אנו מזמינים את כל מבקשי האמת לפנות אלינו

לקח הציות

1

מאת יאנג מינגזהן, קנדה

שמי יאנג מינגזהן, ואני הולכת בדרכי האל הכול יכול מזה שבע שנים. בשנים האחרונות, כל מטלה שהטילה עליי הכנסייה לבצע ולא משנה באלו קשיים ומכשולים נתקלתי במילוי חובתי, אפילו אם זה גרם לי לסבל, או לשלם מחיר מהותי, תמיד שיתפתי פעולה בהתלהבות וללא תחושות שליליות כלשהן או רצון לסגת. חשבתי שמאחר שהצלחתי לעשות את כל זה, טבע חיי השתנה וניחנתי ביכולת לציית באופן מעשי לאלוהים. אולם אלוהים מכיר בחסרונותיי ויודע למה אני זקוקה בכדי להתפתח בחיי, וכך האל הסדיר עבורי באופן מדויק סביבה אמיתית להתנסות בה. רק באמצעות התגלותו של האל ראיתי בבהירות מהו שיעור הקומה האמיתי שלי.

בחודש מארס 2016 נמלטתי לארץ אחרת כדי שלא אאסר ואועמד לדין בידי הממשלה הקומוניסטית בסין ואוכל להאמין באל ולעבוד אותו בחופשיות. כשהגעתי, שהיתי בחברת כמה אחיות צעירות. האחיות יצאו מדי יום להפיץ את הבשורה, להשקות מאמינים חדשים ולסייע להם. כשהן שבו הביתה בערב, הן חלקו בשמחה זו עם זו את חוויותיהן ואת מה שזכו בו כתוצאה מביצוע תפקידן. כשראיתי זאת, הערצתי אותן באמת ובתמים. חשבתי: לו יכולתי להיות כמותן, לו יכולתי גם כן לבצע את מלאכת ההשקיה של אחינו ואחיותינו החדשים ולסייע להם, זה היה נפלא כל כך! יום אחד, האחות זהאנג הגיעה כדי לדון עמנו על עבודת הכנסייה. היא שאלה אותי: "האם את מוכנה לעזור ולסייע לאחינו ואחיותינו החדשים?" השבתי כן בשמחה, וחשבתי: כאשר חבריי וקרוביי והאחים והאחיות שמכירים אותי יגלו שאני מסוגלת לבצע מטלה מסוג זה בחוץ לארץ, הם ודאי יעריצו אותי ויתבוננו בי בהערכה. זה יהיה מרשים כל כך! בימים שלאחר מכן הייתי להוטה להתחיל למלא את חובתי ולהשקות מאמינים חדשים.

בדיוק כאשר לבי התמלא ציפיות, ראש הכנסייה ניגש אליי ושאל האם אוכל לארח. לבי מיד ניתר בקרבי: "חשבתי שהכנסייה תסדיר בעבורי להשקות את האחים והאחיות החדשים ולסייע להם, אז למה עכשיו סידרו לי לשמש כמארחת? האם לא אתעסק עם סירים ומחבתות כל היום? לא רק שזו עבודה קשה, זו גם השפלה! בעולם האחר הייתי אשת עסקים וניהלתי מפעל. כל חבריי וקרוביי אמרו שאני אישה חזקה באמת. בבית, תמיד העסקתי עזרה בכביסה, בבישול ובניקיון. ועכשיו, נראה שאני זו שאבשל בעבורכם. אני לא רוצה לבצע מטלה מסוג זה!" כל המחשבות האלו געשו במוחי, אולם לא רציתי להשפיל את עצמי והייתי נבוכה מכדי לסרב באופן ישיר. השתמשתי בתירוץ טקטי ואמרתי שרק זה עתה הגעתי למדינה זו, אני לא מכירה את הסביבה ולא דוברת את השפה המקומית. אני לא יודעת אפילו לקנות ירקות, אז לא אוכל לבצע כראוי את המטלות של מארחת. האחות זהאנג אמרה לי לא לדאוג, שכולם יעזרו לי כל אימת שאזדקק לכך. אחרי שהיא אמרה זאת, לא יכולתי כבר להשמיע תירוצים נוספים, אך בלבי סירבתי לחלוטין לעשות זאת. אם אסכים, קרוב לוודאי שלא אזכה בהזדמנות נוספת למלא את מטלת ההשקיה, והאם אז לא יתנפצו כל תקוותיי? אבל אם לא אסכים, האם לא ברור שהאחות תאמר שאני לא צייתנית ושאני בוררת את מטלותיי? אחרי שהרהרתי בכך, הכרחתי את עצמי לקבל את המטלה הזאת על עצמי.

בימים שלאחר מכן, למרות שמילאתי את חובתי כמארחת, לבי שלי המשיך לנתר בקרבי, וכן החלו להתעורר בי חשדות. חשבתי: הייתכן שהאחות חושבת שאיני מסוגלת לבצע את מטלת ההשקיה? אחרת, מדוע היא ארגנה בשבילי להיות מארחת? אם האחים והאחיות שמכירים אותי יגלו זאת, האם הם לא יחשבו שארגנו לי לבצע את מטלת האירוח בשל כך שאיני נוטה ללכת אחר האמת? האם הם לא יזלזלו בי? מחשבה זו גרמה לי להרגיש עוד יותר רע. בדיוק ברגע זה, נזכרתי בהחלטה שקיבלתי בפני האל: אין זה משנה במה אתקל, כל עוד הדבר יביא תועלת למלאכת הכנסייה, אעשה את המרב ואשתף פעולה. אין זה משנה עד כמה הדבר יהיה רחוק מעמדותיי, עליי להיות צייתנית ולרצות את אלוהים. אבל כשנתבקשתי להיות מארחת, למה צייתנותי נפגמה? התפללתי לאלוהים חרישית: "הו, אלוהים! אני יודעת ששליטתך והסדריך חלים עליי במטלה זו, אבל תמיד יש בלבי מרדנות, ואני לא מצליחה לציית לך באמת ובתמים. אני יודעת שנטיית לבי אינה נכונה. אני מבקשת ממך להפכני לנאורה ולהנחותי כך שאוכל להבין את רצונך ואוכל לציית על פי הסדריך ודרכיך". אחרי שהתפללתי, חשבתי על דברי האל: "כל מי שלא מחפש ציות לאלוהים באמונתו מתנגד לאלוהים. אלוהים דורש שבני האדם יחפשו את האמת, שהם ישתוקקו לדברי האל, שהם ישתו ויאכלו את דברי האל וינהיגו אותם כדי שהם יוכלו להגיע לציות לאלוהים. אם המניעים שלכם באמת כאלה, אלוהים ודאי ירומם אתכם וודאי יהיה חסוד כלפיכם. איש לא יכול להטיל בכך ספק ואיש לא יכול לשנות זאת. אם המניעים שלכם הם לא למען הציות לאלוהים ואם יש לכם כוונות אחרות, כל מה שתאמרו ותעשו – תפילותיכם בפני אלוהים ואפילו כל מעשה שלכם – יהיה מנוגד לאלוהים. ייתכן שאתם מנומסים ומדברים ברוך, שכל מעשיכם וכל מוצא פיכם נראים נכונים, שאתם נראים כמו בני אדם שנשמעים לאלוהים, אך בכל הנוגע למניעים וההשקפות שלכם באשר לאמונה באלוהים, כל מה שאתם עושים מרושע ומנוגד לאלוהים" ("באמונתכם באלוהים עליכם להישמע לאלוהים" ב'הדבר מופיע בבשר').

כשחזרתי הביתה, קראתי בשיתוף: "יש אנשים שכאשר הם ממלאים את חובתם, הם מתמקדים ביוהרה, חשובה להם רק נראותם. 'אבצע כל מטלה שתאפשר לי לבלוט. אם מטלה מסוימת מחייבת אותי להשפיל את ראשי ולעבוד קשה, אבל איש לא יראה זאת ולא אוכל להבליט את עצמי, אם המטלה תהיה נסתרת ורק אהיה גיבור אלמוני, אזי לא אעשה זאת. אעשה עבודה שתגרום לי להיראות טוב, עבודה שתשביע את היוהרה שלי'. הם רק רוצים להיראות טוב בעיני אחרים, וברגע שהם יכולים לעשות זאת, הם מתלהבים. הם יישאו בכל מעמסה, הם ישקיעו כל מאמץ שנדרש. הם תמיד יבקשו לרצות את היוהרה שלהם. אדם כזה אינו אוהב אמת. יש להתחשב ברצון האל ולציית להסדריו. ההסדרים בבית האלוהים מותרים על-ידי האל, אז יש לציית להם בכוונה תחילה. אם ביכולתך לציית להסדרים בבית האלוהים, פירושו שביכולתך לציית לאל. אם לא, אזי צייתנותך לאל אינה אלא מלים ריקות מתוכן, משום שהאל לעולם לא יצווה לעשות משהו פנים אל פנים. היום, בית האלוהים הסדיר בעבורך למלא חובה זו, לבצע מטלה זו על סמך דרישות העבודה הנוכחיות שלנו. את אומרת: 'יש לי אפשרות בחירה. אבצע את אשר ארצה. אם זה לא ימצא חן בעיניי, לא אעשה זאת'. האם מילוי חובתך באופן כזה הנו ציות לאל? האם זהו אדם אוהב אמת? האם הוא יוכל להגיע להבנת האל? אדם כזה אינו ירא אלוהים. ברירת מטלות, יחס שלילי והתרשלות – אדם כזה אינו ניחן אפילו במעט הבנה של האמת. אין בו צייתנות אמיתית, אלא הוא נסמך אך ורק על העדפותיו-שלו בביצוע חובותיו. אלוהים אינו אוהב אדם כזה" ('דרשות ושיתופים על היווכחות בחיים').

דברי האל והשיתוף פצעו את לבי, והתביישתי. יותר מכך, הבנתי מהי הסיבה לחוסר הצייתנות שלי ביחס למטלת האירוח. נזכרתי בתקופה שבה הייתי אחראית על קבוצה קטנה בכנסייה, וראש הכנסייה נהג תמיד לדון על ענייני הכנסייה קודם כול איתי, ואחר כך אני דנתי על כך עם האחים והאחיות ויישמתי זאת. באותה עת חשתי שראש הכנסייה מכבד אותי, וגם אחיי ואחיותיי מתבוננים בי בהערכה. הייתי מלאת אנרגיה במילוי חובתי, ושמחתי לעשותה, אין זה משנה עד כמה היא הייתה קשה או מעייפת. אבל עכשיו כשנדרש ממני להיות מארחת, היחס שלי שלילי ואין לי אנרגיה, ואני חושבת שהכנת ארוחות היא מטלה פשוטה מדי. רק להתעסק עם סירים ומחבתות כל היום, ואיש לא יידע זאת, גם אם אעבוד קשה. מטלה מסוג זה מתסכלת, אז אני מתנגדת לה, ואיני רוצה לקבלה עלי. אין בי ציות מעשי לאלוהים. רק אז ראיתי שבעבר מילאתי את חובתי ועבדתי ללא לאות, לא מתוך צייתנות אמיתית, אלא כדי להבליט את עצמי ולזכות בהערצה והערכה רבה מצד האחרים, ובכך לא מילאתי את חובתי כיציר נברא של האל. ברגע שחובתי לא ריצתה את השאיפה והתשוקה שלי לזכות בתהילה ובמעמד, הרהרתי בכל דרך אפשרית למצוא תירוצים, ולא הייתי מוכנה לקבל זאת ולציית. אם לומר זאת באופן בוטה, נופפתי בדגל של מילוי חובתי ובה בעת רדפתי אחר תהילה ומעמד עצמאיים כדי לרצות את היוהרה שלי. לא התחשבתי כלל ברצון האל, או בביצוע מלאכות הכנסייה. אני אכן אנוכית ובזויה מאוד! תמיד מילאתי את חובתי בהתאם להעדפות ולבחירות האישיות שלי, תמיד נקטתי תחבולות למטרות הבשר שלי. איך אוכל בכלל להיות בן אדם המבקש אמת ומציית לאל? אחר כך, קראתי עוד בדברי האל: "בני אדם שמסוגלים להנהיג את האמת מאפשרים לאלוהים לבדוק בקפידה את מעשיהם. כשאתם מקבלים את בדיקתו הקפדנית של אלוהים, לבכם תקין. אם אתם רק עושים דברים כדי להרשים אחרים ואינכם מאפשרים לאלוהים לבדוק את מעשיכם בקפידה, האם אלוהים מצוי בלבכם? ליבם של בני אדם כאלה אינו יראאל. אל תעשו דברים תמיד רק למען עצמכם, אל תתחשבו תמיד רק באינטרסים שלכם, ואל תתייחסו רק למעמד, לתדמית או למוניטין שלכם עצמכם. עליכם קודם כל להתחשב באינטרסים של בית האל ולהעמיד אותם בראש מעייניכם. עליכם להתחשב ברצונו של אלוהים, לבדוק את עצמכם אם אתם חושבים על עבודתו של בית האל, ואם מילאתם את חובתכם נאמנה. אם תמיד תתחשבו בעבודתו של בית האל בלבכם ותחשבו על היווכחות האחים והאחיות בחיים, תהיו מסוגלים למלא את חובתכם נאמנה" ("תוכלו להשיג את האמת אחרי שתפקידו את לבכם האמיתי בידי אלוהים" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). בעודי מהרהרת בדברי האל, הבנתי מהו רצונו, וידעתי מה עליי לעשות כדי לרצותו. התפללתי לאלוהים וגמרתי אומר: "הו, אלוהים! אני מוכנה לקבל את חקירתך, להניח בצד את היוהרה והנראות שלי, ולחדול לרדוף אחר תהילה או מעמד. אני מוכנה לציית להסדריך ולמלא בדבקות את חובתי כדי לרצות אותך!" אחרי שהתפללתי, לבי היה רגוע הרבה יותר, וקיבלתי עליי את המטלה הזו בכל לבי.

בימים שלאחר מכן, מאחר והאחיות ידעו שהגעתי זה עתה למקום ולא הכרתי את הסביבה, ולכן עריכת קניות עשויה להיות קשה בעבורי, הן פינו זמן כדי להתלוות אליי לקניית מזון ומצרכים חיוניים. אני מבוגרת ולא טובה כל כך במחשבים, אז האחיות לימדו אותי בנועם ובסבלנות. לעיתים, כשנתקלתי בקושי, הייתי במצב של שליליות וחולשה, והן מצאו פסוקים רלבנטיים בדברי האל וחלקו אותם עימי בשיתוף. הן עזרו לי באהבה ופתרו את הקשיים המעשיים שלי. למרות שאחיותיי היו עסוקות מאוד במילוי חובותיהן, כשרק היה להן רגע פנוי, הן עזרו לי בעבודות הבית, בניקיון וכדומה. אף אחת מהן לא זילזלה בי או הפנתה לי כתף קרה משום שהייתי מארחת. כל אחת עשתה כל שביכולתה במסגרת חובותיה. הרגשתי שאין הבחנה בין האחים והאחיות, בין השפל לבין הנעלה. היו בינינו יחסים קרובים ואינטימיים יותר משל בני משפחה. כל יום ויום היה מלא ומספק, וחשתי עצמי רגועה ושלווה. אני מודה לאלוהים באמת ובתמים! אחרי שעברתי את המשפט והייסורים האלו בדברי האל, חשתי שזכיתי בהיווכחות מסוימת לגבי האמת שבציות לאל, ונעשיתי צייתנית יותר במילוי חובתי. אבל האל ידע היטב שאופיי השטני רודף התהילה והמעמד היה מושרש היטב, אז האל הכין בעבורי סביבה אחרת כדי לטהר אותי ולהצילני.

יום אחד, ראש הכנסייה טלפן אליי ואמר שאחת האחיות עסוקה מאוד במילוי חובותיה ואין מי שישגיח על הילדה שלה בשבתות אחר הצהריים, והוא שאל אותי האם אוכל לפנות זמן ולעזור לה במשך חצי יום בכל שבוע. כששמעתי שאני עומדת להיות שמרטפית, הרגשתי פגועה במקצת. האם שמרטפות נחשבת כמילוי חובותיי? חוץ מזה, בכל שנותיי הייתי עסוקה מאוד בעשיית עסקים ולא הייתי צריכה להשגיח על נכדיי-שלי. כל העבודה שעשיתי הייתה משהו שגרם לי להיראות טוב, ובעיני קרוביי וידידיי הייתי אישה חזקה. עצם מילוי חובת האירוח כבר היה מאוד משפיל בעבורי, אז אם בנוסף לכך אשגיח על ילדה של אחרים, האם לא הפכתי בכך למטפלת? לא אוכל לקנות לעצמי שם או לזכות במעמד על-ידי שמרטפות, אז איני רוצה לעשות זאת. לכן מצאתי תירוץ: אני מכינה עכשיו ארוחות לאחיות, ועליי להשגיח על הבית. האחים והאחיות מגיעים לעיתים קרובות מאוד, אז ממש לא אוכל לצאת. בזמן שהשמעתי תירוצים והתחמקתי, ראש הכנסייה ביקש ממני תחילה להתפלל לאלוהים, לבקש, ואז לקבל החלטה. אחרי שניתקתי את השיחה, לא יכולתי למצוא שלווה בלבי, וככל שחשבתי על כך, כך הרגשתי רע יותר. חשבתי: למה ראש הכנסייה אינו מוצא מישהי אחרת? למה זו מוכרחה להיות אני? לא אוכל לקנות לעצמי שם או לזכות במעמד על-ידי שמרטפות. איך אחיי ואחיותיי יסתכלו עליי, אם יידעו זאת? איך אוכל להסתכל עליהם? אבל אם לא אעשה זאת, האם אחיי ואחיותיי לא יאמרו שאין בלבי אהבה? חשבתי וחשבתי, ובסופו של דבר החלטתי ללכת ולנסות זאת.

הלכתי לביתה של האחות זהאו בשבת אחרי הצהריים וראיתי שהילדה הקטנה ומלאת החיים היא תמימה וחמודה, אבל פשוט לא יכולתי להרגיש מאושרת. הלב שלי לא נרגע. התאמצתי להחזיק מעמד עד השעה 5 אחה"צ, ואז הילדה הקטנה החלה לבכות ולבקש את אמה ולא הצלחתי להרגיע אותה ולא משנה מה שעשיתי. האחות זהאו עמדה להגיע הביתה, אבל הילדה לא הפסיקה לבכות. התרגזתי. חשבתי: אם היא תחזור הביתה ותראה את בתה בוכה, מה היא תחשוב עליי? האם היא תחשוב שבגילי אני לא מסוגלת לטפל בילדה קטנה? מרוב מבוכה, הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה לפתות אותה בחטיפים מתוקים, לספר לה סיפורים ולהראות לה סרטונים מצוירים. אט אט היא הפסיקה לבכות, ואז האחות זהאו חזרה הביתה לאחר מילוי חובותיה. באופן זה עברתי בשלום אחר צהריים אחד. בדרכי חזרה הביתה חשבתי: טיפול בילד אינו משימה פשוטה. פרט לכך שזה מעייף, הדבר כרוך בדאגות רבות כל כך. לו קרה משהו, לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה. ויש בכנסייה אנשים רבים כל כך, אז למה הם מוכרחים שדווקא אני אהיה שמרטפית? ככל שחשבתי על כך נעשיתי יותר ויותר מתוסכלת. באותו לילה התהפכתי במיטה מצד לצד ולא יכולתי להירדם. הייתי מוכרחה להתייצב בפני אלוהים ולהתפלל: "אלוהים! אני מרגישה נורא עכשיו. אני יודעת שאני עוזרת לאחות זו לטפל בבתה כדי שהדאגות המשפחתיות שלה לא יפריעו למילוי חובתה, ושעליי לקבל את המטלה הזו. אבל אני תמיד מרגישה שנעשה לי עוול ואני מתקשה לציית. הו, אלוהים! אני מתחננת בפניך שתעשה אותי נאורה ותנחה אותי, כדי שאבין מהו רצונך ואוכל לצאת מהמצב השגוי הזה". אחרי שהתפללתי, לא הרגשתי רע כמו קודם לכן. פתחתי את הספר של דברי אלוהים וקראתי כך: "מהו ציות אמיתי? כל פעם שהדברים מתנהלים לפי רצונכם ומאפשרים לכם להתבלט, להבריק ולזכות בכבוד מסוים, אתם מרגישים שהכל מתנהל כראוי, לשביעות רצונכם. אתם מודים לאלוהים ויכולים לציית לתזמור ולהסדרים שלו. אולם כשאתם נדחקים לשוליים ואינכם יכולים להתבלט, וכשאחרים מתעלמים מכם דרך קבע, אתם מפסיקים להיות מאושרים. בדרך כלל קל לציית כשהתנאים לטובתכם. אם אתם יכולים לציית גם בנסיבות קשות – נסיבות שבהן דברים אינם מתנהלים לפי רצונכם ורגשותיכם נפגעים, נסיבות שמחלישות אתכם, שגורמות לכם סבל גופני ופוגעות בשמכם הטוב, נסיבות שבהן גאוותכם וגאוותנותכם אינן באות על סיפוקן, נסיבות שגורמות לכם סבל פסיכולוגי – הרי שבאמת התבגרתם. האין זו המטרה שאתם צריכים לעסוק בשאיפה אליה? אם יש בכם כזו נחישות, כזו מטרה, הרי שיש תקווה" (שיתוף האל).

"הטבע המושחת של האדם מסתתר בכל מחשבה ורעיון של בני האדם, במניעים לכל פעולה שלהם. הוא מסתתר בכל עמדה שיש לאדם ביחס לכל דבר ובכל דעה, הבנה, השקפה ורצון שיש להם ביחסם לכל מעשיו של אלוהים. הוא חבוי בתוכו. ומה עושה אלוהים? איך אלוהים מתייחס לדברים האלה באדם? הוא מסדיר סביבות כדי לחשוף אתכם. לא רק שהוא יחשוף אתכם, אלא שהוא גם ישפוט אתכם. כשתחשפו את הטבע המושחת שלכם, כשיחלפו בדעתכם מחשבות ורעיונות שמתריסים נגד אלוהים, כשיהיו לכם מצבים והשקפות העומדים בניגוד לאלוהים, כשיהיו לכם מצבים שבהם תטעו בהבנתכם את אלוהים או תתנגדו לו ותפעלו נגדו, אלוהים יוכיח אתכם, ישפוט אתכם ויטיל עליכם ייסורים, ולפעמים הוא אף יעניש אתכם ויטיל עליכם משמעת. …הוא רוצה שתכירו בטבע המושחת שלכם ובמהותכם השטנית, כדי שתהיו מסוגלים לציית לסביבות שאלוהים הסדיר לכם, ובסופו של דבר, כדי שתהיו מסוגלים להנהיג את מה שהוא דורש מכם בהתאם לרצונו, וכדי שתהיו מסוגלים למלא את רצונו" ("רק צייתנות אמיתית היא אמונת אמת" ב'תיעוד נאומיו של המשיח').

לנוכח משפט האל מאיר העיניים, חשתי שאין לי היכן להסתתר. לנוכח מלים אלו של האל "הטבע המושחת של האדם מסתתר בכל מחשבה ורעיון של בני האדם, במניעים לכל פעולה שלהם. הוא מסתתר בכל עמדה שיש לאדם ביחס לכל דבר ובכל דעה, הבנה, השקפה ורצון שיש להם ביחסם לכל מעשיו של אלוהים." לא יכולתי אלא להתבונן בעצמי: מדוע אינני מסוגלת לציית לסביבה שאלוהים יצר בעבורי? מדוע אני מסרבת לעזור לאחות לטפל בילדתה? סברתי שטיפול בילדים הוא תעסוקה לאנשים ממעמד נמוך, שזו ירידה במעמד, שאחרים יזלזלו בכך. חשבתי שרק ביצוע מטלה שבה אוכל להבליט את עצמי ולעשות משהו כביר, מטלה שאחרים יעריכו ויעריצו, תהיה בעלת ערך ותזכה לתשבחות מצד האל. אם המטלה שלי תהיה פשוטה ולא גלויה לאחרים, היא אינה שווה דבר. הרהרתי במחשבות וברעיונות האלה בתוך תוכי, ורק אז הבנתי שאני עדיין שבויה בתשוקה לתהילה ולמעמד. היעדים, השקפות העולם והערכים שביקשתי לי באמונתי באלוהים היו כשל אנשים רגילים, למשל "כפי שעץ חי למען קליפת גזעו, אדם חי למען פניו", "בני האדם תמיד צריכים לשאוף להתעלות על בני זמנם", "אדם מותיר מאחוריו את שמו בכל מקום שהוא שוהה בו, בדיוק כשם שאווז משמיע את קריאתו בכל מקום שבו הוא עף", "בני האדם נאבקים כלפי מעלה; המים זורמים כלפי מטה", וכו'. רעלים שטניים אלה וחוקי היגיון אלה השתרשו עמוק בלבי והפכו להיות חיי, והם הפכו אותי לגאוותנית מאוד ולחובבת תהילה ומעמד. דבר זה גרם לי לחשב תמיד את הרווח וההפסד שלי במילוי חובותיי ולא להיות מסוגלת לציית לאל באמת ובתמים.

אחר כך הרהרתי שוב בדברי האל והבנתי שלמרות שהסביבה שאלוהים הסדיר בעבורי הייתה מנוגדת לעמדותיי, היא הכילה את כוונותיו הטובות של האל. אלוהים רצה לחשוף אותי באמצעות סביבה זו, כדי שאגיע להבנה עמוקה יותר של הטבע המושחת שלי ואראה בבהירות שאני הולכת בדרך הלא נכונה, וכדי לאפשר לי להכות על חטא, לסגת בזמן ולעלות על הדרך הנכונה לחיפוש האמת. כעת, בין אם האחרים רואים את המטלה שאני מבצעת ככבירה או כשולית, הכול נעשה במצוות האל ובהתאם להסדריו, ואני מחויבת לקבל עליי אחריות וחובה אלו. עליי פשוט לקבל ולציית בלי השערות והרהורים. איני יכולה להצדיק זאת או להתנגד לכך. זו אינה הבחירה שלי – רק זו צייתנות אמיתית!

בזמן ההתקדשות הרוחנית למחרת, קראתי עוד בדברי האל: "אם לא תמלאו את חובתכם נאמנה, אלא תמיד תחפשו כבוד ותתחרו כדי להשיג מעמד, תדמית, מוניטין ואינטרסים משלכם – בעודכם במצב כזה, האם אתם רוצים לשרת? אתם יכולים לשרת אם אתם רוצים, אך ייתכן שתיחשפו לפני תום שירותכם. חשיפתכם מתרחשת באופן מיידי. ברגע שאתם נחשפים, השאלה כבר אינה אם מצבכם יכול להשתפר. סביר להניח שסופכם כבר נקבע – וזו תהיה בעיה עבורכם" ("תוכלו להשיג את האמת אחרי שתפקידו את לבכם האמיתי בידי אלוהים" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). "בני האדם שלא עוסקים בחיפוש חיים לא יכולים לעבור שינוי. בני האדם שלא צמאים לאמת לא יכולים לזכות באמת. אתם לא מתמקדים בעיסוק בהשגת שינוי אישי והיווכחות. אתם תמיד מתמקדים ברצונות ראוותניים ובדברים שמגבילים את אהבתכם לאלוהים ומונעים מכם להתקרב אליו. האם הדברים האלה יכולים לחולל בכם שינוי? האם הם יכולים להכניס אתכם אל המלכות?" ("מדוע אתם לא מוכנים להיות ניגוד?" ב'הדבר מופיע בבשר'). הדברים פצעו את לבי, מילה אחר מילה. חזיתי בטבעו המקודש והצודק של האל, שאינו סובל את חטאי האנושות, ולא יכולתי שלא לחוש פחד מפני הדרך שהלכתי בה. הבנתי שהאמנתי באלוהים שנים רבות, אולם לא ביקשתי את האמת. תמיד רדפתי אחר תהילה או מעמד. התמקדתי בדברים שביכולתי לבצע בפני אחרים, כדי שיעריצו אותי ויתמכו בי. הייתי כבולה ומוגבלת על-ידי תאוות ראוותניות אלו, ולא הצלחתי לציית להסדריו של האל. בייחוד לא הצלחתי לציית לאל או לאהוב אותו. אם אמשיך לעבוד את האל בדרך זו עד סופה, טבע חיי לא ישתנה לעולם. אמשיך לסבול מהשליטה של טבע שטני זה, ואתמרד נגד האל ואתנגד לו. איך אוכל אז להיוושע בידי האל? למרות שגיליתי בי לא מעט שחיתות באמצעות השינוי הזה במטלותיי, הצלחתי להבין שבמסגרת אמונתי באלוהים, רק באמצעות רדיפה אחר האמת וקבלת השיפוט, הייסורים והגיזום, ובאמצעות העיסוק בדברי האל, אוכל להבין את מהותו של האופי השטני שלי ואראה בבהירות את השחיתות שבי שגרמה לי למרוד באל ולהתנגד לו. זה עשוי לגרום לי לתעב את עצמי, לזנוח את הבשר ולהשיג שינוי בטבע חיי, ובכך אהפוך לצייתנית לאל באמת ובתמים ואזכה בתשבחותיו. משהבנתי זאת, חשתי שאכן נחוץ לי ללמוד להישמע לאל באמונה. בו במקום גמרתי אומר: תהא המטלה שהכנסייה תסדיר בעבורי אשר תהא, אני מוכנה לציית באופן מוחלט למה שהאל הכין בעבורי. לא אנסה לערב את ההיגיון האישי שלי ולא אביא בחשבון את הרווח או ההפסד האישיים שלי. אני רק רוצה למלא את חובתי בנחישות כיציר האל, ולרצות אותו!

בימים שלאחר מכן, כל אימת שאחיי ואחיותיי היו עסוקים במילוי חובותיהם ונזקקו לעזרה בטיפול בילדיהם, הסכמתי לכך מעומק לבי וצייתי לסביבה שאלוהים הכין בעבורי. מילאתי את חובותיי בחריצות, וחשתי עצמי רגועה ושלווה. וגם הייתי עדה להנחיה ולברכות רבות מידי האל. לעיתים, כשאחד הילדים סרב לציית או היה בהתקף זעם, עמדתי לאבד את העשתונות. אבל מיד זיהיתי ששוב אני חושפת את השחיתות שלי, אז מיהרתי לשוב לאלוהים ולחשוב על מעשיי, והבנתי שבעיני אלוהים אני דומה לילד לא בוגר אשר לעיתים קרובות מורד באל או מתנגד לו, ושאני מסרבת להישמע לדבריו. לא חשתי עצמי נסערת והייתי מסוגלת להפגין יותר הבנה וסלחנות כלפי הילדים. לעיתים היו לי חילוקי דעות קלים איתם, אז ניסיתי להשיל מעליי את עור המבוגר ולהקשיב למה שהיה להם לומר, ולקבל אי-אלו הצעות שלהם, שהיו נכונות. למדתי גם איך לקיים שיחות נפש עם ילדים ולהבין באמת את רגשותיהם. כשמשהו הטריד אותם, הם דיברו איתי על כך, וכבר לא היינו מרוחקים. לעיתים קרובות גם קראנו יחד בדברי האל והקשבנו למזמורים. שיתפתי עימם אודות שלושת השלבים של עבודת האל, וכיצד להתפלל לאלוהים ולהסתמך עליו כאשר נתקלים בקשיים בחיים. הם גם לימדו אותי אנגלית. עזרנו זה לזה. כשראיתי שהילדים נעשים יותר ויותר צייתנים ושהם לומדים להתפלל לאלוהים ולהסתמך עליו כשהם נתקלים בקשיים, חשתי אושר שלא יאומן. לא יכולתי שלא להביע תודות ותשבחות לאלוהים מעומק לבי! באמצעות ההתנסות שלי בשיפוט ובייסורים בדברי האל, אט-אט הרפיתי מהרצון לרדוף אחר תהילה ומעמד. כבר לא רציתי לבצע מטלות שיבליטו אותי, והפסקתי להתמקד באופן שבו אחרים רואים אותי. במקום זאת, הייתי מסוגלת לציית להסדריו של האל ולהתייצב בפניו בנחישות ולמלא את חובתי. אני מרגישה שחיים כאלה הם מרגיעים, משחררים, ויש בכך משום הקלה. בנוסף, גם חוויתי בצורה עמוקה את העובדה שבבית האלוהים אין מטלה קטנה או גדולה, ואין הבחנה בין שפל לבין נעלה. אין זה משנה איזו מטלה אני מבצעת, יש בה לקח שעליי ללמוד, כמו גם אמיתות שעליי ליישם ולקבל. כל עוד אני מיישמת את דברי האל ומצייתת לו, אוכל לזכות בעבודתה של רוח הקודש ולהבין את האמת, ולזכות בברכת האל במילוי חובתי. הדבר מאפשר לי לראות עד כמה האל צודק, ושהוא אינו נוהג בחוסר הגינות כלפי אף אדם!

אלוהים אומר: "אלוהים משלם מחיר – מחיר עקוב מדם – למען כל אדם, וכל אדם מחזיק ברצונו של אלוהים. אלוהים משלם את המחיר העקוב מדם למען כל אדם ואדם. הוא תולה את רצונו בכל אדם ואדם, ויש לו ציפיות מכולם ותקוות לכולם. הוא משלם את המחיר העקוב מדם ללא היסוס למען בני האדם האלה, מרצונו החופשי, והוא נותן ברצון את חייו ואת האמת שלו לכל אדם. לכן אלוהים זוכה לסיפוק אם כל אדם שהוא מסוגל להבין את הכוונה הזו שלו. אם תוכלו לקבל את הדברים שאלוהים עושה ולהישמע להם, ואם תוכלו לקבל הכל מאלוהים, הוא ירגיש שהמחיר העקוב מדם לא שולם לשווא. פירוש הדבר הוא שאם נשאתם את פרי הדאגה והמחשבה שאלוהים השקיע בכם, קצרתם את הגמולים בכל סביבה ולא אכזבתם את התקוות שאלוהים תולה בכם, ואם מה שאלוהים עושה לכם הוביל לתוצאה הצפויה והשיג את היעד הצפוי, הרי שלבו של אלוהים מרוצה" ("כדי להשיג את האמת, עליכם ללמוד מבני האדם, מהאירועים ומהדברים שסביבכם" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). הבנתי מדברי האל שהאנשים, המאורעות, הדברים והסביבה שבהם אני נתקלת מידי יום, כולם מכילים את רצון האל ואת מאמציו. האל הטיל עליי תפקיד ונסך בי בייחוד את תקוותו. הוא הציל אותי מקרב העולם רחב הידיים. רצון האל הוא שאמלא את תפקידי בתוכנית הניהול שלו. כאחת מיצירי האל, חובתי להקשיב לדברי האל, לציית להסדריו, לעשות כיאות את מה שהפקיד בידיי, ולבצע את תחומי האחריות שלי. אלו המטלות והמשימות שלי ולא אוכל להשתמט מהן. בזאת גמרתי אומר לקבל את כל הדברים המגיעים מהאל ולציית להם, ולבקש את האמת בכל האנשים, המאורעות והדברים שאלוהים הכין לי, ולנסות להבין את רצון האל ולהתנהל בהתאם לדרישותיו. בעתיד, אין זה משנה איזו סביבה או אלו מטלות יושתו עליי, אין זה משנה עד כמה הדבר יהיה מרוחק מעמדותיי, אהיה נכונה לקבל ולציית. אתמסר בלבי, בנפשי ובמחשבתי למילוי חובתי. אשאף להיות מישהי שמצייתת לאלוהים באמת ובתמים וזוכה בתשבחותיו!

פוסט בנושא דומה

  • לצאת לדרך האמונה באלוהים

    רונגוואנג העיר חרבין, מחוז חיילונגג'יאנג בשנת 1991, בחסד האל, התחלתי ללכת בדרכו של האל הכול יכול בעקבות מחלה. באותו הזמן לא ידעתי דבר על אמונה באלוהים…

  • המתנה הגדולה ביותר שאלוהים נתן לי

    יישין, העיר שיג'יאז'ואנג, מחוז הביי בעבר, הייתי מרבה לשמוע את אחיי ואחיותיי אומרים, "כל מה שאלוהים עושה הוא לטובה. זה כל מה שאנשים צריכים." הודיתי בכך…

  • הבנה מועטה על ההיוושעות

    לין צ'ינג העיר צ'ינגזו, מחוז שאנדונג באותן שנים שבהן הייתי חסידה של אלוהים ויתרתי על משפחתי ועל תענוגות הבשר, עסוקה כל היום בכנסייה במילוי חובתי.…

  • שיפוט הוא אור

    זאו שיה, מחוז שאנדונג שמי הוא זאו שיה. נולדתי למשפחה רגילה. בהשפעת פתגמים כמו "טוב שם טוב משמן טוב" ו"עץ חי עם קליפתו; אדם חי עם כבודו", מוניטין ושם ט…

  • מדוע הלכתי בדרכם של הפרושים?

    סושינג, מחוז שנחי אני אדם שחצן ויהיר, ומעמדי היה נקודת התורפה שלי. במשך שנים רבות במסגרת אמונתי, הייתי כבולה למוניטין ולתפקיד, ולא יכולתי להיחלץ מכך. …