– התנסות אמיתית של נוצרי בן 17 ברדיפות

מאת וואנג טאו, מחוז שנדונג

אני נוצרי בכנסיית האל הכול יכול. גורלי שפר עליי יותר מכל הילדים בני גילי, מאחר שהלכתי בעקבות הוריי וקיבלתי עליי את עבודת האל הכול יכול באחרית הימים בגיל שמונה. למרות שהייתי צעיר באותה תקופה, הייתי מאושר למדי להאמין באלוהים ולקרוא את דבר האל. באמצעות המשך הקריאה בדברי האל והשותפות עם חברים מבוגרים יותר בכנסייה, לאחר מספר שנים, הבנתי חלק מהאמת. בייחוד כשראיתי את אחיי ואחיותיי, שכולם מבקשי אמת ופועלים להיות כנים, וכשראיתי כיצד כולם מסתדרים זה עם זה בשלווה, הרגשתי שאלו התקופות המאושרות והשמחות ביותר בחיי. לימים שמעתי בדרשה, "בסין, אמונה באלוהים, בקשת האמת וציות לאלוהים משמעם סיכון חיים אמיתי. זו כלל לא הגזמה" ('דרשות ושיתופים על היווכחות בחיים'). באותה עת לא הבנתי מה פירוש הדבר, אולם באמצעות השותפות של אחיי ואחיותיי נודע לי כי המאמינים באלוהים נעצרים על ידי המשטרה, וכי מכיוון שסין היא מדינה אתאיסטית, אין חופש אמונה דתית. עם זאת, באותה עת לא האמנתי למלים אלה. חשבתי שבגלל שאני ילד, גם אם איעצר, המשטרה לא תעשה לי כלום. השינוי חל ביום שבו חוויתי באופן אישי מעצר ואכזריות מידי המשטרה. סוף סוף הבנתי בבירור שהמשטרה, שבעבר הערצתי כאילו היו אלה דודיי, היא למעשה חבורת שדים מרושעים!

כשהייתי בן 17 בערב ה-5 במארס 2009, אח מבוגר יותר ואני היינו בדרכנו הביתה מהטפת הבשורה, כאשר לפתע דרכנו נחסמה על ידי רכב משטרתי. חמישה שוטרים זינקו מיד מהרכב וללא כל אזהרה, תפסו את הקלנועית החשמלית שלנו כמו שודדים, דחפו אותנו ארצה ואזקו אותנו בכוח. נדהמתי מהפתאומיות של מה שקרה באותו רגע. לא פעם שמעתי את אחיי ואחיותיי מדברים על האופן שבו מאמינים באלוהים נעצרים, אך מעולם לא דמיינתי שזה אכן יקרה לי באותו יום. נכנסתי לפאניקה. הלב שלי הלם חזק כל כך עד שהיה נדמה לי שהוא ינתר החוצה מהחזה שלי. קראתי ללא הרף לאלוהים בלבי, "אל כול יכול! המשטרה עצרה אותי ואני פוחד מאוד. אני לא יודע מה עליי לעשות או מה הם מתכוונים לעשות לי, אז אני מתחנן בפניך שתגן על לבי". הרגשתי הרבה יותר רגוע אחרי שהתפללתי. חשבתי שהמשטרה לא באמת תעשה דבר לילד כמוני, כך שלא הייתי עצבני במיוחד. אבל המצב כלל לא היה פשוט כמו שצפיתי. כאשר המשטרה מצאה עלינו ספרים על אמונה באלוהים, הם השתמשו בכך כראיה כדי להצדיק את לקיחתנו לתחנת המשטרה.

זה היה בתחילת האביב בצפון סין, מזג האוויר עדיין היה קר מאוד והטמפרטורה בלילה ירדה ל-3 עד 4 מעלות צלזיוס. מפקד תחנת המשטרה פשט מעלינו בכוח את המעילים והנעליים ואפילו את החגורות, והורה לאזוק את ידינו בחוזקה מאחורי גבנו. זה הכאיב מאוד. הוא הורה לכמה קצינים להחזיק אותנו על הרצפה, לאחר מכן פרצופנו וראשינו הולקו באכזריות ברצועות עור, דבר שגרם לי מיד לכאב ראש חד – חשתי כאילו ראשי עומד להתפוצץ ודמעות החלו לזלוג על פניי שלא מרצוני. באותו רגע נמלאתי זעם, כי הסיסמה "טפל באירועים באופן תרבותי" נכתבה בבירור על הקיר. אבל הם התייחסו אלינו כמו אל שודדי דרכים פראיים או רוצחים! זה לא היה תרבותי כלל וכלל! דרשתי לדעת בכעס, "איזה פשע ביצענו? למה אתם עוצרים אותנו ומכים אותנו?" אחד השוטרים ענה ברוע, כשהוא ממשיך להצליף בי, "חתיכת ממזר קטן, אל תפנה אליי בטון הזה! אנחנו כאן כדי לתפוס מאמינים באל הכול יכול! אתה בחור צעיר שמסוגל להכול. למה הדבר זה? מי המנהיג שלכם? מהיכן קיבלת את הספרים האלה? ענה לי! אם לא תענה, אכה אותך עד שתצא נשמתך! באותו רגע שמתי לב שהאח המבוגר יותר מהדק את שיניו ומסרב לומר מילה אחת, אז נשבעתי לעצמי: "גם אני מסרב להיות יהודה איש קריות! אפילו אם יכו אותי למוות, לא אדבר! חיי בידי אלוהים, ולשטן ולשדים אין שום כוח עליי". כשמפקד התחנה ראה שאיש מאיתנו לא מדבר, הוא נמלא זעם, שאג והצביע עלינו, "בסדר גמור! אתם רוצים את זה בדרך הקשה? אתם לא מדברים? תכו אותם כהוגן! תראו להם במה באמת מדובר ושירגישו קצת מה זו קשיחות!" השוטרים הרשעים מיד התנפלו עלינו, אחזו בסנטרינו וחבטו בפרצופינו באכזריות כזו עד שראיתי כוכבים ופני בערו בכאב צורב. מאז ילדותי פונקתי על ידי הוריי. מעולם לא חוויתי אלימות כזו. הרגשתי מושפל כל כך עד שלא יכולתי שלא לבכות, וחשבתי, "השוטרים האלה אכזריים כל כך וחסרי היגיון כל כך! בבית הספר, המורים שלנו תמיד אמרו לנו לפנות למשטרה אם ניקלע לצרה. הם אמרו שהמשטרה 'משרתת את העם' ושהם 'גיבורים שמגנים על אנשים טובים מפני אלימות'. אבל עכשיו, רק בגלל שאנחנו מאמינים באל הכול יכול והולכים בדרך הנכונה בחיים, הם עוצרים אותנו באופן שרירותי ומכים אותנו ללא רחמים. איך יכול להיות שזו 'משטרת העם'? הם בסך הכול חבורת שדים! אין פלא שבדרשה נאמר, 'יש הטוענים כי הדרקון האדום הגדול הוא רוח רעה, ויש הטוענים שהוא עדת חורשי רעה, אבל מהם אופיו ומהותו של הדרקון האדום הגדול? כאלה כשל שד מרושע. הם חבורת שדים מרושעים שמתנגדים לאלוהים ותוקפים אותו! האנשים האלה הם התגלמות השטן, השטן התגלם בבשר ודם, התגלמות של שדים מרושעים! האנשים האלה הם לא אחר מאשר השטן והשדים הרשעים' ('דרשות ושיתופים על היווכחות בחיים'). בעבר הלכתי שולל אחר השקרים שלהם, מתוך אמונה שהשוטרים הם 'אנשים טובים' שפועלים למען האנשים הפשוטים. לא הבנתי שזה דימוי כוזב, אבל כיום אני סוף סוף רואה שהם לאמיתו של דבר חבורת שדים מרושעים שמתנגדים לאלוהים!" לא יכולתי שלא להתחיל לשנוא אותם מעומק לבי. כשמפקד התחנה ראה שאנחנו עדיין לא מדברים, הוא צעק, "תנו להם עוד מכות נאמנות!" שניים ממשרתיו הנרצעים מיהרו לעברנו. הם הורו לנו לשבת על הרצפה כשרגלינו מושטות קדימה ואז בעטו ברגלינו באכזריות עם נעלי העור שלהם, וגם עמדו על רגלינו ורקעו חזק ככל שיכלו. רגליי כאבו כל כך עד שהיה נדמה לי שהן עומדות להישבר, ולא יכולתי שלא לצרוח. אבל ככל שצרחתי יותר, הם היכו אותי בצורה אכזרית יותר. לא הייתה לי ברירה אלא לסבול את הכאב, וקראתי לאל הכול יכול בלבי, "אלוהים! השדים האלה אכזריים מדי! אני באמת לא יכול לסבול את זה. אנא, תן לי אמונה והגן עליי כדי שלא אבגוד בך". בדיוק באותו רגע, הבזיקה במוחי הפסקה הבאה מדברי האל: "עליכם לדעת שכל הדברים בסביבתכם נמצאים שם כתוצאה מהאישור שלי. אני מסדיר הכל. ראו בבירור ורצו את לבי בסביבה שנתתי לכם. אל תפחדו. האל הכול יכול וצבאותיו יהיה איתכם ללא ספק. הוא תומך בכם והוא המגן שלכם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 26). דברי אלוהים היו לי מקור לאמונה ולכוח גדול. הבנתי שהנסיבות שאני חווה מתרחשות באישור כס המלכות של אלוהים, ושזו העת שבה עליי לעמוד איתן ולהעיד בפני אלוהים. למרות שאני צעיר, אלוהים תומך בי בעוצמה, כך שאין לי ממה לחשוש! הייתי נחוש לעמוד איתן ולהעיד בפני אלוהים, בשום פנים ואופן לא להיות מוג לב ולא להיכנע לשטן! באמצעות ההדרכה וההנחיה שבדברי האל, מצאתי בי את הביטחון והנחישות לשאת סבל ולעמוד איתן ולהעיד בפני אלוהים.

באותו ערב אחרי השעה 7, הגיע מפקד התחנה לחקור אותי שוב. הוא הורה לי לשבת על רצפת הבטון הקרה כקרח בניסיון מכוון להקפיא אותי. רק כאשר התקררתי כל כך עד ששתי רגליי איבדו כל תחושה ורעדתי בכל גופי, הוא הורה למשרתים הנרצעים שלו להרים אותי ולהשעין אותי אל הקיר, ואחר כך הוא שלח ללא רחמים מכות חשמל לידיי ולסנטרי באמצעות שוקר חשמלי. מכות החשמל כיסו את ידיי בשלפוחיות ושיתקו את כל שיני מרוב כאב (אפילו כיום עדיין כואב לי כשאני לועס). אבל אפילו אז זה לא הספיק לשטן הזה, שעדיין רתח מזעם. הוא התחיל אז להשתמש בשוקר החשמלי שלו על המפשעה שלי. העינוי הזה גרם לי כאב בל יתואר, אבל הוא היטה את ראשו לאחור וצחק. באותו הרגע שנאתי את השד הזה, חסר צלם האנוש הזה, עד לשד עצמותיי. אך בכל אשר השוטר המרושע תיחקר או עינה אותי, קפצתי את שיני וסירבתי לומר מלה. הדבר נמשך עד שתיים או שלוש לפנות בוקר, ואז כבר כל גופי היה חסר תחושה – איבדתי תחושה בכל חלקי גופי. לבסוף, לאחר שעייפו את עצמם מלהכות אותי, הם גררו אותי חזרה לחדר הקטן ואזקו אותי לאח המבוגר יותר שנעצר יחד איתי. הם ציוו עלינו לשבת על הרצפה הקפואה, ואז שניים מהם נצטוו לשמור עלינו כדי לוודא שלא נישן. ברגע שאחד מאיתנו עצם את העיניים, הם היכו אותנו באגרופים ובעטו בנו. מאוחר יותר באותו לילה הייתי צריך ללכת לשירותים, אבל השוטרים המרושעים ההם שאגו עליי, "חרא קטן, עד שתגיד לנו מה שאנחנו רוצים לדעת, אתה לא הולך לשום מקום! אתה תשתין במכנסיים שלך! " בסופו של דבר, ממש לא יכולתי להתאפק יותר והייתי מוכרח להתפנות במכנסיים. במזג האוויר הקפוא ההוא, מכנסי המרופדים היו ספוגים בשתן והיה לי קר כל כך עד שלא יכולתי להפסיק לרעוד.

אחרי שסבלתי עינויים אכזריים כאלה על ידי השדים ההם, חשתי כאב בלתי נסבל בכל גופי, ולא יכולתי שלא להתחיל להרגיש חלש ושלילי, "אני באמת לא יודע אילו עינויים הם יפעילו עליי מחר. האם אוכל לעמוד בזה?" אבל באותו רגע האח המבוגר יותר, שדאג שלא אוכל לעמוד בייסורים האלה ואטפח רגשות שליליים, לחש לי בדאגה, "טאו, איך אתה מרגיש ביחס לשדים המרושעים שמענים אותנו ככה היום? האם אתה מתחרט על כך שאתה מאמין באל הכול יכול וממלא את חובתך?" אמרתי, "לא, אני פשוט מושפל מכך שהשדים האלה מכים אותי. חשבתי שהם לא יעשו לי כלום כי אני רק ילד. לא היה לי מושג שהם באמת יהיו מוכנים להרוג אותי". האח המבוגר שיתף במלוא הרצינות, "בחרנו בדרך האמונה באלוהים ואנו הולכים בדרך הנכונה בחיים, הודות להדרכה של אלוהים. אך השטן לא רוצה שנלך בעקבות אלוהים או שנינצל לחלוטין. לא משנה מה יקרה, עלינו לעמוד איתן באמונתנו. אל לנו להיכנע לשטן לעולם. אל לנו לשבור את לבו של אלוהים". דברי האח הזה היו מעודדים מאוד, הרגשתי נחמה, ולא יכולתי שלא לחשוב על דבריו של אלוהים: "מהו מתגבר? החיילים הטובים של המשיח חייבים להיות נועזים, ועליהם להסתמך עליי כדי להיות חזקים מבחינה רוחנית. הם חייבים להילחם כדי להפוך ללוחמים, ועליהם להיאבק בשטן עד המוות" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 12). באותו רגע הבנתי את רצון האל והרגשתי עוצמה במעמקי לבי. כבר לא הרגשתי מושפל או אומלל, אלא הייתי מוכן לעמוד בניסיון הזה באומץ. לא משנה איך השטן האיום יענה אותי, אסתמך על אלוהים כדי לגבור על השטן. אוכיח לשטן שכל המאמינים באל הכול יכול הם חיילי העילית שלו, לוחמים בלתי ניתנים לשבירה עד האיש האחרון.

למחרת בבוקר, השוטרים הרשעים ההם החזירו אותי לחדר החקירות ומפקד התחנה השטני ניסה שוב לסחוט ממני בכוח הודאה. הוא הלם על השולחן כשהוא מצביע היישר אל אפי וקילל אותי ואמר, "האם שקלת מחדש אתמול בלילה, ילד? כמה זמן אתה מאמין באל הכול יכול? לכמה אנשים הטפתם? ענה על השאלות שלנו, או שתרגיש הרבה יותר כאב!" חשבתי, "אני לא יכול לפחד עוד מהשטן. עליי להיות גבר ולאזור אומץ!" אז, אמרתי בנחישות, "אני לא יודע כלום!" מפקד התחנה הרשע נתקף זעם וצעק, "ילד, אתה רוצה למות? כי אני אהרוג אותך לפני שנסיים כאן, ואז אתה באמת תשתתק!" תוך כדי זה שצעק זאת, הוא הסתער לעברי, ואז אחז באכזריות בשערי והטיח את ראשי בקיר. האוזניים שלי התחילו מיד לצלצל, והכאב היה כה עז עד שלא יכולתי שלא לצעוק ודמעות זלגו על פניי. לבסוף, לאחר שהשדים הבינו שהם לא ישיגו ממני את מבוקשם, לא נותרה להם ברירה אלא להחזיר אותי לחדר הקטן. לאחר מכן הם לקחו את האח המבוגר יותר לחקירה. זמן קצר אחר כך שמעתי אותו צורח מכאבים, וידעתי שהם עשו לו משהו נורא. התכרבלתי בחדר הקטן כמו כבש מוקף זאבים אכזריים, שבור לב וחסר אונים, וכשדמעות זולגות על פניי, התפללתי לאלוהים וביקשתי ממנו להגן על האח הזה מפני אותם שדים רעים שניסו לסחוט ממנו הודאה בעינויים. הם חקרו אותנו כך במשך שלושה ימים ולילות, ואפילו לא נתנו לנו נגיסה אחת באוכל או טיפת מים. היה לי קר והייתי רעב, הייתי בהלם, והראש שלי היה נפוח וכואב באופן בל יתואר. מחשש שיהרגו אותנו, לא הייתה להם ברירה אלא להפסיק את העינויים.

בעקבות העינויים האכזריים והבלתי אנושיים של הממשלה הסינית הקומוניסטית, חוויתי באמת את הדברים ששמעתי עליהם בדרשה: "בבתי הכלא של הדרקון האדום הגדול, אין זה משנה אם אתה גבר או אישה, הם יכולים להתעלל בך בכל דרך שירצו. הם נבלות וחיות. הם מתעללים באופן גחמני באנשים עם שוקר חשמלי, ועושים לך את כל מה שאתה הכי חושש ממנו. תחת שליטת הדרקון האדום הגדול, אנשים מפסיקים להיות אנושיים, ואף פחותים מבעלי חיים. הדרקון האדום הגדול הוא אכן אכזרי ובלתי אנושי כזה. אלה חיות, שדים, חסרי היגיון לחלוטין. אין דרך לדבר איתם בהיגיון, כי אין להם כל היגיון" ('דרשות ושיתופים על היווכחות בחיים'). באותו רגע, הבנתי סוף סוף בבירור את המהות הריאקציונרית של הממשלה הסינית הקומוניסטית כאויבת של אלוהים. זו באמת ובתמים התגלמות של השטן, שד שרוצח בלי למצמץ! הם נטולי מוסר או נקיפות מצפון. אפילו לא חסו עליי, ילד וקטין. הם מוכנים אף יותר לרצוח אותי, אך ורק בגלל שאני מאמין באלוהים והולך בדרך הנכונה בחיים. הם אינם אלא מפלצות אכזריות ללא עקרונות, אתיקה או אנושיות. הפסקתי לטפח תקוות שווא שהמשטרה תתייחס אליי ברחמים מפאת גילי. רק התחננתי שהאל הכול יכול יגן עליי ויוביל אותי להתגבר על העינויים האכזריים של השטן והשדים, שאוכל לשאת את כל הסבל ושאוכל לשמש עד רב עוצמה לאלוהים.

בשעות אחר הצהריים של 9 במארס, כאשר המשטרה הרעה ראתה שהם באמת לא יוציאו מאיתנו דבר, הם אחזו פיזית בידינו ואילצו אותנו לחתום על הודאות מזויפות, האשימו אותנו בפשעים של "פגיעה בחוק הלאומי, הפרעה לסדר הציבורי וחתירה תחת ריבונות המדינה", ואז שלחו אותנו לבית המעצר. ברגע שהגענו לשם, הם גילחו את ראשינו לחלוטין, הפשיטו את בגדינו, ואז החזירו לנו אותם אחרי שגזרו אותם כמעט לרצועות. כבר לא הייתה לי חגורה, אז נאלצתי לקשור שקיות ניילון כחבל כדי להחזיק את מכנסיי. אפילו במזג האוויר הקפוא ההוא, המשטרה הורתה לעצורים אחרים לשטוף אותנו על ידי שפיכת דליי מים קרים על ראשינו. קפאתי כל כך עד שרעדתי מכף רגל ועד ראש, והרגשתי כאילו הדם שלי נקרש בעורקיי. בעקבות זאת, אפילו לא יכולתי לעמוד. האסירים שהוחזקו באותו כלא היו כולם אנסים, גנבים, שודדים ורוצחים... כל אחד מהם נראה מרושע יותר מהשני, והמחשבה שאהיה לכוד במקום השטני הזה איתם גרמה לי לרעוד מפחד. בלילה, יותר מ-30 מאיתנו ישנו יחד על משטח בטון קשה, והשמיכות הסריחו מריח דוחה שכמעט לא איפשר לישון. הארוחות שנתנו לנו אותם שוטרים מרושעים לא היו יותר מלחמנייה מאודה קטנה וקצת דייסת תירס דלילה, רחוק מאוד מלהזין אותנו בצורה מספקת, ובמשך היום הועסקנו בעבודת פרך פיזית מפרכת. אם לא השלמנו את המשימות שלנו לאותו יום, נענשנו בעמידה במשמרת לילה בתא, כלומר, נאלצנו לעמוד ארבע שעות וזכינו רק בשעתיים שינה. לפעמים הייתי כל כך עייף עד שנרדמתי בעמידה. השוטרים הרשעים ההם גם אמרו לאסיר הראשי בתא לחפש דרכים לייסר אותי, כמו למשל לתת לי עומסי עבודה מעבר למכסה שלי או לגרום לי לעמוד כזקיף במשך הלילה. הרגשתי שאני עומד לקרוס. כל כך הרבה פעמים השדים ההם עינו אותי והתעללו בי, עד שחשתי שיש לי פחות חופש מאשר לכלב משוטט. ואפילו לא אכלתי טוב כמו חזיר או כלב. כשחשבתי על הדברים הללו, התגעגעתי מאוד לביתי ולהוריי והרגשתי שבית המעצר אינו מקום ראוי למגורי אדם. לא רציתי להישאר שם אפילו עוד רגע אחד. כל מה שרציתי היה לעזוב את המקום האיום הזה מיד. בשיא סבלותיי יכולתי רק להתפלל בכוונה מלאה לאלוהים, וזה היה הרגע שבו דברי האל הכול יכול האירו את עיניי והנחו אותי: "אל תתייאשו ואל תהיו חלשים. אני אתגלה בפניכם. הדרך למלכות לא חלקה עד כדי כך. שום דבר לא עד כדי כך פשוט! אתם רוצים שהברכות יבואו בקלות, נכון? כיום כולם יצטרכו להתמודד עם ניסיונות מרים, אחרת הלב האוהב שיש לכם כלפיי לא יתחזק... בני האדם שחולקים את המרירות שלי יחלקו ללא ספק גם את המתיקות שלי. זו ההבטחה שלי והברכה שלי עבורכם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 41). דברי אלוהים היו מקור נפלא לנחמה ועידוד. הם עזרו לי להבין שהסבל והקשיים שאני עובר הם ברכה מאלוהים. אלוהים השתמש בנסיבות קשות אלו כדי לזכך אותי ולהביא אותי לשלמות, ולהפוך אותי למישהו שאהבתו ונאמנותו לאלוהים ראויים להבטחתו של האל. כשחשבתי כיצד פינקו אותי מאז ילדותי ומעולם לא הייתי מסוגל לשאת סבל או אפילו עלבון קל ביותר, הבנתי שאם אני רוצה לזכות באמת ובחיים, עליי לגלות נחישות לשאת סבל ולאחוז באמונה נחושה. לולא חוויתי את הסבל הזה, השחיתות בתוכי לעולם לא הייתה מיטהרת. אכן, סבלי היה ברכה מאלוהים, ולכן עליי לאחוז באמונה, לשתף פעולה עם אלוהים ולאפשר לאלוהים ליישם את האמת שלו בתוכי. משהבנתי את רצון האל, התעוררה בי תפילה לאלוהים באופן ספונטני, "אלוהים! אני כבר לא מרגיש חלש ושלילי. אעמוד איתן, אסתמך עליך בנחישות, אלחם בשטן עד הסוף ואבקש לאהוב אותך ולהשביע את רצונך. אני מבקש שתתן לי אמונה ותעצומות נפש". בימים שבהם סבלתי מהתעללות והשפלה בבית המעצר, התפללתי והסתמכתי על אלוהים יותר מאשר בכל זמן אחר מאז שזכיתי באמונה באל הכול יכול, והתקרבתי לאלוהים יותר מאי פעם. בפרק הזמן הזה, לבי לא עזב את אלוהים אפילו לרגע, ותמיד הרגשתי אותו איתי. לא משנה כמה סבלתי, לא הרגשתי כלל שזהו סבל, והבנתי בבירור שכל הדברים האלה הם הדאגה וההגנה של אלוהים בעבורי.

בוקר אחד, כעבור חודש, הסוהרים קראו לפתע לאח המבוגר יותר ולי. חשתי פרץ של התרגשות כששמעתי את הקריאה, בחושבי שאולי הם משחררים אותנו ושלא אצטרך לסבול עוד בגיהינום ההוא. האמת לא הייתה יכולה להיות רחוקה יותר מהתקוות שלי. מפקד תחנת המשטרה קידם את פנינו בחיוך מרושע ובפסקי דין כתובים, ואמר, "שניכם נידונתם לשנת חינוך מחדש בעבודת פרך באשמת אמונה באל הכול יכול. למרות שסירבתם לדבר, אנחנו בכל זאת יכולים לדון אתכם. המפלגה הקומוניסטית שולטת בעם הזה, וגם תביעה משפטית לא תועיל לכם כלל!" כשראיתי עד כמה הוא שמח על ביש מזלנו, רתחתי מזעם: הממשלה הסינית הקומוניסטית לא פועלת על פי חוק או אתיקה, ומעבר לעינוי אכזרי של ילד קטין כמוני, היא גוזרת את דיני בלי שפשעתי כלל! האח השני ואני נלקחנו למחנה העבודה המחוזי באותו יום. במהלך בדיקת הבריאות שלנו, הרופא גילה שהאח סובל מלחץ דם גבוה, בעיות לב ובעיות בריאות אחרות. השומרים במחנה העבודה חששו שיישאו באחריות אם הוא ימות במתקן שלהם, אז הם סירבו לקבל אותו. למשטרה לא הייתה ברירה אלא להחזיר אותו, ועקב זאת נשארתי שם לבדי. התחלתי לבכות אז. בכיתי בכי מר. התגעגעתי לביתי ולהוריי, ובהתחשב בכך שנשארתי בלי אחי לשותפות, איך אעמוד בשנה ארוכה כל כך? בחודש שלפני כן, תחת עינויים ואכזריות של אותם שדים, בכל פעם שהרגשתי שלילי וחלש כי לא יכולתי לשאת את האכזריות שלהם, הוא היה משתף איתי את דבר האל כדי לעודד ולנחם אותי, ובכך עזר לי לאגור כוחות באמצעות הבנת רצון האל. בנוסף, לנוכח הנחישות שלו, אזרתי אמונה וכוח להילחם לצדו ולהתגבר על אותם שדים. אבל באותו רגע נותרתי לבדי להילחם בקרב ההוא. האם אוכל באמת לעמוד נחוש? ...ככל שחשבתי יותר, כך הרגשתי אומלל יותר, וכך השתרשו בלבי השליליות, הבדידות, המרירות וההשפלה. כשהאומללות שלי דחפה אותי עד לסף חוסר תקווה, זעקתי בדחיפות לאלוהים, "אלוהים! שיעור קומתי דל מדי. כיצד אוכל לעמוד בניסיון עצום כל כך? כיצד עליי לעבור את השנה הארוכה הזו של חינוך מחדש בעבודת פרך? אלוהים! אני מתחנן בפניך שתדריך אותי ותעזור לי. תן לי אמונה וכוח..." דמעות זלגו על פניי ובכיתי בלי קול. בזמן שהתפללתי, נזכרתי פתאום בהתנסות של יוסף שנמכר למצרים בגיל שבע עשרה. למרות שהיה לבדו במצרים וספג השפלה וסבל, הוא מעולם לא נטש את האל האמיתי או נכנע לשטן. למרות שנאלצתי לסבול בידי אותם שדים בכלא, הדבר קרה ברשותו של אלוהים, וכל עוד אני סומך באמת ובתמים על אלוהים ומסרב להיכנע לשטן, אלוהים גם יוביל אותי לגבור על השטן ולצאת ממאורת השדים. באותו רגע, נזכרתי שוב בדברי אלוהים: "אל תמעיטו בערככם משום שאתם צעירים. עליכם להעלות את עצמכם כקורבן מנחה לכבודי. אני לא רואה מה טיבם של בני האדם על פי השטח או מה גילם. אני רואה רק אם הם אוהבים אותי בכנות, אם הם צועדים בדרכי ואם הם מנהיגים את האמת תוך ביטול של כל הדברים האחרים. אל תדאגו לגבי מה שיהיה מחר ולגבי מה שיהיה בעתיד. כל עוד תסתמכו עליי בחייכם מדי יום, אני אוביל אתכם ללא ספק" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 28). דברי אלוהים חיממו את לבי כמו שמש הקיץ. הם אפשרו לי לראות שאלוהים אינו מעדיף איש, ושלמרות שאני צעיר, כל עוד יש בלבי אהבה כנה לאלוהים ואני מסוגל לחיות על פי דבר האל, תמיד אזכה בהדרכה מאלוהים. חשבתי כיצד מהרגע שבו נעצרתי, אלוהים היה איתי בכל רגע ורגע, עזר לי להתגבר על כל הקשיים ואיפשר לי לעמוד איתן. ללא נוכחותו של אלוהים והדרכתו, איך הייתי יכול לסבול את המכות האכזריות ואת הייסורים המרושעים מידי אותם שדים? שרדתי קושי עצום כל כך על ידי כך שהסתמכתי על אלוהים, וכעת אני ניצב בפני שנה של חינוך מחדש בעבודת פרך, אז מדוע אני חסר אמונה? האם אלוהים לא היה המשענת שהייתי זקוק לה? אלוהים היה איתי והדריך אותי בכל רגע, אז למה עליי להרגיש בודד או פוחד? נסיבות אלה היוו עבורי הזדמנות לתרגל חיים עצמאיים ולהתבגר. לא אוכל עוד לראות את עצמי כילד ולא תמיד אוכל להסתמך על אנשים אחרים במקום לפנות לאלוהים. עלי להתבגר, להסתמך על אלוהים, לצעוד בדרכי שלי ולהיות סמוך ובטוח שלבטח אוכל להמשיך במסלול הזה ולהישען על אלוהים. השטן לעולם אינו מסוגל להביס אנשים הנחושים להסתמך על אלוהים ולאהוב אותו! הגיע הזמן שארכוש אומץ של גבר, ואאפשר לאלוהים לזכות בתהילה באמצעות מעשיי. ברגע שהבנתי את רצון האל, חשתי כאילו כוח רב עוצמה תומך בי, והייתי נחוש מעומקי לבי להתמודד עם חיי בכלא.

כשנודע לשומרים במחנה העבודה שאני מאמין באל הכול יכול, הם החלו לייסר אותי בכוונה. הם הטילו עליי עבודה פיזית קשה, לסחוב שקים כבדים במשקל של יותר מ-50 ק"ג מהקומה השלישית לראשונה, מ-5 בבוקר עד 11בלילה. ואם לא סיימתי את מכסת העבודה שלי, הייתי צריך לעבוד שעות נוספות בשעות הלילה המאוחרות. מעולם לא ביצעתי עבודות פיזיות ומעולם לא יכולתי לאכול די הצורך בבית המעצר, ולכן הייתי תשוש כל הזמן. בהתחלה לא יכולתי להרים כלל את השקים, אך בהמשך, תוך הסתמכות רבה על אלוהים, הצלחתי בהדרגה להרים אותם. העבודה הכבדה הותירה אותי כל יום מותש באופן בל יתואר, ומותניי ורגליי כאבו. לעיתים קרובות השומרים הורו לעצורים האחרים להכות אותי באכזריות, בהשאירם אותי מכוסה פצעים וחבורות. פעם אחת השומרים הורו לאסיר הראשי להכות אותי בגלל שאיחרתי בהבאת מים. בזמן שהוא היכה אותי, עור התוף שלי ננקב ונקרע, הוא הזדהם וכמעט נותרתי חירש. קפצתי את שיניי בתרעומת על כך שאני נאלץ לסבול בריונות והתעללות כאלה, אבל הייתי חסר אונים להתנגד. הייתי אומלל והבעתי טרוניות, אבל לא היה לי מקום לבקש בו מזור. יכולתי רק לבוא לפני אלוהים ולחלוק את סבלי איתו בתפילה. בכלא האפל ההוא למדתי להתקרב לאלוהים, להסתמך על אלוהים ולבקש אותו בכל דבר. הדבר שנסך בי את האושר הרב ביותר בחיי היה התפילה לאלוהים ושיתוף מחשבותיי הפנימיות ביותר. בכל פעם שהרגשתי עצוב או חלש, המזמור שאהבתי ביותר לשיר היה "אני נחוש לאהוב את אלוהים": "הו אלוהים, ראיתי את היופי שבצדקתך ובקדושתך. בהחלטיות ארדוף אחר האמת, ואני נחוש לאהוב אותך. אני רוצה שתפקח את עיני רוחי ושרוחך תרגש את לבי. לכן אני משיל מעליי את כל המצבים הפסיביים שלי בפניך, ואף אדם, אף עניין ואף דבר לא מגבילים אותי. לבי חשוף לפניך לגמרי במערומיו, כך שכל הווייתי מוקדשת לך, ואתה רשאי לבחון אותי כיצד שרק תרצה. כעת, אני לא מקדיש כל מחשבה לסיכויים העתידיים שלי, והמוות לא כובל אותי. באמצעות לבי שאוהב אותך, אני רוצה לחפש את דרך החיים. כל הדברים וכל האירועים נתונים בידיך, גורלי נתון בידיך, ויתרה מזאת, ידיך שולטות בחיי. כעת, אני עוסק בשאיפה לאהוב אותך, ובלי קשר לשאלה אם תניח לי לאהוב אותך, ובלי קשר לשאלה כיצד השטן יתערב בכך, אני נחוש לאהוב אותך" ('עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). כששרתי שוב ושוב, התרגשתי עד דמעות, והדבר נסך בלבי נחמה ועידוד עצומים. האל הכול יכול שוב ושוב עזר לי ותמך בי ואיפשר לי לחוות באמת ובתמים את אהבתו האמיתית של אלוהים אליי. כמו אם רחמנייה, אלוהים עמד על המשמר לצדי, ניחם אותי ותמך בי בכל עת, העניק לי אמונה וכוח והנחה אותי לאורך כל אותה שנה שלעולם לא אוכל לשכוח אותה.

לאחר שהתנסיתי באפלה של מאסרי בכלא, התבגרתי הרבה יותר, וגם רכשתי ידע רב אודות האמת. כבר לא הייתי ילד רך ותמים. דברי האל הכול יכול הם שהנחו אותי להתגבר פעם אחר פעם על העינויים וההתעללויות מידי המשטרה המרושעת, ופעם אחר פעם אפשרו לי להיחלץ מהחולשה והשליליות, לקום ולעמוד איתן. הדבר איפשר לי להבין כיצד יש להתחשב בלבו של אלוהים ולנחם אותו, כמו גם כיצד להסתמך על אלוהים ולעמוד איתן, וכיצד להעיד בפני אלוהים ולגמול לו על אהבתו. הדבר גם איפשר לי לראות בבירור את האכזריות והברוטליות של השטן והשדים, כמו גם את מהותם הריאקציונרית כאויבי האלוהים. הבנתי לאשורה את התדמית השקרית של "משטרת העם שאוהבת את האנשים". מעולם לא הלכתי שוב שולל אחר השקרים של השטן. הרדיפה והסבל שעברתי לא רק שלא הצליחו לשבור אותי, אלא שהם הפכו לבסיס שעליו אני צועד בדרך האמונה. אני אסיר תודה לאל הכול יכול שהוביל אותי בדרך המפרכת והסלעית הזו ואיפשר לי ללמוד לשאת ייסורים אכזריים בגיל כה צעיר. באופן זה, חזיתי בכול-יכולתו של אלוהים ובריבונותו, וזו הייתה הישועה המיוחדת של אלוהים בעבורי! חשתי מעומק לבי שבעולם רע שנשלט על ידי שדים, רק אלוהים יכול להציל אנשים, רק אלוהים יכול לשמש לנו משען וסיוע בכל פעם שנזדקק לו, ורק אלוהים באמת אוהב אנשים. הרדיפה והקשיים שעברתי הפכו עבורי לאוצר יקר של צמיחה בחיי, והועילו מאוד לישועתי המלאה. למרות שסבלתי במהלך אותה תקופה, לסבל זה היו ערך ומשמעות מדהימים. בדיוק כנאמר בדברי אלוהים: "אם אתם מוכנים להיות בזרם הזה וליהנות מהמשפט הזה ומהישועה האדירה הזו, ליהנות מכל הברכה הזו שלא ניתן למצוא בשום מקום בעולם האנושי, וליהנות מהאהבה הזו, הישארו בצייתנות בתוך הזרם הזה כדי לקבל את עבודת הכיבוש, וכדי שתוכלו להפוך למושלמים. על אף שכעת אתם סובלים כאב וזיכוך כתוצאה מהמשפט, יש לכאב הזה ערך ומשמעות" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, האמת הפנימית של עבודת הכיבוש (4)).