מנג יונג מחוז שאנשי

אני מטבעי אדם ישר, ולכן אנשים תמיד הציקו לי. כתוצאה מכך, טעמתי את טעמו הקר של עולם האדם והרגשתי שחיי ריקים וחסרי משמעות. לאחר שהתחלתי להאמין באל הכול יכול, חשתי שמחה בלבי באופן שלא הרגשתי מעולם בזכות קריאת דברי אלוהים ועל ידי כך שחייתי את חיי הכנסייה. כשראיתי איך האחים והאחיות בכנסיית האל הכול יכול אוהבים זה את זה כמו משפחה, הבנתי שרק אלוהים צודק, ושרק בכנסיית האל הכול יכול נמצא האור. כעבור מספר שנים של התנסות אישית בעבודת האל הכול יכול, התחלתי להעריך באמת את העובדה שדברי האל הכול יכול אכן יכולים לשנות בני אדם ולהושיע אותם. האל הכול יכול הוא אהבה, והוא ישועה. כדי שיותר בני אדם יוכלו ליהנות מאהבת אלוהים ולקבל את ישועת אלוהים, אחיי ואחיותיי ואני חתרנו כולנו לעשות את מיטב יכולתנו כדי להפיץ את הבשורה, אך מעולם לא ציפינו להילכד ולהירדף על ידי המפלגה הקומוניסטית.

ב-12 בינואר 2011, נסעתי עם מספר אחים ואחיות למקום מסוים כדי להפיץ את הבשורה, ובסופו של דבר דיווחו עלינו אנשים מרושעים. זמן לא רב לאחר מכן, הורתה ממשלת הנפה לנושאי משרה ממחלקות שונות לאכיפת החוק, כמו מחלק המוסר, כוחות הביטחון הלאומיים, המחלקה למלחמה בסמים, כוחות המשטרה המזוינים ומחלקת המשטרה המקומית, להגיע ביותר מ-10 מכוניות משטרה כדי לעצור אותנו. כשאח אחד ואני התכוננו לעזוב את המקום במכונית, ראינו שבעה או שמונה שוטרים מחזיקים באלות ומכים בחמת זעם אח אחר. בשלב זה, ארבעה שוטרים חלפו על פנינו במהירות וחסמו את המכונית שלנו. אחד השוטרים המרושעים הוציא את מפתחות המכונית ללא כל הסבר ופקד עלינו להישאר במכונית ולא לזוז. אז כבר ראיתי שאותו אח הוכה עד כדי כך שהוא ישב על הארץ ואינו מסוגל לזוז. לא יכולתי שלא להתמלא בהתמרמרות צדקנית ויצאתי במהירות מהמכונית כדי לעצור את האלימות, אך השוטרים המרושעים סובבו לי את הזרוע ודחפו אותי הצדה. ניסיתי לדבר אליהם בהיגיון: "מה שזה לא יהיה, אנו יכולים לשוחח על כך. איך אתם יכולים להתחיל להכות בני אדם כך?" הם צרחו עליי באכזריות: "היכנס מהר למכונית שלך, בקרוב תקבל את שלך!" מאוחר יותר הם לקחו אותנו לתחנת המשטרה וגם החרימו בכוח את המכונית שלנו.

אחרי השעה תשע באותו ערב הגיעו שני קציני משטרה לתחקר אותי. כשראו שהם אינם יכולים לקבל ממני כל מידע מועיל, הם נעשו מתוסכלים ועצבניים, חרקו שיניים בכעס וקיללו: "לעזאזל, נטפל בך מאוחר יותר!" לאחר מכן הם נעלו אותי בחדר ההמתנה לתחקור. בשעה 23:30 באותו לילה, שני קצינים לקחו אותי לחדר ללא טלוויזיה במעגל סגור. הייתה לי הרגשה שהם עומדים להפעיל אלימות נגדי, ולכן התחלתי להתפלל לאלוהים בלבי שוב ושוב, והתחננתי שיגן עליי. בשלב זה, קצין משטרה מרושע ששם משפחתו ג'יה הגיע לתחקר אותי. הוא שאל: "האם נסעת בפולקסווגן ג'טה בימים האחרונים?" השבתי שלא, והוא צרח בזעם: "אנשים אחרים כבר ראו אותך, אך אתה עדיין מכחיש זאת?" לאחר שאמר זאת, הוא סטר באכזריות על פניי. כל מה שהרגשתי הוא כאב צורב בלחיי. לאחר מכן הוא שאג בקול: "בוא נראה עד כמה אתה קשוח!" הוא הרים חגורה רחבה, ובזמן שדיבר הצליף בפניי. איני יודע כמה פעמים הוא הצליף בי, אך לא יכולתי שלא לצרוח מכאב פעם אחר פעם. כשראה זאת, הוא כרך את החגורה סביב פי. לאחר מכן כמה שוטרים מרושעים כיסו את גופי בשמיכה לפני שהכו אותי באכזריות באלותיהם. הם עצרו רק כשהם התעייפו בעצמם ורצו להסדיר את נשימתם. הוכיתי כל כך קשות עד שראשי הסתחרר וגופי כאב כאילו כל עצם התפרקה והתפזרה. באותו זמן לא ידעתי מדוע הם התייחסו אליי כך, אך מאוחר יותר הבנתי שהם כיסו אותי בשמיכה כדי למנוע השארת סימנים על העור מהמכות. הסיבה היחידה לכך שהם הכניסו אותי לחדר ללא טלוויזיה במעגל סגול, סתמו את פי וכיסו אותי בשמיכה הייתה שהם פחדו שמעשיהם המרושעים ייחשפו. לא תיארתי לעצמי ש"המשטרה העממית המכובדת" של סין יכולה להיות כל כך בוגדנית ואכזרית! כשארבעתם התעייפו מהכאתי הם עברו לשיטה אחרת של עינוי: שני קצינים מרושעים סובבו את אחת מזרועותיי לאחור ומשכו אותה בכוח כלפי מעלה, בשעה ששני קצינים מרושעים אחרים הרימו את זרועי השנייה מעל הכתף כלפי הגב ומשכו אותה חזק למטה. אך לא ניתן היה בשום פנים ואופן למשוך את שתי ידיי יחד, לכן הם בעטו בזרועי בברכיהם. כל מה ששמעתי היה "קליק", והרגשתי כאילו שתי הזרועות שלי נתלשו ממקומן. זה כאב כל כך עד שחשבתי שאני הולך למות. הם כינו סוג זה של שיטת עינויים "נשיאת חרב על הגב", וזה עינוי שאנשים רגילים אינם יכולים לסבול כלל. כעבור זמן קצר איבדתי תחושה בשתי ידיי. הם עדיין לא היו מוכנים לוותר, ולכן פקדו עליי לכרוע ברך כדי להוסיף לסבלי. סבלתי כאבים כל כך עזים עד כדי כך שכל גופי התכסה בזעה קרה, ראשי הדהד והכרתי החלה להתערפל. חשבתי: חייתי כל כך הרבה שנים, גם כשחליתי בתדירות גבוהה, מעולם לא הייתה לי הרגשה שאיני מסוגל לשלוט בהכרתי. האם אני הולך למות? מאוחר יותר, לא יכולתי לסבול זאת עוד, לכן חשבתי לחפש הקלה באמצעות מוות. באותו רגע, דבר האל הפך אותי לנאור מבפנים: "בימינו, רוב בני האדם לא יודעים זאת. הם סבורים שאין לסבל כל ערך... הסבל של בני אדם מסוימים מגיע לרמה מסוימת, והם מתחילים לחשוב על המוות. זו לא האהבה האמיתית של אלוהים. בני אדם כאלה הם פחדנים, אין להם כל התמדה, והם חלשים וחסרי אונים!" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, רק על ידי חוויית ניסיונות כאובים תוכלו להכיר את חביבותו של אלוהים). דברי אלוהים גרמו לי להתעורר פתאום ולהבין שדרך החשיבה שלי לא עלתה בקנה אחד עם כוונותיו של אלוהים ורק העציבה ואכזבה את אלוהים. מכיוון שבתוך הכאב והסבל האלה אלוהים לא רוצה לראות אותי מבקש למות, אלא לראות שאני יכול לסמוך על הכוונתו של אלוהים במאבק נגד השטן, לשאת עדות לאלוהים, לבייש את השטן ולהביס אותו. הרצון למות הוא בבחינת נפילה הישר אל מזימתו של השטן, כלומר שלא אוכל לשאת עדות ובמקום זאת אהפוך להיות אות קלון. לאחר שהבנתי את כוונותיו של אלוהים, התפללתי לאלוהים בשקט: הו, אלוהים! המציאות הראתה לי שהאופי שלי חלש מדי. אין לי כוח רצון ואומץ לסבול למענך, ורציתי למות רק בגלל מעט סבל גופני. כעת אני יודע שאיני יכול לעשות דבר כדי לבייש את שמך ושאני חייב לשמש עדות ולרצות אותך בלי קשר לכמות הסבל שיהיה עליי לשאת. אך הפעם, הגוף הפיזי שלי כואב וחלש במיוחד, ואני יודע שיהיה לי קשה מאוד להתגבר על המכות של השדים הללו בכוחות עצמי. בבקשה הענק לי עוד ביטחון וכוח, כדי שאוכל לסמוך עליך בהבסת השטן. אני נשבע בחיי שלא אבגוד בך ולא אסגיר את אחיי ואחיותיי. בזמן שהתפללתי שוב ושוב לאלוהים, לבי נעשה אט-אט נינוח יותר. השוטרים המרושעים ראו שאני בקושי נושם, ופחדו שיהיה עליהם לשאת באחריות אם אמות, ולכן הם באו לשחרר את האזיקים שלי. אך זרועותיי כבר נעשו נוקשות והאזיקים היו כל כך הדוקים שהיה קשה מאוד לפתוח אותם. אם הם היו משתמשים בכוח נוסף, זרועותיי היו נשברות. לארבעת השוטרים המרושעים נדרשו מספר דקות כדי לשחרר את האזיקים לפני שהם גררו אותי חזרה לחדר ההמתנה לתחקור.

למחרת אחר הצהריים, השוטרים הדביקו עליי "עבירה פלילית" ולקחו אותי חזרה לביתי כדי לפשוט עליו, ולאחר מכן שלחו אותי לבית המעצר. כשנכנסתי לבית המעצר, ארבעה סוהרים החרימו את מעיל הכותנה שלי, את המכנסיים, המגפיים, שעון היד, וכן 1,300 יואן במזומן שהיו לי. הם הכריחו אותי להחליף בגדים לבגדי אסיר רגילים ואילצו אותי לשלם 200 יואן כדי לקנות מהם שמיכה. לאחר מכן נעלו אותי הסוהרים עם שודדים מזוינים, רוצחים, אנסים ומבריחי סמים. כשנכנסתי לתא שלי, ראיתי שנים-עשר אסירים קירחים מביטים בי בעוינות. האווירה הייתה קודרת ומפחידה, והרגשתי מחנק בגרוני. שניים מראשי התא צעדו לעברי ושאלו: "מה הסיבה שאתה כאן?" אמרתי: "הפצת הבשורה." ללא מילה נוספת, אחד מהם סטר לי פעמיים בפניי ואמר: "אתה 'בישוף', הלא כן?" כל האסירים האחרים החלו לצחוק בפראות וללעוג לי, ושאלו: "מדוע אינך מאפשר לאלוהים שלך לחלץ אותך מכאן?" בתוך הלגלוג והלעג, ראש התא סטר לי כמה פעמים נוספות. מאז ואילך הם כינו אותי "הבישוף", ולעתים קרובות השפילו אותי ולעגו לי. ראש התא השני ראה את נעלי הבית שאני נועל וצעק בהתנשאות: "אינך יודע כלל מהו מקומך. האם אתה ראוי לנעול נעליים אלה? חלוץ אותן!" כשאמר זאת, הוא הכריח אותי לחלוץ אותן ולהחליף אותן בזוג נעלי בית מרופטות. הם גם לקחו ממני את השמיכה שלי כדי שגם האסירים האחרים ישתמשו בה. אסירים אלה נאבקו שוב ושוב על השמיכה שלי ובסופו של דבר השאירו לי שמיכה דקה, קרועה, מלוכלכת ומסריחה. בעידוד הסוהרים, אסירים אלה הערימו עליי כל מיני קשיים ועינויים. האור בתא תמיד דלק בלילה, אך ראש התא אמר לי בחיוך מלא רוע: "כבה את האור למעני." מכיוון שלא יכולתי לעשות זאת (לא היה אפילו מתג), הם החלו לצחוק עליי וללעוג לי שוב. למחרת, כמה אסירים צעירים הכריחו אותי לעמוד בפינה ולשנן את כללי הכלא כשהם מאיימים: "עוד תחטוף אם לא תשנן אותם תוך יומיים." לא יכולתי שלא לפחוד, וככל שחשבתי על מה שעבר עליי בימים האחרונים, כך פחדתי יותר. הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה להמשיך לקרוא לאלוהים ולהתחנן אליו שיגן עליי, כדי שאוכל להתגבר על כך. באותו הרגע, מזמור של דבר האל האיר את עיניי: "גם אם תתמודדו עם מאסר, מחלה, לעג או הכפשה מפי אחרים, וגם אם תרגישו שאין לכם מוצא, עדיין תוכלו לאהוב את אלוהים. פירוש הדבר הוא שלבכם פנה אל אלוהים" ("האם לבכם פנה אל אלוהים?" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). דבר האל נתן לי כוח והראה לי דרך לנהוג על פיה – לבקש לאהוב את אלוהים ולהפנות את לבי לאלוהים! באותו רגע, פתאום היה לי ברור כשמש שהסיבה לכך שאלוהים אפשר לי להיקלע לסבל זה לא הייתה כדי לענות אותי או לגרום לי סבל בכוונה תחילה, אלא כדי לאמן אותי להפנות את לבי לאלוהים בסביבה כזו, כדי שאוכל להתנגד לשליטתן של השפעותיו האפלות של השטן וכדי שלבי יוכל להיוותר קרוב לאלוהים, שאוכל לאהוב את אלוהים, שלעולם לא אתלונן ושתמיד אשמע לתזמורים ולהסדרים של אלוהים. כשחשבתי בצורה כזאת, לא פחדתי עוד. אין זה משנה איך השטן מתייחס אליי, לי רק חשוב להעניק את עצמי לאלוהים ולעשות כל שביכולתי כדי לאהוב את אלוהים, לספק את רצונו ולעולם לא להשתחוות לשטן.

החיים בכלא הם למעשה גיהינום עלי אדמות. הסוהרים המציאו כל פעם דרכים חדשות לענות בני אדם: הצטופפתי עם עוד כמה אסירים בזמן השינה בלילה. גם להתהפך במיטה היה קשה. מאחר שהייתי האסיר האחרון שהגיע, היה עליי לישון ליד השירותים. מאז שנלכדתי, לא ישנתי במשך מספר ימים, ולכן הפכתי כל כך ישנוני עד כדי כך שהייתי מנמנם פה ושם. האסירים שהיו במשמרת השמירה היו מציקים לי, ובכוונה תחילה היו מכים אותי קלות בראש עד שהתעוררתי. פעם אחת, בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר, אסיר העיר אותי בכוונה מפני שהוא רצה לבדוק מה המידה של הגטקס שלי כדי לראות אם הם מתאימים לו. הוא הביא במקומם גטקס דקים מלוכלכים וקרועים. אלה היו הימים הקרים ביותר בשנה, אך אסירים אלה רצו עדיין לקחת ממני את הגטקס היחידים שלבשתי. האנשים שם היו ברבריים כמו חיות. היה להם טבע מרושע ולבבות זדוניים, ללא בדל אנושיות, כמו שדים המענים בני אדם בגיהינום לשם הנאה. יתרה מכך, האוכל שם היה אף גרוע יותר מהמזון שמאכילים בו כלבים וחזירים. בפעם הראשונה קיבלתי חצי קערה של מרק אורז, וראיתי שהיו בו נקודות שחורות רבות. לא ידעתי מה הן היו, והצבע של מרק האורז היה גם הוא שחרחר. היה קשה מאוד לבלוע אותו. רציתי לצום באותו זמן, אך דברי אלוהים האירו את עיניי: "במהלך אחרית הימים, אתם חייבים לשאת עדות על אלוהים. בלי קשר לגודל הסבל שלכם, עליכם להמשיך ממש עד הסוף, ואפילו בנשמת אפכם האחרונה, עליכם להיות נאמנים לאלוהים ובחסדו של אלוהים. רק זה נחשב אהבה אמיתית לאלוהים, ורק זה נחשב לעדות חזקה ומהדהדת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, רק על ידי חוויית ניסיונות כאובים תוכלו להכיר את חביבותו של אלוהים). דברי אלוהים היו מלאים באהבה וחיבה, כמו נחמה של אם, והם עוררו את האומץ שלי להתמודד עם סבל. אלוהים רוצה שאמשיך לחיות, אך הייתי חלש מדי, רציתי ללא הרף הקלה באמצעות מוות. אינני אפילו מוקיר את עצמי; זה עדיין אלוהים שאוהב אותי במידה הרבה ביותר. הרגשתי פתאום חמימות עולה בלבי, והיא גרמה לי להתרגש מאוד. דמעות פרצו מעיניי וזלגו לתוך המרק. התפעמותי מאהבת אלוהים שוב מילאה אותי באנרגיה. אני חייב לאכול ארוחה זו ללא קשר לטעם שלה. סיימתי את מרק האורז בנשימה אחת. לאחר ארוחת הבוקר, ראש התא הכריח אותי לקרצף את הרצפות. אלה היו הימים הקרים ביותר בשנה ולא היו מים חמים, אז יכולתי להשתמש רק במים קרים למטלית הניקוי. ראש התא גם פקד עליי לקרצף כך מדי יום. לאחר מכן, כמה שודדים מזוינים הכריחו אותי לשנן את חוקי הכלא. אם לא הייתי יכול לשנן, הם היו חובטים ובועטים בי; הסטירות שסטרו לי בפניי היו נפוצות אף יותר. כשנמצאתי בסביבה הזו, תהיתי לעתים קרובות מה עליי לעשות כדי שאוכל לרצות את כוונותיו של אלוהים. בלילה משכתי את השמיכה עד מעל הראש והתפללתי בשקט: הו, אלוהים, אפשרת לי להיקלע לסביבה זו, ולכן זה בטח נבע מכוונותיך הטובות. אנא, גלה לי את כוונותיך. באותו רגע, דברי אלוהים האירו את עיניי: "אני מתרשם מהחבצלות שפורחות בגבעות. הפרחים והדשא מתפרשים על המדרונות, אך החבצלות מוסיפות ברק לכבודי על פני האדמה לפני בוא האביב – האם האדם יכול להשיג דבר כזה? האם הוא יכול להעיד עליי על פני האדמה לפני שובי? האם הוא יכול להקדיש את עצמו למען שמי בארצו של התנין הגדול האדום כאש?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 34). כן, הפרחים והעשב ואני הם יצירי הבריאה של אלוהים. אלוהים ברא אותנו כדי לבטא אותו, כדי להלל אותו. השושנים יכולות להוסיף זוהר לכבודו של אלוהים על פני האדמה לפני בוא האביב, כלומר הן מילאו את אחריותן כיצירי הבריאה של אלוהים. חובתי היום היא להישמע לתזמורו של אלוהים ולשאת עדות לאלוהים לפני השטן, כדי לאפשר לכולם לראות שהשטן הוא שד חי שמזיק לאדם וטורף אותו, ואילו אלוהים הוא האל האמיתי האחד האוהב והמושיע את האדם. הסיבה לנשיאת כל הסבל וההשפלה האלה כעת אינה בגלל העובדה שעברתי עבירה, אלא למען שמו של אלוהים. נשיאת סבל זה היא נפלאה. ככל שהשטן משפיל אותי, כך עליי לעמוד לצד אלוהים ולאהוב אותו. כך אלוהים יכול לזכות בכבוד, ואני הייתי ממלא את החובה שהיה עליי למלא. כל עוד אלוהים שמח ומרוצה, אני ארגיש מעודד. אני מוכן לשאת את הסבל האחרון כדי לרצות את אלוהים ולאפשר לו לתזמר את הכול. כשהתחלתי לחשוב באופן זה, הרגשתי נרגש במיוחד, ושוב לא הצלחתי לשלוט בדמעותיי: "הו, אלוהים, אתה נפלא לאין שיעור. הלכתי בדרכיך במשך שנים כה רבות, אך מעולם לא הרגשתי את חיבתך הרכה כפי שאני מרגיש אותה היום, ומעולם לא הרגשתי קרוב כל כך אליך כפי שאני מרגיש היום." שכחתי לחלוטין את סבלי ושקעתי בתחושה מרגשת זו במשך זמן רב מאוד.

ביום השלישי לשהותי בבית המעצר, סוהר לקח אותי למשרדו. כשהגענו לשם, ראיתי יותר מתריסר אנשים נועצים בי מבט מוזר. אחד מהם עמד מולי עם מצלמת וידאו, ואילו אחר בא לעברי עם מיקרופון ושאל: "מדוע אתה מאמין באל הכול יכול?" רק אז הבנתי שמדובר בריאיון לתקשורת, לכן עניתי בענווה גאה: "מאז שהייתי קטן אנשים הציקו לי והתייחסו אליי בקרירות, וראיתי אנשים המוליכים שולל זה את זה ומנצלים זה את זה. הרגשתי שהחברה שלנו חשוכה מדי, מסוכנת מדי; אנשים חיים חיים ריקים וחסרי תוחלת, אין להם למה לצפות ואין להם מטרות לחיים. מאוחר יותר, כשמישהו הטיף בפניי את הבשורה של האל הכול יכול, התחלתי להאמין בה. לאחר שהאמנתי באל הכול יכול, הרגשתי שהמאמינים האחרים מתייחסים אליי כמו אל משפחה. אין איש בכנסיית האל הכול יכול שזומם מזימות נגדי. כולם מבינים זה את זה ואכפת להם זה מזה. הם משגיחים זה על זה, ואינם פוחדים לומר את אשר על לבם. בדבר האל הכול יכול מצאתי את המטרה והערך לחיים. אני חושב שדי טוב להאמין באלוהים." הכתב שאל אז: "אתה יודע מדוע אתה כאן?" עניתי: "כמאמין באל הכול יכול, אני מתייחס פחות לשם ולתועלת גשמיים, ואני מרגיש שדברים אלה הם ריקניים וחסרי משמעות. רק אם אוכל להיות אדם טוב ולצעוד בנתיב הנכון, אחיה בדרך צדק. לבי נוהה עוד ועוד לאדיבות, ואני יותר ויותר מוכן להיות אדם טוב. כשאני רואה איך דבר האל הכול יכול מסוגל לשנות באמת בני אדם ולהוביל אותם לצעוד בנתיב הנכון, אני חושב שאם כל האנושות תוכל להאמין באלוהים, אז המדינה שלנו תוכל גם ליהנות מחוק וסדר ושיעור הפשיעה ירד גם הוא. מכיוון שכך, החלטתי להפיץ את החדשות הטובות האלה לאנשים אחרים, אך לא ידעתי שמעשה כל כך טוב הוא אסור בסין. ולכן נאסרתי והובאתי לכאן." הכתב ראה שתשובותיי אינן משרתות את טובתו, ולכן הוא עצר מיד את הריאיון, הסתובב והלך. באותו רגע, סגן ראש החטיבה לביטחון לאומי כל כך זעם, שהוא רקע ברגליו בכבדות. הוא נעץ בי מבטים אכזריים, חרק בשיניו ולחש: "רק חכה ותראה!" אך לא פחדתי כלל מהאיומים ומההפחדות שלו. נהפוך הוא, הרגשתי שנפל בחלקי כבוד גדול להיות מסוגל לשאת עדות לאלוהים במקרה כזה, ויתרה מכך, חלקתי כבוד לאלוהים ורוממתי את שמו על שהביס את השטן.

הטמפרטורות היו נמוכות מאוד ב-17 בינואר. בזמן שהשוטר המרושע החרים את מעיל הכותנה שלי, לבשתי רק גטקס ובסופו של דבר הצטננתי. היה לי חום גבוה ולא יכולתי להפסיק להשתעל. בלילה התעטפתי בשמיכה מרופטת, נשאתי את ייסורי המחלה, וחשבתי על היחס הגרוע וההתעללות הבלתי פוסקים מצד האסירים כלפיי. הרגשתי אומלל וחסר אונים. בדיוק כשהאומללות שלי הגיעה לדרגה מסוימת, מזמור של דבר האל הדהד באוזניי: "אם תיתן בי חולי ותיקח את חירותי, אוכל להמשיך לחיות, אבל אם הייסורים והשיפוט שלך יעזבוני, לא יהיה באפשרותי להמשיך לחיות. אם אחיה ללא הייסורים והשיפוט שלך, אאבד את אהבתך, אהבה עמוקה מכדי שאוכל לנסחה במילים. ללא אהבתך, אחיה תחת תחום השפעתו של השטן..." (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, חוויותיו של פטרוס: הידע שלו על ייסורים ומשפט). זו הייתה תפילתו האמיתית והכנה של פטרוס לאלוהים. הבשר מעולם לא הניע את פטרוס. מה שהוא אהב והעריך עד מאוד היו הייסורים והמשפט של אלוהים. כל עוד הייסורים והמשפט של אלוהים לא עזבו אותו, הוא חש בנחמה הגדולה ביותר. כעת גם עליי לנהוג כמו פטרוס. הבשר מושחת ובאופן בלתי נמנע יירקב. גם אם אחלה ואאבד את החופש שלי, זהו סבל שעליי לשאת. אך אם אאבד את הייסורים והמשפט של אלוהים, יהיה הדבר דומה לאובדן נוכחותו ואהבתו של אלוהים, והמשמעות תהיה אובדן ההזדמנות להיטהר. זה הדבר המכאיב ביותר. תחת הנאורות של אלוהים חוויתי שוב את אהבתו של אלוהים. גם שנאתי את חולשתי ואת חוסר הערך העצמי שלי, ונוכחתי לדעת שאופיי אנוכי מדי ושמעולם לא הפגנתי התחשבות כלפי רגשות העצבות של אלוהים. למחרת כמה אסירים נוספים מהתא שלי חלו גם הם, אך החום הגבוה שלי ירד בדרך נס. חשתי בדאגה ובהגנה של אלוהים כלפיי וראיתי את נפלאות עבודת אלוהים. שיבחתי את אלוהים והודיתי לו חרש חרש בלבי. לילה אחד הגיע ספק לחלון, וראש התא קנה כמות גדולה של בשר חזיר, בשר כלבים, עופות וכדומה. בסופו של דבר הוא פקד עליי לשלם. אמרתי לו שאין לי כסף, אז הוא אמר באכזריות: "אם אין לך כסף, אייסר אותך לאט-לאט!" למחרת, הוא הכריח אותי לכבס את המצעים, הבגדים והגרביים. גם הסוהרים בבית המעצר הכריחו אותי לכבס את הגרביים שלהם. בבית המעצר הייתי צריך לסבול את ההכאות שלהם כמעט מדי יום. בכל הרגעים שבהם לא יכולתי עוד לשאת זאת, הונחיתי מבפנים על ידי דברי אלוהים: "עליכם למלא את חובתכם האחרונה למען אלוהים במהלך זמנכם על פני האדמה. בעבר, פטרוס נצלב במהופך למען אלוהים. עם זאת, עליכם לְרַצות את אלוהים בסופו של דבר ולהשקיע את כל כוחכם למען אלוהים. מה יכול ברוא לעשות למען אלוהים? אם כן, עליכם לפנות אל רחמיו של אלוהים במקודם ולא במאוחר. כל עוד אלוהים שמח ומרוצה, הניחו לו לעשות כל מה שהוא רוצה. איזו זכות יש לבני האדם להתלונן?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, פירושים של מסתרי דברי האל לתבל כולה, פרק 41). דברי אלוהים נתנו לי כוח אינסופי. גם אם מדי פעם הייתי נתון להתקפות, השפלות, גינויים והכאות מצד האסירים, נשמתי יכלה לזכות בנחמה ובהנאה. כמו זרם חמים ועוצמתי, אהבת אלוהים דחפה אותי להמשיך הלאה ואפשרה לי להרגיש באמת שאהבת אלוהים גדולה לאין שיעור.

בוקר אחד, אחד הסוהרים הביא במיוחד גיליון של עיתון. האסירים חייכו חיוך מעושה ואכזרי כשהם קראו מהעיתון בקול רם ובאופן לגלגני מילים שמשמיצות את האל הכול יכול ומחללות את שמו. התמלאתי בזעם בתוך תוכי עד כדי כך שהתחלתי לחרוק שיניים. האסירים ניגשו אליי כדי לדעת במה מדובר, ואמרתי בקול רם: "זוהי השמצה של המפלגה הקומוניסטית!" כששמעתי אסירים אלה הולכים אחרי ההמון ומכתימים את האמת ומחללים את שם אלוהים על ידי כך שהם מדברים באותה השפה שבה מדבר השטן, היה נראה לי שראיתי את סופם. מאחר שהחטא של חילול שם אלוהים לעולם לא ייסלח, כל מי שמעליב את טבע אלוהים יקבל את העונש ואת הגמול הכבדים ביותר! במעשים אלה, המפלגה הקומוניסטית מביאה את כל הסינים לאבדון, וחושפת לחלוטין את פרצופה האמיתי כשד האוכל נשמות! לאחר מכן תחקר אותי שוב קצין המשטרה האחראי לתיק שלי. הפעם הוא לא השתמש בעינויים כדי לנסות להוציא ממני הודאה בכוח, אלא שינה טקטיקה, פנה אליי בפנים "אדיבות" ושאל אותי: "מי המנהיג שלך? אתן לך הזדמנות נוספת. אם תאמר לנו, לא יאונה לך כל רע. אנהג בך ביד רכה במיוחד. היית חף מפשע מלכתחילה, אך אנשים אחרים הלשינו עליך. אז למה לך להגן עליהם? אתה נראה כמו אדם שמתנהג יפה. מדוע אתה מקריב את חייך למענם? אם תאמר לנו, תוכל להשתחרר. מדוע להישאר כאן ולסבול?" צבועים דו-פרצופיים אלה ראו שהגישה הקשוחה אינה עובדת, ולכן החליטו לנסות את הגישה הרכה. כולם באמת מלאים בתכסיסים ערמומיים, ואלופים ותיקים בחרישת מזימות ובתמרונים! כשראיתי את פניו הצבועות, לבי נמלא שנאה כלפי חבורת שדים זו. אמרתי לו: "אמרתי לך את כל הידוע לי. איני יודע שום דבר אחר." כשראה את הגישה הנחושה שלי, הוא ידע שלא יוכל להוציא ממנה דבר, ולכן הסתלק בעצב.

לאחר שהוחזקתי בבית המעצר במשך מחצית החודש, שוחררתי רק לאחר שמשפחתי שילמה 8,000 יואן באגרות חוב למשטרה. אך הם הזהירו אותי לא ללכת לשום מקום ואמרו לי שעליי להישאר בבית ולהבטיח שאהיה זמין בטלפון. ביום השחרור שלי הסוהרים לא נתנו לי אוכל בכוונה תחילה, ואילו האסירים אמרו: "האלוהים שלך מדהים. לא היינו אנשים חולים, אבל כולנו חלינו כאן. אתה באת הנה מלא במחלות, אך אתה עוזב ללא כל מחלה. כל הכבוד לך!" באותו רגע לבי התמלא עוד יותר בתודות ובשבחים לאלוהים! דודי סוהר. הוא חשד כל הזמן ששוחררתי בגלל הקשר המיוחד שיש לאבי עם אדם רב השפעה, אחרת לא היה שום סיכוי שהייתי משתחרר מכלא עם אבטחה גבוהה תוך חצי חודש – אם כבר להשתחרר, אז לפחות כעבור שלושה חודשים. כל משפחתי ידעה היטב שהדבר נקבע על ידי כול-יכולתו של אלוהים ושאלוהים הציג את עבודתו המופלאה עליי. ראיתי בבירור שזו הייתה תחרות בין אלוהים לשטן. אין זה משנה עד כמה השטן פראי ואכזרי, הוא תמיד יובס על ידי אלוהים. מאז ואילך, השתכנעתי שכל מה שנתקלתי בו היה חלק מהסידור של אלוהים. בסוף מאי 2011, המשטרה הקומוניסטית גזרה עליי שנה אחת של חינוך מחדש בעוון "הפרעה לסדר החברתי", שנה שהוקדשה לעבודות שירות מחוץ לכלא תחת השגחה, ועוד שנתיים על תנאי.

לאחר שחוויתי רדיפה ותלאות אלה, הגעתי להבנה ויכולתי להבחין במהותה המרושעת של המפלגה הקומוניסטית האתאיסטית הסינית, ופיתחתי שנאה תהומית כלפיה. כל מה שהיא עושה זה שימוש בדרכים אלימות לשימור שלטונה. היא פוגעת בכל המטרות הצודקות ומדכאת אותן, ומתעבת את האמת בצורה קיצונית. היא האויב הגדול ביותר של אלוהים. היא לא בוחלת בשום אמצעים כדי להשיג את מטרתה, שהיא שליטה באנשים לצמיתות. היא משבשת את עבודת אלוהים על פני האדמה מחבלת בה, מדכאת ורודפת בזעם את המאמינים באלוהים, כשהיא משתמשת גם במקל וגם בגזר, גורמת לאחרים למלא אחר פקודותיה, אומרת דבר אחד בזמן שעושה דבר אחר, ומסתירה את הולכת השולל והמזימות שלה על כל צעד ושעל. הניגודיות שהיא מבטאת מאפשרת לי לראות אף יותר שרק דבר האל יכול להעניק לאנשים חיים במהלך סבל. כאשר אנשים נתונים במצב נואש או על סף מוות, דבר אלוהים הוא כמו מים חיים, מרווה את לבם היבש של בני האדם. הוא כמו סם חיים פלאי שבכוחו לרפא את הפצעים בנשמותיהם של בני האדם, להציל אותם מסכנה, למלא את חייהם בביטחון עצמי ואומץ ולהעניק להם אנרגיה בלתי מוגבלת. אנשים יכולים ליהנות ממתיקותו של דבר האל לנוכח סבלם, לזכות בנחמה לנשמתם ולהרגיש שחיוניותו של דבר האל היא בלתי נדלית ואינסופית. לאורך מחצית החודש לשהותי בכלא, אלמלא אלוהים היה איתי, אלמלא היה משתמש בדבריו כדי להזכיר לי, להפוך אותי לנאור ולעודד אותי, אין כל סיכוי שהאופי החלש שלי היה עומד בסבל כזה. אילולי היה אלוהים משגיח ומגן עליי, אין כל סיכוי שגופי החלש והשברירי יכול היה לעמוד בעינויים ובהתעללות של המשטרה, אשר גם אם לא הייתה מייסרת אותי למוות, בוודאי הייתה משאירה את גופי דווי ופצוע. אך אלוהים הגן עליי בצורה מופלאה באותם ימים אפלים וקשים ביותר, ואף ריפא את המחלה המקורית שלי. אלוהים הוא באמת כול-יכול! אהבתו אליי היא באמת עמוקה לאין שיעור, גדולה לאין שיעור! באמת שאיני יודע איך לבטא את התודה שאני מוקיר לאלוהים, ויכול רק לומר ממעמקי לבי: הו, אלוהים, אני מקווה לאהוב אותך בצורה עמוקה אף יותר! אין זה משנה עד כמה הדרך קדימה קשה ומטלטלת או כמה סבל עליי לשאת, אני אשמע לתזמורך ואוותר נחוש ללכת בדרכך עד הסוף!

על אף שגופי הפיזי סבל מעט בחוויה זו, התועלת שלה זכיתי מכך משמעותית. זהו אוצר בדרך האמונה שלי באלוהים, וכן נקודת התחלה חדשה בדרך האמונה שלי באלוהים. אני מרגיש מעמקי נשמתי שבעשר השנים שבהן אני מאמין באלוהים, מעולם לא הערכתי את אהבת אלוהים בצורה כל כך עמוקה כמו שאני מעריך אותה היום, ושהרגשתי באמת שהערך והמשמעות של אמונה באלוהים, הליכה בדרכי אלוהים וסגידה לאלוהים גדולים לאין שיעור; יתרה מכך, מעולם לא הייתי מוכן לאהוב כל כך את אלוהים ולהציע לו את שארית חיי כדי להשיב לו על אהבתו כפי שאני היום. ברצוני לנצל הזדמנות זו ולהביע הערכה וכבוד מכל הלב. כל הכבוד והשבח לאל הכול יכול!