מאת Shuxun, איטליה

בכל פעם שמוזכר שמו של דוד המלך, עולה בדמיוני תמונה שלו כנער. אני חושב על האופן שבו הוא הסתמך על כוחו של יהוה, כשהשתמש במקלע והרג את גוליית באמצעות אבן. לאחר מכן הוא יצא למלחמה, ניצח בקרבות רבים וביצע המוני מעשי גבורה. אולם, ספרי הקודש מציינים גם שכאשר דוד הפך למלך, הוא ציווה על הריגת אוריה ולקח לאישה את אשתו בת-שבע. על כן, טבעו הצודק של אלוהים בא אל דוד, ובאמצעות הנביא נתן, אלוהים דיבר אליו ואמר: ״וְעַתָּה, לֹא־תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד־עוֹלָם, עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי, וַתִּקַּח אֶת־אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה״ (שמואל ב י"ב 10). דוד המלך חטא ועל כן אלוהים העניש אותו. אם כן, מדוע לאחר מכן אלוהים היה מרוצה מדוד ואמר שהוא אדם שעושה כלבבו של אלוהים? הדבר בלבל אותי מאוד. כדי להבין זאת, חיפשתי את אלוהים והתפללתי אליו פעמים רבות, ומצאתי פסוקים רבים בספרי הקודש. מתוך החיפוש והשיתוף שלי עם אחיי ואחיותיי, מצאתי לבסוף את התשובה.

דוד המלך הביע חרטה אמיתית בפני האל

רק דרך השיתוף עם אחיי ואחיותיי, הגעתי להבנה שכאשר אלוהים אמר שדוד המלך היה אדם שעשה כלבבו של אלוהים, הוא התכוון לכך שהוויתו של דוד תאמה את רצונו של אלוהים. על אף שדוד ביצע עבירה אימפולסיבית, הוא היה מסוגל להביע חרטה אמיתית. בספרי הקודש מוזכר שאחרי שחטא דוד המלך, הוא התפלל לאלוהים באומרו: "שׁוּבָה, יְהוָה, חַלְּצָה נַפְשִׁי: הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ... יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל־לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה" (תהלים פרק ו׳ פסוקים ה׳, ז׳). בגלל חטאו, דוד המלך חש חרטה עמוקה, ובכל יום הוא היכה על חטאו והתוודה, צם והתפלל בפני אלוהים בבקשה שיהיה רחום כלפיו. המילים שאמר במהלך תפילה, ״בְּֽאַנְחָתִ֗י אַשְׂחֶ֣ה. בְכָל־לַ֭יְלָה מִטָּתִ֑י בְּ֝דִמְעָתִ֗י עַרְשִׂ֥י אַמְסֶֽה,״ מביעות את עומק חרטתו ומראות עד כמה הוא תיעב את עצמו.

בספרי הקודש, כתוב גם: ״וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים; וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ. וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה: וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי־לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת־אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ. וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד־מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ. וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ״ (מלכים א׳, א': 1-4). בשנותיו המאוחרות, דוד המלך התקשה לישון בשלווה, לכן משרתיו הביאו לו בתולה יפה במיוחד שתחמם את מיטתו. אולם דוד המלך מעולם לא נגע בה. מכאן, אנו יכולים להסיק שאחרי שדוד הבין שביצע עבירה, הוא נמלא חרטה ועבר שינוי גדול ולא שב לבצע מעשה חטא. דוד לא היה כשאר בני ישראל; הוא היה מלכם של בני ישראל – אדם בעל מעמד וכוח. במשך כל ימי חייו הוא ביצע רק את אותו מעשה מיני אסור אחד, ובהתחשב באדם שהיה – במעמד שהיה לו – סביר להניח שהוא התקשה מאוד שלא לבצע עבירות נוספות מלבד זו. הדבר מוכיח שדוד היה ירא אל במהותו. לאחר שנענש בידי האל, לעולם לא ניסה עוד להתייחס לדברי האל בבוז או לעשות כל דבר שעלול היה לפגוע בטבעו של אלוהים, ועוד פחות מכך רצה לחלל את שמו של אלוהים. לאור גישתו של דוד המלך לחטא שביצע ולאור רמת החרטה שהפגין, אנו יכולים להסיק שיחסי המין האסורים שקיים עם בת-שבע היו מעידה מוסרית רגעית. עם זאת, מהותו היתה של אדם טוב, ומימי העת העתיקה ועד היום, ניתן לומר שלא היה אף מלך אחר שהתעלה על דוד.

מתוך חוויותיו של דוד המלך, הגעתי להבנה מעמיקה מאוד של טבעו הצודק של אלוהים. לפי דברי האל, "בין אם אלוהים מביע חרון אף או רחמים, טוב לב ואהבה, התנהגותו ועמדתו של האדם כלפי אלוהים בעומק לבו, מכתיבות את אשר יבוא לידי ביטוי דרך גילוי טבעו של אלוהים" (אלוהים עצמו, הייחודי ב'). טבעו הצודק של אלוהים הוא ממשי ואמיתי. כאשר דוד לקח לו את אשת אוריה וקיים עמה יחסים אסורים, הוא נענש בידי האל, והדבר מוכיח לנו שהאל צודק, קדוש ושאינו סובל אף עבירה. כאשר דוד הביע חרטה אמיתית על מעשיו, אלוהים ריחם עליו והפגין חמלה כלפיו, וכן אלוהים המשיך להדריך וללוות אותו.

כשהשוויתי את עצמי לדוד המלך, התביישתי בעצמי כל כך. דוד המלך ביצע רק מעשה אסור יחיד והיה מסוגל להתחרט באופן כה קורע לב. יותר מזה, הוא לא שב על אותה טעות במשך כל ימי חייו. מנגד, חשבתי על כל אותן שנים שבהן האמנתי באלוהים, ולאחר שביצעתי חטא, הייתי מתפלל לאלוהים ומבקש להתחרט על מעשיי, ולפעמים אפילו שנאתי את עצמי והייתי בוכה בכי מר על כך. אך בכל עת שנקלעתי למצב דומה, לא הצלחתי לעצור את עצמי מביצוע חטא נוסף וממרד כלפי אלוהים. חייתי במעגל אכזרי של ביצוע חטא ובהודאה בכך שאינני מסוגל להימלט ממנו. לבסוף, הבנתי שחרטתי היתה במילים בלבד ושהיא לא דמתה לחרטה של דוד המלך. מאחר שדוד המלך כיבד את אלוהים וירא אותו, הוא באמת תיעב את עצמו מעומק לבו וכן השתמש במציאות חייו כדי להוכיח את חרטתו. נראה היה שאם לבי אינו כזה שכמה בקנאות לאלוהים, לא אצליח להתחרט בפניו באמת וכן אתקשה מאוד לזכות בשבחו. החרטה האמיתית של דוד המלך היתה בהחלט משהו שהיה עליי לחקות.

שאיפתו ארוכת השנים של דוד המלך היתה לבנות מקדש לאלוהים

הדברים שאמר דוד המלך אל אנשיו, מתועדים בספרי הקודש: ״וְהַמְּלָאכָה גְדוֹלָה, כִּי לֹא לְאָדָם הַבִּירָה, כִּי לַיהוָה אֱלֹהִים. וּכְכָל־כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית־אֱלֹהַי הַזָּהָב לַזָּהָב, וְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף, וְהַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת, הַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל, וְהָעֵצִים לָעֵצִים. אַבְנֵי־שֹׁהַם וּמִלּוּאִים אַבְנֵי־פוּךְ וְרִקְמָה וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה וְאַבְנֵי־שַׁיִשׁ לָרֹב. וְעוֹד בִּרְצוֹתִי בְּבֵית אֱלֹהַי יֶשׁ־לִי סְגֻלָּה זָהָב וָכָסֶף נָתַתִּי לְבֵית־אֱלֹהַי לְמַעְלָה מִכָּל־הֲכִינוֹתִי לְבֵית הַקֹּדֶשׁ" (דברי הימים א׳, פרק כ״ט א-ג). דוד שיבח את אלוהים בפני אנשיו באומרו, "בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד־עוֹלָם" (דברי הימים א׳ פרק כ״ט י). ישנו גם המזמור שכתב דוד המלך, שבו נאמר: "כִּי־קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי, וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי" (תהילים פרק ס״ט י).

במהלך עידן החוק, עבודתו של אלוהים על פני האדמה נעשתה בשביל לגרום לאדם לבוא בפניו ולסגוד לו. דוד המלך היה אדם שהבין את לבו של אלוהים ושהתחשב ברצון האל יותר מכול. שאיפתו ארוכת השנים של דוד המלך היתה לבנות מקדש לאלוהים, כדי שבני העם יבואו בפני האל ויסגדו לו, וכדי שיפסיקו לבצע חטאים מתוך סגידתם לשטן או לאלילים. דוד המלך היה בעל לב שהן ירא את אלוהים והן אהב אותו. הוא התחשב ברצון האל והיה מסוגל להתייחס באופן בהול לדברים שהאלוהים ראה בהם בהולים, ולחשוב כמו אלוהים. כמו כן, היה ביכולתו לשלם מחיר אמיתי והוא היה מסור לאלוהים. מתוך ספרי הקודש, ניתן לראות שדוד המלך הקדיש את כל לבו וכוחו להכנת כל הדרוש לבניית המקדש, והוא הציע את כל העושר שצבר. למרות שדוד המלך מעולם לא הצליח לבנות את המקדש במהלך חייו, הוא שכנע את בנו שלמה להמשיך ולממש את החלום שלא מימש בחייו שלו. בסופו של דבר, נבנה המקדש.

כיצד אפשר היה שאלוהים לא יהיה מרוצה מדוד – אדם שכה התחשב ברצון האל ושנצר את אלוהים בלבו? חשבו למשל על ילד נבון שרואה את הוריו עובדים קשה מאוד. בלבו הוא חושב: ״מה אוכל לעשות עבור הוריי כדי להקל עליהם?״ עם מחשבה זו בלבו, הוא מתחיל לעשות כמיטב יכולתו. וכאשר הוריו רואים שבנם מסוגל להפגין הבנה והתחשבות בהם, ושהוא לקח את היוזמה ליטול חלק מהעומס – הם ודאי חשים מאוד מרוצים. בדומה, אלוהים מקווה שנוכל להתחשב ברצונו, שנישא את התפקידים שהטיל עלינו ושנקדיש את עצמנו באופן מלא למען עבודתו. דוד המלך היה אדם מסוג זה.

השבח לאלוהים! דרך השיתוף עם אחיי ואחיותיי, מצאתי כמה דרכי נוהג. בשקט, הגעתי להחלטה: ״בהחלט אחקה את דוד המלך ואהיה אדם ירא אל, ולא אבצע חטא באופן מכוון או אעשה כל דבר המתנגד לאלוהים או שמטיל עליו קלון. כאשר פעולותיי אינן כלבבו של אלוהים, עליי לשים לב לעבירות שלי, לבוא בכנות בפני האל ולהכות על חטאי, ולהתוודות על חטאיי בפני אלוהים. עליי גם להתמקד בחיפוש אחר נתיב החזרה בתשובה ולהשתנות, וכן להשתמש במציאות חיי כדי להלל אל אלוהים ולשאת עליו עדות. בנוסף, עליי להחזיק במטרה הנכונה כדי להמשיך ולדבוק באמונתי באלוהים. כלומר, עליי לתקן את מניעיי, להתחשב ברצונו של אלוהים ולעמוד בפני אלוהים כדי לסגוד לו.״ מלבד זאת, דרך חיפוש ושיתוף, הגעתי להבנה שאלוהים אומד ומעריך כל אדם על בסיס היותו אדם טוב, אם הוא באמת חש חרטה ובאמת מכה על חטא כאשר הוא מבצע עבירה, ואם הוא יכול להיות אדם המסוגל להתחשב באלוהים ולאהוב אותו. אולם אנו רק רואים את ההתנהגויות ואת הביטויים החיצוניים של אנשים, מבלי לראות את מהותם. אנו מבססים את הערכותינו ואת שיפוטינו כלפי אנשים על פי תפיסותינו המוטעות ודמיונותינו. עד כה, השקפתי האישית על דברים היתה מגוחכת! האדם שמרצה את אלוהים והאדם שאותו אלוהים דוחה – כל זה באחריות רצונו של אלוהים. מעתה ואילך, בכל פעם שאתקל בסוגיה מעין זו, לבי יהיה ירא אלוהים, אחפש ביתר שאת לרצון האל, אבין מה אלוהים דורש מאיתנו ואחתור לעמוד בדרישותיו של אלוהים בכל כוחי! תודה לנאורות ולהכוונה שמעניק לנו אלוהים!