן ארוכים. בכלא לא נדרש זמן רב לאנשים בריאים להיעשות עמומים ואיטיים, להיחלש מבחינה פיסית או ללקות במחלות. לעתים קרובות אכלנו עלי חסה לא טריים ויבשים. אם רצית לאכול משהו יותר טוב, נאלצת לקנות אוכל יקר מן הכלא. למרות שאנשים אולצו ללמוד משפטים בכלא, לא היה בכלא חוק ומשפט: משטרת הכלא היתה החוק, ואם מישהו הרגיז אותם, הם היו מוצאים סיבה להעניש אותו; והיו מסוגלים אפילו להעניש ללא כל סיבה שהיא. מה שהיה אף בזוי יותר הוא שהם החשיבו את המאמינים באל הכול יכול לפושעים פוליטיים, ואמרו שפשעינו הם חמורים יותר מרצח ומהצתה. לפיכך, הם שנאו אותי במיוחד, הפעילו עליי שליטה קפדנית ורדפו אותי בצורה פראית מאוד. התנהגות מרושעת כזאת היא הוכחה חותכת להתנהגותם המעוותת של חברי המפלגה הקומוניסטית בסין, להתנגדותם לאלוהים ולאיבתם כלפיו! כשסבלתי את הייסורים האכזריים בכלא, לעתים קרובות נמלא לבי בזעם צודק: איזה חוק אני מפירה בכך שאני מאמינה באלוהים ועובדת אותו? איזה פשע הוא ללכת בעקבות אלוהים, בנתיב החיים הנכון? בני האדם נבראו בידי אלוהים, והאמונה באל ועבודתו היא חוק של שמיים וארץ; איזו סיבה יש לממשלה הקומוניסטית למנוע את זה באלימות, ולרדוף את המאמינים? ברור שמדובר בהתנהגותה המעוותת ובהתנגדותה לאלוהים; הממשלה הקומוניסטית מציבה את עצמה נגד אלוהים מכל הבחינות. היא מצמידה תווית של ריאקציונרים למאמינים באל הכול יכול, ורודפת אותנו ומתעללת בנו ללא גבולות. הממשלה מנסה לחסל את כל המאמינים באל הכול יכול במכה אחת. האם היא לא מחליפה כך בין שחור ללבן ומתנהגת בצורה ריאקציונרית ללא תקנה? היא מתנגדת בטירוף לאלוהים ועוינת אותו; ובסופו של דבר האל ינחית עליה עונש צודק! בכל מקום שקיימת שחיתות, חייב להיות משפט; בכל מקום שבו יש חטא, חייב לבוא העונש. זהו חוק שאלוהים קבע מקדם, ואיש אינו יכול לחמוק ממנו. הפשעים המתועבים של הממשלה הקומוניסטית נערמו עד השמיים, והם יושמדו בידי אלוהים, בדיוק כמו שאלוהים אמר: "אלוהים מתעב את החברה החשוכה הזו זה מכבר עד לשד עצמותיו. הוא חורק בשיניו ברצון נואש לדרוס ברגלו את הנחש הישן הזה, המרושע והנתעב, כדי שהוא לעולם לא יקום שוב, ולעולם לא יתעלל שוב באדם. הוא לא יסלח לו על מעשיו בעבר, הוא לא יסבול את האופן שבו הוא הונה את האדם, והוא יתחשבן איתו על כל אחד מחטאיו לאורך העידנים. אלוהים לא יהיה רחמן כלל ועיקר כלפי ראש כנופיית הרוע^[1] הזה. הוא ישמיד אותו כליל" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עבודה והיווכחות (8)).

בכלא השטני הזה, הייתי פחות מכלב שוטה בעיני השוטרים המרושעים. לא רק שהם נהגו לבעוט ולנזוף בי, השוטרים המרושעים האלה גם נהגו להתפרץ פתאום לתאי, לפזר את כלי המיטה וחפציי האישיים ולעשות בלגן. חוץ מזה, בכל פעם שהתרחשו כל מיני מהומות בעולם החיצוני, הממונים על הנושאים הפוליטיים בכלא מצאו אותי ותחקרו אותי שתי וערב על השקפותיי ביחס לאותם אירועים. הם לא הפסיקו להתפרץ עליי ולשאול למה אני צועדת בנתיב האמונה באלוהים. בכל פעם שנאלצתי לעבור תשאול כזה, לבי היה מזנק אל גרוני, כי לא ידעתי איזו מזימה שפלה הם רקחו עבורי. בעת משברים כאלה, לבי תמיד נשא תפילה בהולה אל אלוהים וזעק לעזרה ולהכוונה. יום אחרי יום, שנה אחר שנה, ההתעללות, הניצול והדיכוי ייסרו אותי בסבל בל-יתואר: בכל יום הייתי נתונה לעומס-יתר של עבודת כפיים והוטלו עליי משימות פוליטיות אפרוריות ומשמימות. גם הטחורים עינו אותי, ומעבר לכל זה הייתי שרויה בדיכאון. הייתי על סף התמוטטות. במיוחד כשראיתי אסירה בגיל העמידה שתלתה את עצמה מהחלון באמצע הלילה כי לא יכלה לסבול יותר את היחס הבלתי-אנושי מצד השוטרים המרושעים; ועוד אסירה מבוגרת שנפטרה כי הטיפול במחלתה עוכב. שקעתי באותו מצב נפשי מחניק ושוב התחלתי להרהר בנושא ההתאבדות. חשתי שהמוות יהיה ההקלה הטובה ביותר, אך ידעתי שבכך אבגוד באלוהים, ולא הייתי מסוגלת לעשות זאת. לא נותרה לי ברירה אלא לסבול את כל הכאב ולהפקיר עצמי להסדריו של אלוהים. כל אימת שחשבתי על גזר הדין הקשה שקיבלתי וכמה אני רחוקה מהחופש, חשתי שאין מילים לתאר את כאבי וייאושי; חשתי שלא אוכל להמשיך ולסבול זאת, ולא ידעתי כמה זמן אוכל עוד להחזיק מעמד. כמה פעמים לא יכולתי לעשות דבר, חוץ מאשר לכסות עצמי בשמיכה באמצע הלילה ולבכות, להתפלל ולהתחנן לאל הכול יכול, לספר לו על כל הכאב שנצבר בתודעתי? כשחשתי את מירב הכאב וחוסר האונים, חשבתי לעצמי: היום אני סובלת כדי שאוכל להפריד עצמי מהשחיתות ולזכות בישועה מידי האל. זוהי המצוקה שאני אמורה לסבול, שאני חייבת לסבול. ברגע שחשבתי על זה, כבר לא חשתי מרירות; חשתי שיש ערך וחשיבות רבים ביותר לעובדה שהושלכתי לכלא בשל אמונתי באלוהים, ושסבלתי מצוקה כדי למצוא את הישועה. זה היה סבל רב-ערך מאוד! מבלי שהבחנתי בכך, המצוקה שבלבי הפכה לאושר ולא הייתי מסוגלת לעצור בעד רגשותיי; התחלתי להמהם מזמור בנושא הניסיון, שאותו הכרתי היטב, ושמו "חיינו אינם לשווא": "אנו ברי מזל לפגוש בביאת האל": "למזלנו אנו עדים לבואו של אלוהים, אנו שומעים את קולו, למזלנו אנו עדים לבואו של אלוהים, אנו משתתפים במשתה השה. אנו מכירים את האל הכול יכול בהתגלמותו. אנו רואים את מעשיו הפלאיים. אנו מבינים את תעלומת חיי האדם, דברי האל הכול יכול הם היקרים ביותר. ...מי יכול להיות מבורך יותר? מי יכול להיות יותר בר-מזל? אלוהים מעניק לנו את האמת והחיים, עלינו לחיות למען אלוהים. עלינו לחיות למען אלוהים. עלינו לחיות למען אלוהים. אנו משיגים את האמת ואנו נעיד למען אלוהים כדי לגמול לו על אהבתו" ('עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). חזרתי בלבי על המזמור וככל ששרתי אותו יותר בלבי, התעודדתי יותר; ככל ששרתי יותר, חשתי יותר עוצמה ועליצות. לא יכולתי שלא להישבע לאלוהים: "הו, האל הכול יכול, אני מודה לך על הנחמה והעידוד שהענקת לי. בזכותם יש בי שוב אמונה ואומץ כדי להמשיך לחיות. הרשית לי להרגיש שאתה אכן אדון לחיי, ושאתה העוצמה שבחיי. למרות שאני כלואה בחור הגיהינום הזה, איני בודדה כי תמיד היית איתי בימים קודרים אלה; נתת לי אמונה שוב ושוב והענקת לי את המוטיבציה להמשיך. הו אלוהים, אם אוכל יום אחד לצאת מכאן ולחיות חופשייה, אמלא את חובותיי, לא אפצע עוד את לבך ולא אתכנן תוכניות לעצמי. הו אלוהים, לא משנה עד כמה קשים הימים שמצפים לי – אני נכונה להסתמך עליך כדי לחיות בעוצמה!"

כלא נזכרתי תכופות בימים שבהם חייתי במחיצת אחיי ואחיותיי. היתה זו תקופה כה יפה! כולם הריעו וצחקו, והיו לנו גם חילוקי דעות, אך הכול הפך לזיכרונות נעימים. בכל פעם שנזכרתי באותן הפעמים שמילאתי את חובתי רק כדי לצאת ידי חובה, חשתי אשמה גדולה ותחושה של חבות. חשבתי על המריבות שהיו לי עם האחים והאחיות בגלל טבעי היהיר, וזה גרם לי לאי-נוחות ולחרטה גדולה. בכל פעם שזה קרה התפרצתי בדמעות ושרתי בלבי מזמור מוכר: "כל כך הרבה שנים אני מאמינה באלוהים, אך מעולם לא מילאתי את חובתי היטב; אני חשה כזו חרטה עמוקה בליבי. נהניתי כל כך הרבה מאהבת האל, אך מעולם לא נתתי דבר בחזרה. אלוהים נתן לי כל כך הרבה הזדמנויות ליישם, אך גישתי כלפי כולן היתה רשלנית. אותי עניין רק המרדף אחר המעמד, התהילה וההון ואני רקמתי תכניות לגורלי העתידי. מלאה בתשוקות מופרזות, באמת שלא ידעתי בושה ובזבזתי כל כך הרבה זמן טוב. ...אני חשה כזו חרטה – מדוע לא קיבלתי את המשפט והייסורים שהביא אלוהים כאשר קראתי את דבריו? איני יודעת אם חזרתי בתשובה מאוחר מדי, אני חשה כזו חרטה. איני יודעת אם אלוהים יעניק לי הזדמנות נוספת, אני חשה כזו חרטה" ("אני חשה כזו חרטה" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). מתוך כאבי ורגשות האשמה העצמית, נהגתי לשאת תפילה בלבי לאלוהים: "הו אלוהים! באמת לא עמדתי בדרישותיך לעתים קרובות מדי. אם תרשה לי, אני רוצה לשאוף לאהוב אותך. אחרי שאצא מהכלא, אהיה נכונה עדיין למלא את חובותיי, נכונה להתחיל מחדש! אני אפצה על מגרעותיי מן העבר!". כשהייתי בכלא התגעגעתי במיוחד לאותם האחים והאחיות שעימם הייתי בקשר יומם ולילה. רציתי ממש לראות אותם, אך בכלא השטני שבו נכלאתי, היתה זו תשוקה שאי אפשר לממש. עם זאת, פגשתי את האחים והאחיות האלו לעתים קרובות בחלומותיי: חלמתי שאנחנו קוראים ביחד את דברי האל ומשתפים זה את זה בָּאֱמֶת. היינו שמחים ועליזים.ב

במהלך רעידת האדמה הגדולה שהתרחשה בעיר וונצ'ון ב-2008, רעד הכלא שבו היינו כלואים ואני הייתי האחרונה שהתפנתה משם. באותם ימים אירעו רעידות עוקבות ללא הרף. הן האסירים והן שוטרי הכלא היו כל כך מבוהלים ועצבניים, עד שהם לא יכלו להמשיך. אך אני חשתי שלווה ויציבות בלבי, כי ידעתי שבכך מתגשם דבר האל; הגיע זעמו היוקד של אלוהים. במהלך אותה רעידת אדמה של פעם במאה שנה, דבר האל תמיד גונן על לבי; אני מאמינה שחייהם ומותם של בני האדם נמצאים בידי אלוהים. לא משנה כיצד אלוהים עושה זאת, אני מוכנה למסור עצמי להסדריו של אלוהים. אך הדבר היחידי שהעציב אותי היה שאם אמות, כבר לא תהיה לי ההזדמנות למלא את חובתי כלפי אדון הבריאה; לא תהיה לי הזדמנות לגמול לאלוהים על אהבתו ולא אוכל לפגוש את אחיי ואחיותיי – אך היתה זו חרדה שטחית. אלוהים היה תמיד איתי והוא העניק לי את ההגנה העילאית, שאיפשרה לי לשרוד את רעידת האדמה ולעבור אותה בשלווה!

בינואר 2011 השתחררתי לפני המועד, ובכך הסתיימו חיי העבדות שלי בכלא. כשזכיתי בחירותי, התרגשתי במיוחד: אני יכולה לחזור לכנסייה! אני יכולה לשהות במחיצת אחיי ואחיותיי! אי אפשר היה לתאר במילים את מצבי הרגשי. מה שלא ציפיתי לו היה שכשחזרתי הביתה, בתי לא הכירה אותי וקרוביי וחבריי הביטו בי במבט מוזר; כולם התרחקו ממני מאוד ולא היו מוכנים ליצור איתי מגע. הסובבים אותי לא הבינו אותי ולא יכלו לעכל אותי. באותה תקופה, למרות שכבר לא עברתי התעללות וייסורים בכלא, המבטים הקרים, קריאות הבוז והנטישה יצרו מצב שהיה קשה לי לסבול. נעשיתי חלשה ושלילית. לא יכולתי שלא להיזכר בימים עברו: כשהאירוע התרחש הייתי רק בת שלושים ואחת, אך כשיצאתי מן הכלא כבר חלפו שמונה חורפים ושבעה קייצים. בבדידותי ובחוסר האונים שלי, כמה פעמים אלוהים ארגן אנשים, עניינים ודברים שיסייעו לי; כמה פעמים בכאבי ובייאושי ניחמו אותי דברי האל; כמה פעמים רציתי למות ואלוהים נתן לי את הכוח והאומץ להמשיך לחיות? במהלך אותן שנים ארוכות וכאובות, אלוהים היה זה שהוליך אותי צעד אחר צעד מגיא צלמוות ואל ההיאחזות בחיים. כשעמדתי כעת מול אותו מצב קשה, נעשיתי שלילית וחלשה והעצבתי את אלוהים. הייתי באמת אותה פחדנית לא-יוצלחית שנשכה את היד שהאכילה אותה! כשחשבתי על כך, מצפוני נזף בי כהוגן: לא יכולתי שלא להיזכר בשבועה שנשבעתי לאלוהים כשהייתי בכלא: "אני עצמי מוכן לעסוק בחיפוש אחר אלוהים, ואני עצמי מוכן להיות חסיד אל. כעת אלוהים רוצה לנטוש אותי, אך אני עדיין רוצה להיות חסיד שלו. בין שהוא רוצה אותי או לא, אני עדיין אוהב אותו, ובסופו של דבר, אני חייב לזכות בו. אני מעלה את לבי כקורבן מנחה לאלוהים, ובלי קשר למעשיו, אני אהיה חסיד שלו למשך כל חיי. יהיה אשר יהיה, אני חייב לאהוב את אלוהים, ואני חייב לזכות בו. לא אנוח עד שאזכה בו" ("אני נחוש לאהוב את אלוהים" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים').

לאחר תקופה מסוימת של הסתגלות ועבודה רוחנית, יצאתי במהירות מהלך רוחי השלילי בזכות ההארה האלוהית, וחזרתי לשורות המאמינים כדי למלא את חובותיי.

למרות שביליתי את מיטב שנות נעוריי בכלא, באותן שבע שנים וארבעה חודשים חייתי חיי מצוקה בגלל אמונתי באלוהים. אין לי שום תלונות ואין בי כל חרטה, כי אני מבינה חלק מן האמת וחוויתי את אהבתו של אלוהים. אני חשה שלסבלי יש משמעות וערך; מדובר בהתרוממות-רוח וחסד יוצאים מגדר הרגיל שאלוהים הכין בשבילי. זוהי האהבה שהוא מעניק לי! אפילו אם קרוביי וחבריי אינם מבינים אותי ואפילו אם בתי אינה מכירה אותי – אף אדם, עניין או דבר לא יוכל להרחיקני מיחסיי עם אלוהים. אפילו אם אמות, לא אוכל לעזוב את אלוהים. 'אהבה טהורה ללא פגם' הוא המזמור שאהבתי ביותר לשיר בכלא. עכשיו אני רוצה למסור לאלוהים את אהבתי הטהורה ביותר, באמצעות הפעולות האמיתיות שאעשה!

הערות שוליים:

1. המילים "ראש כנופיית הרוע" מתייחסות לשטן הזקן. הביטוי הזה מביע שנאה עזה.