אנו מזמינים את כל מבקשי האמת לפנות אלינו

לאחר שעברתי קשיים, אהבתי לאלוהים אפילו התחזקה

2

מאת ז'או רואי, מחוז ג'יאנגשי

שמי ז'או רואי ואני משיחי מכנסיית האל הכול יכול. מאז שהתחלתי להבין דברים, התבוננתי בהוריי כשעבדו קשה בשדות מבוקר עד ליל כדי להתפרנס. למרות מאמציהם הניכרים, הם בקושי הרוויחו משהו מדי שנה, ומשפחתנו תמיד חיה בעוני ממש. בכל פעם שראיתי את האנשים הללו, בעלי הסמכות וההשפעה, שחיו חיים די נוחים ולא נאלצו לעמול קשה, קינאתי בהם ולכן החלטתי בבירור: כשאגדל, אני בהחלט אצליח בקריירה או אשיג לעצמי משרה ממשלתית כדי להוציא את משפחתי ממעגל העוני והנחשלות כדי שגם הוריי יוכלו לחיות כמו עשירים. אני נאבקתי במשך שנים רבות למען האידיאל הזה אך לא הצלחתי להשיג את מה שהתאוויתי אליו: המשכתי לחיות חיי עוני. תכופות נאנחתי בשל הדאגה – כיצד איני יכול להציג דבר כפרי עמלי הרב, ובהדרגה איבדתי את האמון שלי בחיים. בדיוק כאשר התחלתי להתייאש מהחיים, ישועת אחרית הימים של האל הכול יכול מצאה אותי. מתוך דברי האל הכול יכול הבנתי אי אילו אמיתות ולמדתי מהי הסיבה הבסיסית לסבל האנושי בעולם. הבנתי גם כיצד על בני האדם לחיות כדי שלחייהם תהיה המשמעות הרבה ביותר, כדי שחייהם יהיו ראויים לשמם. מאותה נקודה ואילך, גם אם הייתי מבולבל וחסר אונים, מצאתי את הכיוון שלי בחיים. הותרתי מאחוריי את הדיכאון והעצבות ומצאתי חיוניות חדשה – כאילו נולדתי מחדש, וראיתי את התקווה שבחיים. לאחר מכן, וכדי שכל אותם אנשים שעדיין חיים בסבל ובחוסר אונים יוכלו אף הם לזכות בישועה הנדירה הזו, התחלתי ללכת ממקום למקום ולספר במרץ בדרשותיי על ישועת האל באחרית הימים. אך מה שלא ציפיתי לו היה שתוך תהליך הפצת הבשורה, נלכדתי פעמיים בידי ממשלת סין וסבלתי עינויים ברוטליים וחסרי אנושיות… בבור המפלצתיות העמוק הזה, האל הכול יכול מעולם לא עזב אותי; דבריו נסכו בי אמונה וכוחות, הובילו אותי שוב ושוב לניצחון על כוחות האופל של השטן וחיזקו את אהבתי כלפיו.

היה זה אחד מימי יוני 2003; יחד עם שניים מאחיי הלכתי לאחד הכפרים כדי להפיץ את הבשורה כאשר אדם מנוול דיווח עלינו. חמישה או שישה שוטרים בשלוש ניידות משטרה האיצו לעברנו ואזקו אותנו מבלי לשאול שאלה אחת. הם דחפו אותנו ובעטו בנו, הכניסו אותנו בכח אל הניידות והסיעו אותנו ללשכה לבטחון הציבור. בניידת לא חשתי פחד רב. תמיד חשתי שמטרת הפצת הבשורה היא להביא ישועה לאנשים, ואם כן לא עשינו שום דבר רע; כשהגענו ללשכה לבטחון הציבור אוכל להסביר את המצב והשוטרים ישחררו אותנו. כיצד הייתי יכול לדעת ששוטרי ממשלת סין היו יותר מרושעים ופראיים מכל חוליגן או עריץ נתעב. לאחר שהגענו אל ה-PSB (הלשכה לבטחון הציבור), השוטרים אפילו לא נתנו לנו הזדמנות להסביר, והם הפרידו בינינו ותחקרו אותנו בנפרד. ברגע שנכנסתי לחדר החקירות, השוטר נבח לעברי: "מדיניות המפלגה הקומוניסטית היא 'סלחנות כלפי המתוודים וחומרה כלפי המתנגדים,. אתה יודע את זה?" לאחר מכן הוא שאל על פרטיי האישיים. כשהוא נוכח שתשובותיי אינן מספקות אותו, שוטר נוסף ניגש אליי ונהם: "אתה לא משחק נכון. אנחנו נצטרך ללמד אותך שיעור ונראה אם זה יגרום לך לומר את האמת". ואז הוא נופף בידו ואמר: "תביאו הנה כמה לבנים כדי שנוכל להעניש אותו!" מייד לאחר ההוראה הזאת ניגשו אליי שני שוטרים, לקחו אחת מידיי ומשכו אותה מעל לכתפי ומאחורי גבי תוך שהם מעקמים את היד השנייה כלפי מעלה, ואז הם אזקו בכח את שתי הידיים זו לזו. מייד חשתי כאב בלתי נסבל, כאילו שזרועותיי עומדות להישבר. כיצד אוכל לעמוד בעינוי כזה, אדם חלש שכמותי? כעבור רגע קרסתי ארצה. כשהשוטר הרשע ראה זאת, הוא מייד משך את האזיקים כלפי מעלה ותקע שתי לבנים בין ידיי לגבי. כאב חד ופתאומי נורה היישר אל ליבי, כאילו אלפי נמלים לועסות את עצמותיי בכיוון הלב. בכאב עילאי, הפצרתי באלוהים בשארית כוחותיי: "האל הכול יכול, תציל אותי. האל הכול יכול, תציל אותי…" היה זה בסך הכל שלושה חודשים לאחר שקיבלתי את ישועת האל באחרית הימים. עדיין לא הייתי מצוייד בדברים רבים שהאל אמר והבנתי רק אמיתות מועטות ביותר. למרות כל זאת, היות שהתחננתי ללא הרף, אלוהים העניק לי אמונה וכח ונטע בי דבר שהייתי משוכנע בו עמוקות: עליי לשאת עדות למען האל; אסור לי בשום אופן להיכנע לשטן! והיות שכך, חשקתי את שיניי וסירבתי בכל תוקף לומר מילה אחת נוספת. השוטר המרושע התרגז, חסר אונים. הוא ניסה מזימה אכזרית נוספת כדי להכניעני: הם הניחו שתי לבנים על הרצפה והכריחו אותי לכרוע ברך עליהן; תוך כדי כך הם משכו באזיקיי בחוזקה. הכאב בזרועותיי נעשה מייד כה בלתי נסבל, שהרגשתי כאילו הן נשברו. הכרחתי את עצמי לכרוע שם ברך למשך כמה דקות לפני שנפלתי שוב אל הקרקע, ללא תנועה, ובאותו הרגע השוטרים הרימו אותי באופן אלים כלפי מעלה, מהאזיקים, והכריחו אותי להמשיך לכרוע ברך. כך הם עינו אותי שוב ושוב. היה זה שיא הקיץ, והחום נוסף על הכאב העז; אגלי זיעה נטפו ללא הרף במורד פניי. היה לי כל כך קשה להחזיק מעמד, בקושי נשמתי וכמעט שהתעלפתי. למרות זאת, כנופיית השוטרים הנתעבים חגגו נוכח מצבי העגום. "מרגיש טוב?" אחד מהם שאל; "אם תמשיך לסרב לדבר, יש לנו עוד הרבה דרכים לטפל בך!" כשראו שאיני משיב, עשן כמעט יצא מנחיריהם מרוב תסכול והם אמרו: "אז זה לא הספיק לך, מה? עוד פעם!" …אחרי שעתיים או שלוש של העינוי הזה, כל הגוף כאב לי מכף רגל ועד ראש ולא נותרו בי כוחות. צנחתי אל הרצפה, לא יכולתי לזוז ואף איבדתי שליטה בשלפוחית השתן ובסוגרים. כשנאלצתי להתמודד מול עינויי הפרא של השוטרים הנתעבים האלו, ממש שנאתי את עצמי על שהייתי כה עיוור ובור לפני כן; בתמימותי הנחתי שה-PSB יהיה מקום שמתנהל בהיגיון, ושהשוטרים ידגלו בצדק וישחררו אותי. לרגע לא ציפיתי שהם יהיו כה מרושעים ואכזריים וינסו לסחוט וידוי בעינויים ללא צל של ראייה, ושהם יענו אותי כמעט עד מוות. הם באמת מרושעים ביותר! שכבתי על הרצפה, כגוף שבור, ולא יכולתי לזוז אפילו אילו רציתי. לא ידעתי כיצד הם מתכננים לענות אותי בהמשך הדברים, וגם לא ידעתי כמה זמן עוד אוכל להחזיק מעמד. בסבלי ובחוסר האונים שחשתי, יכולתי רק להמשיך ולהתחנן לאל שיתן לי כח כדי שאוכל להמשיך להחזייק מעמד. אלוהים שמע את תחינותיי, חמל עליי וגרם לי להיזכר באחת מאמירותיו: "זהו רגע מכריע. הקפידו שלא לאבד תקווה או להתייאש. אתם חייבים להביט קדימה בכל דבר… כל עוד נשמה באפכם, התמידו עד הסוף. רק זה יהיה ראוי לשבח" ("פרק 20" ב'אמירותיו של המשיח בראשית' בספר 'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל העניקו לי המון אמונה וכוחות. הם היו כה נכונים! היות שאני צועד בדרך האור והצדק, אני זקוק לאמונה שתאפשר לי להמשיך ללכת; אפילו אם מדובר בנשימתי האחרונה, עדיין עליי להתמיד עד הסוף! דברי האל היו טעונים בכח חיים ואפשרו לי להחזיק באמונה ובאומץ הנחוצים כדי ללחום באותם שדים מרושעים עד הסוף, ואני זכיתי מחדש, באיטיות, גם בחלק מכוחותיי הגופניים. לאחר מכן השוטרים הנתעבים המשיכו לתחקר אותי. הם לא חדלו מלדרוך בחוזקה על כפות רגליי עד שנרמסו ואיבדו את צורתן. למרות זאת לא חשתי עוד כאב, ידעתי שזה בזכות מעשיו הפלאיים של האל; היות שהאל ריחם עליי והתחשב בחולשתי, הוא הקל על סבלי. לאחר מכן השוטרים המרושעים החזיקו אותנו במעצר באשמת "הפרעה לסדר הציבורי". באותו הלילה הם אזקו כל אחד מאיתנו לגוש בטון אחר, שמשקלו מאה חמישים או מאתיים ק"ג. נשארנו כבולים לאותו גוש בטון עד ערב המחרת, ואז הם שוב הסיעו אותנו לבית המעצר המקומי.

כשנכנסנו אל בית המעצר, זה היה כאילו הושלכנו למעין גיהינום. הסוהרים אילצו אותי לחבר בחוט נורות חשמל צבעוניות. בהתחלה אמרו לי להשחיל ששת אלפים נורות ליום על כבלים, אך המכסה גדלה מדי יום ובסופו של דבר הגיעה לשנים-עשר אלף. כתוצאה מעומס העבודה המופרז הזה מדי יום, אצבעותיי נשחקו עד העצם ובכל זאת לא הייתי מסוגל להשלים את המטלה. לא היתה לי ברירה אלא להמשיך ולהשחיל אותן במשך הלילה. היו פעמים שממש לא יכולתי לסבול זאת ורציתי לחטוף תנומה קלה, אך ברגע שהם ראו אותי, הם היו מכים אותי באכזריות. הסוהרים אפילו הסיתו את הבריונים מבין האסירים, ואמרו להם: "אם הפושעים האלה לא יכולים להשלים את העבודה או לעשות אותה נכון, אתם צריכים לתת להם שתי זריקות 'פניצילין'". 'זריקת פניצילין', משמעה נעיצת הברך במפשעתו של האסיר, תקיעת מרפק במרכז גבו כשהוא כפוף בכאב, ואז דריכה חזקה בעקב על כף-רגלו של האסיר. השיטה האכזרית הזו גרמה לפעמים לאדם להתעלף במקום, ואף להישאר משותק לכל חייו. בכלא השטני הזה עשיתי עבודת פרך מדי יום ועוד נאלצתי לספוג הכאות אכזריות. מלבד זאת, שלוש הארוחות שקיבלנו מדי יום לא היו ראויות אף למאכל כלבים או חזירים: המנות שאכלנו היו מורכבות מעלי צנון ללא רוטב, וכרוב ביצות (לעתים קרובות עם עלים ושורשים רקובים, חול ובוץ), זאת לצד מאה וחמישים גרם אורז וספל מהמים ששימשו לשטיפת האורז. כל היום הייתי כה רעב עד שקיבתי לא חדלה מלנהום. בסביבה כזו יכולתי לסמוך רק על האל הכול יכול; בכל פעם שהיכו אותי הייתי מתפלל בתחינה נואשת, מפציר באלוהים לתת לי אמונה וכח כדי שאוכל לגבור על פיתויי השטן. כעבור למעלה מעשרים ימי התעללות וייסורים, גופי נעשה כה כחוש עד שלא ניתן היה להכירו: לא היה כח בזרועותיי וברגליי, לא הייתי מסוגל לעמוד ישר ואפילו לא היה לי כח למתוח את זרועותיי. למרות זאת, לא רק שהשומרים הפרוורטיים היו אדישים למצוקתי – הם אף מעלו בכמה מאות היואן שמשפחתי שלחה לי. כחלוף הזמן, מצבי הפיסי הורע יותר ויותר; נחלשתי כל כך, שלא יכולתי שלא להתלונן ביני לבין עצמי: "מדוע, במדינה הזו, אדם שמאמין באלוהים צריך לעבור סבל כזה? האם איני מפיץ את הבשורה כדי לקרב אנשים לאלוהים, על מנת שיקבלו את ישועתו? ואפילו לא עשיתי שום פשע…" ככל שחשבתי על כך יותר, כך היה לי קשה יותר לסבול זאת והרגשתי יותר שנעשה לי עוול. כל שיכולתי לעשות היה להתפלל ללא הרף לאלוהים ולהפציר בו שיחמול עליי ויציל אותי. בעודי שרוי באומללותי, חסר אונים, אלוהים גרם לי להיזכר במזמור מתוך אמירותיו: "2 אולי אתם זוכרים את המילים האלה: 'כי סבלנו הקל, שהוא רק לרגע, יביא לנו כבוד עולמים גדול במאוד מאוד.' המילים האלה הן מה שאלוהים ישיג באחרית הימים. והן יושגו על בני האדם שהתנין הגדול האדום כאש אמלל בארץ שבה הוא שוכן. התנין הגדול האדום כאש רודף את אלוהים והוא אויבו של אלוהים, ולכן בארץ הזו, בני האדם שמאמינים באלוהים חשופים להשפלה ולרדיפה. זו הסיבה שהמילים האלה יהפכו למציאות בקרב קבוצת בני האדם שאתם שייכים לה. 3 ביצוע עבודתו של אלוהים בארצו של התנין הגדול והאדום כאש מפרך ביותר, אך דווקא באמצעות הקשיים האלה, אלוהים מבצע שלב בעבודתו שמגשים את חוכמתו ואת מעשיו המופלאים. אלוהים מנצל את ההזדמנות הזאת כדי להשלים את קבוצת בני האדם הזו. עקב הסבל, האיכות וכל הטבע השטני של בני האדם בארץ הטמאה הזו, אלוהים עושה את עבודת הטיהור והכיבוש שלו כדי לזכות בכבוד וכדי לזכות בבני האדם שנושאים עדות על מעשיו. זו המשמעות המלאה של כל הקורבנות שאלוהים הקריב למען קבוצת בני האדם הזו" ("אתם הם אלה שיקבלו את ירושתו של אלוהים" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). דברי האל העניקו לי נחמה ועידוד לאין שיעור, ואפשרו לי להבין את רצונו. היות שאנו מאמינים באלוהים בארץ אתיאיסטית, נגזר עלינו לסבול כפייה ורדיפה מידי השטן; אך אלוהים מאפשר לנו לעבור את הכאב הזה, ואם כן, לסבל כזה יש ערך ומשמעות. בדיוק באמצעות רדיפה וסבל כאלה אלוהים נוטע בנו את האמת, ובכך הוא מכשיר אותנו לשאת את הבטחתו. ה"סבל" הזה הוא ברכת האל, והיכולת להישאר נאמן לאלוהים בתוך הסבל הזה הוא עדות לנצחונו של האל על השטן, וגם ראיה משכנעת לכך שנפלתי בחלקו של האל. "היום", חשבתי, "היות שאני הולך בעקבות האל, אני סובל רדיפה כזו בידי השדים מהמפלגה הקומוניסטית הסינית, ובכך אלוהים עושה לי טובה מיוחדת, ואם כן, מן הראוי שאתמסר לתזמור האלוהי, אתמודד עם זאת ואקבל זאת בשמחה ובשלוות נפש שדבר לא יוכל לערער". נזכרתי באמירה נוספת מפי האל, שנאמרה בעידן החסד: "אַשְׁרֵי הַנִּרְדָּפִים בִּגְלַל הַצֶּדֶק, כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם" (מתי ה' 10). באותו הרגע התחזקו האמונה והכוחות שבקרבי: לא משנה כיצד יענוני השטן והשדים, הייתי נחוש בדעתי לא להיכנע להם ונשבעתי שאשא עדות ואשביע את רצון האל! דברי האל, שגלומות בהם עוצמה וסמכות, גירשו את העצבות ואת חוסר האונים שחשתי בקרבי והקלו על הסבל הגופני ההרסני שהייתי נתון בו. הדברים אפשרו לי לראות את האור באפלה ורוחי התחזקה, נחושה שלא להיכנע.

מאוחר יותר, למרות שלא היו להם ראיות, ממשלת סין חרצה את דיני לשנת חינוך מחדש באמצעות עבודת פרך. כשהשוטרים הסיעו אותי למחנה העבודה, הסוהרים שם ראו שאני עור ועצמות, ושאני בקושי נראה אנושי. הם חששו שאמות ולכן לא העזו לקבל אותי, והשוטרים נאלצו להחזירני לבית המעצר. בשלב הזה, השוטרים הרשעים כבר עינו אותי במידה כזו שלא הייתי מסוגל לאכול, אך לא רק שהם לא סיפקו לי טיפול רפואי, הם אף אמרו שאני מתחזה. כשהם ראו שאיני יכול לבלוע מזון, הם הביאו אדם שפער את פי ושפך פנימה בכוח את המזון. כשהם ראו שאני מתקשה לבלוע, הם היכו אותי. הואכלתי בכפייה והוכיתי כמו בובת סמרטוטים שלוש פעמים בסך הכל. כשהם ראו שאינם יכולים לשפוך לתוכי יותר מזון, לא היתה להם ברירה אלא לקחת אותי לבית החולים. הבדיקות הראו שהוורידים שלי התקשו; דמי הפך לעיסה שחורה, ומחזור הדם היה משובש. הרופא אמר כך: "אם תמשיכו להחזיק באיש הזה במעצר, אין ספק שהוא ימות". למרות זאת, השוטרים הרשעים והמאוסים עדיין לא שחררו אותי. לאחר מכן, כשחיי תלויים בחוט השערה, האסירים האחרים אמרו שאין לי תקווה ושאני מת מהלך. בשלב זה הייתי שרוי במצוקה כללית: הרגשתי שכאדם כה צעיר, שרק לאחרונה קיבל את עבודת האל באחרית הימים, נותרו עבורי עדיין כל כך הרבה הנאות, ועדיין לא חזיתי ביום תפארת האל. לאמיתו של דבר, לא קיבלתי על עצמי את הדין, להיות מעונה למוות ע"י ממשלת סין. בזתי לגמרי לכנופיית השוטרים המרושעת הזאת, חסרת הלב, ושנאתי אף יותר את המשטר הפרוורטי, המורד באל, המרושע, השטני הזה – ממשלת סין. היא זו ששללה ממני את החופש ללכת בעקבות אל האמת, והיא זו שהביאה אותי אל סף המוות ולא הרשתה לי לעבוד את אל האמת. המפלגה הקומוניסטית מתנגדת בטירוף לאלוהים, רודפת משיחיים באכזריות ושואפת להשמיד כל אדם שמאמין באלוהים ולהפוך את סין לאזור ללא אל. השד המרושע הזה, השטן, הוא אכן האויב שמתנגד לאלוהים ואין לפייסו. יותר מכך, זהו האויב שלעולם לא אוכל לסלוח לו. נשבעתי שאפילו אם יענו אותי למוות באותו יום, בשום אופן לא אתפשר ולא אכנע לשטן! ביגוני ובזעמי נזכרתי בדבר שאלוהים אמר: "אלפי שנות שנאה מרוכזות בלב, אלפי שנות חטאים חקוקות בלב – איך ייתכן שזה לא יעורר תיעוב? התנקמו בשם אלוהים, חסלו לגמרי את עוינותו, אל תניחו לה עוד להשתולל ללא רסן, ואל תתירו לה עוד לעורר צרות כאוות נפשה! עכשיו הוא הזמן: האדם אזר את כוחותיו זה מכבר, הוא הקדיש את כל מאמציו ושילם כל מחיר לשם כך – כדי לקרוע את פרצופו הדוחה של השד הזה ולאפשר לבני האדם שהתעוורו ואשר עברו כל סבל ומצוקה, להתעלות על כאבם ולהפנות עורף לשטן המרושע הזה" ("עבודה והיווכחות (8)" ב'הדבר מופיע בבשר'). לאחר שהרהרתי בדברי האל, ראיתי בצורה עוד יותר ברורה את פניה המרושעות והאכזריות של ממשלת סין והבנתי שממש באותו הרגע אני נתון במאבק רוחני בין חיים למוות, בין טוב לרע. מטרתה של ממשלת סין, כאשר היא ממיטה עליי חורבן כזה, היא לאלצני לנטוש את האל ולבגוד בו – אך אלוהים הזכיר לי ועודד אותי להישאר חזק, להיפטר מאחיזת המוות בי ולשאת עדות עטורת ניצחון למען אלוהים. לא הייתי יכול לסגת אל השליליות; היה עליי לשתף פעולה בחריצות עם אלוהים ולהתמסר לתזמוריו ולהסדריו. כפטרוס, היה עליי להישמע לאל עד המוות, וברגע האחרון בחיי, לשאת עדות איתנה ומהדהדת למען אלוהים ולנחם את ליבו. חיי היו נתונים בידי האל וגם אם השטן עשוי לפצוע את גופי הפיסי ולטבוח בו, אין בכוחו להרוס את נשמתי, ובהחלט לא לעשות דבר שיפגע בנחישותי להאמין באלוהים ולחתור אל האמת. בין אם אשרוד את היום הזה ובין אם לאו, משאלתי היחידה היתה להפקיד את חיי בידי האל ולקבל עליי את תזמוריו; אפילו אם יוטלו בי מומים עד שאמות, בשום אופן לא אכנע לשטן! כאשר נעשיתי נכון להקריב את חיי ונחוש לשאת עדות למען האל, אלוהים פתח עבורי דרך מוצא בכך שעורר את שאר האסירים להאכיל אותי. כשזה קרה, התמלאתי בהתרגשות: בעמקי לבבי ידעתי שאלוהים ניצב לצידי ותמיד עמד לצידי. לכל אורך הדרך הוא השגיח עליי וגונן עליי, גילה אמפתיה לחולשתי וארגן הכל עבורי בקפידה. באותה מאורה אפלה של שדים, גם אם הם עשו שמות בגופי, בליבי שוב לא הרגשתי כאב ומצוקה כה רבים. לאחר מכן, השוטרים המרושעים החזיקו אותי במעצר חמישה-עשר ימים נוספים, אך כשראו שחיי תלויים בחוט השערה ושאני עלול למות בכל רגע, בסופו של דבר לא נותרה להם ברירה אלא לשחרר אותי. כשנעצרתי משקלי היה יותר מחמישים ק"ג, אך לאחר כמעט חודשיים במאסר, עוניתי עד שלא נותרו ממני אלא עור ועצמות, משקלי היה עשרים וחמישה ק"ג בסך הכל וחיי היו תלויים על בלימה. ולמרות זאת, כנופיית המפלצות הזו עדיין רצתה לקנוס אותי בעשרת אלפים יואן. בסוף, כשראו שלמשפחתי באמת לא היתה דרך להשיג כזה סכום גדול, הם דרשו שש מאות יואן לכיסוי הוצאות המזון שלי, ורק לאחר שהסכום שולם הם שחררו אותי.

העינויים הבלתי-אנושיים והיחס האכזרי שעברתי בידי ממשלת סין הותירו בי את ההרגשה שחמקתי בקושי משערי הגיהינום. הצלחתי לצאת משם בחיים אך ורק בזכות זה שאלוהים דאג לי וגונן עלי; אלוהים הציג בפניי את ישועתו הגדולה. כשחשבתי על אהבתו של אלוהים, זה ריגש אותי כפליים ונותרה בי הערכה עמוקה אף יותר לערכם הרב של דברי האל. לכן קראתי בהתלהבות ומדי יום את אמירותיו לאחר מכן, והתפללתי תכופות לאלוהים. בהדרגה זכיתי להבין יותר ויותר את העבודה שאלוהים עושה כדי להושיע את האנושות באחרית הימים. לאחר זמן מה, בהשגחת האל, גופי החלים לאיטו והתחלתי להפיץ שוב את הבשורה ולהעיד על עבודת האל באחרית הימים. אך כל עוד המשטר השטני ממשיך לעמוד, הוא לעולם לא יפסיק לנסות להפריע לעבודת האל ולהרוס אותה. מאוחר יותר הופעלה עליי שוב רדיפה מטורפת, ומשטרת הממשל הסיני עצרה אותי.

באחד מימי נובמבר 2004 נשבה רוח חורף מרירה וקרה ופתותי שלג עבים הסתחררו באוויר. משטרת הממשל הקומוניסטי עקבה בחשאי אחריי ואחרי כמה מאחיי ומאחיותיי. בדיוק בשמונה באותו הערב, היינו באמצע פגישה כששמענו לפתע מטח נקישות וצעקות בהולות בדלת: 'פתחו! פתחו את הדלת! אנחנו מהלשכה לבטחון הציבור! אם לא תפתחו את הדלת הזו מייד, נפרוץ אותה בבעיטה! …" לא היה לנו זמן לחשוב, והזדרזנו להחביא את נגני ה-VCD, את הספרים ואת שאר החומרים. כעבור רגע, חמישה או שישה שוטרים התפרצו דרך הדלת והסתערו ככנופיית שודדים. אחד מהם שאג: "שאף אחד לא יזוז! שימו ידיים על הראש וכרעו ליד הקיר!" מבלי לאבד זמן, כמה שוטרים מיהרו להיכנס לכל אחד מהחדרים והפכו את כל המקום. הם החרימו ארבעה נגני VCD ניידים וכמה ספרים בנושא האמונה באלוהים. מייד לאחר מכן הם הכניסו אותנו בכח לניידות המשטרה והסיעו אותנו לתחנת המשטרה המקומית. בדרך לשם חלפו בזכרוני, סצינה אחר סצינה, העינויים הנוראיים שעינו אותי השוטרים המרושעים בשנה הקודמת. באופן בלתי נמנע, חשתי עצבני למדי כי לא ידעתי מה עוד יעשו השוטרים השטניים האלה כדי לענות אותי בפעם הזו. היות שחששתי שלא אוכל לסבול את אכזריותם ושאולי אעשה בסופו של דבר מעשה של בגידה באלוהים, נשאתי תפילה חרישית לאלוהים בכוונה עמוקה. לפתע נזכרתי בקטע מדברי האל, אותו קראנו במהלך אסיפה כמה ימים לפני כן: "כולי תקווה למען אחיי ואחיותיי, ואני מאמין שאתם לא מאבדים תקווה או מתייאשים, ובלי קשר מה שאלוהים עושה, אתם כמו סיר בוער – אתם אף פעם לא מתקררים ואתם יכולים להתמיד עד הסוף, עד שעבודתו של אלוהים תתגלה לחלוטין…" ("הנתיב… (8)" ב'הדבר מופיע בבשר'). "מי ייתן וכולנו נישא את השבועה הזו בפני אלוהים: "לעבוד באחדות! ציות עד הסוף! לעולם לא להיפרד; תמיד להיות ביחד!" מי ייתן ואחיי ואחיותיי יגמרו בדעתם באופן הזה בפני אלוהים, כדי שלבנו לא יסרח וכדי שרצוננו לא יתערער!" ("הנתיב… (5)" ב'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל זעזעו אותי עד עמקי ישותי. חשבתי כיצד אלוהים ירד מהשמיים אל הארץ ועבר כל כך הרבה נסיונות ותלאות בעבודתו כדי להביא ישועה לאנושות. אלוהים מקווה שאנשים יישארו נאמנים לו, ללא היסוס, עד הסוף – ולא משנה עד כמה קשות הנסיבות שבהן הם שרויים. כאחד מנבחרי האל, אחד שנהנה מהצידה שמספקות אמירותיו, מן הראוי שאקריב עצמי בעבורו באופן מלא. "לא משנה כמה אסבול וכמה יענוני", חשבתי, "האמונה חייבת למלא את ליבי; אסור שרגשותיי כלפי האל ישתנו, וכח הרצון שלי חייב להישאר איתן, ללא סייג. עליי לשאת עדות מהדהדת למען האל, ובשום אופן אסור לי להיכנע לשטן. יותר מכך – אסור לי לבגוד באל רק מתוך מטרה להמשיך ולגרור קיום בזוי וחסר משמעות. על אלוהים אני סומך, ויותר מכך – הוא משעני האיתן. כל עוד אשתף פעולה בכנות עם אלוהים, אין ספק שהוא יוליך אותי לניצחון על השטן". וכך מסרתי לאלוהים את החלטתי החרישית: "אלוהים! אפילו אם יהיה עליי להקריב את חיי, אעיד למענך. לא משנה אילו צורות של סבל אעבור, אצמד לדרך האמת. אני מסרב בכל תוקף להיכנע לשטן!" דברי האל נסכו בי מרץ ואמונתי לבלבה מאה מונים. מצאתי את האמונה הנחוצה כדי להחליט להקריב את הכל ולהעיד למען האל.

ברגע שהגענו לתחנת המשטרה, השוטרים מיהרו להתחמם ליד התנור. כולם כאחד נעצו בי מבטים, ובגבות מכווצות ובעיניים בורקות הם תשאלו אותי בקולות קשוחים: "תתחיל לדבר! מה שמך? לכמה אנשים הפצת את הבשורה? עם מי היית בקשר? מי ראש הכנסייה שלך?" כשראו שאני נחוש לעמוד בשתיקתי, אחד השוטרים המרושעים חשף את טבעו, טבעו של בריון, כאשר הסתער קדימה ותפס אותי בפראות בצווארי. הוא הטיח את ראשי בקיר שוב ושוב עד שחשתי סחרחורת וצלצולים באזניים. הוא הרים את אגרופו וחבט בפראות בפניי ובראשי בעודו צורח: "אתה המנהיג המזדיין, לא? דבר! אם לא, אתלה אותך מראש הבניין ואתן לך לקפוא למוות!" השוטרים הנתעבים הללו היכו אותי באכזריות במשך שלושים דקות תמימות, או יותר, עד שראיתי כוכבים והדם ניגר מאפי. כשראו שאינם יכולים לקבל את התשובות שרצו, הם לקחו אותי אל הלשכה לבטחון הציבור. בדרך חשבתי על ההלקאה המטורפת שכרגע קיבלתי מהשוטרים המרושעים, וגל לא-רצוני של פחד חלף בי. חשבתי לעצמי: "היות שהם הפעילו עליי אלימות כזאת מייד כשהגעתי לתחנת המשטרה המקומית, עד כמה ירחיקו לכת באכזריותם שוטרי הלשכה לבטחון הציבור, כדי לענות אותי? מצבי נראה גרוע. אולי הפעם לא אצא מזה בחיים…" ככל שהרהרתי בדבר, ליבי נמלא בתחושה בל-תתואר של ייאוש ועצבות. במצוקתי ובחוסר האונים שחשתי, נזכרתי לפתע כיצד אלוהים אפשר לי לשרוד בדרך נס בשנה הקודמת, כאשר השוטרים הנתעבים עינו אותי וכמעט קיפחו את חיי. מייד התבהרתי וחשבתי: "זה ביד האל, אם אחיה או אמות, לא? ללא רשות מאלוהים, השטן אינו יכול להצליח להרגני, לא משנה מה הוא ינסה לעשות. ראיתי בעבר את מעשיו הפלאיים של האל, אז איך הייתי מסוגל לשכוח? איך אני יכול להיות כה חסר אמונה?" באותו הרגע נוכחתי ששיעור קומתי הוא עדיין בוסרי – למול הניסיון של עמידה על סף המוות, עדיין לא הייתי מסוגל להתייצב לצד האל. לא יכולתי שלא להיזכר באחת מאמירותיו של האל: "החיים בדעתכם כמוהם כנפילה בשבי השטן, וזה מבוי סתום. העבר פשוט מאוד כעת: הביטו בי בלבכם, ורוחכם תתחזק מיד, יהיה לכם נתיב להנהיג ואני אכוון אתכם בכל צעד ושעל. דברי יתגלה לכם בעל עת ובכל מקום. בכל מקום ובכל זמן, גם בסביבה המסוכנת ביותר, אראה לכם דברים בבירור ולבי יתגלה לכם אם תביטו בי בלבכם. כך תרוצו הלאה במסלולכם ולעולם לא תלכו לאיבוד" ("פרק 13" ב'אמירותיו של המשיח בראשית' בספר 'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל היו מגדלור שהתווה עבורי את הדרך והחזיר אותי יותר ויותר לצלילות הדעת. הבנתי שאלוהים רוצה להשתמש בסביבה הקשה הזו כדי לטהר אותי, כדי שבעיתות משבר אנטוש את תפיסותיי ודמיונותיי, ואת דאגותיי אודות גופי הגשמי, ואצעד קדימה תוך שאני סומך רק על אלוהים ונסמך על דבריו. היה זה רגע קריטי שבו אלוהים הוליך אותי אל ההתנסות בעבודתו, וידעתי שאסור לי בשום אופן להירתע. היה עליי להניח את חיי ומותי ללא סייג בידי האל ולהסתמך עליו כשאני נאבק בשטן עד הסוף ממש!

כשהגענו אל הלשכה לבטחון הציבור, השוטרים שוב הפרידו בינינו וחקרו כל אחד מאתנו בנפרד. בעודם מנסים ללא הרף לאלצני לספר להם על עניינים הקשורים לאמונתי באלוהים, אחד השוטרים הרשעים ראה שאני מתעקש לסכור את פי, וזה גרם לו להתקף זעם: "אתה באמת חושב שאתה יכול לשחק איתנו את הטמבל ולצאת מזה. אין לי סבלנות לזה!" בעודו אומר את זה, הוא תפס אותי בצווארון בשתי הידיים והטיח אותי ארצה כמו שק חול. ואז השוטר המרושע האחר זינק והחל לבעוט בי ולדרוך על כל חלקי גופי, עד שהתגלגלתי בכאב. לאחר מכן הם הניחו על ראשי את כפות רגליהם ולחצו בחוזקה כלפי מטה, תוך שהם מניעים את כף הרגל קדימה ואחורה…. עדיין לא התאוששתי לגמרי מעינויי הפרא שסבלתי בשנה שלפני כן, ולאחר שהוכיתי שוב בצורה כה אכזרית חשתי לפתע סחרחורת ובחילה. בכאב גמור מכף-רגל ועד ראש, התכרבלתי בתנוחה עוברית. השוטר המרושע תלש מעליי את נעליי וגרביי ואילץ אותי לעמוד יחף על הרצפה. הקור המקפיא גרם לשיניי לנקוש באופן לא רצוני ואני איבדתי את התחושה בשתי כפות רגליי. חשתי שלא אוכל להחזיק מעמד זמן רב, ושאקרוס ארצה בכל רגע. למול העינויים האכזריים הללו, מצד השוטרים המרושעים, לא יכולתי להימנע מתחושת כעס, זעם יוקד. בזתי למשרתים המרושעים האלה של השטן ומאסתי בממשלת סין הנתעבת והריאקציונרית. היא מתנגדת לאל – האויבת של האל, וכדי לאלצני לבגוד באל ולדחות אותו, היא מכלה אותי ומענה אותי, נחושה להמיתני ויהי מה. למול אכזריותו של השטן, חשבתי אף יותר על אהבתו של האל. הרהרתי ארוכות בכך שכדי להביא ישועה לאנושות ולמען קיומנו בעתיד, אלוהים הסכים לסבול השפלה קיצונית בעודו מתהלך בינינו באופן אישי כדי לעשות את עבודתו. הוא מסר את חייו עבורנו וכעת הוא משמיע בסבלנות ובכוונה עמוקה את דבריו כדי להובילנו בדרך החתירה אל האמת, דרך שתביא אותנו אל הישועה… כאשר סיכמתי את מלוא המחיר הכבד ששילם אלוהים למען ישועת האנושות, חשתי שאיש אינו אוהב אותי יותר מאלוהים; אלוהים מוקיר את חיי יותר מכל אדם אחר. השטן יכול רק לפצוע אותי, או לטרוף ולהרוג אותי. בדיוק באותו רגע חשתי כיצד מידה מוגברת של אהדה והערצה כלפי אלוהים מלבלבת בליבי, ולא יכולתי שלא לשאת אליו תפילה חרישית: "אלוהים, תודה על שהנחית והושעת אותי כך. לא משנה כיצד יענני השטן היום, בהחלט אעבוד קשה כדי לשתף עמך פעולה. אני נשבע; לא אוותר ולא אכנע לשטן!" עם העידוד שקיבלתי מאהבתו של אלוהים, למרות שגופי הפיסי היה חלש וחסר אונים מרוב עינויים, ליבי היה איתן וחזק ולרגע לא נכנעתי לשוטרים הנתעבים הללו. הם המשיכו לענות אותי עד השעה אחת בלילה הבא ואז, כשראו שהם בהחלט לא יקבלו ממני תשובות כלשהן, לא נותרה בידם ברירה אלא לקחת אותי אל בית המעצר.

לאחר שהגענו אל בית המעצר, השוטרים המרושעים הסיתו שוב את הבריונים מהכלא וקראו להם לחשוב על כל דרך אפשרית להעניש אותי. בשלב הזה כבר עברתי כל כך הרבה עינויים, עד שגופי היה מכוסה בחתכים וחבורות; לא היתה לי שליטה בגופי, וברגע שנכנסתי לתא הכלא נפלתי ישר על הרצפה הקפואה. כשבריוני הכלא ראו אותי במצב הזה, הם הרימו אותי מבלי לומר מילה וחבטו בראשי באגרופיהם. הם היכו אותי עד שראשי הסתחרר ושוב נפלתי ארצה בכבדות. לאחר מכן, כל הפושעים ניגשו כדי להתגרות בי. הם הכריחו אותי לדחוק ברצפה ביד אחת ולכסות את אוזני בשנייה, ואז להסתובב על הרצפה במעגלים כמו מצפן. לאחר שהם ראו אותי נופל, סחרחר, על הרצפה לפני שהשלמתי יותר משני סיבובים, הם בעטו בי והיכו אותי שוב. אחד הפושעים אף חבט בפראות בבטני וגרם לי לאבד מייד את ההכרה. לאחר מכן, הסוהרים הורו לפושעים לענות אותי ולהתעלל בי בצורה שונה מדי יום, ולהורות לי לעשות את כל המטלות המלוכלכות בכל יום – למשל, לשטוף את כל הכלים, לנקות את השירותים וכו'. אולצתי אפילו להתקלח במים קרים בימים מושלגים מלבד זאת, בכל פעם שהתקלחתי, הם הכריחו אותי לכסות את כל גופי בסבון, מכף-רגל ועד ראש, ולאפשר למים הקפואים לזרום באיטיות במורד כל גופי. לאחר שהתקלחתי במשך כמעט חצי שעה גופי התקרר כל כך, עד שרעד והיה סגול כולו. למול העינויים והאכזריות הבלתי-אנושיים האלה, התפללתי לאלוהים ללא הרף, אחוז חרדה. חשבתי שאם אנטוש את אלוהים אהפוך באופן מלא לשבוי בידי השטן. מתוך התפילה, דברי האל הדהדו ללא הרף בתוכי והנחו אותי: "בני האדם שאלוהים מתייחס אליהם כאל מתגברים הם אלה שעדיין מסוגלים לשאת עדות, לשמר את ביטחונם העצמי ואת מסירותם לאלוהים כשהם תחת השפעתו של השטן ותחת מצור של השטן, כלומר כשהם מצויים בתוך כוחות החושך. אם אתם עדיין מסוגלים לשמור על לב טהור ועל אהבתכם האמיתית לאלוהים בלי קשר לנסיבות, אתם נושאים עדות בפני אלוהים, וזה הדבר שאלוהים קורא לו להיות מתגברים" ("עליכם לשמור על מסירותכם לאלוהים" ב'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל היו אור שהאיר והרגיע את מחשבותיי. ידעתי שכאשר השטן צר עליי, זהו בדיוק הזמן שבו עליי להיות נאמן לאלוהים ולאהוב אותו. גם אם הסביבה האומללה הזו גרמה לגופי הגשמי סבל וייסורים, מאחוריה חבויה אהבתו האדירה של אלוהים, וברכותיו. אלוהים הוא זה שנתן לי הזדמנות לשאת עדות למענו בנוכחות השטן ולהנחיל לשטן השפלה עמוקה ומפלה ניצחת. לכן, בעודי עובר את הסבל הזה, הזהרתי את עצמי שוב ושוב שעליי להיות סבלני עד הסוף, להעיד למען האל בכך שאסתמך על הכוונתו במאורת השדים האפלה הזו, ולשאוף להיות מתגבר. כאשר דברי האל מנחים אותי, לבי נעשה איתן וחזק. למרות החולשה והעינויים שייסרו את גופי הגשמי, היתה בי אמונה שאוכל לצלוח את כל זאת, לערוך קרב לחיים ולמוות מול השטן ולשאת עדות לאלוהים בנשימתי האחרונה.

לאחר ששהיתי במאסר למעלה מעשרים יום, לפתע חטפתי הצטננות קשה. כל ארבע גפיי כאבו ולא היו תחת שליטתי, רוקנתי מכל כוחותיי ודעתי התערפלה. היות שמצבי החמיר וההכאות והעינויים מצד האסירים האחרים לא פסקו לרגע, חשתי שלא אוכל להחזיק מעמד. בליבי חשתי חולשה ודיכאון קשים וחשבתי לעצמי: "מתי יסתיימו הייסורים והאכזריות שאני סובל מדי יום? נראה שהפעם אשפט, ולכן אין תקווה רבה שאצא מכאן בחיים…" ברגע שחשבתי זאת, ליבי חש לפתע כאילו נפל אל תהום ללא תחתית ואני שקעתי בייאוש ובכאב כה עמוקים, עד כי לא יכולתי למצוא את הדרך החוצה. בשעתי הנואשת ביותר נזכרתי במזמור מדברי האל: "אני לא רוצה שתהיו מסוגלים לומר הרבה מילים מרגשות מאוד או לספר הרבה סיפורים מרתקים. במקום זאת, אני דורש שתהיו מסוגלים לשאת עליי עדות טובה, ושתוכלו להיווכח במציאות באופן מלא ועמוק ….אל תחשבו עוד על סיכוייכם העתידיים, ותפעלו על פי החלטתכם בפניי – להישמע לתזמורי האל בכל הדברים. כל מי שנמצא בביתי צריך לעשות כמיטב יכולתו. עליכם להקדיש את מיטבכם לחלק האחרון של עבודתי על פני האדמה. האם אתם באמת מוכנים להנהיג דברים כאלה?" ("האם תוכלו באמת להישמע לתזמורי האל?" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). שורה אחר שורה, דברי האל הלמו בליבי וגרמו לי לחוש בושה עמוקה. חשבתי כמה פעמים בכיתי בדמעות מרות ונעשיתי נחוש בדעתי להקדיש עצמי לאלוהים בכל דבר ועניין, ולהתמסר לתזמוריו ולהסדריו. חשבתי גם על כך שכאשר דברי האל הנחו אותי בעודי חווה סבל ועינויים, נשבעתי בחיי לאלוהים שאשא למענו עדות, אך כאשר אלוהים באמת נזקק לכך שאשלם מחיר של ממש כדי להשביע את רצונו, נצמדתי בעליבותי לחיים ופחדתי מהמוות. היה לי אכפת רק ממה שיקרה לגופי הפיסי. התעלמתי כליל מרצון האל וחשבתי רק כיצד לחמוק ממצבי הקשה ולהגיע למקום מבטחים בהקדם האפשרי. ראיתי עד כמה הייתי באמת שפל וחסר ערך; לא היתה בי די אמונה באל והייתי נכלולי מדי. לא הייתי מסוגל להעניק לאלוהים מסירות אמיתית ובכל גופי לא היתה ולו עצם צייתנית אחת. באותו הרגע הבנתי שבעבודת האל באחרית הימים, מה שהאל חפץ בו הוא אהבה ונאמנות אמיתית מצד האנושות; אלו היו בקשותיו האחרונות של האל, והמטלות האחרונות שהוא הפקיד בידי האנושות. "כאדם שמאמין באלוהים", חשבתי, "עליי למסור את עצמי לידי האל באופן מלא. היות שאלוהים נתן לי את חיי, שמורה לו המילה האחרונה בשאלה אם אחיה או אמות. היות שבחרתי באל, עליי להקריב עבורו את עצמי ולהתמסר לתזמוריו; לא משנה כיצד אסבול או אושפל, עליי להקדיש עצמי במעשיי לאלוהים. אסור לי שיהיו לי בחירות או דרישות משלי; זוהי חובתי, וזהו קו המחשבה שאמור להיות לי. העובדה שאני עדיין מסוגל לשאוף אוויר ושאני עדיין חי נובעת אך ורק מכך שאלוהים מגן עליי ודואג לי; בכך הוא מעניק לי חיים – שאחרת, האם השטן לא היה כבר הורס ומחסל אותי מזמן? בפעם הראשונה שבה עברתי סבל ומצוקה כה עמוקים, אלוהים הוביל אותי להתגבר על כך. איזו סיבה יש לי כעת לאבד אמונה באלוהים? כיצד אוכל להיות חלש ושלילי, להתכווץ ולרצות לברוח?" כאשר עלתה בדעתי המחשבה הזו, התוודיתי חרישית על אשמתי לאלוהים: "האל הכול יכול! אני כה אנוכי וחמדן; רציתי רק ליהנות מאהבתך ומברכותיך, אך לא הייתי מוכן להקדיש עצמי עבורך בכנות. כאשר אני חושב על כך שיהיה עליי לסבול מאסר ארוך-טווח, אני רוצה רק להשתחרר ולהימנע מכך. אני באמת פגעתי פגיעה איומה ברגשותיך. אלוהים! איני רוצה להמשיך ולשקוע עמוק יותר; אני רוצה רק להתמסר לתזמוריך ולהסדריך ולקבל ממך הכוונה. אפילו אם אמות בכלא, אני עדיין רוצה לשאת למענך עדות. גם אם אולי יענו אותי למוות, אשאר נאמן לך עד הסוף!" לאחר התפילה חשתי נרגש כפליים. אמנם הייתי שרוי בכאב כמקודם, אך בליבי חשתי אמונה ונחישות לא לוותר כל עוד טרם מילאתי אחר שבועתי להשביע את רצון האל. ברגע שנעשיתי נחוש ובטוח שאעיד למען האל עד מוות, התחולל נס. מוקדם באחד הבקרים יצאתי מהמיטה וגיליתי שאין לי תחושה באף אחת מכפות רגליי. לא הייתי מסוגל לעמוד ובהחלט לא ללכת. בהתחלה השוטרים המרושעים לא האמינו לי; הם שיערו שאני מעמיד פנים וניסו לאלצני לעמוד על רגליי – אך לא משנה כמה ניסיתי, לא הייתי מסוגל לעמוד. הם חזרו למחרת כדי לבדוק אותי שוב. כשהם הבחינו ששתי כפות רגליי קרות כקרח ושהדם אינו זורם בהן כלל, הם השתכנעו שאני אכן משותק. לאחר מכן הם הודיעו לבני משפחתי שהם יכולים לקחת אותי הביתה. ביום שבו שבתי הביתה, התחושה חזרה לכפות רגליי בדרך נס, ולא היתה לי שום בעיה ללכת! בעמקי לבבי ידעתי שכל זה התרחש הודות לאל הכול יכול, שהפגין חמלה לחולשתי. בכבודו ובעצמו הוא פתח עבורי דרך מוצא ואפשר לי לצאת ממאורת השטן באין מפריע, לאחר שממשלת סין החזיקה בי במשך חודש במעצר לא חוקי.

לאחר שפעמיים הייתי במעצר ועברתי את העינויים האכזריים והבלתי-אנושיים מטעם ממשלת סין, גם אם חוויתי סבל גופני כלשהו ואפילו הגעתי אל סף המוות, שתי החוויות יוצאות-הדופן הללו היוו למעשה מסד מוצק על הדרך לאמונה באלוהים. כשהייתי שרוי בסבל ובמצוקה, האל הכול יכול השקה אותי באמת וסיפק לי חיים בצורה המעשית ביותר: לא רק שהוא אפשר לי להיווכח באופן יסודי בטיבה האמיתי של ממשלת סין, בשנאתה לאמת, באיבה שהיא רוחשת לאלוהים ובפניה השטניים, ולהכיר את פשעיה הנתעבים, פשעי רדיפה אחרי המאמינים באל, הנובעים משנאה מטורפת כלפיו – אלוהים גם העניק לי את היכולת להעריך את עוצמתם של דברי האל, ואת הסמכות הגלומה בהם. העובדה שהצלחתי לחמוק פעמיים, בעודי בחיים, מאחיזתה הנתעבת של המפלגה הקומוניסטית הסינית, נבעה אך ורק מדאגתו ומרחמיו של אלוהים. יתרה מכך, היתה זו ההתגלמות של כח החיים של אלוהים, היוצא מגדר הרגיל – וגם אישור לקיומו. התגבשה בי הבנה עמוקה שבכל עת ובכל מקום, האל הכול יכול היה תמיד משענתי וישועתי היחידה! בחיים הללו, לא משנה באילו סכנות ובאילו מצוקות אתקל, הייתי נחוש להתמיד במחויבותי ללכת בעקבות האל הכול יכול, להפיץ באורח פעיל את דבריו, להעיד על שם האל ולגמול לאל על אהבתו באמצעות מסירותי הכנה!

פוסט בנושא דומה

  • יציאה מדיכוי אפל

    מו ג'יז'יא, מחוז גואנגדונג נולדתי באזור הררי מרוחק ועני, שבו במשך דורות רבים היינו שורפים קטורת וסוגדים לבודהה. מקדשים בודהיסטיים רבים פרוסים בכל הארץ…

  • דברי האל הביאוני לשאת עדות

    מאת סיאו מין, מחוז שנדונג נולדתי באיזור כפרי ונחשל, וחיי כילדה היו קשים, חיי עוני. כדי לשפר את חיי בהקדם האפשרי לאחר נישואיי, התחלתי לעבוד כמטורפת – א…

  • אלוהים מדריך אותי להתגבר על אכזריות השדים

    מאת וואנג הואה, מחוז הנאן בתי ואני נוצריות המשתייכות לכנסיית האל הכול יכול. בשל אמונתנו באלוהים, בתי ואני נאסרנו ונידונו לחינוך מחדש בעבודת פרך על ידי…

  • בעת צרה, דבר האל עודד את רוחי

    מאת צ'ן חְוִּ'י, חבל זְ'יאנגסו גדלתי במשפחה סינית רגילה. אבי היה איש צבא, ומכיוון שהוא עיצב את אישיותי והשפיע עליי מגיל צעיר, הגעתי לאמונה ששליחותו וח…

  • תלאות עוררו את אהבתי לאלוהים

    מנג יונג מחוז שאנשי אני מטבעי אדם ישר, ולכן אנשים תמיד הציקו לי. כתוצאה מכך, טעמתי את טעמו הקר של עולם האדם והרגשתי שחיי ריקים וחסרי משמעות. לאחר ש…