מאת צ'ן חְוִּ'י, חבל זְ'יאנגסו

גדלתי במשפחה סינית רגילה. אבי היה איש צבא, ומכיוון שהוא עיצב את אישיותי והשפיע עליי מגיל צעיר, הגעתי לאמונה ששליחותו וחובתו של חייל היו לשרת את המולדת, להישמע לפקודות, ולשרת בלי אנוכיות את המפלגה הקומוניסטית ואת העם. אף גמרתי אומר להיות בעצמי לחיילת וללכת בדרכו של אבי. אולם בחלוף הזמן ועם התרחשותם של מאורעות מסוימים, השתנו בהדרגה מהלך חיי ומגמתם. ב־1983 שמעתי את בשורת ישו אדוננו. הייתה זו הדרכה מיוחדת של רוח הקודש, שאפשרה לאדם כמוני, שהורעל משחר נעוריו באתאיזם ובאידיאולוגיה קומוניסטית סינית, להיפתח לאהבתו של ישו אדוננו עד עמקי נשמתו. מששמעתי את הבשורה, פתחתי בחיי אמונה באל – התחלתי לפקוד את הכנסייה, להתפלל ולשיר מזמורי תהילה לאל. חיים חדשים אלה זיכו אותי בבהירות שוקטת ובשלווה. ב־1999 קיבלתי עליי את בשורת אחרית הימים של ישו אדוננו בשובו – האל הכול יכול. דרך קריאה מתמדת בדבר האל ודרך מפגש וחיבור עם אחיי ואחיותיי, הגעתי להבנה של אמיתות רבות, ולמדתי על כוונתו הדחופה להושיע את האנושות. הרגשתי שהאל העניק לכל אחד מאתנו ייעוד ואחריות גדולים, ולכן הקדשתי עצמי בהתלהבות למלאכת הפצת הבשורה. כשראיתי במו עיניי אנשים שבאו אל האל וזכו בברכותיו ובישועתו, אמונתי אף התחזקה.

אולם רדיפתה האכזרית של הממשלה הקומוניסטית הסינית הרסה את חיי השלווים והשמחים. באוגוסט 2002 נסעתי עם בעלי לצפון מזרח המדינה להפיץ את הבשורה בקרב כמה מעמיתינו במשיח. לילה אחד, בזמן שנפגשתי עם שני אחים ושתי אחיות שרק לאחרונה קיבלו עליהם את מלאכת האל באחרית הימים, שמעתי לפתע קול נפץ עז וראיתי את הדלת נפרצת בבעיטות. שישה־שבעה שוטרים, שטניים למראה, הסתערו פנימה עם אלות בידיהם. אחד השוטרים הצביע עליי ונהם ברשעות, "אִזקו אותה!" שני שוטרים ציוו עלינו לעמוד בלי נוע ליד הקיר, בעודם פושטים על הבית ככנופיית שודדים ומתחילים לחטט בתיבות ובשידות. הם בדקו בקפידה כל חפץ שחשדו כי הוא עשוי להסתיר דבר מה, ותוך זמן קצר הפכו ביסודיות על פניו את המקום כולו. לבסוף מצא אחד השוטרים בתיקה של אחותי חוברת של הבשורה וספר של דבר האל, ובעודו נועץ בי מבט עז וזועם, צעק, "לעזאזל, את רוצה למות? באיזו זכות את באה הנה ומפיצה את הבשורה שלך? מניין זה הגיע?" מכיוון שלא עניתי, הוא נבח עליי, "את לא מתכוונת לדבר, אה? אנחנו כבר נפתח לך את הפה. זוזי! במקום שאנחנו הולכים אליו, את תדברי!" ומשאמר זאת, גרר אותי מן הבית וזרק אותי לתוך מכונית משטרה. אז קלטתי, שהם לא שלחו רק שישה־שבעה שוטרים – בחוץ, משני צדי הכביש נערכו שורות שוטרים חמושות של הכוחות המיוחדים. כשראיתי כמה כוחות הם פרשׂו כדי לעצור אותנו, התמלאתי פחד גדול, וללא מחשבה התחלתי להתפלל לאלוהים, מבקשת את הדרכתו והגנתו. עד מהרה, עלתה בדעתי בבהירות פיסקה מדבר האל, "עליכם לדעת שכל הדברים בסביבתכם נמצאים שם כתוצאה מהאישור שלי. אני מסדיר הכל. ראו בבירור ורצו את לבי בסביבה שנתתי לכם. אל תפחדו. האל הכול יכול וצבאותיו יהיה איתכם ללא ספק. הוא תומך בכם והוא המגן שלכם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 26). "אכן!" חשבתי, "האל הוא סלעי ומצודתי; יהיה אשר יהיה המצב בו אתקל, האל, שליט הכול ובורא הכול, תמיד יהיה לצדי. כל עוד נותר ליבי שליו לנוכח אלוהים, הוא ינחה אותי להתגבר על כל מצב שעלול להיקרות בדרכי. כי נאמן הוא האל, והוא שולט בכול ומתזמר הכול." משהרהרתי בדברים אלה, שבתי לשלוותי.

בערך בעשר באותו לילה הובאתי אל מחלקת המשטרה הפלילית. צילמו את תמונתי והובילו אותי לחדר חקירות. להפתעתי, בהיכנסי היו שם כבר ארבעה־חמישה בריונים מרושעים למראה. ברגע שנכנסתי לחדר, הם הקיפו אותי כלהקת זאבים רעבים, שנראו מוכנים לזנק להֶרג. הייתי עצבנית מאוד והתפללתי נואשות לאלוהים. בתחילה, בריוני המשטרה האלה לא נגעו בי ולוּ באצבע, אלא רק ציוו עליי להישאר עומדת במשך שלוש־ארבע שעות. עמדתי זמן כה רב, עד כי רגליי וכפות רגליי החלו להתייסר בכאב ולאבד את תחושתן, ועייפות גדולה פשטה בכל גופי. בסביבות אחת או שתיים בבוקר בא מפקד מחלקת המשטרה הפלילית לתשאל אותי. שלא מרצוני רעדתי מעצבנות. הוא נעץ בי את מבטו, והחל חוקר אותי. "דברי!", אמר, "מניין את? מי איש הקשר שלך פה? מי הממונה עלייך? איפה נהגתם להיפגש? על כמה אנשים את מופקדת?" כשלא אמרתי דבר הוא יצא מכליו, תפס בכוח בשׂערי והמטיר עליי מכות אגרוף ובעיטות. לאחר שנפלתי מוכה ארצה, המשיך לבעוט בי, ואף ביתר שאת. מיד החלו אוזניי לצלצל עד שלא יכולתי לשמוע דבר, וראשי כמו חישב להתפוצץ בכאב חד. זעקות כאב פרצו ממני מעצמן. מקץ דקות ספורות של מאבק, הייתי שרועה על הרצפה ללא יכולת לזוז. המפקד אחז בשׂערי וגרר אותי למצב עמידה, בעוד ארבעה־חמישה מאותם בריונים מרושעים התקבצו סביבי והחלו לבעוט ולחבוט בי; נפלתי ארצה, ידיי מכסות על ראשי, מתגוללת ומתפתלת בכאב. לבריוני המשטרה האלה לא היו שום מעצורים – כל בעיטה וכל חבטת אגרוף הונחתה בעוצמה קטלנית. בעודם מכים בי צרחו, "תדברי או לא? חסר לך שלא תדברי! דברי או שתמוּתי!" כשהמפקד ראה שעדיין איני מדברת, הוא בעט באכזריות בקרסולי. בכל פעם שבעט בי, התחושה הייתה כאילו נעצו מסמר בעצמותיי – כאב עצום. אחרי כן הם המשיכו לבעוט בי מכל עבר, עד כי חשתי שכל עצם בגופי התרסקה, והעוויתות העזות שטלטלו את קרביי גרמו לי מכאוב כה רב, עד שבקושי יכולתי לנשום. שכבתי על הרצפה מתאמצת לשאוף רוח ובוכה בייסורים צרופים. קראתי בליבי לאלוהים, "אלי היקר!" אמרתי, "איני מסוגלת להמשיך. אנא הגן עליי, כי אני פוחדת שלא אשרוד את הלילה הזה. אלי היקר, הענק לי כוח..." איני יודעת כמה נמשכו העינויים. חשתי מעורפלת מאוד, וכל כך כאב לי, עד כי הרגשתי כאילו קרעו אותי איבר אחר איבר. הכאב היה כה עז, שאבדה לי התחושה בכל גופי. אחד מבריוני המשטרה אמר, "נראה שעדיין לא מספיק לך. אה, את עוד תדברי יפה!" בעודו מדבר, הרים פטיש חשמלי כמדומה, והטיח אותו במצחי. חשתי כל מכה חודרת עד לעצם, ובכל פעם שהיכה בי, כל גופי איבד את תחושתו, הידלדל באפס כוח, ורעד בלי מעצור. כשבריון המשטרה ראה מה רב סבלי, הוא נראה מרוצה ממלאכתו והחל שואג שאגות צחוק. בעיצומם של ייסוריי, פיסקה מדבר האל גאתה בקרבי והעניקה לי הדרכה והארה: "עליכם להתמודד עם קשיים למען האמת, עליכם למסור את עצמכם לאמת, עליכם לשאת בהשפלה למען האמת, ועליכם להתנסות בסבל רב יותר כדי להשיג יותר מהאמת. זה מה שעליכם לעשות" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, חוויותיו של פטרוס: הידע שלו על ייסורים ומשפט). דברי האל נתנו לי כוח בל ייאמן, וחזרתי במחשבותיי על הפיסקה שוב ושוב. חשבתי: "איני יכולה להיכנע לשטן ולאכזב את אלוהים. כדי לזכות באמת, אני נודרת לשאת כל סבל. גם אם פירושו של הדבר מוות, עדיין ראוי הוא, ולא חייתי את חיי לשווא!" כנופיית השדים הזאת חקרה אותי לאורך כל הלילה עד בוקר המחרת, אך מחוזקת בדבר האל היה בכוחי לעמוד בעינויים! הם מיצו עד תום כל תמרון שיכלו לחשוב עליו, ולבסוף אמרו חסרי אונים, "את נראית כעקרת בית רגילה בלי שום יכולות מיוחדות, אז איך זה שאלוהייך העניק לך כוח כה עצום?" ידעתי שלא כלפיי גילו בריוני המשטרה האלה רחמים, אלא נכנעו לפני סמכות האל וכוחו. אני, אישית, הייתי עדה לכך שדבר האל הוא האמת, לכך שהוא עשוי להפיח באנשים כוח אדיר, ולכך שבנוהגו על פי דבר האל, אדם מסוגל לגבור על פחד המוות שבו ולנצח את השטן. כל זה הביא לכך שאמונתי באל אף התחזקה.

בבוקר היום השני, בערך בשבע, בא המפקד לחקור אותי שוב. כשנוכח שעדיין איני מוכנה לדבר, ניסה לפתות אותי בתחבולה ערמומית נוספת. נכנס שוטר מקריח בבגדים אזרחיים, עזר לי לקום, וליווה אותי אל הספה. הוא החליק את בגדיי, טפח על שכמי, ובדאגה מעושה חייך חיוך עגמומי ואמר, "ראי את עצמך, אין שום טעם לסבול ככה. פשוט דברי אתנו, ואז תוכלי ללכת הביתה. למה להישאר פה ולסבול את כל העינוי הזה? ילדייך מצפים לך בבית. האם את יודעת כמה מצער אותי לראות אותך סובלת ככה?" בעודי מקשיבה לכל שקריו, ומביטה על אותו פרצוף נתעב וחסר בושה, חרקתי שיניים בזעם וחשבתי לעצמי, "אינך אלא שד המדקלם כל מיני שקרים כדי לרמות אותי. אל תחשוב ולוּ לרגע שאני עומדת לבגוד באל. אל תחלום אפילו שאומר ולוּ מילה אחת על הכנסייה!" כשראה השוטר שנותרתי אדישה לדבריו, נתן בי מבט תאוותני והחל לשלוח אליי ידיים. זזתי מאליי, הרחק ממנו, אך הנבל ההוא אחז בי בידו האחת לבל אוכל לזוז, ותפס את חזי בידו האחרת. זעקתי בכאב, ושנאה עצומה כלפי האיש עלתה בי; כה כעסתי, שגופי רעד כולו, ודמעות ניגרו על לחיַי. הטלתי בו מבט רושף זעם, וכשראה את המבט בעיניי, הרפה ממני. ידעתי שאלוהים ריחם עליי במצבי המותש, וגרם למפלץ ההוא לסגת. דרך ההתנסות האישית הזאתהייתי עדה לטבעה המרושע, החשוך והאכזר של ממשלת המפלגה הקומוניסטית הסינית. ראיתי איך אנשי "משטרת העם", הפועלים בשירות מוסדות המפלגה הקומוניסטית הסינית, היו למעשה רק בריונים נתעבים וחסרי בושה, מנוולים חסרי כל מצפון!

מאחר שעשרים וארבע שעות לא שתיתי אף טיפת מים, גופי היה מוחלש ותשוש, ולא ידעתי אם אוכל להחזיק עוד מעמד. תחושה של אומללות וייאוש עמוקים אחזה בי פתאום. באותו רגע הרהרתי במזמור כנסייה. "עם רצון איתן, אני מתייצב מול שאגת הרוע. על הדרך הקשה, לבי נהיה יציב וחזק. האור האמיתי מוביל אותי ואלך אחריו. האנושות כה אכזרית, הנותר מקום לאל? כה קשה להאמין באל בארץ שנשלטת על ידי השטן. אזנח אותו ואעבוד את האל. השטן בעקבותיי, אין לי מקום להניח את הראש שירות האל הוא חוק השמיים ועיקרון הארץ. מזימות השטן אכזריות ונתעבות. לעולם לא אכנע לו ואחיה ללא ערך. אעמוד בכל כאב ואשרוד את הלילות החשוכים. אני אשא עדות בניצחון מוחלט, אנחם את לב האל ואזכה בשבחו. צדיקות מגיחה בלילה לפני עלות השחר. בייסורי מוות השטן מגיע לשרת את אלוהים. האל זכה בתהילתו, יצר מתגברים, ואני מהלל את חוכמתו ואת צדיקותו. מתחשב ברצון האל אף יותר, משרת במשפחתו בכל דרך שאוכל. עם לב אשר אוהב את האל, אני אקרין אור וחום. נאמן עד הקץ, נושא עדות להלל את האל. לא משנה איך האל יזככני, אשא עדות וארצה אותו. אני ארצה אותו" ("עמידה איתנה בעיתות אופל ודיכוי" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). בעושר צליליו ובעוצמתו שימש לי המזמור הזה ככוח מניע: שדים אלה רודפים כך את מאמיני האל, כי הם שונאים את אלוהים. מטרתם השפלה והמרושעת היא לעצור בעדנו מלהאמין באל ולעשות את דברו, ובדרך זו לשבש ולהחריב את מלאכת האל ולהרוס את סיכויה של האנושות להיוושע. באותו רגע מכונן של המלחמה הרוחנית הזאת, לא יכולתי לוותר ולהרשות לעצמי להפוך למושא לעגו של השטן. ככל שהשטן עינה אותי יותר, כך ראיתי ברור יותר את פניו השטניים ורציתי לרחוק ממנו ולעמוד לצדו של אלוהים. אני מאמינה כי אלוהים יגבר, וכי נגזר שהשטן ייפול ויובס. לא יכולתי לוותר, והשתוקקתי לבטוח באל ולשאת לו עדות חזקה ותקיפה.

כשאנשי המשטרה נוכחו שלא ישיגו ממני כל מידע בעל ערך, הם נואשו מן החקירה, ובו בערב העבירו אותי לבית מעצר. בשלב זה הייתי מוכָּה עד לבלי הכר – פניי היו נפוחות, לא יכולתי לפקוח את עיניי, ושפתיי היו מכוסות פצעים. אנשי בית המעצר העיפו בי מבט, ובראותם שהוכיתי כמעט עד מוות, לא רצו בשום אחריות על מה שאירע, וסירבו לקבל אותי. אולם אחרי משא ומתן, בסביבות שבע התקבלתי בסופו של דבר, והובלתי לתא.

באותו לילה אכלתי את ארוחתי הראשונה מאז מעצרי: לחמנייה מאוּדה קשה, שחורה וגסת מרקם, שהייתה קשה ללעיסה ולבליעה, וקערת מרק ירקות כמושים שתולעים מתות צפו בו, ושכבת לכלוך בקרקעיתה. כל זה לא עצר בעדי מלטרוף במהירות את הארוחה. בגלל היותי מאמינה, בימים הבאים הסוהרת דרבנה לא פעם את חברותיי לתא למרר את חיי. פעם אחת, בפקודתה של מנהיגת האסירות בתאנו, הסרות למרותה אחזו בי בשׂערי והטיחו את ראשי בקיר. הן הטיחו את ראשי בכוח כה רב, עד שחשתי מעורפלת ולא הייתי מסוגלת להביט ישר. הן גם לא הרשו לי לישון בלילה במיטה, ונאלצתי לישון על רצפת הבטון הקרה ליד השירותים. בנוסף לזאת הן אילצו אותי לדקלם את חוקי בית המעצר, ואם שגיתי בדקלומם או שכחתי אותם, הצליפו בי בחגורת עור. מהעינויים וההשפלות הבלתי פוסקים כמעט תש כוחי, וחשבתי שמוטב לי פשוט למות מאשר לסבול יום אחר יום כחיה בכלוב. לא פעם, כשכבר עמדתי להטיח את ראשי בקיר ולשים קץ לסבלי, היה גואה בי קולו של האל, ומנחה אותי, באומרו, "לפיכך, במהלך אחרית הימים, אתם חייבים לשאת עדות על אלוהים. בלי קשר לגודל הסבל שלכם, עליכם להמשיך ממש עד הסוף, ואפילו בנשמת אפכם האחרונה, עליכם להיות נאמנים לאלוהים ובחסדו של אלוהים. רק זה נחשב אהבה אמיתית לאלוהים, ורק זה נחשב לעדות חזקה ומהדהדת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, רק על ידי חוויית ניסיונות כאובים תוכלו להכיר את חביבותו של אלוהים). דברי האל עודדו אותי וחיממו את ליבי. כשהרהרתי בדברי האל, זלגו דמעות מעיניי. חשבתי איך, באותו זמן שבריוני המשטרה היכו אותי באכזריות, אהבתו של אלוהים היא שדאגה לי, ואיך הוא הדריך אותי במילותיו, העניק לי אמונה וכוח, ואִפשֵר לי לשרוד אותו עינוי נורא. לאחר שמנהיגת האסירות של התא התעללה בי והציקה לי, והאסירות האחרות עינו אותי עד שהגעתי לסף התמוטטות עצבים ושקלתי לשים קץ לחיי, דברי האל שבו והעניקו לי את האמונה והאומץ לקום מחדש. אלמלא היה אלוהים לצדי, משגיח עליי, היו השדות האלה כבר מענות אותי עד מוות. נוכח אהבתו ורחמיו הגדולים של אלוהים לא יכולתי עוד להתנגד התנגדות סבילה ולצער את לבו של אלוהים. היה עליי לעמוד איתנה לצד האל ולגמול לו בנאמנות חלף אהבתו. מרגע שתיקנתי את הלוך רוחי, התחלתי להבחין במעשיו המופלאים של האל: כשמנהיגת האסירות התעללה בי באוסרה עליי לישון במיטה, האל הביא לכך שאסירה אחרת מחתה על כך והתייצבה לצדי, והשתיים נגררו למריבה גדולה. בהתחשב במצב גופי החלש, אלמלא רחמיו של האל הייתה השינה לאורך זמן על רצפת הבטון הרטובה והקרה מביאה אותי לידי מוות או שיתוק. באופן זה עלה בידי לשרוד חודשיים של ייסורים בבית המעצר. במשך זמן זה חקרו אותי בריוני משטרה פעמיים נוספות, תוך שימוש באותה אסטרטגיה, בשיטת השוטר הטוב והשוטר הרע. אבל הגנת האל עמדה לי, והייתי מסוגלת לעמוד על תכניתו הערמומית של השטן ולסכל את מזימתם הרעה. בסופו של דבר פשוט אזלו להם המהלכים, וככלות כל חקירותיהם הכושלות הם דנו אותי לשלוש שנות מאסר ושלחו אותי ל'כלא הנשים השני' לרצות בו את עונשי.

החל מן היום הראשון להגעתי לכלא, כפו עליי לעבוד עבודת פרך. היה עליי לעבוד עשר שעות ביום, והיה עליי לסרוג סודר אחד, לייצר שלושים עד ארבעים פריטי לבוש או לארוז עשרת אלפים זוגות של מקלות אכילה מדי יום ביומו. אם לא עלה בידי להשלים מטלות אלה, האריכו את תקופת מאסרי. ואם עבודת הפרך לא הייתה מתישה דיה, בלילה גם הוכרחנו לקחת חלק במין שטיפת מוח פוליטית שכוּונה לשבור את רוחנו, ובמסגרתה היה עלינו ללמוד את כללי הכלא, את החוק, מרקסיזם־לניניזם, ומחשבת מאו דזה דונג. בכל פעם ששמעתי את הסוהרות מציגות את האתיאיזם המופרך שלהן חשתי בחילה עמוקה ושנאה לדרכיהן המתועבות וחסרות הבושה. במשך כל תקופת שהותי בכלא לא ישנתי שינה טובה אפילו לילה אחד – לעתים תכופות הוחרדנו משנתנו באמצע הלילה במשרוקיותיהן של הסוהרות. הן היו מקימות אותנו ללא סיבה נראית לעין לעמוד במסדרון, או מטילות עלינו לסחוב תפוחי אדמה, דגן ומספוא. משקל כל שק היה חמישים קילוגרם. בלילות החורף היה עלינו להיאבק ברוחות מייללות, מקפיאות עד העצם. הזדחלנו ושירכנו את דרכנו, רגל אחר רגל, ולפעמים אף קרסנו תחת כובד משאנו. לא פעם גררתי את גופי הלֵאה בחזרה לתאי בשתיים או שלוש לפנות בוקר, מותשת ודומעת. מזיגה של עייפות, קור וכעס מנעה ממני בלילות כאלה לשוב ולהירדם. בכל פעם שהרהרתי בכך שעליי לשאת עוד שלוש שנות מאסר ארוכות, הייתי שוקעת עמוק יותר בייאוש, וכל גופי חש משותק מתשישות. אלוהים היה לגמרי ער לסבלי, ובנקודות השפל שלי הנחה אותי לזכור את הפִיסקה הבאה מדבריו, "אל תתייאשו ואל תהיו חלשים. אני אתגלה בפניכם. הדרך למלכות לא חלקה עד כדי כך. שום דבר לא עד כדי כך פשוט! אתם רוצים שהברכות יבואו בקלות, נכון? כיום כולם יצטרכו להתמודד עם ניסיונות מרים, אחרת הלב האוהב שיש לכם כלפיי לא יתחזק, ולא תהיה לכם אהבה אמיתית כלפיי" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 41). דברי האל היו נחמה עמוקה ללבי הנדכה והסובל ואפשרו לי להבין את רצונו. המצב שלתוכו הושלכתי היה מבחן ממשי. אלוהים רצה לראות אם אשאר נאמנה לו בעיצומו של סבל כזה, ואם אני אכן אוהבת אותו. למרות ששלוש שנות מאסר היו תקופה ארוכה מאוד, עם דבר האל להדריכני ואהבת האל לתמוך בי, ידעתי שאיני לבד. האל היה משענתי לשאת כל כאב וייסורים ולגבור על השטן. לא יכולתי להרשות לעצמי היסוסים; הייתי חייבת להיות נחושה ואמיצה בדבקותי באמת, והיה עליי להילחם על הצדק ולחתור להיות בעלת אמת ואנושיות.

החושך והרוע של ממשלת המפלגה הקומוניסטית הסינית ניכרו בכל היבט של הכלא הזה שניהלו, אבל אהבת האל הייתה אתי תמיד. פעם אחת סוהרת פקדה עליי לסחוב שק של מקלות אכילה אל הקומה החמישית. מאחר שהמדרגות היו מכוסות קרח, ובהתחשב במשקל השק, היה עליי לפסוע באיטיות מרובה. אבל השומר שב והורה לי למהר, ומפחד פן יכו אותי מכות קשות אם לא אשלים את משימתי, אחזה בי חרדה, ובחפזוני החלקתי, נפלתי במדרגות, ושברתי את עצם העקב שלי. הייתי שרועה על הרצפה בפישוט איברים בלי יכולת להזיז את רגלי, ומכוסה זיעה קרה בגלל כאב השבר החד. אך השומר לא הפגין ולו שמץ של עניין בכך. הוא אמר שאני מעמידה פנים ופקד עליי לקום ולהמשיך לעבוד, אבל גופנית לא הייתי מסוגלת לעמוד. אחות בת הכנסייה, שריצתה את מאסרה כמוני באותו כלא, ראתה מה קרה ולקחה אותי מיד למרפאת הכלא. במרפאה הרופא התורן רק חבש את כף רגלי, נתן לי כמה כמוסות של איזושהי תרופה זולה ושלח אותי לדרכי. מפחד שלא אוכל למלא את מכסת העבודה שלי, הסוהרת סירבה להתיר לי כל טיפול, כך שנאלצתי להמשיך לעבוד עם עקבי השבור. בכל עבודה שעבדנו, האחות הייתה מסייעת לי בכול. מאחר שאהבת האל קשרה יחד את ליבותינו, בכל פעם שהזדמן לה, חלקה אתי האחות את דבר האל כדי לחזק את ידיי. הייתה לי בזה נחמה עצומה ברגעי השפל הקשים ביותר. בתקופה זו, איני יודעת כמה פעמים חשתי כה כאובה וחלשה, שבדוחק היה בכוחי לקום, ובקושי היה לי הכוח לנשום. פעמים רבות הסתתרתי מתחת לשמיכה והתפללתי בדמעות לאל, אך שני המזמורים האלה העניקו לי תמיד עידוד ונחמה: "בראשית הזמן, אלוהים גזר מראש את העובדה שאתם מסוגלים לקבל את המשפט, הייסורים, ההכאה והזיכוכים של דברי האל, ויתרה מזאת, את העובדה שאתם מסוגלים לקבל את התפקידים שאלוהים מטיל עליכם. לפיכך, אסור לכם להתענות יותר מדי כשאלוהים מטיל עליכם ייסורים. איש לא יכול לקחת מכם את העבודה שנעשתה בכם ואת הברכות שהוענקו בתוככם, ואיש לא יכול לקחת מכם את מה שניתן לכם. אי-אפשר להשוות אליכם כלל את אנשי הדת. אתם לא מתאפיינים במומחיות רבה בענייני ספרי הקודש, ואתם לא מצוידים בתיאוריה דתית, אך משום שאלוהים עבד בקרבכם, זכיתם ביותר דברים מאשר כל אדם אחר לאורך העידנים – על כן, זו הברכה הגדולה ביותר שלכם" ("אינכם יכולים לאכזב את רצון האל" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). "הדרך אל המלכות רצופה עליות ומורדות. אני נישא בין חיים למוות, בעודי מתענה בבכי. ללא הגנת האל, מי יוכל להגיע עד הלום? הוא תכנן את הולדתנו באחרית הימים – אשרינו שאנו חסידיו. האל הצטנע כדי להפוך אדם, וסבל בושה גדולה. איה אנושיותי אם איני אוהב את האל? ...בשל אהבתי לאל, לא אתחרט על עדותי ועל דרכי. אף שאני חלש ושלילי, עודני אוהב את האל בבכי. אני סובל ומעניק לו אהבתי, כדי לעולם לא לאכזבו. לעבור ניסיונות זה כמו זהב שנצרף באש. איך לא אעניק לו את לבי? אף שקשה הדרך לשמיים ואזיל דמעות רבות, אוהַב את האל לעד ללא חרטה" ("שיר אהבת אל נטולת חרטה" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). דברי האל ואהבתו הצילו אותי ממעמקי הייאוש, ופעם אחר פעם נתנו לי את האומץ להמשיך לחיות. באותו גיהינום קר ואפל עלֵי אדמות התנסיתי בחום ובהגנה של אהבת האל, והייתי נחושה בדעתי להמשיך לחיות, כך שאוכל לגמול לאלוהים על אהבתו. גם אם רב היה סבלי, היה עליי להמשיך קדימה; אפילו אם נותרה לי רק נשימה אחת לנשום, היה עליי להישאר נאמנה לאל. במהלך שלוש שנות מאסרי בכלא, נתנה לי אחותי כמה דפים של דבר האל, כתובים בכתב יד, והדבר נגע עמוקות ללבי. העובדה שיכולתי לקרוא את דבר האל בכלא שנוהל בידי שטנים, ושהיה סגור על מסגר יותר ממבצר פורט נוקס, הייתה עדות של אמת לאהבה ולחמלה העצומות שאלוהים הראה לי. מילותיו אלה של האל הן שעודדו והנחו אותי, ואפשרו לי לשאת את תקופת המבחן הקשה הזו.

בספטמבר 2005 הגיעה תקופת מאסרי לסיומה, וסוף־סוף יכולתי להניח מאחורי את ימי הכלא האפלים. בצאתי מן הכלא נשמתי נשימה עמוקה והודיתי לאלוהים מעומק לבי על אהבתו והגנתו שאפשרו לי לשרוד את תקופת מאסרי. בזכות המאסר והרדיפה שחוויתי אישית מידי ממשלת המפלגה הקומוניסטית הסינית, אני יודעת כעת מהו מוסרי ומהו מרושע, מהו טוב ומהו זדוני, מהו חיובי ומהו שלילי. אני יודעת מהו הדבר שאזנח הכול כדי להשיגו, ומה עליי לדחות בשנאה ובקללה. בזכות ההתנסות הזאת הגעתי באמת ובתמים לידיעה שדבר האל הוא עצם חיי האל, ושטבועים בו כוחות על טבעיים, היכולים לשמש כוח מניע לחייו של אדם. כל עוד אדם חי על פי דבר האל, יש ביכולתו להתגבר על כל כוחותיו של השטן ולנצח גם בנסיבות העוינות ביותר. בדיוק כפי שאומר האל הכול יכול, "דבריי הם האמת שלא משתנה לעולם. אני מקורם של חיי האדם ואני היחיד שיכול לכוון את האנושות" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עליכם לשקול את מעשיכם). מעתה והלאה, יהיו אשר יהיו הקשיים שאתקל בהם, אני נכונה לעשות כמיטב יכולתי להגיע לאמת, לשאוף לחיות על פי דבר האל באמת, ולחיות חיים של משמעות!