אנו מזמינים את כל מבקשי האמת לפנות אלינו

אלוהים הוא הכוח שלי בחיים

0

מאת שאחו, מחוז חנן

מזה 14 שנים, שנדמה כאילו חלפו כהרף עין, אני הולכת בדרכי האל הכל יכול. במשך השנים הללו, חוויתי עליות ומורדות ולעיתים קרובות הדרך הייתה קשה, אבל כיוון שדבר אלוהים וגם אהבת אלוהים וחסדו ליוו אותי, הרגשתי מסופקת במיוחד. ההתנסות הזכורה לי יותר מכל במהלך אותן 14 שנים היא המעצר שלי באוגוסט 2003. כשהייתי במעצר עוניתי באכזריות על ידי משטרת המפלגה הקומוניסטית בסין וכמעט נשארתי נכה. האל הכל יכול הוא זה שהשגיח עלי והגן עלי, ופעם אחר פעם הנחה אותי בדבריו, מה שאפשר לי בסופו של דבר להתגבר על העינויים שעינו אותי המפלצות השטניות ההן, לעמוד איתן ולהעיד לו. בזמן ההתנסות ההיא, הרגשתי בעומק לבי את העוצמה האדירה שבדברי האל הכל יכול ואת כוח החיים העוצמתי שלו, שבזכותו החלטתי שהאל הכל יכול הוא האל האחד האמתי, ריבון העולם השולט בכול. ויתרה מכך, הוא ישועתי היחידה, היחיד שעליו אני יכולה לסמוך וששום כוח עוין לא יוכל לקחת אותי מאלוהים או למנוע ממני ללכת בעקבותיו.

אני זוכרת את הערב ההוא, כשאני ושתי אחיותיי נפגשנו ופתאום שמענו כלב נובח בחוץ ובנוסף קולות של אנשים שהגיעו מעבר לגדר שבחצר. כעבור זמן קצר שמענו מישהו הולם בבהילות בדלת וצועק: "תפתחו את הדלת! אתם מוקפים!" אספנו במהירות את החפצים שלנו והסתרנו אותם, אבל בדיוק באותו רגע נפרצה הדלת בחבטה, ואורם הבוהק של כמה פנסים כוון היישר אלינו וסנוור אותנו עד שנאלצנו לעצום את העיניים. מיד הסתערו לתוך החדר יותר מעשרה אנשים ודחפו אותנו בכוח אל הקיר בצעקות: "אל תזוזו! תתנהגו יפה!" אחר כך הם ערכו חיפוש בבית וניפצו דברים בדרכם כמו פראי אדם. בדיוק באותו רגע שמעתי קול נפץ של שתי יריות מבחוץ ואז אחד השוטרים שבתוך הבית צעק, "תפסנו אותן! הן שלוש!" הם אזקו אותנו ואחר כך דחפו אותנו בגסות לניידת משטרה. בשלב הזה שבתי לעשתונותיי והבנתי שהמשטרה עצרה אותנו. ברגע שהיינו בניידת, אחד השוטרים שהחזיק בידו שוקר חשמלי, צעק, "תקשיבו כולכם: אל תזוזו כי אני אחשמל כל מי שיזוז, וגם אם זה יהרוג אתכם, זו לא תהיה עבירה על החוק!" בדרך, שניים מהשוטרים הרשעים האלה דחקו אותי אל אמצע המושב ביניהם, ואחד מהם תפס לי את הרגליים, הושיב אותי בחיקו ומשך אותי אליו. הוא אמר בתאווה, "אני אחמיץ את ההזדמנות שלי אם אני לא אנצל אותך!" הוא נצמד אלי בכוח, אף על פי שנאבקתי בכל כוחי, עד ששוטר אחר אמר, "תפסיק להתמזמז! בוא נגמור את המשימה מהר כדי שנוכל לסיים עם זה." רק אז הוא הניח לי.

הם הביאו אותנו לתחנת משטרה, כלאו אותנו בתא זעיר ואחר כך כבלו כל אחת מאתנו בנפרד לכיסא ממתכת. האדם שהוצב לשמור עלינו שאל אותנו בקשיחות מה השמות שלנו והכתובות שלנו. הייתי לחוצה ולא ידעתי מה אני צריכה להגיד, לכן התפללתי בשקט לאלוהים וביקשתי ממנו את החוכמה לדעת להגיד את המילים הנכונות. זה היה הרגע שבו דבר האל נתן לי נאורות: "תמיד להחזיק בענייני משפחתו של אלוהים כדבר החשוב ביותר בלי קשר למעשיכם, לקבל את השגחתו של אלוהים ולהישמע להסדריו של אלוהים" ("מה מצבו של הקשר שלכם עם אלוהים?" ב'הדבר מופיע בבשר'). נכון! ידעתי שאני צריכה להעדיף את טובת משפחת האלוהים. יהיו העינויים וההתעללות קשים ככל שיהיו, אסור לי לבגוד באחי ובאחיותיי, ואסור לי גם להפוך ליהודה איש קריות ולבגוד באלוהים. הייתי חייבת לעמוד איתן ולהעיד לאלוהים. אחר כך כבר לא היה לי אכפת איך הוא מתחקר אותי ופשוט התעלמתי ממנו. למחרת בבוקר, כשהם עמדו לקחת אותנו לבית המעצר, השוטר שטוף הזימה אמר, "פרשנו רשת כדי ללכוד אותך! היינו צריכים לחפש הרבה עד שמצאנו אותך!" בזמן שהוא אזק אותי הוא מישש לי את החזה וזה הרתיח אותי. בשום אופן לא העליתי בדעתי ששוטר במשטרת העם יטריד אותי כך לאור היום. הם היו לא יותר מבריונים ועבריינים! זה היה ממש מגעיל ודוחה!

בבית המעצר, כדי לאלץ אותי לתת להם את הכתובת שלי ולמסור פרטים בנוגע לאמונה שלי באלוהים, שלחו אלי קודם שוטרת שהחמיאה לי ושיחקה את תפקיד השוטר הטוב כדי לשכנע אותי לדבר. כשהם הבינו שזה לא עובד, הם צילמו אותי בווידיאו בעל כורחי ואחר כך אמרו שהם ייקחו את הסרט לערוץ הטלוויזיה ויהרסו לי את המוניטין באמצעותו. אבל ידעתי שאני פשוט מאמינה באלוהים שמחפשת את האמת והולכת בדרך הנכונה בחיים, ושלא עשיתי שום פשע או מעשה מביש, לכן עניתי באדישות, "תעשו מה שאתם רוצים!" כשהם ראו שהתרגיל שלהם לא עובד, השוטרים המרושעים האלה החליטו לענות אותי באכזריות. הם אזקו אותי באזיקים ושלשלאות ששקלו חמישה קילו כאילו הייתי פושעת קשוחה והובילו אותי לרכב כדי לקחת אותי לחקירה. השלשלאות על הרגליים שלי היו כבדות ביותר ונאלצתי לגרור אותן כשהלכתי. ההליכה הייתה קשה מאוד וכעבור צעדים בודדים העור בכפות הרגליים שלי השתפשף ונקרע. ברגע שהוכנסתי לרכב הם כיסו מיד את ראשי בשק שחור ודחפו אותי בין שני שוטרים. פתאום חשבתי לעצמי בזעזוע, "השוטרים המרושעים האלה חסרי כל אנושיות, ואי אפשר לדעת אילו דברים אכזריים הם יעשו כדי לענות אותי. מה יהיה אם לא אצליח לעמוד בעינויים?" אז מיהרתי להתפלל לאלוהים: "האל הכול יכול! הגוף שלי חלש מול הנסיבות והדברים שאצטרך לשאת. בבקשה שמור עלי ותן לי אמונה. יהיו העינויים קשים ככל שיהיו, אני רוצה לעמוד איתנה באמונתי ולרצות אותך, ואני מסרבת בתוקף לבגוד בך." נכנסנו לבניין והם הסירו את השק מראשי והורו לי לעמוד במשך יום שלם. באותו ערב התיישב מולי שוטר, שיכל את רגליו ואמר לי בפראות: "אם תשתפי פעולה ותעני לשאלות שלי, תשוחררי! כמה שנים את כבר מאמינה באלוהים? מי המטיף ששכנע אותך? מי עומד בראש הכנסייה שלך?" כשלא עניתי הוא צעק בכעס, "נראה שאת לא תעני אלא אם כן נבהיר לך מה האלטרנטיבה!" הוא הורה לי להרים את הידיים מעל לראש ולא לזוז בזמן שאני ממשיכה לעמוד. תוך זמן קצר התחילו לכאוב לי הידיים ולא הייתי מסוגלת להחזיק אותן מעל לראש, אבל הוא לא הרשה לי להוריד אותן. רק כשהתחלתי להזיע ולרעוד כולי וכבר לא הייתי מסוגלת להחזיק אותן למעלה הוא הרשה לי להוריד את הידיים, אבל עדיין לא הרשה לי לשבת. אולצתי לעמוד עד שעלה הבוקר, ואז הרגליים וכפות הרגליים שלי כבר היו חסרות תחושה ונפוחות.

בבוקר היום השני הם התחילו לחקור אותי שוב, אבל אני עדיין סירבתי לדבר איתם. הם הסירו את האזיקים (עם השלשלאות) מיד אחת שלי, ואז המנהיג שלהם היכה אותי באכזריות מאחורי הברכיים במוט עץ שעוביו 10 סנטימטר ואורכו 7 סנטימטר ואילץ אותי לכרוע ברך. אחר כך הוא תחב את המוט בשקע שמאחורי הברכיים שלי, משך את הידיים שלי אל מתחת למוט ואילץ אותי להחזיר את האזיקים למקומם. מיד הרגשתי שהחזה שלי נמעך, שהגידים בכתפיים שלי נמתחים וכמעט נקרעים והתקשיתי לנשום. השוקיים שלי היו מתוחות כל כך שהיתה לי הרגשה שהן עומדות להישבר. התנוחה הזאת הכאיבה לי כל כך עד שרעדתי כולי. כעבור שלוש דקות בערך, ניסיתי לשנות קצת את התנוחה, אבל לא יכולתי לתמוך בעצמי ונפלתי בחבטה לאחור על אחוריי, כשהפנים שלי מופנים כלפי מעלה. אחד מארבעת השוטרים בחדר הורה לשני שוטרים לגשת אלי משני הצדדים ולמשוך למטה את מוט העץ ביד אחת ובשנייה לדחוף את הכתפיים שלי קדימה, לשוטר שלישי הוא הורה להחזיק לי את הראש בידיו ובו בזמן לבעוט לי בגב ולהחזיר אותי לתנוחת הכריעה ולי הוא הורה להישאר בתנוחה הזאת. אבל הכאבים בכל הגוף שלי היו בלתי נסבלים ותוך זמן קצר נפלתי שוב, ואז הם החזירו אותי לתנוחת כריעה. המשכתי ליפול ולהידחף לתנוחת כריעה שוב ושוב, והעינוי הזה נמשך שעה בערך, עד שבסופו של דבר כשהם כולם מתנשמים ומזיעים המנהיג שלהם אמר, "מספיק, מספיק, אני עייף מדי בשביל זה!" רק אז הם הסירו את מכשיר העינויים. הרגשתי חולשה בכל הגוף ושכבתי על הרצפה, משוועת לאוויר ומותשת לגמרי. בשלב הזה האזיקים שפשפו את העור בשורשי כפות הידיים שלי עד שהתקלף, והקרסוליים שלי דיממו מתחת לאזיקים. סבלתי מכאבים חזקים כל כך עד שהזעתי בכל הגוף וכשהזיעה טפטפה לתוך הפצעים, הכאב פילח אותי כמו סכין. בתוך כל הסבל הזה לא יכולתי שלא לזעוק בלבי, "אוי אלוהים! הצל אותי, אני לא אוכל לשאת את זה עוד הרבה זמן!" ובאותו רגע דברי האל הפכו אותי לנאורה: "כשבני האדם מוכנים להקריב את חייהם, כל הדברים הופכים לזוטות, ואף אחד לא יכול לנצל אותם. מה יכול להיות חשוב יותר מהחיים?" ("פרק 36" ב'פירושים של מסתרי דברי האל לתבל כולה' בספר 'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל הבהירו לי הכול מיד. השטן יודע שאנשים מוקירים את הבשר שלהם ופוחדים מאוד מהמוות, לכן הוא קיווה להכאיב באכזריות לבשרי כדי לעורר בי פחד מהמוות ובכך לגרום לי לבגוד באל. זו הייתה מזימתו, אבל האל השתמש במזימתו של השטן כדי לבחון את אמונתי ונאמנותי לאל. האל רצה שאשא עדות למענו בנוכחות השטן ובכך אשפיל את השטן. ברגע שהבנתי את רצון האל, מצאתי שוב את אמונתי וכוחי וגם את הנחישות לעמוד איתנה ולהעיד לאל אפילו במחיר חיי. ברגע שנדרתי לסכן את חיי כדי לרצות את האל, הרגשתי הקלה גדולה בכאבי וכבר לא הייתי כל כך מדוכדכת ואומללה. אחר כך השוטר הורה לי לעמוד ואמר בכעס, "חשבתי שאמרתי לך לעמוד! בואי נראה כמה זמן תחזיקי מעמד!" וכך הם אילצו אותי לעמוד שם עד שהחשיך. בערב כשהלכתי לשירותים, כפות הרגליים שלי היו נפוחות ומכוסות בדם קרוש בגלל האזיקים, כך שהצלחתי לגרור את הרגליים על הרצפה רק למרחק קצר בכל פעם. היה לי קשה מאוד לזוז, כי בכל פעם שזזתי הרגשתי כאב חד בכפות הרגליים, וכל צעד השאיר שובל ברור של דם טרי. לקח לי כמעט שעה לעבור את 30 המטרים אל השירותים ובחזרה. באותו ערב לא הצלחתי להתאפק ועיסיתי בידי את רגליי הנפוחות והרגשתי אי נוחות גם כשאספתי אותן אליי וגם כשיישרתי אותן. סבלתי מכאבים נוראיים, אבל התנחמתי בידיעה שבזכות ההגנה שקיבלתי מהאל, לא בגדתי בו.

בבוקר היום השלישי, השוטרים המרושעים ההם המשיכו לענות אותי באותה שיטה. בכל פעם שנפלתי, השוטר הבכיר צחק ברשעות ואומר, "זאת היתה נפילה יפה! בואי נראה עוד אחת!" ואז הם הרימו אותי ונפלתי שוב והוא חזר ואמר, "אני אוהב שאת בתנוחה הזאת, זה נראה טוב. תעשי את זה שוב!" הם עינו אותי ככה עוד ועוד במשך שעה בערך, עד שהם הפסיקו סוף סוף, מותשים ובמצח נוטף זיעה. התמוטטתי על הרצפה כשהפנים שלי מופנים למעלה והרגשתי כאילו השמים מסתחררים. לא הצלחתי להפסיק לרעוד, נחלי זיעה מלוחה לא אפשרו לי לפקוח את העיניים, ובטני התהפכה כל כך שרציתי להקיא. הרגשתי שאני עומדת למות. ואז הבזיקו בתודעתי דברי האל: "'כי סבלנו הקל, שהוא רק לרגע, יביא לנו כבוד עולמים גדול במאוד מאוד.' …התנין הגדול האדום כאש רודף את אלוהים והוא אויבו של אלוהים, ולכן בארץ הזו, בני האדם שמאמינים באלוהים חשופים להשפלה ולרדיפה. זו הסיבה שהמילים האלה יהפכו למציאות בקרב קבוצת בני האדם שאתם שייכים לה" ("האם עבודתו של אלוהים פשוטה כפי שהאדם חושב?" ב'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל הבהירו לי שבסין, אומה שבה שולטים שדים והאמונה באל וההליכה בדרכי האל הן ערובה לסבל, השפלה וכאב רב, אלוהים מתכוון להשתמש ברדיפות הללו כדי ליצור קבוצה של מתגברים, ובאמצעותם להביס את השטן, וזה בדיוק הזמן להוכיח את תהילתו של האל ולשאת עדות עליו. העובדה שיש ביכולתי למלא את חלקי למען תהילת האל היא כבוד גדול לי. כשדברי האל מנחים אותי, גיליתי לא רק כוח רב עוצמה, אלא גם הצהרתי בפני השטן בלבי: "שטן מתועב, אני התחשלתי, וגם אם תענה אותי, לא אכנע לך. גם אם אמות, אני נשבעת לעמוד לצד האל." כשהשוטר הבכיר ראה שאני עדיין לא עונה לשאלות שלהם, הוא הסיר ממני את המוט ואמר בזעם, "קדימה, קומי! אנחנו עוד נראה כמה זמן תחזיק מעמד העקשנות שלך. אנחנו נשחק אתך את המשחק הארוך. אני בטוח שעוד נשבור אותך!" לא הייתה לי ברירה אלא לקום בייסורים, אבל הרגליים שלי היו נפוחות וכאבו כל כך שלא הייתי מסוגלת לעמוד זקוף ונאלצתי להישען על הקיר. באותו יום אחר הצהריים אמר לי השוטר הבכיר, "כל האנשים האחרים 'שמתנדנדים בנדנדה', מדברים כבר בפעם הראשונה. את מסוגלת לסבול לא מעט התעללות! תראי באיזה מצב הרגליים שלך, ובכל זאת את לא מוכנה לדבר. אני לא יודע מאיפה יש לך כוח…" אחר כך הוא הסתכל עלי שוב וצעק, "אילצתי כל כך הרבה אנשים לפלוט את הסודות שלהם, ולך יש את החוצפה להיאבק בי? הא! גם אם לא נצליח לגרום לך לדבר, עדיין נוכל לדון אותך ל- עד 10 שנים ונוודא שהאסירים יקללו אותך ויכו אותך בכל יום! אנחנו כבר נסדר אותך!" כששמעתי אותו אומר את זה, חשבתי לעצמי, אלוהים איתי, אז גם אם תדונו אותי ל-8 עד 10 שנים, אני לא פוחדת. כשלא הגבתי, הוא טפח בכעס על ירכו, רקע ברגלו ואמר, "בזבזנו ימים שלמים בניסיון לשבור אותך. אם כולם היו כמוך, איך הייתי יכול בכלל לעשות את העבודה שלי?" חייכתי בלבי כששמעתי אותו אומר את זה, כי השטן היה חסר אונים לאחר שהובס תבוסה מוחצת בידי האל! באותו רגע לא יכולתי שלא לחשוב על דברי האל: "כוח החיים של אלוהים גובר על כל עוצמה. יתרה מזאת, הוא עולה על כל עוצמה. חייו נצחיים, עוצמתו אדירה, ואף יציר נברא או כוח אויב לא יכול להתגבר בקלות על כוח החיים שלו" ("רק המשיח של אחרית הימים יכול להראות לאדם את דרך חיי הנצח" ב'הדבר מופיע בבשר'). כל מילה בדברי האל היא אמת, ובאותו יום חוויתי את זה באופן אישי. לא אכלתי, לא שתיתי ולא ישנתי במשך שלושה ימים, ועינו אותי עינויים קשים כל כך, ובכל זאת המשכתי להתנגד, וזה קרה אך ורק בזכות הכוחות שנתן לי האל. בזכות העובדה שהאל השגיח עליי והגן עליי. בלי תמיכתו החזקה של האל, הייתי נשברת הרבה קודם. כוח החיים של האל הוא באמת כוח רב עוצמה, והאל הוא באמת כול יכול! אחרי שחזיתי במעשי האל, התחזקה אמונתי ורציתי לשאת עדות על האל מול השטן.

בבוקר היום הרביעי, השוטרים המרושעים אילצו אותי למתוח את הזרועות שלי לפנים בגובה הכתפיים ולהישאר בעמידה שפופה למחצה, ואז הם הניחו מוט עץ על החלק האחורי של כפות ידיי. תוך זמן קצר לא הייתי מסוגלת להמשיך ולעמוד בתנוחה הזאת. הידיים שלי צנחו והמוט נפל על הרצפה. הם הרימו את המוט והשתמשו בו כדי להכות באכזריות את פרקי האצבעות והברכיים שלי, כשכל מהלומה גורמת לכאב מפלח, ואחר כך הם אילצו אותי להמשיך לעמוד בתנוחה השפופה למחצה. אחרי כמה ימים של עינויים, הרגליים שלי כבר היו נפוחות וכואבות, לכן אחרי שהשתופפתי רק לרגע, הרגליים שלי כבר לא היו מסוגלות לתמוך במשקל גופי והתמוטטתי בכבדות על הרצפה. הם הרימו אותי שוב, אבל ברגע שהרפו ממני, התמוטטתי שוב. זה נמשך כמה פעמים. הישבן שלי כבר היה כל כך חבול שלא יכולתי לסבול את ההתנגשות הזאת ברצפה, וכאב לי כל כך עד שהתחלתי להזיע כולי. הם עינו אותי כך במשך שעה בערך. אחר כך הם הורו לי לשבת על הרצפה ואז הביאו קערה עם מי מלח סמיכים ואמרו לי לשתות אותם. סירבתי, אז אחד השוטרים הרשעים תפס את הפנים שלי משני הצדדים ושוטר אחר החזיק לי את המצח ביד אחת, פתח לי את הפה בידו השנייה ושפך את המים לתוך הגרון שלי. למי המלח היה טעם מר וצורב בגרוני ומיד הרגשתי כאילו הבטן שלי עולה באש, וזה היה בלתי נסבל כל כך עד שרציתי לבכות. כשהם ראו את הסבל שלי הם אמרו ברשעות, "אחרי ששתית מי מלח כבר לא תדממי בקלות רבה כל כך כשנכה אותך." בקושי הצלחתי להכיל את הזעם שהרגשתי כששמעתי את זה. לא העליתי בדעתי שמשטרת העם בסין, ההגונה לכאורה, יכולה להיות כל כך זדונית ומרושעת. השדים המרושעים האלה לא רצו רק להציק לי ולפגוע בי, הם התכוונו להשפיל אותי. באותו ערב, אחד השוטרים הרשעים ניגש אלי, השתופף, נגע בידו בפני ואמר לי מילים מטונפות. רתחתי כל כך שירקתי עליו ישר בפנים. הוא נתקף זעם וסטר לי בכוח עד שראיתי כוכבים בעיניים והאוזניים שלי צלצלו. ואז הוא אמר בנימה מאיימת, "עוד לא התנסית בשאר טכניקות החקירה שלנו. אם תמותי כאן, אף אחד לא יידע מזה. תתוודי, אחרת יש עוד הרבה דברים שנוכל לעשות לך כדי להתבדר איתך!" באותו לילה שכבתי על הרצפה ולא הייתי מסוגלת לזוז. רציתי ללכת לשירותים אז הם אמרו לי שאקום לבד. אזרתי את כל כוחותיי והצלחתי להתרומם לאט, אבל התמוטטתי מיד אחרי שעשיתי צעד אחד בלבד. לא הייתי מסוגלת לזוז, אז שוטרת הייתה צריכה לגרור אותי לשירותים, שם התעלפתי שוב. כשהתעוררתי הייתי שוב בתא שלי. ראיתי שהרגליים שלי נפוחות כל כך עד שהעור הבריק, האזיקים והשלשלאות היו שקועים עמוק בתוך העור בפרקי הידיים והקרסוליים שלי, דם ומוגלה זבו מהפצעים, ואין לי מילים לתאר את הכאבים שהרגשתי. חשבתי על שאר טכניקות העינויים שהשוטר שנגע בפני אמר שישתמשו בהן עליי, ולא יכולתי שלא להרגיש חלשה, אז התפללתי לאלוהים: "אלוהים! אני לא יודעת מה עוד יעשו השדים האלה כדי לענות אותי, ואני לא אוכל להחזיק מעמד עוד הרבה זמן. בבקשה הנחה אותי, תן לי אמונה, הענק לי כוח והרשה לי לשאת עדות עליך." אחרי שהתפללתי, נזכרתי בייסורים שסבל האל בפעמיים שבהן התגלם כבשר ודם כדי להציל את האנושות: בעידן החסד, כדי לגאול את האנושות, ישוע אדוננו עבר התעללות, הוכה והושפל על ידי החיילים וההמון, נאלץ לחבוש על ראשו כתר קוצים, ובסופו של דבר מיסמרו אותו לצלב בעודו בחיים; כיום, האל הסתכן סיכון גדול עוד יותר כשהתגלם כבשר ודם כדי לפעול בארץ אתאיסטית, ובשקט, בלי להתלונן, הוא סבל רדיפות ומעצר בידי הממשלה הסינית הקומוניסטית, ובנוסף סבל מהתנגדות, דחייה וגינויים קשים מצד העולם הדתי. נזכרתי שוב בדברי האל: "האם הסבל שאתם חווים עכשיו אינו בדיוק סבלו של אלוהים? אתם סובלים יחד עם אלוהים, ואלוהים סובל עם בני האדם. כיום, כל מה שיש לכם הוא חלק במצוקותיו של המשיח, במלכותו ובסבלנותו, ובסופו של דבר תזכו בתהילה. סוג כזה של סבל הוא בעל משמעות. אך אתם חייבים להיות נחושים. עליכם להבין את החשיבות של הסבל בימינו, ומדוע עליכם לסבול כך. נסו לדלות מתוך זה מעט אמת ולהבין מעט מכוונתו של אלוהים, ואז תהיה בכם הנחישות לעמוד בסבל" ("כיצד יש להכיר את טבע האדם" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). נכון, כבר לפני זמן רב סבל האל ייסורים כמו אלה שאני סובלת. האל חף מפשע, ובכל זאת כדי להציל את האנושות המושחתת, האל סבל כל עינוי והשפלה, בעוד שהסבל שלי נועד אך ורק כדי שאוכל לזכות בישועת אמת. כשחשבתי על כך לעומק, הבנתי שהסבל שלי בטל בשישים לעומת הייסורים שסבל האל. סוף סוף הבנתי את גודל העינויים וההשפלה שסבל האל כדי להושיע אותנו, והרגשתי שאהבת האל לאדם היא באמת עצומה ולא אנוכית! הרגשתי בלבי כמיהה וכיסופים לאלוהים. באמצעות הסבל שלי איפשר לי אלוהים לחזות בכוחו ובסמכותו ולהעריך עד כמה דבריו הם כוח החיים של האדם ושהם יכולים לעזור לי להתגבר על כל קושי; באמצעות הסבל הזה, האל גם זיכך את אמונתי, חישל את כוח רצוני ואיפשר לי להשלים את מה שחסר לי ולשפר את החסרונות שלי למצב של שלמות. הבנתי את רצון האל ותפסתי שהייסורים שסבלתי באותו יום היו מתנה בחסד אל, ושאלוהים איתי, ולכן אני לא לבד. לא יכולתי שלא להיזכר במזמור מהכנסייה: "אלוהים הוא משענתי, ממה יש לפחד? אני מוסר את חיי כדי ללחום בשטן עד הסוף. אלוהים מרומם אותנו. עלינו להשאיר הכול מאחור ולהילחם כדי להעיד למען המשיח. אלוהים יוציא לפועל את רצונו בעולם הזה. אני מכין את אהבתי ונאמנותי, ומקדיש אותן במלואן לאלוהים. אני אקדם בשמחה את פני האל בשובו, כאשר הוא יירד במלוא הדרו, ואפגוש אותו שוב כשתתממש מלכות המשיח" ("המלכות" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים').

ביום החמישי, השוטרים הרשעים האלה המשיכו לאלץ אותי להישאר בתנוחה חצי שפופה. הרגליים וכפות הרגליים שלי כבר היו נפוחות כל כך עד שלא הייתי מסוגלת לעמוד בכלל, אז השוטרים הקיפו אותי ודחפו אותי מאחד לשני. חלקם אף ניצלו את מצבי כדי למשש אותי. יכולתי רק להניח להם בקהות חושים להשתעשע בי כמו עם בובה. כבר עינו אותי עד כדי כך שראשי הסתחרר וראייתי התערפלה. אבל בדיוק כשכבר לא יכולתי לשאת את זה יותר, שמעתי פתאום קול צעדים מחוץ לדלת ומיד אחר כך הם רצו אל הדלת, סגרו אותה והפסיקו את משחקם האכזרי. ידעתי שזה האל שמפגין חמלה כלפי ומקל על כאביי. באותו לילה בא אלי אחד השוטרים הרשעים, חלץ את הנעל, קירב את כף רגלו המצחינה אל פני ואמר בגסות, "על מה את חושבת כשאת יושבת שם? את חושבת על גברים? נו אז איך זה? מה דעתך על הסירחון של הרגל שלי? אני חושב שהסירחון של הרגל שלי זה בדיוק מה שחסר לך!" הדיבור המתועב שלו מילא אותי זעם. נעצתי בו מבט רושף וכשהסתכלתי על פניו הגועליים חסרי הבושה, נזכרתי איך הם עינו אותי והשפילו אותי שוב ושוב על פי הגחמות שלהם. לא הייתה בהם שום אנושיות, הם היו גרועים מחיות רעות, הם היו לא יותר מכנופיית שדים חסרי כל היגיון, ושנאתי את מפלצות השטניות האלה שנאה תהומית! מניסיוני האישי במשך הימים הספורים שעברו, ראיתי שמשטרת העם, שבעבר נראתה לי כהתגלמות ההגינות, היא לא יותר מחבורת פושעים חסרי בושה, וזה נתן לי את הנחישות לנטוש את השטן, לעמוד איתנה ולהעיד למען האל לרצותו.

ביום השישי התחלתי להירדם בניגוד לרצוני. השוטר הבכיר הצהיר בגאווה: "סוף סוף את מתחילה להירדם! את רוצה לישון? תשכחי מזה! לא ניתן לך לישון עד שנשבור אותך! בואי נראה כמה זמן תחזיקי מעמד!" הם השגיחו עליי במשמרות, וברגע שעצמתי את העיניים או נרדמתי, הם הצליפו על השולחן בשוטים שלהם או היכו במקל עץ דק את רגליי שהיו נפוחות עד כדי כך שהעור הבריק, או משכו בפראות בשערי, או דרכו על כף רגלי, ובכל פעם התעוררתי בבהלה. לפעמים הם בעטו באזיקים שלי, וכשהאזיקים נגעו בפצעים זבי המוגלה שלי, הכאב העיר אותי בזעזוע. בסופו של דבר, ראשי כאב כל כך עד שהרגשתי שהוא עומד להתפוצץ ושהחדר מסתחרר סביבי ואז התמוטטתי על הרצפה, כשהראש פוגע בה קודם, והתעלפתי… מתוך הערפול שבחוסר ההכרה שמעתי את הרופא אומר, "לא נתתם לה לאכול או לישון במשך כמה ימים? אתם מתנהגים באכזריות מוגזמת. והאזיקים האלה כבר שקועים אצלה בתוך הבשר. אסור להמשיך לכבול אותה בהם." אחרי שהרופא הלך, השוטרים כבלו אותי באזיקים ששקלו 2.5 קילו ונתנו לי תרופות, ורק אז חזרתי להכרה. ידעתי שהצלחתי לשרוד רק בזכות כול יכולתו של אלוהים ומפני שהאל מגן עליי בחשאי, מקל על כאביי ומפחית את יסוריי בכך שהוא מדבר באמצעות הרופא. אמונתי באל גדלה יותר מאי פעם ומצאתי את הנחישות להילחם בשטן עד הסוף. אלוהים היה לי למשענת חזקה ולמקום מפלט. ידעתי שללא רשותו של האל, השטן יוכל אולי לענות אותי כרצונו, אבל הוא לא יוכל לקחת את חיי.

בבוקר היום השביעי, הייתי מותשת כל כך עד שכבר לא יכולתי לשאת את זה יותר ונרדמתי שוב ושוב. אחד השוטרים הרשעים ראה את מצבי וכל הזמן דרך על בהונותיי, צבט את גב כפות ידיי וסטר על פניי. באותו יום אחר הצהריים, השוטר הרשע ביקש ממני שוב מידע על הכנסייה. מיהרתי להתפלל לאלוהים, "הו אלוהים! אני כל כך זקוקה לשינה שאני לא מסוגלת לחשוב בבהירות. בבקשה הגן עליי והענק לי מחשבה צלולה כדי שאוכל לשאת עדות למענך בכל עת." הודות להגנתו של האל ואף על פי שהייתי ערה שבעה ימים ושישה לילות, בלי מזון, מים או שינה, הכרתי נעשתה צלולה לגמרי, וכמה שהם ניסו לשדל אותי, בכל זאת לא אמרתי להם כלום. אחר כך השוטר הבכיר שלף רשימת עובדים מיסיונרים שכתבתי וניסה לאלץ אותי לגלות עוד שמות. אבל אחרי שחוויתי את האכזריות של המפלצות השטניות האלה, לא הייתי מוכנה לתת לאף אחד מאחיי ואחיותיי ליפול לידיהם, לכן ביקשתי מאלוהים שייתן לי כוח וכשהשוטר לא שם לב, זינקתי קדימה, חטפתי את רשימת השמות, דחפתי אותה לפה ובלעתי אותה. שניים מהשוטרים הרשעים קיללו אותי בכעס, מיהרו אליי, ניסו לפתוח את הפה שלי בכוח והיכו אותי באכזריות בפניי. בגלל המהלומות זלג לי דם מזוויות הפה, הראש שלי הסתחרר והפנים שלי התנפחו.

אחרי כמה סבבים של חקירה חסרת תועלת, לא הייתה להם ברירה והם נאלצו לוותר ושלחו אותי בחזרה לבית המעצר. השוטרים בבית המעצר ראו שאני פצועה קשה וחששו לשאת באחריות אם אמות שם, לכן הם סירבו לקבל אותי. החוקרים הרשעים נאלצו, בתסכול רב, לקחת אותי לבית חולים לקבל צנרור חמצן. אחר כך הם החזירו אותי לבית המעצר והייתי בתרדמת במשך ארבעה ימים וארבעה לילות. אחרי שאסירים אחרים העירו אותי, התעלפתי שוב פעמיים. בסופו של דבר הממשלה הסינית הקומוניסטית דנה אותי לשנה ותשעה חודשים של חינוך מחדש באמצעות עבודה בעוון פשע של "הצטרפות לארגון שיאו ג'או". אבל מכיוון שעינו אותי קשה כל כך, הייתי משותקת ולא יכולתי ללכת ולכן לא קיבלו אותי במחנה העבודה, אז המשטרה הציגה בטלוויזיה סרט וידיאו עליי. כעבור שלושה חודשים, נודע סוף סוף לבעלי מה קרה לי והוא שילם 12,000 יואן דמי ערבות כדי לשחרר אותי מהכלא תחת פיקוח. כשבעלי בא לקחת אותי, כאב לי כל כך עד שלא הייתי מסוגלת ללכת והוא נאלץ לשאת אותי אל הרכב. אחרי שחזרתי הביתה, רופאים שבדקו אותי קבעו שיש לי שתי פריצות דיסק בעמוד השדרה ושלא אוכל לטפל בעצמי בעתיד ושאהיה משותקת כל החיים. חשבתי שעד סוף חיי אצטרך לשכב במיטה, אבל הודות לרחמי האל והטיפול התמשך, כעבור שנה גופי התחיל להשתקם לאט. באמת ובתמים זכיתי לראות את כוחו הכול יכול של האל וגם את אהבתו אליי. הודות לאל יכולתי לחזור ולמלא את חובתי כיציר נברא!

באמצעות הייסורים והקשיים האלה, ואף שטעמתי כאב עד תום, זכיתי גם בעושר החיים. לא רק שראיתי בבהירות את המהות השטנית של הממשלה הסינית הקומוניסטית, אלא חשוב מכך, ראיתי גם את מעשיו המופלאים של האל, ראיתי את הסמכות והכוח שבדברי האל והרגשתי עד כמה מיוחד ועצום הוא כוח החיים של האל: כשהייתי במצב של חולשה וחוסר אונים גדול, דברי האל הם שנתנו לי את האמונה והיכולת להשתחרר מכוחות החושך של השטן. כשגופי לא יכול היה לשאת יותר את העינויים וההתעללות, אלוהים דאג שאנשים, התרחשויות ודברים יקלו על הנטל שלי. כששדים עינו אותי עד אובדן הכרה, מעשיו המופלאים של האל פילסו לי דרך וחילצו אותי בבטחה מסכנה… אחרי שחוויתי את הדברים האלה, הבנתי שאלוהים תמיד היה לצדי, השגיח עליי, הגן עליי והלך אתי. אהבתו של אלוהים אליי גדולה באמת! אלוהים הוא הכוח בחיי שמסייע ותומך בכל פעם שאני זקוקה לכך, וברצוני להקדיש את עצמי, בגוף ובנפש, לאלוהים, לבקש לדעת את אלוהים ולחיות חיים בעלי משמעות!

פוסט בנושא דומה

  • תלאות עוררו את אהבתי לאלוהים

    מנג יונג מחוז שאנשי אני מטבעי אדם ישר, ולכן אנשים תמיד הציקו לי. כתוצאה מכך, טעמתי את טעמו הקר של עולם האדם והרגשתי שחיי ריקים וחסרי משמעות. לאחר ש…

  • אורו האלוהים מנחה אותי בעת מצוקה

    מאת ג'או שין, מחוז סצ'ואן בילדותי חייתי בהרים. מעולם לא ראיתי הרבה מהעולם, ולאמיתו של דבר לא היו לי שאיפות גדולות יותר. התחתנתי ונולדו לי ילדים, שני ב…

  • דברי האל יוצרים את ניסי החיים

    מאת יאנג לי, מחוז ג'יאנגשי אימי הלכה לעולמה כשהייתי ילדה קטנה, ולכן היה עליי לשאת בעול הכבד של משק הבית מגיל צעיר. לאחר נישואיי, עול האחריות שרבץ עליי…

  • אהבת האל מלווה אותי בכול הניסיונות הקשים

    מאת לי לינג, מחוז הנאן שמי לי לינג, והשנה אני בת 76. הגעתי לאמונה בישוע אדוננו ב-1978 אחרי שחליתי, ובאותה תקופה זכיתי בחסדו בשפע. קיבלתי מכך השראה רבה…

  • מתוך מהסבל נובע ניחוח האהבה

    מאת שיאוקאי, מחוז ג'יאנגשי אני אשת כפר פשוטה, ובשל הרעיון הפיאודלי של העדפת ילדים ממין זכר, תמיד הסתובבתי בבושת פנים על כך שלא הבאתי בנים לעולם. בדיוק…