בראשית כ"ב 16-18 וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם־יְהוָ֑ה כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידֶֽךָ׃ כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו׃ וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי.

זהו התיאור המקורי של הברכה שברך אלוהים את אברהם. אף שהוא קצר, תוכנו עשיר: הוא כולל את הסיבות למתנתו של אלוהים לאברהם ואת הרקע לה, ואת הדברים שאלוהים נתן לאברהם. משתמעים ממנו גם השמחה וההתרגשות שבהן ביטא אלוהים את הדברים האלה, וכן את הבהילות של שקיקתו לזכות במי שמסוגל להאזין לדבריו. בכך, אנחנו רואים את הוקרתו של אלוהים ורגשותיו החמים כלפי כל מי שנשמע לדבריו ומציית לציוויו. בנוסף לכך, אנחנו רואים את המחיר שהוא משלם כדי לזכות בבני אדם, ואת תשומת הלב שהוא מקדיש בזכייה בהם. יתרה מזאת הפסוקים, הכוללים את המילים "בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי", מעניקים לנו הבנה עמוקה של המרירות והכאב שאלוהים חדור בהם, ושל אלוהים המצוי לבדו מאחורי הקלעים של עבודה זו של תוכנית הניהול שלו. אלה הם פסוקים מעוררי מחשבה ובעלי חשיבות מיוחדת והשפעה מיוחדת לכל מי שבא אחריהם.

האדם זוכה בברכת אלוהים משום היושר והמשמעת שלו

האם ברכה גדולה היא הברכה שאלוהים העניק לאברהם, שאותה קראנו כאן? עד כמה אדירה הברכה הזו? יש כאן משפט מפתח אחד: "וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ". פירוש הדבר הוא שאברהם קיבל ברכות שאיש לפניו לא קיבל ואיש אחריו לא יקבל. כשאלוהים דרש מאברהם והוא החזיר את בנו יחידו אשר אהב לאלוהים (שימו לב: לא ניתן להשתמש במילים "העלה כקורבן מנחה". יש לומר שהוא החזיר את בנו לאלוהים), לא רק שאלוהים לא התיר לאברהם להעלות את יצחק כקורבן מנחה, אלא שהוא אף ברך אותו. באיזו הבטחה ברך אלוהים את אברהם? ההבטחה להרבות את צאצאיו. וכמה הם יתרבו? כתבי הקודש מתארים זאת כך: "...כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו׃ וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ". מה היה ההקשר שבו ביטא אלוהים את הדברים האלה? כלומר כיצד הגיב אברהם לברכותיו של אלוהים? הוא הגיב להן בדיוק כפי שאלוהים אומר בכתבי הקודש: "עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי". פירוש הדבר הוא שמשום שאברהם שמע בקולו של אלוהים, ומשום שהוא עשה את כל מה שאלוהים אמר, דרש וציווה, ללא שמץ של תלונה, אלוהים הבטיח לו את ההבטחה הזו. ישנו משפט חיוני אחד בהבטחה זו שנוגע למחשבותיו של אלוהים באותם רגעים. האם זיהיתם אותו? יכול להיות שלא ייחסתם חשיבות רבה לדברי האל, "בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי". פירושם הוא שכאשר אלוהים ביטא את הדברים האלה, הוא נשבע בעצמו. במה אנשים נשבעים כשהם נודרים נדר? הם נשבעים בשמיים, כלומר הם נודרים נדר לאלוהים ונשבעים באלוהים. ייתכן שבני האדם אינם מסוגלים להבין כראוי את התופעה שבה אלוהים נשבע בעצמו, אבל אתם תוכלו להבין זאת אחרי שאסביר לכם כראוי. לנוכח אדם שיכול היה רק לשמוע את דבריו אך לא להבין את לבו, אלוהים חש פעם נוספת בידוד ואובדן. מתוך ייאוש – ואפשר לומר שבאופן לא מודע – אלוהים עשה דבר טבעי מאוד: אלוהים שם ידו על לבו והתייחס לעצמו כאשר העניק את ההבטחה לאברהם, ומכך שמע האדם את אלוהים אומר "בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי". באמצעות מעשיו של אלוהים, אתם עשויים לחשוב על עצמכם. כשאתם שמים יד על לבכם ומדברים לעצמכם, האם יש לכם מושג ברור מה אתם אומרים? האם גישתכם כנה? האם אתם מדברים גלויות, מהלב? לפיכך, אנחנו רואים שכאשר אלוהים דיבר אל אברהם, הוא היה ישר וכן. בה בעת שהוא דיבר אל אברהם וברך אותו, אלוהים גם דיבר לעצמו. הוא אמר לעצמו: אני אברך את אברהם, ארבה את צאצאיו ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים, משום שהוא שמע בקולי ומשום הוא האדם שאני בחרתי בו. כשאלוהים אמר "בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי", אלוהים גמר בדעתו שאברהם יהיה אבי העם הנבחר, עם ישראל, ושלאחר מכן הוא יוביל את העם הזה קדימה עם קצב עבודתו. כלומר אלוהים יגרום לצאצאיו של אברהם לשאת את עבודת הניהול של אלוהים, ואת עבודתו של אלוהים, והדברים שאלוהים מבטא יתחילו באברהם, ויימשכו בצאצאיו של אברהם, ובכך תתגשם משאלת לבו של אלוהים להושיע את האדם. מה דעתכם, האין זה דבר מבורך? עבור האדם, אין ברכה גדולה מזו. אפשר לומר שזהו הדבר המבורך יותר מכל. הברכה שבה זכה אברהם לא הייתה ריבוי צאצאיו, אלא השלמת ניהולו של אלוהים, משימתו ועבודתו בצאצאיו של אברהם. פירוש הדבר הוא שהברכות שבהן זכה אברהם לא היו זמניות, אלא נמשכו ככל שהתקדמה תוכנית הניהול של אלוהים. כשאלוהים דיבר, כשאלוהים נשבע בעצמו, הוא כבר גמר בדעתו. האם תהליך ההחלטה הזה היה אמיתי? האם הוא היה ממשי? אלוהים גמר בדעתו שמאותו רגע ואילך הוא יעניק לאברהם ולצאצאיו של אברהם את מאמציו, את המחיר שהוא משלם, את מה ששייך לו ואת מה שהוא הינו, את כל כולו ואפילו את חייו. יתר על כן, אלוהים גמר בדעתו שהחל מקבוצה זו של בני אדם, הוא יגשים את מעשיו ויאפשר לאדם לראות את חוכמתו, את סמכותו ואת עוצמתו.

משא נפשו של אלוהים הוא תמיד זכייה במי שמכיר את אלוהים ומסוגל לשאת עליו עדות

בה בעת שהוא דיבר לעצמו, אלוהים גם דיבר אל אברהם, אך פרט להאזנה לברכות שאלוהים העניק לו, האם היה אברהם מסוגל להבין את משאלות לבו האמיתיות של אלוהים בדבריו ברגע ההוא? לא! לכן, ברגע ההוא, כשאלוהים נשבע בעצמו, לבו היה עדיין בודד וכאוב. עדיין לא היה אף אדם המסוגל להבין או לתפוס את כוונתו ואת תוכניתו. ברגע ההוא, אף אחד – לרבות אברהם – לא היה מסוגל לדבר עמו בביטחון, לא כל שכן לשתף עמו פעולה בביצוע העבודה שהיה עליו לעשות. על פני השטח, אלוהים זכה באברהם, וזכה במישהו שיכול היה להישמע לדבריו. אך למעשה, האדם הזה הכיר את אלוהים באופן מועט ביותר. אף על פי שאלוהים ברך את אברהם, לבו של אלוהים עדיין לא בא על סיפוקו. מה פירוש הדבר שאלוהים לא בא על סיפוקו? פירוש הדבר הוא שניהולו רק החל. פירוש הדבר הוא שבני האדם שהוא רצה לזכות בהם, בני האדם שהוא השתוקק לראות, בני האדם שאותם אוהב, היו עדיין מרוחקים ממנו. הוא הזדקק לזמן. הוא נאלץ לחכות. היה עליו להיאזר בסבלנות. זאת משום שבאותה עת, פרט לאלוהים עצמו, איש לא ידע לְמָה הוא זקוק, או במה הוא רצה לזכות, או לְמָה הוא השתוקק. וכך, במקביל להתרגשותו, לבו של אלוהים היה כבד עליו. אולם הוא לא חדל מלכת, והוא המשיך בתוכניתו לשלב הבא של מה שהיה עליו לעשות.

מה אתם רואים בהבטחתו של אלוהים לאברהם? אלוהים העניק לאברהם ברכות גדולות בסך הכל משום שהוא נשמע לדברי האל. אף על פי שעל פני השטח, דבר זה נראה רגיל ושגרתי, אנחנו רואים בו את לבו של אלוהים: אלוהים נוצר בלבו במיוחד את משמעת האדם כלפיו, ומוקיר את הבנת האדם אותו ואת כנות האדם כלפיו. עד כמה אלוהים מוקיר את הכנות הזו? אולי אינכם מבינים עד כמה הוא מוקיר אותה, וייתכן שאיש אינו תופס זאת. אלוהים העניק לאברהם בן, וכשגדל הבן הזה, אלוהים דרש מאברהם להעלות את בנו לקורבן מנחה לאלוהים. אברהם ציית לציוויו של אלוהים בדייקנות והוא נשמע לדבר האל. כנותו ריגשה את אלוהים ואלוהים נצר אותה בלבו. עד כמה אלוהים נצר אותה בלבו? ומדוע הוא נצר אותה בלבו? בעת שבה איש לא הבין את דבריו של אלוהים ולא הבין את לבו, אברהם עשה דבר שזעזע את השמיים והרעיד את הארץ, והוא גרם לאלוהים תחושה חסרת תקדים של שביעות רצון, והביא לאלוהים את השמחה שבזכייה באדם המסוגל להישמע לדבריו. שביעות הרצון והשמחה האלה נבעו מברייה שאלוהים ברא במו ידיו, והיו ה"קורבן" הראשון שהאדם הציע כמנחה לאלוהים, שאותו אלוהים נצר בלבו יותר מכל דבר אחר שקיבל מאז שהאדם נברא. אלוהים התקשה להמתין לקורבן הזה, והוא התייחס אליו כאל המתנה הראשונה והחשובה ביותר שהוא קיבל אי-פעם מהאדם, שאותו הוא ברא. הדבר הראה לאלוהים את הפירות הראשונים של עמלו ושל המחיר שהוא שילם, והוא אפשר לו לראות את התקווה באנושות. לאחר מכן, הייתה לאלוהים כמיהה רבה עוד יותר לקבוצה של אנשים כאלה שיארחו לו חברה, שינהגו בו ביושר וידאגו לו בכנות. אלוהים אפילו קיווה שאברהם ימשיך לחיות, כי הוא השתוקק שלב כזה ילווה אותו ויהיה לצדו בעודו ממשיך את ניהולו. בלי קשר למה שאלוהים רצה, היה זה רק משא נפש, רק רעיון – משום שאברהם היה בסך הכל אדם שהיה מסוגל להישמע לו, והוא לא הבין את אלוהים כהוא זה ולא הכיר את אלוהים כהוא זה. הוא היה אדם שלא היה קרוב לרף דרישותיו של אלוהים מהאדם: להכיר את אלוהים, להיות מסוגל לשאת עדות על אלוהים ולהיות בעצה אחת עם אלוהים. לכן, הוא לא יכול היה לצעוד עם אלוהים. כשאברהם עמד להעלות את יצחק כקורבן מנחה, אלוהים ראה בכך את הכנות והמשמעת שאברהם ניחן בהן, וראה שהוא עמד במבחנו של אלוהים. אף על פי שאלוהים קיבל את הכנות והציות שלו, הוא עדיין לא היה ראוי להפוך לאיש סודו של אלוהים, להפוך לאדם המכיר את אלוהים ומבין אותו, ויודע מהו טבעו של אלוהים. הוא היה רחוק מלהיות בעצה אחת עם אלוהים ומעשיית רצונו של אלוהים. לכן, בלבו, אלוהים היה עדיין בודד וקצר רוח. ככל שאלוהים נעשה יותר בודד וקצר רוח, כך גדל צורכו להמשיך את ניהולו כמה שיותר מהר, ולהיות מסוגל לבחור קבוצת בני אדם שיוכל לזכות בה, כדי שהיא תוכל להגשים את תוכנית הניהול שלו וליישם את רצונו כמה שיותר מהר. זו הייתה השתוקקותו העזה של אלוהים, וכך היה מהראשית ועד היום. מאז שברא את האדם בראשית, כמה אלוהים לקבוצה של מתגברים, קבוצה שתצעד איתו ותהיה מסוגלת להבין, לתפוס ולהכיר את טבעו. משא הנפש הזה של אלוהים מעולם לא השתנה. בלי קשר לזמן שעליו עוד לחכות, לשאלה כמה קשה הדרך לפניו ולשאלה כמה רחוקות המטרות שהוא שואף אליהן, אלוהים מעולם לא שינה את ציפיותיו מן האדם ולא ויתר עליהן. כעת, אחרי שאמרתי זאת, האם אתם מבינים משהו בנוגע למשא נפשו של אלוהים? אולי מה שהבנתם אינו מעמיק במיוחד – אבל ההבנה תגיע בהדרגה!

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב'