מאת יאנג לי, מחוז ג'יאנגשי

אימי הלכה לעולמה כשהייתי ילדה קטנה, ולכן היה עליי לשאת בעול הכבד של משק הבית מגיל צעיר. לאחר נישואיי, עול האחריות שרבץ עליי היה כה כבד עד שבקושי הצלחתי לנשום תחתיו. עם הזמן, משגדשה סאת האומללות ועבודת הפרך שיכולתי לשאת, נעשיתי עצובה ומדוכדכת, שקטה וסגורה ונשחקתי יותר ויותר מיום ליום. בשנת 2002, כשכמה אחים ואחיות חלקו עמי את בשורת עבודתו של האל הכול יכול באחרית הימים, קיבלתי זאת בשמחה והבאתי יחד איתי לאלוהים גם את בעלי וילדיי. מכאן ואילך, אחים ואחיות נהגו לבקר בביתנו לעתים קרובות, כדי לערוך אסיפות ושיתופים אודות דברי האל, לשיר, לרקוד ולהלל את אלוהים. חוויות אלו הסבו לי עונג רב ושוב לא הרגשתי מדוכאת או מודאגת. ילדיי אמרו שנראה היה שאני נעשית צעירה ועליזה יותר כל הזמן. לעתים קרובות היינו קוראים ביחד את דברי האל כמשפחה, ומתוך דבריו הגענו להבנה של אמיתות רבות, והבנו גם את רצונו העז של אלוהים להושיע את האנושות בדחיפות. כיסיתי שטח נרחב בנסיעותיי כדי להפיץ את הבשורה ולהעיד על אלוהים, וזאת כדי לגמול לאלוהים על אהבתו ולאפשר לאלו שעונו כמוני בידי השטן לבוא אל אלוהים ולזכות לישועתו בהקדם האפשרי. לרגע לא העליתי בדעתי שבגלל זה אהפוך ליעד לרדיפה אכזרית מבחינת הממשל הקומוניסטי בסין...

ב-23 בנובמבר 2005, בסביבות שבע בערב, כשהייתי בפגישה עם שתי אחיות, שמעתי לפתע דפיקות חזקות בדלת. היות שהבנתי שזו אולי המשטרה, מיהרתי לאסוף את כל ספרי דבר האל. בדיוק כפי שציפיתי, לא נדרש לשוטרים זמן רב כדי להפיל את הדלת בבעיטה; חמישה שוטרים התפרצו בטירוף וכיתרו אותנו. מפקדם של השוטרים צעק: "אין מוצא! ערכו חיפוש במקום!" כהרף עין, הם הפכו את כל תכולת הבית ויצרו בלגן נוראי. לאחר מכן הם תפסו את כל התיקים שלנו וכן ספר מזמורים, והם אזקו אותנו וליוו אותנו לתחנת המשטרה. חשתי פחד עז לנוכח הפגנת העוצמה הזו וביאושי קראתי לאלוהים שיגן עלינו. באותו הרגע עלה בדעתי קטע מדברי האל: "עליכם לדעת שכל הדברים בסביבתכם נמצאים שם כתוצאה מהאישור שלי. אני מסדיר הכל. ראו בבירור ורצו את לבי בסביבה שנתתי לכם. אל תפחדו. האל הכול יכול וצבאותיו יהיה איתכם ללא ספק. הוא תומך בכם והוא המגן שלכם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 26). דברי האל העניקו לי כח עצום ואמונה אדירה, שחררו אותי מחוסר הביטחון ונטעו בי תחושת יציבות, תחושה שהקרקע מתחת לרגלי איתנה. זה נכון! כל המאורעות והדברים בידי האל והמשטרה אף היא בהישג ידו, כפופה לתזמוריו. כשאלוהים משענתי החזקה, לא היה דבר שנאלצתי לפחד מפניו. היה עליי פשוט להתמקד בבירור רצון האל ובהיסמכות עליו כדי שאוכל לשאת עדות בכל מצב שאקלע אליו.

בתחנת המשטרה, עשרה שוטרים מהלשכה העירונית לבטחון הציבור ומתחנת המשטרה המקומית חקרו אותנו איש איש בתורו, שניים בכל פעם. הם דרשו לדעת את שמותינו, כתובותינו ושמותיהם של ראשי הכנסייה שלנו. כאשר לא הסכמנו לתת תשובות כלשהן, תסכולם הפך לזעם והם אזקו אותנו לספסלי-נמר מברזל. כשראיתי את מבטיהם הפראיים של השוטרים, זיק של פחד ניצת בליבי; תהיתי אילו טקטיקות נבזיות הם יפעילו נגדנו ולא הייתי בטוחה שאוכל לעמוד על שלי. אחד הקצינים הבחין שאיני מדברת ואמר בנימה חלקלקה: "מתחיל להיות ממש מאוחר. תגידי לנו פשוט את שמך וכתובתך ונשלח אותך ישר הביתה". דעתי היתה צלולה מאד, כי אלוהים הגן עליי. חשבתי לעצמי כך: "זהו אחד מתכסיסי השטן. אם אמסור להם את שמי וכתובתי, אין ספק שהם ילכו לערוך חיפוש בביתי – מה שיגרום נזק בל-ייאמן לכנסייה". היות שכך, לא משנה כיצד התכוונו השוטרים הנוראיים האלה לחקור אותי – לא התכוונתי לומר מילה. אני רק התפללתי לאלוהים שישים בפי את המילים הנכונות, אותן אומר. למחרת הם שבו ושאלו שוב את אותן השאלות ושוב לא אמרתי דבר. באותו הערב נכנסה שוטרת בתלבושת לא מאד מחמיאה, נעצה בי מבט יוקד ושאלה בתקיפות: "מה שמך? היכן את גרה?" לא השבתי לה והיא צרחה עליי בכעס: "אנשים כמוך פשוט אוכלים לשובע ומתבטלים. אתם לא טורחים לעשות בכלל כסף. למה לעזאזל אתם רוצים להאמין באיזה אל?" ואז היא ניגשה אליי והחלה לבעוט ברגליי ובכפות רגליי בנעליה עם העקבים הגבוהים. בתוך כך היא צרחה: "לנהוג לפי אמונתך בתחת שלי! אם לא תתני לי תשובה כנה אורה להרוג אותך!" הכאב ברגליי ובכפות רגליי היה בלתי נסבל. גל של חולשה הציף את ליבי כי לא ידעתי מה הם יעוללו לי בהמשך. התחננתי במהירות לאלוהים וביקשתי שיגונן על ליבי. לאחר שהשלמתי את תפילתי הפחד התפוגג. היות שהחקירה שלהם לא הניבה תשובות, השוטרים שלחו את שלושתנו לבית מעצר.

באותו הלילה ירד שלג כבד והקור היה מקפיא. השוטרים המשוגעים האלה החרימו את כל הביגוד החורפי שהיה לנו בתיקים, אילצו אותנו ללבוש רק שכבה אחת של בגדים קלים והותירו אותנו לרעוד מקור לאורך כל הנסיעה. כשהגענו לבית המעצר הם לקחו אותנו למחלקת כליאה תת-קרקעית עגומה ומצמררת. מדי פעם קולותיהם של אסירים אחרים – קללות וזעקות – ריחפו מטה וגרמו לשערי לסמור – חשתי שנכנסתי לאיזה גיהינום עלי אדמות. את שלושתנו דחפו השוטרים לתוך תא שהעלה גלים של צחנה מבאישה, ובו כעשרים אסירים נוספים. בצידי התא היו שורות של משטחי לינה מבטון וכל האסירים ישבו סביב שולחן ארוך והשחילו חוטי תיל בנורות. ברגע שנכנסנו, השוטר אמר לראש האסירים בתא: "אל תשכחו לתת להם קבלת פנים נאה!" ראש האסירים, שהורשעה בעבירות סמים, לא היתה אפילו בת שלושים; ברגע שהיא שמעה את הוראותיו של השוטר, היא הפילה אותי ארצה בבעיטות אכזריות לפני שאפילו היה לי זמן להסתגל למקום. הכאב העז גרם לי להתגלגל על הרצפה בצרחות. אחר כך הם קרעו מעלינו את כל בגדינו, גררו אותנו למקלחת והכריחו אותנו להתקלח במים קרים. המים מקפיאי העצמות גרמו לעוויתות בכל גופי ושיניי לא הפסיקו לנקוש. כל גופי כאב בצורה בלתי נסבלת, כאילו חתכו אותי באבחות סכין. מהר מאד איבדתי את ההכרה. כשהתאוששתי הבחנתי שכבר נגררתי בחזרה אל התא. כשראש האסירים ראתה שהתעוררתי, היא לא הרפתה ממני אלא המשיכה לבעוט ולהלום בי באגרופים. היא השליכה אותי הצידה רק לאחר שהיא התישה את עצמה. שתי האחיות באו וחיבקו אותי בחום. דמעותיהן נשרו על פניי. חשתי חולשה רבה בליבי וחשבתי לעצמי: "מדוע אלוהים לא נותן לי פשוט למות? ברגע שאמות אהיה חופשייה – אך אם אישאר בחיים מי יודע כיצד השדים האלה יכו ויענו אותי, ואם אוכל לשאת את כל זה". ככל שחשבתי על כך, מצוקתי גברה והדמעות זרמו במורד פניי. בהיותי שרויה בסבלי, אלוהים האיר את עיניי והעלה בדעתי מזמור מדבריו: "תחת ההכוונה של אורי, תיחלצו לבטח מאחיזת החנק של כוחות החושך. לבטח לא תאבדו את האור המכוון אתכם בחשכה. ...לבטח תהיו נחושים ויציבים בארץ סינים. באמצעות הייסורים שתסבלו, אתם תנחלו את ברכתי, ולבטח תאירו את כבודי בכל קצווי התבל" ("שיר המתגברים" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). ליבי הוצף מייד בחום – הבטחתו של אלוהים ואהבתו ריגשו אותי עמוקות ואפשרו לי להבין שלמרות שהשטן מתייחס אליי באכזריות, כל עוד אני מסתמכת בכנות על אלוהים ונושאת אליו את עיניי, אין ספק שאלוהים יסייע לי להתגבר על הדיכוי שמפעילים כוחות האופל, ולצאת אל האור. לסבל שעברתי היה ערך רב. היתה לו משמעות רבה; היתה זו ברכה מאלוהים – היה עליי לעבור את הסבל הזה בחתרי אל האמת – היה זה חלק מתהליך הזכייה בישועת האל. היתה זו גם עדות חזקה לכך שאלוהים הכריע את השטן. השטן עינה וייסר אותי בנסותו לגרום לי להתכחש לאלוהים ולבגוד בו; רק אם אשאר חזקה במסירותי לאלוהים, רק אם אשא את כל הסבל שביכולתי לשאת ואמשיך להעיד למען אלוהים, אוכל להשיב מכה שערה לשטן ולתכניתו הערמומית, להשפילו ולפאר את אלוהים. לאחר שחשבתי על כל זה, היכיתי על חטא בכוונה עמוקה בפני אלוהים והגעתי לכלל החלטה: "האל הכול יכול! אתה סבלת יותר ממה שכל אדם רגיל היה יכול לשאת, כדי להביא לנו את הישועה – אנשים מושחתים שכמותנו. התאמצת עבורנו ללא לאות ואתה באמת אוהב אותנו יותר מדי! עליי לגמול לך על אהבתך, אך היום, כשנאלצתי לעמוד בניסיון, כשהיה עליי לשאת עדות בפני השטן, בחרתי לברוח. כאשר נאלצתי לעבור מעט סבל גופני גישתי נעשתה שלילית והתנגדתי. יותר מכל דבר אחר רציתי למות ולסיים עם כל זה. איזו פחדנית וחסרת מצפון אני! מכאן ואילך, לא משנה באילו נסיבות קשות איתקל – אני מתחייבת להעיד למענך". חשתי כיצד אמונתי מתחזקת באותו רגע ואחזתי בחזקה בידי אחיותיי. נכונה הייתי להמשיך לחיות כדי לשאת עדות למען אלוהים.

לאחר שהוחזקתי בבית המעצר במשך עשרים ואחד יום, השוטרים ליווני ללשכה המחוזית לבטחון הציבור. הם קשרו אותי ברצועות לספסל-נמר וחקרו אותי. היות שסירבתי בעיקשות לומר ולו מילה אחת, באותו הלילה הם אזקו אותי באזיקים ממוסמרים ותלו אותי ממסגרת הברזל של אחד החלונות. גופי התנודד באוויר ויכולתי בקושי לגעת בקרקע בבהונותיי. אחד השוטרים דיבר אליי ביהירות ואמר: "אם יש לי דבר אחד – זו סבלנות. אני אגרום לך להתחנן בפניי ולומר לי מרצונך מי ממונה עלייך!" הוא עזב את החדר וטרק את הדלת בצאתו. לאחר זמן קצר התחלתי לחוש בכאב נוקב-עצמות בפרקי הידיים – סבל שלא ניתן לבטא במילים. באותו הרגע נזכרתי במזמור מדברי האל: "האם אי-פעם קיבלתם את הברכות שהוענקו לכם? האם אי-פעם דרשתם את הדברים שהובטחו לכם? תחת ההכוונה של אורי, תיחלצו לבטח מאחיזת החנק של כוחות החושך. לבטח לא תאבדו את האור המכוון אתכם בחשכה. לבטח תהיו אדוני הבריאה כולה. לבטח תתגברו על השטן. עם תבוסתה של מלכות התנין הגדול האדום כאש, לבטח תהיו בקרב ההמונים שיישאו עדות על הניצחון שלי. לבטח תהיו נחושים ויציבים בארץ סינים. באמצעות הייסורים שתסבלו, אתם תנחלו את ברכתי, ולבטח תאירו את כבודי בכל קצווי התבל" ("שיר המתגברים" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). עיניי דמעו, ואני שרתי שוב ושוב את המזמור. ככל ששרתי, כך חשתי יותר נמרצת ויכולתי לחוש בכח החיים העצום שבדברי האל, כיצד הוא מחזק את ליבי ונוטע בי אמונה עיקשת, שאלוהים בהחלט יסייע לי להתגבר על הדיכוי שמפעילים כוחות האופל, לשאת את העינויים האכזריים ולעמוד איתנה בעדותי. בעידודם של דברי האל, הכאב הפיסי שחשתי התפוגג ולמעשה חשתי כיצד אני מתקרבת לאלוהים ויוצרת עמו קשר אינטימי יותר. חשתי כאילו אלוהים ניצב ממש לצדי ומלווה אותי. דבריו גרמו להתרגשות בליבי והחלטתי שאעיד לשביעות רצון האל ובשום אופן לא איכנע לשטן!

לאחר מכן הוכנסתי לחדר החקירות, ובו הדבר הראשון שראיתי היה מערך שלם של מכשירי עינויים שונים: אלות משטרתיות גדולות וקטנות היו תלויות בשורה על הקיר, וליד הקיר היו אלות מצופות עור, שוטי עור וספסל-נמר. כמה שוטרים היכו אסיר בשנות העשרים לחייו באלות חשמליות ושוטי עור. הוא היה מכוסה בחתכים וחבורות ופניו הושחתו עד כי כמעט ולא ניתן היה לזהותו. באותו הרגע נכנסה לחדר שוטרת ומבלי לומר מילה היא החלה לבעוט בי מספר פעמים, ולאחר מכן היא תפסה אותי בשערותיי והטיחה את ראשי בקיר – צליל ההתנגשות היה נוראי. ראשי היה סחרחר, חשתי מטושטשת וראשי כאב כל כך, שחשבתי שהוא יתפקע. היא היכתה אותי ורטנה באכזריות: "אם לא תתוודי היום, אוודא שלא תהיי בחיים כדי לראות עוד יום!" שני שוטרים הצטרפו לדבריה ואיימו: "הזמנו שוטרים מכל תחנות המשטרה הסמוכות. יש לנו כל הזמן בעולם כדי לחקור אותך – חודש, חודשיים... כמה שייקח כדי לקבל ממך את התשובות שאנחנו צריכים". כששמעתי אותם מדברים ככה וחשבתי על הטקטיקות האכזריות שהחלאות האלה הפעילו נגדי לפני כן, וגם על הסצינה האחרונה עם האסיר ההוא, פעימות ליבי הואצו ואני הוצפתי בגל אחר גל של פחד ואימה. יכולתי רק לשאת תפילה בהולה לאלוהים. באותו רגע הנחו אותי דברי האל: "כשבני האדם מוכנים להקריב את חייהם, כל הדברים הופכים לזוטות, ואף אחד לא יכול לנצל אותם. מה יכול להיות חשוב יותר מהחיים? לפיכך, השטן מאבד את היכולת לעשות דברים נוספים בבני האדם, ואין שום דבר שהוא יכול לעשות באדם. אף על פי שבהגדרה של "הבשר והדם", נאמר שהשטן משחית את הבשר והדם, אם בני האדם מתמסרים לאלוהים באופן מלא ואם השטן כבר לא שולט בהם, דבר לא יכול לגבור עליהם. באותו רגע, הבשר והדם ימלאו תפקיד נוסף, ויתחילו לקבל באופן רשמי את הכוונתה של רוח האל" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, פירושים של מסתרי דברי האל לתבל כולה, פרק 36). דברי האל נתנו לי דרך פעולה. חשבתי כך: "אכן, השטן נאחז בחולשתי זו, הפחד שלי מפני המוות, כדי לגרום לי לבגוד באלוהים. אלוהים משתמש במצב הזה כדי לבחון את כנות אמונתי בו. אם אחשוב על כך באמת, חיי נתונים בידי האל, אז מדוע עליי לפחד מהשטן? זהו הזמן שבו עליי להעיד למען אלוהים; רק אם אקריב את חיי ולא אניח למוות להצר את צעדיי אוכל להשתחרר מהשפעת השטן ולשאת עדות לאלוהים". משחשבתי על כך שוב לא פחדתי מהמוות והחלטתי להקריב את חיי כדי להשביע את רצון האל. כשאחד מאותם שוטרים מרושעים ראה שאיני מפחדת, הוא צרח בזעם: "אם לא נלמד אותך עכשיו שיעור, אל תחשבי שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתך!" ואז הם מייד אזקו אותי שוב באזיקים הממוסמרים, תלו אותי לידם על מסגרת הברזל הגבוהה של החלון והחלו לדקור אותי באלה חשמלית. זרם חשמלי חזק הציף מייד את כל גופי וגרם לי להזדעזע ולפרכס ללא הרף. ככל שנאבקתי, כך התהדקו יותר האזיקים על פרקי ידיי. הכאב היה כה רב עד שחשבתי שכפות ידיי תנשורנה וכל גופי הוצף בכאב עז. שני השוטרים המרושעים האלה המשיכו, כל אחד בתורו, לענות אותי באלות שהשמיעו קולות נפץ ללא הרף. בכל פעם שהשוטרים נגעו בי באלה החשמלית, כל גופי התעוות ורעד ולאט לאט התחלתי לאבד את התחושה. התחלתי לאבד בהדרגה את הכרתי ובסופו של דבר התעלפתי. זמן מה לאחר מכן – איני יודעת כמה זמן – הקור העיר אותי. השוטרים הנתעבים ראו שאני לובשת רק שכבת ביגוד דקה – והם פתחו במתכוון את כל החלונות כדי להקפיא אותי. רוח מקפיאה נשבה פנימה מהחלון ללא הרף; גופי נעשה נוקשה מקור וחשתי שאני מאבדת שוב את ההכרה – אך אז הופיעה המחשבה הבהירה: "איני יכולה להישבר. עליי להעיד למען האל אפילו אם המשמעות היא שאמות". ואז ראיתי בעיני רוחי את ישוע אדוננו שנצלב כדי להושיע את האנושות: ישוע אדוננו הוכה עד שנהפך לעיסה מדממת, ואז נצלב כדי להשלים את עבודת גאולתה של האנושות. אם אלוהים היה מסוגל להקריב את חייו כדי להושיע את האנושות, מדוע איני יכולה לגמול לו על אהבתו, ולו במעט? אהבתו של אלוהים עודדה אותי והתפללתי אליו: "אלוהים! אתה נתת לי את הנשימה הזו שאני נושמת, ולכן אם תרצה ליטול אותה ממני, אני מסכימה לכך ברצון. יהיה זה הכבוד העילאי עבורי, הגאווה העילאית, למות למענך!" ואז חזרה אליי בהדרגה הכרתי המלאה. כשחשבתי כיצד פטרוס, סטפנוס ותלמידים אחרים מתו על קידוש השם, לא יכולתי שלא לשיר בשקט את המנון הכנסייה הזה, אותו הכרתי היטב: "על פי תכניתו הקדושה וריבונותו, אני עומד בפני מבחנים. איך אוכל לוותר או להסתתר? תהילת האל ראשונה היא. בזמנים קשים, דברי האל מדריכים אותי, אמונתי באה לידי שלמות. כל כולי מסור לחלוטין, מסור לאל, ללא פחד ממוות. רצונו תמיד מעל הכול. ללא קשר לעתידי, בלא מחשבה על רווח או הפסד. אני מייחל רק שהאל יהא מרוצה. אשא עדות רועמת ואבייש את השטן למען תהילת האל. אני נודר לגמול על אהבת האל. אני מהללו בלי שום הפרעה. ראיתי את שמש הצדיקות, האמת שולטת בכול על פני האדמה. טבעו של האל צודק וראוי לשבח האדם. ליבי יאהב האל הכל יכול לנצח, את שמו ארים על נס" ("אבקש רק שאלוהים יהא מסופק" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). ככל ששרתי, כך התרגשתי והתעודדתי יותר וקולי היה חנוק מדמעות. יכולתי לחוש את אלוהים לצדי וכיצד הוא מקשיב בתשומת לב לדברים האישיים שאני חולקת עמו. תחושת חמימות התפשטה בליבי וידעתי שאלוהים מחזק אותי בידו האיתנה לכל אורך הדרך, כדי שלא אפחד מהקור ולא אירא ממותי. בליבי גמלה ההחלטה הבאה: לא משנה אילו עינויים וסבל ממתינים לי בהמשך הדרך, אני נשבעת בחיי להישאר נאמנה עד הסוף ממש, ולשאת עדות כדי לגמול לאל על אהבתו!

בבוקר המחרת, שוטר איים עליי בתוקפנות ואמר: "יש לך מזל שלא קפאת למוות אמש, אך אם לא תדברי היום, אני אוודא שהאל שלך לא יוכל להצילך!" צחקקתי לעצמי – דבריו לא הפריעו לי כלל. חשבתי: "אלוהים ברא את השמיים, את הארץ ואת כל צבאם. הוא מושל בכל, הוא כל-יכול ומלא סמכות. 'כי הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד'. גם חיי בידי האל; אילו הוא רצה להושיעני עכשיו, האם זה לא היה עבורו הדבר הקל ביותר? העניין הוא שהוא רוצה להשתמש בך, שד שכמוך, כדי לעשות למענו שירות". ובדיוק באותו הרגע, השוטר הרשע דקר אותי שוב באלתו וזרם חשמלי חזק הציף את כל גופי וגרם לכאב עז שגרם לי להיאבק ולזעוק באופן לא רצוני. השוטר פשוט צחק בקול ואמר: "קדימה, תצרחי! תקראי לאלוהים שלך שיציל אותך! אם תתחנני אליי שאציל אותך, אני מבטיח שארפה ממך!" כששמעתי את החוצפה המפלצתית שבדברי השוטר, נמלאתי טינה עזה והתפללתי חרישית לאלוהים: "אלוהים! השטן הוא כל כך ברברי! הוא משמיץ אותך ומחלל את שמך; הוא אויבך המושבע, ובפרט אויבי המושבע. לא משנה כיצד יענני השטן, לא אבגוד בך. אני מקווה רק שליבי ייפול בנחלתך. השדים האלה יכולים לפגוע בגופי, אך הם לעולם לא יוכלו לפגוע בנחישותי להשביע את רצונך. הלוואי שתעניק לי כח". השוטר המטורף וחסר הלב המשיך לדקור אותי באלתו ללא הרף; כשנגמרו הסוללות באלה החשמלית הראשונה הוא החליף אלה והמשיך לדקור אותי. אני לא זוכרת בכמה אלות הוא השתמש בסך הכל. הרגשתי שהמוות סוגר עליי ושאין תקווה שאשרוד. השליליות והייאוש הציפו אותי ויכולתי רק לקרוא נואשות לאלוהים ולהפציר בו שיגן עליי ויצילני. באותו הרגע עלה בדעתי קטע מדברי האל: "כוח החיים של אלוהים גובר על כל עוצמה. יתרה מזאת, הוא עולה על כל עוצמה. חייו נצחיים, עוצמתו אדירה, ואף יציר נברא או כוח אויב לא יכול להתגבר בקלות על כוח החיים שלו. כוח החיים של אלוהים קיים ומקרין את אורו הבהיר, ללא קשר לזמן או למקום. חייו של אלוהים לעולם לא משתנים, גם נוכח התהפוכות שבשמיים ובארץ. הכל חולף אך חיי אלוהים נותרים, מפני שאלוהים הוא מקור קיומם ושורש קיומם של כל הדברים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, רק המשיח של אחרית הימים יכול להעניק לאדם את דרך חיי הנצח). דברי האל החדירו בי כח ללא גבולות והעניקו לי מייד אמונה חזקה מעבר לכל שיעור, בהיותי שרויה בחולשה. חשבתי לעצמי: "כן, אני מאמינה באל הכול יכול, האחד והיחיד. חיי האל הם נצחיים ועל-טבעיים וכח החיים שלו מתעלה על הכל וכובש את הכל. כל מה שקיים נוצר בדברי האל. כל היבטי האדם ובכללם חייו ומותו כפופים להחלטת האל. עוד יותר מכך, חיי שלי נתונים בידי האל – ואם כן, כיצד השטן יכול לשלוט בחיי ומותי? ראה למשל כיצד ישוע אדוננו קרא ללזרוס, שגופו החל כבר להירקב בקבר. ישוע אמר לו: "אֶלְעָזָר, צֵא הַחוּצָה!" (יוחנן י"א 43) ולזרוס יצא מקברו, עלה מן המתים. בדברי האל יש סמכות ועוצמה; הוא ברא את העולם בדבריו והוא משתמש בדבריו כדי להנחות כל אחד מהעידנים. כיום אלוהים משתמש בדבריו כדי להושיענו ולגונן עלינו. אסור לי להמשיך לפרש דברים על פי תפיסותיי ודמיוני – עליי לחיות לאור דברי האל. היום, אם אלוהים אינו מרשה לי למות – לא משנה באיזו פראות ינהג השטן, הוא אינו יכול ליטול את חיי. כל עוד ביכולתי להביא כבוד לאלוהים, אמות בשמחה וברצון". מרגע שהתחלתי לחיות לפי דברי האל והפסקתי לדאוג בקשר למותי, התחולל נס: לא משנה עד כמה דקר אותי השוטר הרשע באלתו החשמלית, שוב לא חשתי סבל וכאב, ודעתי היתה צלולה כבדולח. הייתי בטוחה שאלוהים מגונן עליי ודואג לי – ידו האיתנה מחזקת ומקימה אותי. חשתי באמת, בצורה בלתי אמצעית, את הכח העצום שבדברי האל וגם את הטבע העל-טבעי, היוצא מגדר הרגיל, של כח החיים של האל. דברי האל הם האמת, ממשותם של החיים. שום כח מכוחות האופל אינו יכול לדכא את כח החיים שלו. לא משנה כיצד עינו אותי השוטרים באכזריות וכיצד הם הענישו אותי, איש איש בתורו – הייתי מסוגלת לשאת את כל זה. לא היתה זו היכולת האישית שלי – היתה זו אך ורק עוצמתו וסמכותו של אלוהים. אלמלא העניקו לי דברי האל כח ואמונה, הייתי נשברת כבר מזמן. היתה בי תחושה עמוקה שכשגופי היה חלש ביותר, כשהייתי שקועה בעמקי הסבל, אלוהים ניצב תמיד לצדי ותמך בי בדברי החיים החזקים ורבי-העוצמה שלו. אלוהים גונן עליי כל הזמן, וכך התחזקה בקרבי אמונתי והתגבשה נחישותי.

באותו הלילה הם הפעילו עליי טכניקת עינויים שונה. הם אזקו אותי מול החלון וחשפו אותי לאוויר המקפיא שבחוץ. לאחר מכן הם השגיחו עליי במשמרות כדי לוודא שלא ארדם. ברגע שעפעפיי החלו לצנוח, הם סטרו בפניי. במשך יומיים לא שתיתי ולו טיפה של מים ולא אכלתי ולו נגיסה של מזון. כל הכח אזל מגופי ועיניי התנפחו עד כי בקושי יכולתי לפקוח אותן. חשתי כיצד מציפה אותי אומללות שאין לבטא במילים ותהיתי כמה זמן עוד יימשך העינוי הזה. הרוח מקפיאת העצמות נשבה עליי ללא הרף ולא הפסקתי לרעוד מקור. השוטרים, שלבשו מעילי דובון ארוכים עד הברכיים, התרווחו ושיכלו את רגליהם על הכסאות מולי, בהמתנה לכניעתי. באותו הרגע היה זה כאילו צפיתי במחזה ובו שדים מענים מישהו בשאול תחתיות. לא יכולתי להשתלט על זעמי: אלוהים ברא את בני האדם, וזה טבעי ונכון לעבוד אותו – אך הממשל הקומוניסטי השפל וחסר הבושה אינו מתיר לבני אדם לעבוד את אל האמת. כדי ליצור איזור אתיאיסטי בעולם ולהשיג את מטרתם השטנית – היינו, לשלוט בבני האדם ללא הרף ולגרום להם לעבוד את המפלגה ולסגוד לה, הם מתנגדים בתוקפנות לעבודתו של אלוהים, מפריעים לה והורסים אותה. הם משתמשים בכל אמצעי בזוי העומד לרשותם כדי לרדוף באכזריות את המאמינים באל הכול יכול. השד הזקן הזה ביצע את הפשע המפלצתי ביותר – הוא ראוי לקללות ולהוקעה! פתאום עלה בדעתי מזמור מדברי האל: "במשך אלפי שנים, זו הייתה ארץ של זוהמה. היא מטונפת באופן בלתי נסבל ומוכה באומללות. רוחות רפאים משתוללות בה בכל פינה, משטות בבני האדם, מוליכות אותם שולל ומעלות האשמות חסרות שחר. הן אכזריות וחסרות רחמים, והן דורסות את עיר הרפאים הזו ומותירות אותה גדושה בגוויות. צחנת הריקבון ממלאת את הארץ ומתפשטת באוויר, והיא מוגנת היטב. מי יכול לראות את העולם מעל הרקיע? איך ייתכן שתושבי עיר רפאים כזו ראו אי-פעם את אלוהים? האם הם אי-פעם נהנו מקסמו ומחביבותו של אלוהים? ...מדוע להציב מכשול כה בלתי חדיר לעבודתו של אלוהים? מדוע לנקוט תכסיסים שונים כדי להוליך שולל את עמו של אלוהים? איפה החירות האמיתית, הזכויות והעניין הלגיטימיים? איפה ההגינות? איפה הנוחות? איפה החום? מדוע להשתמש במזימות של רמאות כדי לשטות את עמו של אלוהים? מדוע להשתמש בכוח כדי להסתיר את בואו של אלוהים? מדוע לרדוף את אלוהים עד שאין לו מקום להניח את ראשו? איך ייתכן שזה לא יעורר זעם? אלפי שנות שנאה מרוכזות בלב, אלפי שנות חטאים חקוקות בלב – איך ייתכן שזה לא יעורר תיעוב? התנקמו בשם אלוהים, חסלו לגמרי את עוינותו, עכשיו הוא הזמן: האדם אזר את כוחותיו זה מכבר, הוא הקדיש את כל מאמציו ושילם כל מחיר לשם כך – כדי לקרוע את פרצופו הדוחה של השד הזה ולאפשר לבני האדם שהתעוורו ואשר עברו כל סבל ומצוקה, להתעלות על כאבם ולהפנות עורף לשטן המרושע הזה" ("על אלו שחיים באפלה להתעלות" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). שרתי בליבי שוב ושוב את המזמור. כששרתי, דמי רתח בעורקיי ואש הזעם יקדה וגאתה בתוכי; נשבעתי בחיי לנטוש את השטן, אותו השד הזקן, ואני זעקתי בליבי: "שד שכמוך! אם אתה חושב שאני אבגוד באלוהים ואנטוש את דרך האמת, זה לא מה שיקרה!" ידעתי בבירור שאלוהים הוא זה שהעניק לי כח, שדברי האל הכול יכול חיזקו את רוחי.

ביום החמישי, כפות ידיי היו נפוחות ומדממות – הן איבדו את התחושה בגלל האזיקים. חשתי כאילו גופי מתפרק לגורמיו, כאילו אלפי חרקים טורפים אותי מבפנים. אין מילים לתאר את הכאב והייסורים. התפללתי ללא הפסק בליבי והתפללתי לאלוהים שייתן לי את הכח להתגבר על חולשת הגוף הגשמי. הזמן עבר באיטיות בלתי נסבלת ובהדרגה החל להחשיך. הייתי צמאה ורעבה. היה לי קר ורעדתי בכל גופי – הייתי מרוקנת מכל שאריות האנרגיה וחשתי שלא אוכל לשאת זאת לזמן רב. אם זה יימשך עוד, לבטח אמות ברעב או בצמא. רק אז הבנתי למה התכוון אותו קצין רשע כשאמר: "אני אגרום לך להתחנן בפניי". הוא ניסה להפעיל את הטקטיקות הבזויות שלו כדי לאלצני לבגוד באלוהים. לא הייתי יכולה ליפול במלכודת שהוא טמן; היה עליי להיסמך על אלוהים. לכן קראתי לאלוהים שוב ושוב: "האל הכול יכול! אני מתחננת בפניך שתחדיר בי כח, כדי שאוכל להיסמך עליך כדי להתגבר על הענישה האכזרית של השטן ועל העינויים. אפילו אם המשמעות היא שאמות, אסור לי לבגוד בך ולהפוך ליהודה איש קריות". באותו הרגע האירו את עיניי דברי האל: "חיי האדם מקורם באלוהים, קיום השמיים הוא בזכות אלוהים, וקיומה של הארץ נובע מעוצמת החיים של אלוהים. שום דבר בעל חיוניות לא יכול להתעלות על ריבונות אלוהים, ושום דבר בעל מרץ לא יכול להיחלץ מגבולות סמכותו של אלוהים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, רק המשיח של אחרית הימים יכול להעניק לאדם את דרך חיי הנצח). דבריו הסמכותיים של אלוהים נתנו לי אמונה וכח. "זה נכון", חשבתי לעצמי – "אלוהים הוא מקור חיי: כל עוד אלוהים אינו נוטל ממני את נשימתי, לא משנה כמה יענני השטן ולא יאפשר לי לאכול או לשתות – בכל זאת לא אמות. חיי נתונים בידי האל, אז ממה אני צריכה לפחד?" באותו הרגע התביישתי, הייתי נבוכה נוכח חוסר אמונתי באלוהים וחוסר הבנתי אותו. הבנתי גם שאלוהים משתמש בסביבה הקשה הזו כדי להחדיר בי את האמת הזו: "לֹא עַל־הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל־כָּל־מוֹצָא פִי־יהוה" (מתי ד' 4). וכך התפללתי לאלוהים: "האל הכול יכול, שליט הכל! חיי נתונים בידיך ולניהולך – אני נכונה להתמסר לתזמוריך ולהסדריך. לא משנה אם אחיה או אמות, אקבל את כל תזמוריך". לאחר שסיימתי את תפילתי, חשתי כיצד גופי מתמלא בכח ושוב לא חשתי כה רעבה או צמאה כמקודם. רק בשעה שמונה באותו הערב חזר אחד מאותם שוטרים מרושעים. הוא צבט בסנטרי ואמר לי בחיוך אפל: "אז איך הולך, את נהנית? את מוכנה להתחנן בפניי ולומר לי את מה שאני רוצה לדעת? אם לא תדברי, יש לי הרבה דרכים לטפל בך!" עצמתי את עיניי והתעלמתי ממנו – וזה הכניס אותו להתקף זעם – הוא הטיח בי עלבונות וקללות, תפס אותי בצווארון ביד אחת וסטר בשני צידי פניי באכזריות בידו השנייה. חשתי כיצד פניי הבוערות מכאב מתנפחות מייד. פראותו של השוטר המרושע אפשרה לי לקלוט בבירור את מהותו השטנית; שנאתי אותו אף יותר וחשתי מוטיבציה גדולה אף יותר, שלא להיכנע לרודנות השטן; נעשיתי איתנה בנחישותי להעיד ולהשביע את רצון האל. באותו הרגע כבר לא היה לי אכפת מכאביי הגופניים – אני נעצתי מבט זועם בשוטר וחשבתי לעצמי: "אתה חושב שאתה יכול לכפות עליי לבגוד באלוהים? תפסיק לחלום!" בהנחיית האל, ליבי נמלא אמונה וכח; לא משנה כמה היכה אותי השוטר, אני לא נכנעתי לו. בסופו של דבר השוטר הפסיק רק לאחר שהוא התיש את עצמו לחלוטין.

לאחר מכן השוטרים הידקו עוד יותר את הפיקוח עליי. השוטרים עבדו במשמרות ושמרו עליי מקרוב בכל עת. אם עפעפיי רק החלו לצנוח, הם היו מכים אותי בעיתון מגולגל כדי לעורר אותי. הבנתי בבירור שהם עשו זאת כדי לשחוק את נחישותי ולנצל את מצבי הנפשי המעורער כדי לחלוב ממני מידע על הכנסייה. בשלב הזה חולשתי הגופנית הגיעה לנקודת קיצון והתחלתי להיות מטושטשת. השילוב של הקור, הרעב והעייפות היה למעלה מכוחי, ואני ייחלתי למוות. חשתי שלא אוכל להחזיק מעמד לזמן רב; חששתי שלא אוכל לסבול את הכאב ושאבגוד באלוהים למרות רצוני. המחשבה הזו גרמה לי לייחל למוות – חשבתי שלפחות אם אמות, לא אבגוד בכנסייה ובאלוהים. לכן התפללתי לאלוהים: "אלוהים היקר, איני יכולה לסבול זאת לזמן רב. אני חוששת שאכנע ואבגוד בך. אני מתפללת שתגונן על ליבי. אני מעדיפה למות מאשר להפוך ליהודה איש קריות". לאחר מכן התחלתי לאבד בהדרגה את הכרתי, ובאותו מצב של הכרה חלקית גופי הרגיש פתאום קל מאד, כאילו שהרוח הקרה ייבשה אותו. נראה היה שהאזיקים מתרופפים על פרקי ידיי ולא ידעתי אם אני חיה או מתה. רק בשעות הבוקר המוקדמות ביום השישי העיר אותי אחד השוטרים במכה; הבנתי שאני עדיין חיה ועדיין תלויה שם מהאזיקים. השוטר הרשע רעם לעברי: "באמת הרגת אותנו. אפילו אחד מאתנו לא ישן כמו שצריך, כי אנחנו מלווים אותך כל הזמן במשחק הקטן הזה. אם לא תפצי את פיך היום, אני אדאג שלעולם לא תפצי אותו שוב!" היות שכל מה שרציתי היה למות, יריתי לעברו ללא פחד: "אם אתה רוצה להרוג אותי או לנסר אותי לחתיכות, לך על זה!" אך השוטר הרשע רק נחר בבוז ואמר: "אז את רוצה למות? אין לך מזל! זה יקל עלייך יותר מדי! אני אענה אותך לאט, כמו שצריך, עד שתצאי מדעתך – כדי שכולם ידעו שהאמונה באל הכול יכול גורמת לשיגעון, וכולם יעזבו את האל שלך!" כששמעתי אותו מתיז כך את הזוהמה השטנית שלו, הייתי המומה וניטל ממני כושר הדיבור: השטן הזה היה אכזרי ואפל במידה שלא תיאמן! מייד לאחר מכן השוטר הרשע הורה לאחד מפקודיו להביא קערה עם נוזל שחור כהה. ליבי זינק אל גרוני כשראיתי זאת, ואני נשאתי תפילה בהולה לאלוהים: "האל הכול יכול! השוטר המרושע הזה עומד לסמם אותי כדי לגרום לי לצאת מדעתי. אני מפצירה בך לגונן עליי. אני מעדיפה שירעילו אותי למוות ולא שיהפכוני למשוגעת". באותו הרגע צפו בדעתי דברי האל: "מעשיו נמצאים בכל מקום, עוצמתו נמצאת בכל מקום, חוכמתו נמצאת בכל מקום וסמכותו נמצאת בכל מקום. ...הכל קיים תחת מבטו ויתרה מכך, הכל חי תחת ריבונותו. עוצמתו ומעשיו לא מותירים לאנושות ברירה אלא להכיר בעובדה שהוא אכן קיים והוא הריבון על הכל. אין מלבדו כל דבר היכול לפקוד על התבל, וקל וחומר שאין כל דבר היכול לקיים את האנושות ללא מנוח" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, האדם יכול להיוושע רק תחת ניהולו של אלוהים). דברי האל החדירו בי שוב אמונה וכח. הבנתי שסמכותו, עוצמתו ומעשיו של אלוהים נמצאים בכל מקום. הוא עומד בראש היקום כולו, ויותר מכך – הוא שולט בשגשוגם של כל הברואים ביקום. אלוהים הוא השליט הנצחי של כל הדברים, והכח שבידיו, באמצעותו הוא מושל בכל הדברים, הוא מעבר לתפיסתו של סתם אדם. החיים שאלוהים מעניק לבני האדם אינם מוגבלים במרחב או בזמן. השטן יכול רק לפגוע בגופם הגשמי של בני האדם, אך אין לו כל שליטה על חיינו ורוחנו. במהלך הניסיון שעמד בו איוב, השטן יכול היה רק לענות את איוב ולפגוע בגופו – אך היות שאלוהים לא הרשה לו ליטול את חייו, לא היתה לשטן יכולת כלשהי לעשות זאת. חשבתי לעצמי: "היום, השדים של השטן מנסים להפעיל את הטקטיקות האפלות שלהם כדי להרוס את גופי ולגרום לי לבגוד באלוהים ולנטוש אותו. השטן מקווה לשווא להשתמש בסמים כדי להפכני למשוגעת או למפגרת, כדי לבייש את שם האל. אך איזו סמכות יש לשטן? ללא רשותו של אלוהים, לכל מעשיו אין השפעה – נגזר על השטן לנחול תבוסה בידי האל!" משהבנתי זאת, שרתה עליי תחושת שלווה ונינוחות. באותו הרגע השוטר המטורף הזה תפס לי את הלסת ומזג בכח את הסם ההוא – שהיה מר וחמוץ כאחד – במורד גרוני. הסם השפיע מייד: הרגשתי כאילו כל אבריי הפנימיים מתכווצים ונלחצים זה כנגד זה, כאילו הם נקרעים לגזרים. היה זה כאב שדבר לא ישווה לו. היה לי קשה לנשום. שאפתי שאיפות גדולות ועמוקות והתנשפתי בכבדות. לא יכולתי להזיז את עיניי והתחלתי לראות כפול. תוך זמן קצר איבדתי את הכרתי. לאחר פרק זמן כלשהו – מי יודע כמה – חזרתי לבסוף להכרתי ונראה היה לי שאני שומעת במעורפל מישהו שאומר: "הכלבה הזו תשתגע או תהפוך למפגרת אחרי שלקחה את הסם הזה". כששמעתי זאת ידעתי ששוב שרדתי. היתה לי הפתעה נעימה מאד – בכלל לא השתגעתי, ולמעשה דעתי היתה צלולה כבדולח. אין ספק שכל זה נובע מכל-יכולתו ופלאיותו של האל. חשתי שדברי האל הכול יכול פועלים בקרבי וששוב, אלוהים הושיט את ידו הכל-יכולה, חילץ אותי בחזרה מאחיזת השטן ואיפשר לי לשרוד במצב המסוכן הזה. באותו הרגע חוויתי באופן אישי את אמינותם של דברי האל ואת האותנטיות שלהם; הייתי עדה לכוחו העליון, לסמכותו שאין למעלה הימנה. יותר מכך, ראיתי כיצד אלוהים הוא הבורא של כל הדברים, האל האחד והיחיד בעצמו, שליטם של כל הדברים. ראיתי כיצד חיי, כל מה שיש לי, עד לאחרון העצבים שבגופי – כיצד כל אלה נתונים לשליטת האל. ללא רשותו של האל, אף שערה לא תיפול מראשי. אלוהים הוא משענתי וישועתי בכל רגע ובכל מקום. באותו היום, במאורת השדים האפלה, דברי האל הכול יכול הציגו את כוחם המופלא והראו לי כיצד אלוהים יוצר את ניסי החיים שוב ושוב. דברי האל אפשרו לי לחמוק מסף המוות. שרתי בלהט את שבחי האל הכול יכול בליבי ונשבעתי להיסמך על אלוהים כדי לשאת עדות לכל אורך המאבק הזה לחיים ולמוות.

השוטרים עינו אותי במשך שישה ימים ושישה לילות. בכל הזמן הזה לא קיבלתי ולו נגיסה בודדת של מזון או טיפה של מים. הייתי מרוקנת לחלוטין וכשהם ראו שהגעתי כמעט לנשימתי האחרונה, הם נעלו אותי בתא כלא. אותם שישה ימי עינויים דמו למסע דרך הגיהינום. העובדה שיכולתי לשרוד נבעה לחלוטין מרחמיו של אלוהים, שגונן עליי. היתה זו התגלמות של העוצמה והסמכות שבדבריו. לאחר שחלפו כמה ימים, השוטרים באו כדי לחקור אותי שוב. מכיוון שחזיתי במעשיו הפלאיים של אלוהים במספר הזדמנויות ולמדתי על בשרי שאלוהים מגבה אותי ושהכל בידיו, חשתי רגועה ולא פחדתי מחקירה נוספת. בחדר החקירות שמעתי מאחד השוטרים שהם כבר מצאו את שמי ואת כתובתי והלכו לערוך חיפוש בביתי. אך היות שבעלי כבר לקח את ילדינו וברח מהבית זמן רב לפני כן, הם לא מצאו דבר. השוטר ניסה שוב לאלצני לגלות מידע על הכנסייה, אך היות שהתמדתי בשתיקתי, הוא זעם ואמר: "את מנהיגה, ואפילו בתור מנהיגה את אגוז קשה לפיצוח! בגללך לא ישנתי כמו שצריך כבר שישה לילות ועדיין לא נתת לנו שום דבר שנוכל לעבוד איתו". כשהוא הבין שלא יצליח לחלץ ממני שום דבר, נראה היה שהוא מאבד עניין. את שאר החקירה הוא ניהל בצורה מזורזת, כדי לצאת ידי חובה, והשוטרים יכלו רק לשלוח אותי בחזרה לתאי. חשתי התעלות רוחנית שאין לתארה כשראיתי שאלוהים ניצח והשטן נחל מפלה – הודיתי לאלוהים והיללתי אותו. ידעתי שהצלחתי לשאת עדות בפני השטן מפני שאלוהים הנחה אותי צעד אחר צעד ודבריו האירו את עיניי שוב ושוב, העניקו לי כח וחכמה ונתנו לי את הכח לגבור על השטן ולא להיכנע לעריצותו.

לאחר שהוחזקתי בבית המעצר ארבעה חודשים, הממשל הקומוניסטי הסיני בדה נגדי אישום של 'אמונה בכת' וגזר עליי שמונה-עשר חודשי מאסר. נשלחתי לבית כלא לנשים במרץ 2006 כדי לרצות את עונשי. בבית הסוהר, למרות שהתייחסו אליי כאל חיה ולמרות שלעתים קרובות ראיתי כיצד מכים אסירות אחרות למוות ללא סיבה נראית לעין, אלוהים שמר עליי ודבריו הנחו אותי. בזכות זה הצלחתי לשרוד שנה וחצי של עינויים ולצאת מכלא התופת הזה בחיים. לאחר שהשתחררתי, השוטרים המנוולים המשיכו לשלוח שוטרים אחרים כדי לפקח על צעדיי. הם נהגו לבוא לביתי כדי להטרידני, וכתוצאה מכך אף אחד מאתנו – בני המשפחה – לא יכול היה לנהוג על פי אמונתו או למלא את חובתו כתקנה. מאוחר יותר, הודות לעזרתם ודאגתם של אחינו ואחיותינו בכנסייה, הצלחנו לעזוב את ביתנו ולעבור לבית חדש בבעלותה של אחת האחיות. בזכות החכמה שהעניק לנו אלוהים, שוב יכולנו למלא את חובותינו.

העובדה שעברתי את הרדיפה האכזרית מטעם הממשל הקומוניסטי הסיני העניקה לי הזדמנות לראות בבירור ובאופן יסודי את מהותו הדמונית של השטן – עריצות ברוטלית, בוגדנות אפלה, התנגדות מטורפת לאלוהים. יותר מכך, חוויתי את חיוניותו העל-טבעית והאדירה של אלוהים על בשרי. אמנם השוטרים המנוולים היכו ועינו אותי ללא הרף, הענישו ופצעו אותי באכזריות שוב ושוב וניסו לגזול ממני את חיי – אך דברי האל הכול יכול גילו את חיוניותם העל-טבעית ואפשרו לי לשרוד בדרך נס. מתוך כל הקשיים האלה, כל הרדיפה הזו, באמת הרגשתי על בשרי כיצד אלוהים הוא המקור לחיי וכיצד חסדו של האל המזין ומקיים אותי, הוא הסיבה הבסיסית לכך שחיי נמשכים. אלמלא תמכה בי ידו האדירה של אלוהים, השדים האלה היו טורפים אותי כבר מזמן. אלוהים ליווה אותי לאורך כל הדרך והנחה אותי להתגבר על השטן שוב ושוב ולהעיד למענו! למרות שהשדים האלה עינו אותי בצורה לא אנושית וגופי סבל מאד – למעשה כל זה הועיל מאד לחיי. החוויה הזו אפשרה לי לראות שמלבד העובדה שאלוהים מקיים את חיי האנושות, הוא גם מעניק לנו כל הזמן עזרה ותמיכה. כל עוד אנו חיים על פי דברי האל, נוכל לגבור על כל כח אפל של השטן. דברי האל הם באמת האמת, הדרך והחיים! קיימת בהם הסמכות הגבוהה ביותר, העוצמה המדהימה ביותר – ובכוחם ליצור ניסי חיים! הלוואי שאל החכמה הכל-יכולה ינחל את כל התהילה, הכבוד והשבחים!